אור ברסלב
דברי שאול עדות ביוסף חלק ב הלכות מיאון וחליצה › ביאור ענין אפשר לצמצם ופרוץ כעומד

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות מיאון וחליצה · ביאור ענין אפשר לצמצם ופרוץ כעומד

שבת דף כב

בעירובין דף ט"ו אתמר פרוץ כעומד ר"פ אמר מותר ר"ה בריה דר"י אמר אסור ר"פ אמר מותר הכי אגמרי' רחמנא למשה לא תפרוץ רובה ר"ה בריה דר"י אמר אסור הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובה. והנה לכאורה צריך להבין דל"ל לר"פ לומר דהכי אגמריה רחמנא למשה תיפוק ליה דספק דבריהם להקל ועירובין אינו רק ספק דבריהם ודלמא העומד מרובה. וראיתי במהרש"א בדף ה' ע"ב בתוס' ד"ה וספק שהרגיש בזה וכתב דא"כ מ"ט דר"ה ברי' דר"י דאוסר. ולכאורה י"ל דלכך אוסר דבכל מקום דאיכא לברורי צריך לברר אף בספק דרבנן ולכך בפרוץ כעומד אסור. אך זה אינו דא"כ מ"ט דר"פ דמכשר וע"כ דס"ל דספק דרבנן א"צ לברר כלל וא"כ מ"ט דר"ה ברי' דר"י. מיהו עדיין י"ל דהרי קי"ל בכללי הספיקו' בסי' ק"י דאם איכא טירחא א"צ לברר אף בס"ס דאורייתא וה"ה ספק אחד דרבנן דשוין בזה וא"כ יש לומר דר"ה סובר אפשר לצמצם ויכיל לברר ולכך אוסר משא"כ ר"פ דס"ל דאי אפשר לצמצם ולכך מתיר. מיהו התוס' הוכיחו דע"כ אפשר לצמצם דאל"כ ליחוש דלמא הפרוץ מרובה כמ"ש בדף ה' בד"ה וספק ואף דאם נימא דאינו רק ספק דבריהם ליתא להוכחתם וכמ"ש המהרש"א הנ"ל אבל עכ"פ הוכיחו דאפשר לצמצם ממקומות אחרות ובתוס' כאן ד"ה פרוץ הוכיחו דאף בידי שמים אפשר לצמצם א"כ אי אפשר לומר כן ומכ"ש לפירוש הר"ש שהביאו סם דכ"ע ס"ל דאי אפשר לצמצם א"כ בודאי יקשה מ"ט דר"ה דאוסר ולכך מוכרח הש"ס לומר דר"פ ס"ל לא תפרוץ רובה וכמ"ש הרשב"א. וראיתי להפ"י בסוכה דף ט"ו שהקשה דמאי פריך הש"ס בסוכה שם לימא תהוי תיובתא דר"ה דלמא שאני מחיצות דהן איסור סקילה לכך פרוץ כעומד אסור לדידיה משא"כ בסוכה דאינו רק איסור עשה. ובאמת זה אינו דהכ' קאי רק לעירובין דרבנן וכמ"ש המהרש"א. אך עדיין קשה קושייתו דלמ' ש"ה דהכי אגמריה רחמנ' למשה דוק' לענין מחיצות ולא לענין הצל וכל ששוה בשוה כשר וכמו שהאריך שם הפ"י. וא"ל דהיאך שייך הכי אגמריה רחמנ' למשה הא עירובין אינו רק דרבנן דזה אינו דגוף הל"מ הי' ודאי על מחיצות גמורות רה"י רק שמחלקותם היא לענין מחיצות דרבנן אך באמת לפי מ"ש המהרש"ל בתוס' ד"ה והא בסוכה שם דלמ"ד פרוץ כעומד אסור וצריך שיהי' הסכך כשר מרובה לבטל הפסול ע"ש ובמהרש"א. ולפ"ז שפיר פריך לימא תיהוי תיובתא דר"ה דאם כשר בכמותן ע"כ דפרוץ כעומד מותר דא"ל דש"ה דסגי בשוה בשוה דהא לענין ביטול ודאי רוב בעי ואם פרוץ כעומד אסור א"כ בעי רוב ממש וע"כ דפרוץ כעומד מותר ואז לא בעי רוב. ובזה מיושב מה שהקשה בהא דאמר בדף כ"ב שם כאן מלמעלה כאן מלמטה ופירש ר"ת דאם מלמעלה שוה האויר כמו הסכך כשר וקשה לר"ה אמאי כשר הא פרוץ כעומד אסור. ולפמ"ש אתי שפיר דבזה מודה ר"ה דכל שהצל שוה לחמתה דכשר ולא פריך כאן רק לענין ביטול דבעי רוב. אך גוף דברי המהרש"ל סתומין דאמאי יהי' כשר למ"ד פרוץ כעומד כשר והא לא הוה רוב בין לפירוש התוס' דאפשר לצמצם או לפירוש הר"ש דהוה שני צדדים וכאן לענין שיבטל ברוב דוקא ליכא שני צדדים להיתר. ואפשר דסברת המהרש"ל דלמ"ד פרוץ כעומד מותר ע"כ דהתורה אמרה גם לענין סוכה לא תשייר רובה דהיינו שרובה לא יהי' סכך פסול וכל שאין רובה סכך פסול לא בעי רוב כלל וא"כ לכך מותר לר"פ. ובזה יש לומר הא דפריך שם והא אפשר לצמצם ופירש"י דהא אפשר לכוין שיהי' מצומצם ודבריו תמוהין כמ"ש התוס' שם ד"ה והא דא"כ מאי משני במעדיף ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם הוא לא ס"ל רבעי כאן עומד מרובה על הפרוץ דשאני כאן לענין צל וע"כ רק משום ביטול ברוב קאתינן עלה וכמ"ש וא"כ ל"ל שהי' נכנס ויוצא דהוא שיעור גדול הא אפשר לצמצם ובכ"ש שמוסיף סגי דכבר נודע דרוב אף כ"ש יותר סגי ולא בעי כפל ועיין בפר"ח יו"ד סי' ק"ט ובשלמא אם אי אפשר לצמצם צריך שיעור מרובה דאל"כ חיישינן שמא עדיין אינו רוב אבל כשאפשר לצמצם א"כ בכ"ש סגי וע"ז משני במעדיף דהיינו כל שמעדיף אף קצת סגי ודו"ק אך בגוף סברת פלוגתא דר"פ ור"ה ברי' דר"י נראה לפע"ד דהנה כבר נודע דדעת רבינו הרמב"ם דכל הספיקות מן התורה לקולא וכתבו האחרונים דלא תקשי מכמה מקומות דמשמע דאסור מן התורה וכתבו לחלק בין היכא שהאיסור כתוב בפירוש דאז ספיקו לקולא אבל כשההיתר כתוב בפירוש אז ספיקו להחמיר דדוק' היתר ודאי אמרה תורה ולא ספיקו. ולפ"ז אף אני אומר דר"פ ס"ל דרחמנא אמר לא תפרוץ רובה וא"כ רובה פרוץ הוא דאסור אבל ספיקו מותר ולכך כל שספק לנו אם שווים כשר. אבל ר"ה ס"ל גדור רובא וא"כ דוק' אי ידענו בודאי דנגדר רוב' אסור אבל ספיקו מותר וז"ב. ובזה מיושב היטב דאין ראיה מזה דאפשר לצמצם דלעולם אי אפשר לצמצם רק כל שספק לנו אי שווים מותר וכמ"ש:

ובזה מיושב היטב הא דאמרו בדף ה' הו"ל ספק דדבריהם להקל והקשו שם ד"ה וספק ובסוכה וחולין דף כ"ח דמאי ארי' שהוא ספק דדבריהם הא אף ספק דאוריית' נמי מותר כיון דשני הצדדים להיתר:

ולפמ"ש אתי שפיר דכבר נודע דכל דאיכ' תרתי קולי דסתרי אהדדי אנו מחמירין בשניהם וכאן משכחת לה דלפעמים ניקל ע"י שנחשבנו לעומד למבוי ולפעמים ניקל ע"י שנחשבנו ללחי ולכך אזלינן בשתיהן להחמיר וחשבינן כאילו שוין וע"ז אמר דמכל מקום הו"ל ספק דרבנן ולהקל. איברא דלפ"ז יקשה בהא דפליגי בחולין דף כ"ח לענין שחיטה אי מחצה על מחצה כרוב צ"ל ג"כ דפלוגתתם תלוי אי מקילינן בספיקו דהתורה לא אסרה רק בודאי והיינו לא תשייר רובה אבל כל שספק מותר ור"ב ס"ל דבעינן לשחוט הרוב וכל שספק אסור א"כ מאי פריך התם ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב הא אטרפה לה ומאי קושיא בשלמא בשחיטה מקילין דספיקו להקל אבל שיהי' טריפ' אמרינן דעדיין לא נשחט הרוב ולא אטרפה לה. וצ"ל כיון דטריפה נלמד מקרא דזאת החיה אשר תאכלו א"כ כתב ג"כ ההיתר בפירוש וספק טריפה אסור ושפיר פריך וסברא זו מבואר באחרונים לענין מה דמקשה הרשב"א בהא דילפינן דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה והקש' הא ספיקות להקל וכתב דבטריפ' דהיתר מפורש בקרא מחמרינן מן התורה ע"ש. ובזה מיושב הא דמשני בעוף וממנ"פ וכו' והקש' המהרש"א דא"כ אמאי צריך לגמר'. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דמקילין בשחיט' הוא משום ספיק' וכיון דיכול לגמור פשיט' דצריך לגמור דלמ' לא שחט עדיין הרוב ופלוגתייהו דר"כ ורב אינו רק בבהמ' אי פסול במחצ' על וחצ' דשם לא מהני מה שישחוט אח"כ דהנה שהה. ובזה מיושב הא דאמר הש"ס ממנ"פ ול"ל ממנ"פ הא להך מ"ד דס"ל דמחצ' הוה כרוב א"כ כשר דשחט רוב' ועיין בר"ן שם ולפמ"ש אתי שפיר דגם הוא אינו מכשיר רק מספק וז"ב. וראיתי להפ"י בסוכה שם שכתב דפלוגת' דר"פ ור"ה ברי' דר"י פליגי אי ספיקא מן התורה לקולא או אזלינן לחומרא מן התורה כשיטת הרשב"א וסייעתו ובזה חידש דבשחיטה דאיכ' חזקת איסור לכך בעי רוב גמור ע"ש ודבריו תמוהין לפענ"ד דמלבד דזה דבר חדש לתלות פלוגתתם דר"ה ור"פ בדבר שנחלקו אבותינו ולא הכריעו ולדבריו יקשה על הרשב"א וסייעתו דאנן קיי"ל כר"פ וגם במה נחלקו לענין שחיט' ובלא"ה לדבריו יקשה ל"ל לר"פ לומר רחמנא אמר לא תשייר רובא ת"ל דהוה ספיק' להקל וכן קשה לר"ה למה לי לגדור רובא וכן בשחיטה ת"ל כל דאיכ' ספק אי הוה כרוב אזלינן להחמיר או להקל. ובזה נראה לי ליישב דברי התוס' בסוכה שם ד"ה פרוץ שכתבו דא"ל דשמעתי' אפילו כמ"ד אי אפשר לצמצם וקרי פרוץ כעומד כשדומה לנו שהם שווים אע"ג דשמ' אינם שווים דהא מפרש טעמ' דלא הוה כעומד משום גדור רובא ותיפוק לי' דבלא"ה אסור מספק שמא שייר והקש' המהרש"א דאמאי לא מקשה בפשיטות דאמאי ס"ל לר"פ דמותר בספק ע"ש שנדחק ודבריו סתומים. ולפמ"ש אתי שפיר דס"ל להתוס' דכל הספיקות אסור מן התורה ור"פ ס"ל דכאן מותר דרחמנ' אמר לא תשייר רובא וכל שספק מן התורה להקל וכעין שכתבתי דכל דהאיסור מפורש אזלינן להקל וע"ז שפיר מקשה דא"כ מ"ט דר"ה דל"ל גדור רובא הא בלא"ה אסור מספק לשיטתם דס"ל דכל הספיקות מן התורה לחומרא כשלא גילה בהדיא האיסור וההיתר:

והנה בהא דאמרו בפ"ג דטהרות משנה א' כביצה מכוון לכאורה קשה דהא אי אפשר לצמצם מיהו לפירוש הר"ש אתי שפיר דאיכ' תרי צדדים לטהר' פחות מכביצ' וכביצה מכוון דכיון שיצא טפה אחת הוה פחות מכביצה כמבואר שם ועיין זבחים דף ע"ד גזירה שמא יבאו עשרה כהנים בב"א וברש"י שם:

והיה מקום לומר דפליגו ר"פ ור"ה ברי' דר"י אי ספק הל"מ להקל ועיין ביו"ד בב"י סי' רצ"ד ובט"ז שם ובמנחת יעקב בכללי הספיקות וכאן דכל השיעורים הל"מ א"כ ס"ל לר"פ דאזלינן להקל ור"ה ס"ל להחמיר אך כבר כתבתי דגוף הדבר אינו נוח לי לתלות פלוגת' דרבוותא בפלוגתת אמוראים וגם ל"ל לטעמים אחרים ומחוורתא כמ"ש דכלהו ס"ל להקל כמ"ש רבינו רק דפליגי אי ההיתר כתוב בפירוש או אם האיסור כתוב בפירוש ודו"ק:

והנה ראיתי לאחד מהמחברים החדשים שהביא ראיה דאי אפשר לצמצם בידי אדם מהא דאמרו בכריתות דף י"ד אי רובא דמזבח שדי' אמזבח אי רובא דאבראי שדי' לאבראי והא אכתי משכחת לה דאנחיה בצמצום חציו על המזבח וחציו אבראי ושפיר משכחה לה נותר ופיגול וע"כ דאי אפשר לצמצם. ובאמת לפמ"ש התוס' בשם הר"ש דהיכא דאיכא תרי צדדים להיתר אף אם אי אפשר לצמצם מותר וא"כ לכך לא משכחת לה תרוייהו דבין אם היה יותר ע"ג המזבח או יותר מאבראי פטור עכ"פ מאחת ולא נשאר שיתחייב שתיהם רק אם הי' בצמצום בכה"ג פטור ואף דלגבי כל אחד מהאיסורים יש ס"ס לחיובא מכל מקום אי אפשר לחייב שתיהם דממנ"פ פטור באחת מהם והוה ספק חולין בעזרה. ובזה יש לומר פרפרת אחת בהא דקאמר הש"ס תפשוט דבעי רמב"ח אם הלכו באברים אחר הרוב ופירש"י אם יצא חציו ברוב אבר דקא מבעי' בחולין דף ע' והתוס' כתבו דמאי שייטי' להכא ולפמ"ש אתי שפיר דהנה התוס' הקשו בכל המקומות האלו דאיך שייך הך איבעיא אם יצא חציו ברוב אבר הא אי אפשר לצמצם וכתבו האחרונים דגם שם ניהו דאי אפשר לצמצם מ"מ אם נאמר דחציו ברוב אבר הוה כילוד א"כ הוה שתי ספיקות להקל דשמא יצא יותר ושמא חציו ואת"ל דלא מועיל חציו ברוב א"כ שוב א"א לצמצם והוה ס"ס להיפך ומעתה גם כאן אמר דתפשוט הך דרמב"ח דאז משכחת לה בחציו מצומצם והוה ס"ס וכמ"ש וזה רק לפלפול בעלמא.

ובזה עמדתי על כונת התוס' בעירובין דף ט"ו ד"ה פרוץ שכתבו דבידי שמים אפשר לצמצם מהא דהלכו באברים אחר הרוב והקשה המהרש"א דבדף ה' ע"ב ד"ה וספק כתבו בעצמם דבידי שמים ודאי אי אפשר לצמצם. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לכאורה ראיית התוס' ברורה דמשם משמע דגם בידי שמים אפשר לצמצם אלא לפמ"ש בשם הר"ש דגם בידי אדם אי אפשר לצמצם רק שמותר מכח שני ספיקות אין ראיה וכמ"ש:

ומעתה בהך דדף ה' שהביאו גם דברי ר"ש ממילא שוב ליכא ראיה כ"כ מהך דחולין דיש לומר דמכח ס"ס הוא דקא מבעיא ואף דעדיין יש להקשות הא בידי שמים אי אפשר לצמצם כלל ולא הוה שני ספיקות דודאי לא יצא חציו מצומצם כלל מכל מקום אין זו מועיל להחליט בשביל זה דאפשר לצמצם ביד"ש דאפשר דשוה לבידי אדם ואפשר במציאות שיקרה כן ושפיר איבעיא להו בחולין שם ולכך החליטו דבידי שמים אי אפשר לצמצם והרי גם בידי אדם הביאו בשם ר"ש דאי אפשר לצמצם מכ"ש בידי שמים אבל בדף ט"ו שם דלא הביאו רק התירוץ הראשון דהיינו דמוכח דאפשר לצמצם ולא הזכירו הך תירוצא דר"ש שפיר כתבו דגם בידי שמים אפשר לצמצם וראייתם ברורה מחולין הנ"ל דא"א לדחות בשום פנים:

ובזה תעמוד על עומק מזימתם דבכל המקומות שהביאו התוס' פלפול הלז כמו בעירובין דף ה' וסוכה דף ט"ו ובכורות דף ח' וחולין דף כ"ח החליטו דביד"ש אי אפשר לצמצם ורק בעירובין דף ט"ו החליטו להיפך והלא דבר הוא. ולפמ"ש אתי שפיר דבכל המקומות הביאו דברי ר"ש א"כ ממילא יש לדחות ראיה הנ"ל לכך החליטו דבידי שמים אי אפשר לצמצם אף שהביאו ראיה הלז אבל לא החליטו מכח זה דיש לדחות וכמ"ש אבל בעירובין דף ט"ו דלא הזכירו רק תירוצם הראשון החליטו דאפשר לצמצם גם בידי שמים ודו"ק כי לדעתי כוון אמיתי הוא בדבריהם:

וראיתי בפרי מגדים בפתיחה לתערובות בחקירה השלישית שהקשה כיון דאי אפשר לצמצם היאך משכחת לה אשם תלוי הא לא אקבע איסורא כלל דהא אם הקטנה של איסור בטל בהיתר ושוין א"א דהא אי אפשר לצמצם וכתב שזה היה כונת השואל בשו"ת הרשב"א סי' רע"ב רע"ג ומ"ש הרשב"א דמשכחת לה בשוין דשמא גדולה דאיסור' תמוה דמכל מקום לא אקבע איסורא דשמא הגדולה היתר ע"ש. ולכאורה שאלה גדולה שאל אך לפענ"ד אתי שפיר בפשיטות דל"ש ביטול ברוב כל שלא נודע ההיתר בבירור וכמ"ש הכנה"ג בהגהות הטור סי' ק"ט ס"ק ג' שכתב בתשובה דחד בתרי דבטל דוקא בודאי היתר ולא בספק איסור והפרמ"ג שם ס"ק ו' כתב ע"ז דא"י מה מלמדינו דפשיט' דכלן ספק איסור הן ולפמ"ש אתי לאשמעינן בכה"ג דעל כל אחד איכא ספק איסור דלא בטל ומשכחת לה אשם תלוי בכה"ג וע"כ לא בטל חד בתרי רק היכא שנודע לנו בודאי ששנים הי' היתירים וחד אסור אבל כאן הספק על שניהם ביחד ולא שייך בכהאי גוונא שיבטל חד בתרי וז"ב לדעתי והיינו דכתב הרשב"א דוקא כשהיה שלשה ועיין בחוות דעת סי' קיא מה שחידש בזה לענין ביטול ברוב וכפי הנראה כבר קדמו הכנה"ג הנ"ל:

ובגוף הקושיא הנ"ל מכריתות דף י"ד דאמאי לא משכחת לה בחציו ע"ג מזבח וחציו מאבראי. אחר העיון ראיתי דטעות היא לגמרי דלא נפקע פיגולו רק עד שיצית האור ברובו וכמ"ש רבינו פי"ח מפהמ"ק הלכה כ"א משמשלה האור ברובן וכן ביאר המשנה למלך באורך בפ"ג ה"ט ע"ש וא"כ כיון דאנן קי"ל דמחצה על מחצה אינו כרוב וכדאמרו בחולין דף כ"ט ועיין בתוס' שם דבאיסור וטומאה אינו כרוב א"כ שוב לא משכחת לה והא דאמר אי רובא מאבראי ע"כ לאו דוקא דאף במחצה הדין כן וז"ב ודו"ק. מיהו אי קשיא לי הא קשיא דמה פריך הש"ס דמשכחת לה בפלגא אנח ע"ג המזבח וכו' וע"ז משני דאי רובא ע"ג המזבח שריא למזבח וע"ז קאמר תפשוט דרמב"ח אי הלכו באברים אחר הרוב ע"ש ות"ל דאף אם נימא דלא הלכו בתר הרוב מכל מקום הא א"א לצמצם שיהי' שוים ממש וא"כ או שרוב אבר פיגול והמיעוט נותר או להיפך הא עכ"פ חד בתרי בטל דעכ"פ אחד יתר על חבירו. ואפשר דמכאן ראיה דכל שלא נודע ההיתר לא שייך ביטול וכמ"ש בשם הכנה"ג וא"כ מוכח דאי אפשר לצמצם ועדיין צ"ע ועיין בזבחים דף ק"ה יצא חציו ברוב אבר וכו' והרמב"ם בפי"ט מפהמ"ק הלכה ב' הביאה וקשה מה ספק הא לדידיה לשיטתו גם בידי אדם אי אפשר לצמצם כמ"ש בפ"ט מרוצח הלכה ח' ואיך משכחת לה ולפמ"ש למעלה אתי שפיר לשיטת הר"ש דהו"ל כעין ס"ס דאם נימא דהוה כיוצא א"כ הוה תרי ספיקות דלמא יצא רובו או חציו בצמצום וצ וצ"ע:

והנה התוס' בחולין ובעירובין הקשו להר"ש היכי מוכח בבכורות דף י"ז דאפשר לצמצם דלמא מביא מכח ספק שמא היא קרובה יותר ודלמא הם שוים וכתבו דע"י תנאי הוא מביא ועל זה הקשו בסוכה ובבכורו' דאכתי ק' אמאי לא יביאו מספק' ע"ש ובמהרש"א ולפענ"ד נראה עפמ"ש הכרו"פ סס"ג דלכך השמיט רבינו בעגלה ערופה דמיירי ביושבת על ההרים כדמוקי בב"ב דף כ"ג משום דס"ל דבקורב' דמוכח אזלינן בתר קירב' ע"ש ולפ"ז כאן דשתיהן מקורבין ואי אפשר לצמצ' א"כ לא הוה קורב' דמוכח ושוב יש לילך בתר רוב דהקורב' אתרע וע"כ דאפשר לצמצם ולרבנן דאי אפשר לצמצם מביא על תנאי כמ"ש רבינו שם בהלכה ח' ובזה מדוקדק לשון רבינו שם שכתב ואנשי זו כאנשי זו בשוה והיינו דאל"כ ראוי לילך בתר עיר דנפיש' וע"כ בששווים. ומ"ש הכו"פ להקשות דלמה לי קרא דזקני עיר דמודדין אחר עיר שיש ב"ד ה"ל דע"כ נפיש' דהרי אית בה ב"ד ומחזקת ק"ב אנשים. ל"ק לפענ"ד דה"א דאזלינן בתר קורב' דמוכח וקרובה היא העיר שאין בה ב"ד קמ"ל ומכאן הוציא רבינו דינו:

ובזה מיושב קושית התוס' בב"ב דף כ"ג ד"ה בדליכא דלכך מודדין לעיר שיש בה ב"ד דנפישי ודו"ק:

ובמ"ש מיושב קושית התוס' בסוכה דף כ"ח בד"ה כזוזא דהא ר"פ ס"ל פרוץ כעומד מותר דלפירוש הר"ש הוא משום ספק שמא קרובה ושמא מצומצם וכאן כשהו' מצומצם למעלה אז פסול דכאיסור' מלתחת ולכך פסול וז"ב. והא דפריך בדף ט"ו על מ"ד פרוץ כעומד אסור ולא פריך גם על ר"פ משום דשם יש לומר הואיל ומילא בסכך פסול אין שם אויר כלל ול"ש חמתה מרובה וכמ"ש הפ"י שם בהדיא ולכך מקשה על ר"פ. ובזה מיושב דברי רבינו בפ"ה הלכה ט"ז והלכה י"ט שתמהו עליו ה"ה והכ"מ דהא קיי"ל פרוץ כעומד מותר משום דכיון דכתב דסכך פסול כפרוץ נחשב וא"כ היה החמת' מרובה מלתחת שוב הוה שני צדדים לאיסור דאף במצומצם הו' אסור והש"ס דלא פריך על ר"פ משום דתו"מ לומר דסכך פסול לא הוה אויר כמ"ש הפ"י ועיין בר"ן ורא"ש שם:

תוכן העניינים

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה