דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות מיאון וחליצה · סימן קנו
ס"ז האומר זה בני וכו' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' פ"ב האריך בענין הלז באחד שנשא אשה במקום שאין מכיר לו וכתב דל"מ מוחזק בלא אחים דכיון דבעת שנשאה נאסרה על כל העולם וע"י מיתת בעלה אתה בא להתירה אל תתירנה מספק ולא תימא איסורא קמייתא פקע במיתת הבעל מספיקא לא מחתינן לה איסורא אחרת יבמה לשוק אלא עדיין בחזקת איסור עומדת והביא ראיה מהא דאמרו בנזיר דף ס"ג ירד להקר טהור לטהר מטומאת המת טמא שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר הרי שם דטומאה קמיית' טהרה ע"י טבילתו ואעפ"כ טמא מספק וגם אמרו שם משנזקק לזיבה טמא שרגלים לדבר וכן אמרו בחולין בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ולא אמרינן דאיסור אבמה"ח נפקע כבר וע"כ דמחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש. ולפענ"ד אין מכל זה ראיה עפמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ל"א בהא דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת הקשה הרשב"א והא באיסור א"א קיימא אף השת' דמת נעמידנה בחזקת איסור אף דאיסורא קמא אסתלק לה וכדאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומד' עד שיודע במה נשחטה אף דחזקת אבמה"ח נפקע ע"ש שכתב לחלק דשאני התם דצריך מעשה לסלק האיסור דמתה מאיליה לא משתרי ולכך מחזיקין מאיסור לאיסור אבל כאן מיתת הבעל מתיר ממילא ולכך אין מחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש. ומעתה ממילא נדחו כל ראיות המהרי"ט דשאני בהך דירד לטהר מטומאה וספק נגעים וכדומה דשם צריך מעשה להתיר ולכך מחזיקין מאיסור לאיסור משא"כ שם דמיתת הבעל ממילא מתיר וז"ב:
ובזה נכון מאד דעת הראב"ד פ"ז מקרבן פסח שס"ל דאחר הזאה וטבילה ודאי הותר טומאת התהום אף דמחוסר הערב שמש ולכאורה טעמא בעי ולפמ"ש הדבר מבואר דלאחר הזאה וטבילה דא"צ מעשה ושמשא ממילא ערבא ולא בעי מעשה ולכך אין מחזיקין מאיסור לאיסור ודו"ק ועיין בש"ש שמעתא ה' שהאריך לדחות דברי המהרי"ט מטעמא אוחרא ובאמת המעיין יראה שלא עלתה בידו לפירוש הרמב"ם דמחמת חזקה היא ע"ש ומ"ש ת"ל היא נכון. ובזה מיושב מה שהקשה שם פ"ד שם מדברי התוס' בכתובות דף ע"ה ע"ב דכתב דספק טמא מיירי כגון שנולד בו טומאה מתחלה וקודם שנטהר נולד בו ספק ואחר שנטהר מן הראשון לא נשאר בו אלא ספק זה הרי דלרבנן טמא ומחזיקין מטומאה לטומאה ובאמת שזה קשה אף לשיטת' דכל סברת הרשב"א היא דכל דצריך מעשה להכשיר אמרינן דלא נתחדש מעשה המכשיר ועליך להביא ראיה וכאן לא שייך זאת דבאמת הנגע הראשון כבר נטהר בודאי ולמה נחזיק איסור. אמנם לפענ"ד בלא"ה אין ראיה משם דשם בעת שנולד הספק טומאה היינו מטמאין בודאי דאתחזיק איסור מחמת הנגע הראשון דאז היה טמא בודאי וכיון דבעת ההיא היה הספק טמא מטמאין אותו אח"כ ג"כ אבל אם בעת לידת הספק אזל לה החזקה הראשונה פשיטא דלא מחתינן מספיקא איסור וז"ב לדעתי:
ובזה יש ליישב קושית התוס' ביבמות דף ל"א מהא דנשחט' בחזקת היתר עומדת ומחזיקין האיסור מחיים ולפמ"ש אתי שפיר דשם נולד הספק מחיים אבל ביבמות שם לא נולד הספק מחיים דבחיים לא צריכין לדון כלל על איסור יבמה דבחיי בעל לא נופל כלל איסור יבמה וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בכתובות דר"י מטהר מכח חזקה הא קרא דריש לטהרו או לטמאו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מכח לטהרו או לטמאו אין לטהר רק בסתם ספק בהרת קודם אבל כאן דמיירי בנולד הספק באתחזיק טומאה דהנגע הקודמת בכה"ג לא איירי הכתוב ולכך אצטריך לטעם דחזקת גופא וא"כ אוקי חזקה להדי חזקה ונשאר ספק בהרת וזה טהור מקרא דלטהרו או לטמאו וז"ב. ומן האמור יש להביא ראי' לדעת הט"ז בחו"מ סי' ע"ה לענין מטבע מזוייפת דדעת הט"ז דהו"ל איני יודע אם פרעתיך דמוקמינן בחזקת חיוב והר' בכל הנך משניות דנזיר מבואר דחזקת טמא טמא אף דחזקה הראשונ' אזדא לה. מיהו לפמ"ש בש"ש לדחות ראיית המהרי"ט יש לדחות גם זאת ודו"ק:
שם סי"ב בד"א כשהית' פסולה וכו'. עיין ב"ש שהביא דברי התוס' ריש האשה שהלך שהקשו דלמה לא נהלך בתר רוב דרוב מתעברות ויולדות ומ"ש דמיירי דיש עדים שמתו שתיהם דבריהם תמוהים כמ"ש המהרש"א דא"כ הוחזק' בבן ואמאי נאמנת באומרת מת בני קודם והניח בקושיא. ולפענ"ד יש לומר דכוונת התוס' דיש עדים פסולים ולענין מיגו לא שייך אף ביש עדים פסולים כמ"ש הרא"ש הובא בכנה"ג חו"מ סי' פ"ב דמגו במקום עדים פסולים לא אמרינן אבל מ"מ לא מוחזקת בבן בשביל עדים פסולים וז"ב ופשוט והתומים בכללי מגו דחה דברי הרא"ש אלו. ולפמ"ש יש להם סמך מהתוס' האלו או דכוונתם דיש עדים אבל לא העידו בב"ד רק שהם מתייראים בשביל שלא יבאו ויעידו. ואם שהוא דחוק בכוונת התוס' אבל הדבר ראוי להאמר. אך בגוף קושית התוס' כתב הב"ש דלפי המסקנא דחיישינן למיעוט אין מקום לקושית התוס'. אך לפענ"ד גם לפי המסקנא קשה קושית התוס' דכל הטעם דחיישינן למיעוט הוא משום דאמרינן סמוך מיעוט דמפילות לחזקת וכדאמרו שם ומעתה כאן דהוחזק' בהיתר שלא הי' לה בן והיא שאמרה ניתן לה בן וא"כ למה ניחוש למיעוט וז"ב לדעתי:
ובזה יש לומר דלכך לא הקשו התוס' על הרישא דמת בני קודם דלמה נאמנת ונלך בתר רוב משום דשם הוחזק' ליבם ושפיר שייך סמוך מיעוטא דמפילות לחזקת יבום משא"כ בסיפא להתיר' לשוק שפיר הקשו. והנה בגוף סברת הש"ס דאמרינן סמיך מיעטא דמפילות הקשו הקדמונים דהא בקידושין אמרו דמיעוטא כמאן דליתא ורובא וחזקה רובא עדיף ועיין בח"ר שהאריך בזה. ולפענ"ד נראה דהנה התוס' הקשו דלמה ניזיל בתר רובא דמתעברות ויולדות הא הוה רובא דתלוי במעשה וכתבו דכאן הוה ממילא שאדם נזקק לאשתו ודבריהם סתומים דאמאי מקרי ממילא הא בא ע"י מעשה התשמיש. והנרא' בזה עפ"מ שהקשו האחרונים דאיך אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם הא הוה רובא דתלוי במעש'. אמנם ביאור הענין דכל הטעם דרובא דתלוי במעש' דלא הות רובא הוא משום דמהראוי לומר שלא נתהו' ענין חדש וזה כל יסוד חזקת הגוף שלא נשתנ' הענין מכמות שהי' וכ"כ האחרונים לענין תנאי בקים ועשה דעליו להביא ראי' שעשה מעש' חדש וגם כאן ל"ש הרוב דתלוי במעש' ודלמא לא נעשה המעש' ואדרבא מהראוי לאוקמא על חזקתו שלא נעשה ענין חדש וא"ל דרוב עדיף מחזק' דזה דוקא כשהרוב והחזק' ענינים נפרדים אבל כאן החזק' מן הרוב דמחלק' מרוב' אמרינן דכל שלא נעשה הענין ל"ש הרוב וכעין זה מחלק בח"ר בין מיעוט מפילות למיעוט שאינן מתעברו' וכ"ש כאן דאם נימא דמוקמינן אחזק' ל"ש רוב כלל וז"ב. ולפ"ז ברוב מצויין אצל שחיט' דעכ"פ נעשה המעש' ואנו מסופקין אם עשה כהוגן או לא פשיטא דגם רוב התלוי במעש' הוה רוב וז"ב. ובזה נשכיל סברת התוס' דעיקר המעש' היא התשמיש וע"ז אין אנו דנין ואדרבא חזקת איש ואשתו הדרין ביחד מורה שנעש' התשמיש ועיקר שאנו דנין אם נתהוו' הליד' וע"ז שפיר כתבו התוס' דזה ענין שנעש' ממילא דכל ששמשו הרוב מתעברות וע"ז לא שייך רוב התלוי במעש' דזה נעשה ממילא כל שכבר נעשה מעשה התשמיש וז"ב ונכון. ומעתה יש לומר דלכך מצטרף מיעוט דמפילות דאף דמיעוט במקום רובא כמאן דליתא היינו דוקא כשהרוב הוא רוב גמור אבל כאן באמת הוא רוב התלוי במעש' ורק דכל שכבר נעש' התשמיש הרוב דמתעברות היא ממילא ולפ"ז זהו לענין העיבור אבל לענין לידה של קיימא שפיר אמרינן דזה רוב התלוי במעש' ומה"ת לומר דנתהוו' ענין חדש לידה של קיימא הא יש מיעוט דמפילות וא"ב הרוב דליד' של קיימא היא רוב התלוי במעש' שיהי' ענין הולד:
של קיימא וזה תלוי במעש' ענין חרש ושפיר אמרינן ע"ז סמוך והבן כי הוא ענין דק שכלי. ובזה מיושב מה שהקש' הרמב"ן הובא בחיר דאמאי ביצת' מליא' חיישינן. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שיצת' מלא' וכבר ראינו המעש' שנתהוו' בזה שפיר המיעוט כמאן דליתא דבשלמא אם לא דאינו מעש' עיבור כלל ורק שאנו דנין דכל שהי' תשמיש רוב מתעברות דזה ממילא ע"ז שפיר אמרינן דמיעוט מפילות מגרע להרוב דמה"ת לומר שנתהיו' ענין חדש אבל כל שראינו שיצת' מלאה מה"ת לומר שהוא נפל כל שכבר נעשה המעש' לפנינו והרי כריס' בין שיני' והבן כי בזה יתיישבו הרב' קושיות הרשב"א שם:
ובזה מיושב דברי הרשב"א שם שהקש' דנימא סמוך מיעוט שאינן מעוברות למיעוט מפילות וכתב דמיעוט שאינן מעוברות הוה מיעוטא דמיעטא ול"ח לר"מ ותמהו האחרונים דא"כ בבכורות דף כ' בהא דמוקמינן כר"מ יקשה הא מיעוט שאינן מעוברות הוה מיעוטא דמיעוטא והיא קושיא גדול' ולפמ"ש אתי שפיר דרוב מתעברות הוה ממילא ולא תלוי במעש' וכמ"ש דעל התשמיש לא דנין דזה חזקה איש ואשתו וא"ב ממילא על הרוב מתעברות וא"כ הוה המיעוט שאינן מתעברות מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן גם לר"מ משא"כ בבכורות שם לענין בהמה דאנו דנין על גוף התשמיש שם הוה רובא התלוי במעש' גמור כדאמרו בתירוץ השני שם בש"ס וא"כ אף להתירוץ הראשון ניהו דחשבינן לרובא אבל עכ"פ המיעוט הוה מיעוט ולא מיעוטא דמיעוטא ושפיר חיישינן לר"מ ולפמ"ש המהרש"א בנדה דף ל"ב בתוס' שם דלר"מ חיישינן למיעוטא דמיעוטא עכ"פ מדרבנן משא"כ לרבנן ע"ש א"כ בבכורו' דמוקי כר"מ שפיר חיישינן אף דהוה מיעוטא דמיעוטא משא"כ ביבמות שם דבמסקנא מוקמינן אף כרבנן ועיין בח"ר שם וא"כ לרבנן שפיר כתב הרשב"א דהו' מיעוטא דמיעוטא ול"ח ודו"ק היטב כי חריף הוא:
המגרש את אשתו וא"ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני פירש"י בשעת מסיר'. לכאור' רציתי לומר דכוונת רש"י למעט דאסור שיהי' קודם כתיבת התורף דאז שייך אין בריר' וכע"ש הרמב"ם דקודם התורף אסור להתנות שום תנאי. אך לפענ"ד ל"ש כאן דשם בכל התנאים אין הדבר ברור אם יתקיים התנאי ואין זה כריתות אף שיתקיים אח"כ אבל כאן כל שאמר חוץ שוב לא הוה תנאי קודם כתיבת התורף שכבר נכרת לגמרי שלא גרשה רק באופן זה ול"מ אם בחוץ פליגי ולר"א אף בכה"ג מועיל בודאי אין זה תורת תנאי אלא אף אם נימא בע"מ פליגי הא מ"מ כבר נגמר כל הגט ואם תעבור על זה ממילא לא גרשה דלא גרשה רק באופן זה וז"ב ואף דכתבו בתוך הגט פסול לפי שאין זה כריתות כמ"ש התוס' היינו לפי שכתבו בתוך הגט ואין זה כריתות דהגט צריך שיהי' ספר כריתות לכל ועיין לקמן דף פ"ד ע"ב ומ"ש התוס' דשאר מתקין אם תקנו כשר ומ"מ נהגו העולם להחמיר נראה לפענ"ד טעם החומרא דבעינן שלא יהי' מחוסר בין כתיבה לנתינ' כלום וכאן מחוסר תיקון בין כתיבה לנתינ' ואף שתיקן קודם שריר וקיים מ"מ גם באמצע כתינה צריך שלא יהי' מחוסר בין מ"ש כבר לאח"כ שום דבר מבחוץ רק הכתיב' יהיה זה אח"ז וצ"ע דאולי באמצע כתיב' לא אכפת לן רק כשכבר נגמר הכתיבה:
שם בתוס' ד"ה אבל ע"ש מה שנסתפקו אי בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי אי לא מקרי שיור ולפענ"ד הי' נראה דתלוי בהא בעיא שם אי ר"א ורבנן נחלקו בחוץ או בע"מ דאי נימא דבע"מ כ"ע מודו דמותרת אלמא דמ"מ תנאי גמור משוו לה וא"כ ממילא בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי ג"כ הוה תנאי גמור אבל אם נימא דפליגי בע"מ א"כ רבנן ס"ל דבע"מ ג"כ הוה שיור א"כ אף דר"א ס"ל דבע"מ מותרת היינו בע"מ שלא תנשאי לבד דמותרת עכ"פ בזנות אבל בלא תבעלי דנאסרת אף בזכות דמקרי שיור ובזה מיושב מה דאמר אי בע"מ הרי מותרת בזנות ולא אמר בלא תנשאי ותבעלי ג"כ מאי איכא למימר ולפמ"ש אי בע"מ פליגי אז ודאי דגם ר"א ס"ל דבלא תנשאי ותבעלי ביחד אף ר"א ס"ל (דאסור) (דמותר) שוב הראוני בדברי הרא"ש כתב כן בשם הריצב"א ע"ש ביתר ביאור ושמחתי שזכיתי לכוין לדבריו הקדושים ודו"ק:
שם ע"ב ומתניתין דאוקימנא בחוץ מ"ט דר"א א"ר ינאי משום זקן א' דאמר קרא ויצאה והיתה אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת ור"י אמר אמר קרא ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה רק מאישה נפסלה מן הכהונה אלמא הוה גיטא ורבנן איסור כהונה שאני. הנה דברי הש"ס תמוהים דבמה נחלקו ר"א ורבנן לר' יוחנן. והנראה בזה דהנה באמת צ"ב דלר' יוחנן מה עשה הספר כריתות ואינו כורת שום דבר שאינו מתירה לעלמא ובשלמא לר' ינאי התיר הגט עכ"פ לאיש אחר משא"כ לר' יוחנן לא התיר הגט כלל ולא עשה שום פעולה. ולכאורה רציתי לומר דזה מקרי פעולה שהפקיע אישות דהבעל וקנינו של הבעל נפקע ממנו אך נראה דקנינו של בעל אינו רק סילוק בעלמא שמסלק שיעבודו ומה"ט דעת הרשב"א דלכך יכול ליתן הגט בע"כ דעכ"פ שעבודו יכול לסלק בע"כ ע"ש וא"כ ה"ה בזה מה פעל בזה הגט וא"ל כיון דגופה קנוי לבעל לא נפקע בלי גט אבל באמת ז"א דאין האשה קנויה לבעל ועיין בחידושי הרשב"א בקידושין דף ו' ועיין ריש הזורק והאשה אינה נקנית לבעל והגט הוא גזירת הכתוב וא"כ צריך שיהי' ספר כריתות להתיר לעלמא וכל שלא עשה הפעולה למה יכשר. אמנם נרא' כיון דנפסלה לכהונה ע"י גט זה וזה נוסף על מה ששייר בגט וגם אם ימות הבעל או שיבטל הגט ויתן לה גט אחר תהיה אסורה לכהונה ע"י גט זה א"כ שם יפעל פעולה בגט וזה דאמר ר"א דאפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה א"כ שוב הוה גיטא ולזה דחו רבנן דאיסור כהונה שאני דלא מקרי פעולה דאף ריח גט פוסל לכהונה ודו"ק:
והנה התוס' הקשו דאיך ס"ד דר"א דאם לא נתגרש' רק מאישה בלבד יהי' גט הא פשיטא דמותרת ליבם אף דפסולה מן הכהונה ובפ"י תמה על דבריהם דמנ"ל זאת דלמ' באמת יהי' מועיל הגט וכתב דבעינן ויצאה והיתה לאיש אחר ע"ש ועדיין תמוה דמצד הגט מותרת רק שנשאר השיור. אך יש לומר דכיון דהוה שיור בגט וצ"ל דר"א לא חשיב שיור כ"כ דאם ימות אותו האיש תהיה מותרת א"כ ניהו דעכשיו חי עדיין מ"מ ריח הגט מיהו הוה לכשימות ופסולה לכהונה והוה גיטא וע"ז שפיר הקשו דניהו דהוה ריח הגט היינו לפסול מן הכהונה. אבל לענין שיהי' מקרי גט מ"מ הוה שיור ויש להמתיק הדברים דע"כ ל"ש דלא מקרי שיור כיון דימות פלוני לא תהי' אגודה רק בחוץ מפלוני לבד אבל אם אסרה על כל אדם ל"ש זאת דאטו כ"ע ימותו וכ"כ בשעה"מ פ"ח מגירושין הי"א ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דבאמת זה לא מסתבר דכל דאסרה על כל אדם פשיט' דהוה שיור ואפ"ה נפסלה לכהונה א"כ גם באסרה על פלוני אף דאם ימות לא מקרי אגוד לגבי' מ"מ מה ענינו לריח הגט והרי גם באסרה על כל אדם מקרי ריח הגט אף דאגידא גביה וע"ז תירצו דמכח סברא קא מחלק דאם חשובה אגודה אף באסרה מפלוני לבד ממילא לא היה מקרי ריח הגט אף באסרה לכל אדם דהוה שיור גדול וזה ברור בכוונתם ומיושב תמיהת הפ"י. ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ על הריטב"א שכתב בדף פ"ד דטעמיה דר"א משום דלא מקרי אגידא לגביה דאם יעות תהיה מותרת וע"ז תמה דהא קרא קא דריש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הדבר תימה דמה ראיה ריח הגט לכהונה לענין שתהיה מגורשת וע"ז כתב הריטב"א כיון דיוכל להיות שימות זה א"כ יש מקום חלות להגט לכך שוב לא גרע מריח הגט דפוסל לכהונה דשם בודאי הוה אגידא לגביה ואפ"ה כל דאיכא ריח הגט פוסל לכהונה מכ"ש במגרש חוץ מפלוני דלא מקרי שיור כ"כ וז"ב ודברי הריטב"א ודברי התוס' הם דברים אחדים. והנה לכאורה היה נראה לפענ"ד דלר"א דהוה גט ממילא מהראוי שתהי' מותרת אף לפלוני משום דכיון דהקידושין אסרו על כל העולם ע"י שהיתה אשתו ונקנית לו א"כ עיקר איסור שנאסרה לכ"ע נמשך ע"י קניינו וכל שנסתלק אישות שלה מעליו ממילא נפקע אישות שנאסרה מכחו על כל העולם וכאן לא התנה רק דהוה שיור ודומה למ"ש ר"ת דשני שעבודים יש וכל שמוחל שעבוד הגוף ממילא שעבוד נכסי נפקע אף דכבר מכר שעבוד נכסי מכ"ש בזה וצ"ל כיון דשייר בגט שוב לא נתגרשה בגנו זה רק ממנו לבד אף דבגט כתוב סתם מ"מ שייר בעת מסירה וא"כ צד אישות שנאסרה על אחרים לא נפקע בלי גט וז"ב ועיין בתוס' דף פ"ג ד"ה רבא ולדברי הריטב"א אתי שפיר טפי ודו"ק:
בעינן ויצאה והיתה צ"ב בקידושי כסף לפמ"ש הפוסקי' דקידושי כסף אינו בכלל ויצאה והיתה לענין מחובר כמבואר באהע"ז ובב"ש סי' כ"ג ס"ק א' א"כ איך הדין בקדשה בכסף מיהו בש"ס משמע דכל דל"ש ויצאה והיתה לא אמרו ר"א ורבנן ואף דסברת ר"א ורבנן הפיכה מ"מ אפשר דלענין קידושי כסף אמרינן כן כיון דל"ש בו ויצאה והיתה ועיין בתוס' ד"ה אפילו דלא משמע כן וצ"ע ובגוף האבעיא בקדשה חוץ מפלוני לא ידעתי איך הדין אם זה שמעון קדשה אח"כ אם יש חלות לקידושין כיון דהוה אשתו של ראובן ניהו דשייר קצת שיוכל שמעון לקדשה מלבד דהי קידושין שאמ"ל גם אם נימא דלא שייך בזה קידושין שאמ"ל דלא מצד קידושין של זה נאסרה עליו מ"מ היאך תוכל להתקרש לשמעון דהלא היא כבר אשת ראובן ולא חלו הקידושין באשת איש איברא בהא דאמרו קידושי דראובן אהני קידושי דשמעון לא אהני משמע מדברי רש"י דקידושי שמעון ג"כ חלין רק דלא אהני קידושין לאסרה אכ"ע וביאור הסברא נראה לפענ"ד דלענין שיהי' חלין הקידושין לגבי שמעון עצמו שפיר חלו דשייר לה שייר שתהיה כפנויה לענין שמעון אבל לגבי כ"ע שתאסר מחמת קידושי שמעון זה א"א דהא קידושי שמעון לא יוכלו לחול בזה דלגבי כ"ע הוה כאשת איש בשביל קידושי ראובן ואין קידושין תופסין באשת איש וכן מצאתי בריטב"א שכתב בהדיא דאם גרשה ראובן אין קידושי שמעון אוסרין לעלמא דבעינן בקידושין שיהיו אוסרים וכאן קידושי שמעון לא אסרי ע"ס וכן כוונתי מסברא דנפשתאי ת"ל ומזה ראיה דלא כפ"י בגיטין דף מ"ג ובתשובתי הארכתי בדברי הפ"י. ובזה מיושב מה שהקשה אחד מהתלמידים דאכתי קידושי שמעון אהני דמתלי תלי וקאי אם ימות ראובן. ולפמ"ש אתי שפיר דלא בשביל שכבר אסורה לעלמא בשביל קידושי ראובן לכך לא חל דבזה היה שייך מתלי תלי וקאי רק משום דאין מקום שיחולו הקידושין שכבר נאסרה והיא אשת איש ודו"ק היטב אך עדיין קשה דמ"מ הוה אישות לחצאין וצ"ל כיון דלר"א קיימינן ולר"א כשם דיש גט למחצ' כך יש קידושין למחצה ולרבנן באמת אינה מקודשת וכן הוכחתי מדברי הירושלמי והריטב"א שם בגיטין שם ודו"ק:
שם דף פ"ג ע"ב תבעי לרבנן ע"כ לא קאמרו רבנן אלא דלא נפקא מיניה לגמרי אבל הכא כיון דפסקה פסקה. עיין תוס' שכתבו דלכך לא אמר או דלמא לא שנא דמיד שאמר כיון דפסקה פסקה הבין שכן הוא ולא נודע ביאור הדבר. והנרא' בזה דהנה לכאורה צ"ב במה דבעי לרבנן או לר"א והא י"ל דכ"ע מודו כאן דהוה כריתות דע"כ לא אמרו רבנן רק במקום דבמשך הגט שנתגרשה לא נכרתה לגמרי דהיינו ששייר בגט חוץ מפלוני או שהתנה אבל כאן באמר היום אי את אשתי דביום שנתגרשה הוה ספר כריתות לגמרי ואף שאח"כ לא נכרת שאח"כ היא אשתו מ"מ בעת שנתגרשה הוה ספר כריתות לגמרי והיא קושיא גדולה. וצ"ל דהסברא היא דכיון דכל דפסקה פסקה לגמרי וא"כ א"א לומר שבמשך הגירושין נפסקה לגמרי ואח"כ היא אשתו דהרי לרבנן צ"ל בריתות גמור וע"כ צריך אתה לחשוב באותו היום לפסקה לגמרי וכל דפסקה פסקה לגמרי ולפ"ז גם הצד הספק שיש לומר דלא הוה כריתות ג"כ אינו רק בשביל דפסקה פסקה לגמרי וא"כ ממילא מסתבר לומר דפסקה לגמרי ואין כאן תנאי כלל וא"כ פסקה פסקה לגמרי היא באמת הסברא שיש לומר דלא הוה כריתות וממילא עי"ז אמרינן דהוה כריתות לגמרי וז"ב:
ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' ד"ה מסתברא ודו"ק. אמנם בגוף האיבעיא קשה לי דהיכא משכחת לה דהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי וכל דצריך שלא יהיה שיור והרי בשתינשא לאחר שוב תאסר עליו לגמרי דהו"ל מחזיר גרושתו. וצ"ל כיון דעכ"פ יכולה להנשא באותו יום לא מקרי שיור ואף דלא יוכל לנשאה אח"כ הא כאן לא משום תנאי קאתי עלה רק בחוץ נחלק ר"א וא"כ אף שלא יוכל להנשא כל דלא מקרי שיור כשר או דלר"א לא אכפת לן בשיור ודו"ק ולפ"ז לרבנן דפליגי בתנאי פשיטא דל"ש תנאי ואמרינן כיון דפסקה פסקה דאל"כ יתבטל התנאי לגמרי ולא תהיה מותרת אף אותו היום ודו"ק ומיושב קושית התוס' ודו"ק:
שם דף פ"ז בתוס' ד"ה הכא ע"ש שהקשו ועוד דהכא כפינן ליה לגרש שהרי היא עליו באיסור אשת איש. כוונתם לפענ"ד כיון דכל זמן שלא קיימה התנאי הרי היא עליו באיסור אשת איש א"כ כפינן ליה להוציאה דמעשין על הפסולות ועיין בכתובות דף ע"ז ומכ"ש כאן דהוה זה נהנה וזה לא חסר דהא עליו אסורה וצריכה לקיימה תנאה והאחר כשינשאה תהיה למפרע אשת איש כמ"ש הרשב"א והמהרש"א האריך בזה ע"ש וא"כ פשיטא דכופין אותו לגרש ואף דכעת אין להגירושין חלות כיון שאח"כ יחולו הקידושין למפרע וכבר האריכו בזה המלמ"ל והשעה"מ אם יכול לגרש קודם שמקדש וכאן הוה הגירושין קודם הקידושין דהקידושין חלו אח"כ ודו"ק היטב ובזה יש להאריך בקושית התוס' ומ"ש המהרש"א בזה. ובגוף קושית התוס' הי' נלפענ"ד ליישב עפ"י שיטת רש"י ביבמות דף מ"ט דכל דנפקעו אח"כ הקידושין ע"כ דלא תפסי בה הקידושין ע"ש וה"ה כאן ודו"ק כי קצרתי: