דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות מיאון וחליצה · נדה דף סו
ואם יש לה ווסת תולה בווסתה אמר כבוד אבי הרב הגאון נ"י דיש לפרש עפמ"ש הרמב"ן דל"מ בדיקת שפופרת לפי שאינם בקיאים והרא"ש כתב כיון שצריך לאסרו לעולם לכך מהני שפופרת ולפ"ז כל שיש תקנה לשמש בין ווסת לווסת שוב ל"מ בדיקת שפופרת ודפח"ח. ואני אמרתי דכל הטעם של"מ שפופרת לפי שמא אין כל אצבעות שוות וכמ"ש הב"י ולפ"ז כל דיש וסת לקלקול ראינו דגם האצבע אינו מוציא דם שוב מהראוי שיועיל בדיקת שפופרת ודו"ק:
בענין פתוי קטנה אי הוא אונס או רצון נחלקו הרמב"ם והראב"ד ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בהיתה אנוסה והבועל מזיד נחלקו הפוסקים ועיין ב"ש סי' י"א ובמלמ"ל בהלכות סוטה ולפענ"ד נראה דבקטנה שאין לה דעת שלימה וכשהבועל מזיד ומסבב לה הרצון נאסרה על הבועל דאף דנימא דכל שהיא אנוסה אינה נאסרת על הבועל כיון שהיא אנוסה אבל בקטנה שהיא באמת מזנית ברצון רק שכיון שאין לה דעת שלימה הפתוי נחשב לאונס אבל הוא מסבב לה שתהי' אנוסה בדעת א"כ נאסרת על הבועל דאונס כמשמעו ולא אם מסבב האונס כמ"ש רמ"ע מפאנו הובא בח"מ סי' נו"ן וה"ה כאן ולפ"ז אם נימא דכל דאסורה לבועל נאסרת לבעל ג"כ כמ"ש הב"ש שם וא"כ בפתוי קטנה שסבב לה האונס ונאסרת על הבועל גם על הבעל נאסרת וז"ב. איברא דבכתובות דף ט' דאמרו התם אונס הוה והרי בת שבע היתה קטנה אז ועיין בהקדמת הפ"י לסדר נשים ולפ"ז אף דפתוי קטנה אונס הוה מכל מקום הוא סבב לה האונס ובודאי נאסרת על הבועל וצ"ל דבאמת בזה נחלקו השני תירוצים שם והתירוץ השני דאף שהי' אנוסה כל שסבב האונס נקרא רצון. ובזה יש ליישב כל הקושיות שהקשו על שיטת הרמב"ם מהך דיבמות דף ל"ג והמלמ"ל הקשה מהא דאמרו ביבמות דף ס"א ולפמ"ש תלוי בשני תירוצי הש"ס הנ"ל איברא בהך דחשש שמא תזכה תחתיו קשיא לי דזנות ליש ומה"ת לחוש לזה ולפמ"ש בת"ש בגיטין דף י"ז דאף דזנות ל"ש אבל שמא תזנה חיישי' ועיין באבני מלואים סי' קכ"ז אכתי קשה לי עמ"ש התוס' בקידושין דף מ"ג ע"ב דקטנה אין לחוש לגרירה והרי שם אמרו דבקטנה חשו שמא תזנה תחתיו וצ"ע כי לא עיינתי בספרים:
ראיתי בשו"ת מהר"ם בר ברוך סי' ס"ב שכתב דחד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן ע"ש ובכנה"ג ס' פ"ב בכלל מגו כתב כן והביא ראי' מהא דאמרו בב"מ דף יו"ד חד מגו אמרינן תרי לא אמרינן ובתומים כתב שם דאין הבנה לדברים ומה ענינו למיגו והנה כאן כתב כן בשם אביאסף וכ"כ הגד"ת שער כ"ה ח"ב סי' ב' בפשיטות:
בשו"ת מהרי"ט בשניות חלק אהע"ז סי' י"ז הביא דברי הרב אחד ושמו פלאי שכתב דמ"ש הרמב"ם פ"ג מיבום מי שזינה עם אשה בין פנייה בין א"א ונתעברה ואמר זה העובר ממני ואפילו היא מודית לו אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה הר"ז ספק לענין יבום שאפשר כשם שזינתה מזה כך זיכתה מאחר וע"ז כתב הרב השואל שמ"ש הרמב"ם בפנויה שזינתה דוקא כשנבעלה לפסול שעשאה זונה וזו היא שקרוי' זונה וע"ז תמה המהרי"ט דמה חילוק יש דא"ל דכל שהפקירה כ"כ חיישינן שהפקירה עצמה לגבי אחר אבל בכשר אין חוששין לה דהרי בכתובות דף י"ד אמרו הכי השתא אשה נשאת בודקת ונשאת אבל הכא אשה מזנה בודקת ומזנה בתמי' הרי דאינה מבחנת בין פסול לכשר ועוד דנימא שהפקירה עצמה לכשרים ע"ש. ולפענ"ד דברי הרב השואלים להם מקום דבאמת צריך להבין מה זו סברא כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר וקשה דניהו דהיא חשודה כל ישראל מי חשידי דאף דהיא פנוי' באמת התורה אמרה לא תהי' קדשה ואף לשיטת הראב"ד דקדשה היינו מופקרת מ"מ התורה אמרה שיקדש אשה ולא תבעל בזנות וחזקת בני ישראל שאינם בועלים בלי קידושין. אמנם צ"ל כדרך שאמרו בכתובות דף ל"ו דשכיחי פרוצים דרוצים בזנות ע"ש כי אינו לפני וכבר אמרו בירושלמי דטעמי' דר' יהושע דזנות רצה אחר פסולים. ולפ"ז ניהו דאשה אינה מבחנת ואינה בודקת ומזנה אבל ישראל לא חשידי לבא בזנות ורק פרוצים רוצים בזנות ולפ"ז כל שהיא פנויה והוא כשר מה"ת לחשוד שמא הפקירה עצמה לגבי אחרים כיון דהפרוצים רובם פסולים ומה"ת לומר שרצתה בפסולים ודלמא דוקא באותו האיש נתרצית ולא בשאר אנשים אבל כל שהפקירה עצמה לפסול וראינו שאינה חוששת על בניה ועל עצמה שלא תפסל שפיר חיישינן דזנות רצה אחר הפסולים ושכיחי פרוצים שבאו עליה ודוקא כשהוא כשר אף שבא עלי' בזנות ל"ח לאחר דכשרים לא חשידי ופרוצים אמרינן שהיא לא תתרצה דשמא דוקא אותו האיש נתרצית לאהבה כל שלא עשאה זונה והחשוד על הקל אינו חשוד על החמור וז"ב לדעתי ועיין בח"מ סי' ד' באהע"ז בדרך פשיטות דאשה מזנה בודקת ומזנה אף דאמרו בדרך בתמי' אנן קי"ל דאשה מזנה בודקת ומזנה ובתשובה הארכתי בזה ואין לפני שום ספר. ומ"ש הרב השואל שיצא קול שמאותו איש נתעברה ל"ח לאחר וע"ז תמה המהרי"ט דהיכי עדיף קול יותר מכשהיא זינתה בבירור דחיישינן גם מאחר מכ"ש בקול בעלמא. לפענ"ד הסברא דמדיצא קול רק מזה ולא מאחר אי איתא שזינתה מאחר ג"כ הי' יוצא קול וע"כ דלא זינתה רק מזה. ובזה יש ליישב הא דאמרו במכות דף כ"ג דיצתה ב"ק ואמרה ממני יצא כבושים ודחי הש"ס דלמא מני ירחא והקשו מזה על הרמב"ם דכתב דחיישינן שמא הפקירה עצמה לגבי אחר ועיין ביערת דבש ח"ב מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי כל שנתנה סימנים החותם והפתילים והמטה וא"כ אם היתה זינתה מאחר ג"כ היתה מקבלת מהר ומתן ומדלא הי' לה רק זאת מה"ת לחוש לאחר ולא גרע מיצא קול שנתעברה מזה ודו"ק:
בסימן ח"י שם ע"ש כל התשובה והדבר תמוה שסותר עצמו למ"ש בעצמו בראשונות סי' פ"ב דמחזיקין מאיסור א"א לאיסור יבום וזה רבות בשנים אשר הקשיתי על המהרי"ט מגיטין פ"ג דאמרו שם הא נמי יבם קאסר לה ואי מבעל שריא וקיימא וכן בקידושין י"ד אמרו יבם אסרה יבם מתירה ועיין ברש"י והארכתי בזה וכעת מצאתי ביום ד' וישלח פה ברעזאן ברכו"ת לפ"ק דהמהרי"ט בעצמו כתב כן גם מה שהביא שם מב"ב דף קל"ה אם הקלנו בשבוי' ניקל בא"א ושם מוכח מדברי הרשב"ם דמחזיקין מאיסור לאיסור וכאן כתב לה להיפך ואני כתבתי שם דבשיטה מקובצת בב"ב שם רצו לפרש מחמת דמחזיקין מאיסור לאיסור ודחו זאת ע"ש ומהתימה על כל הגדולים שפלפלו בדברי המהרי"ט בראשונות סי' פ"ב הנ"ל שכלם לא הביאו דברי המהרי"ט האלו שדחה זאת בעצמו ות"ל כוונתי לדעת המהרי"ט בעצמו:
הנה המהרי"ק הביא בשם הר"י ברזילי דאב יכול לקדש בנו הקטן וכבר האריכו בזה במהרי"ט ונו"ב וכל האחרונים וגם אני הארכתי בזה ולכאורה יש ראיה דהרי ער ואונן קטנים היו כמ"ש הרמב"ן בפ' וישב ואיך קדשו והכתוב קראו אשת איש בא אל אשת אחיך וע"כ שיהודה קדש עבורם. אמנם באמת אז הי' להם דין ב"נ ול"ש קידושין מיהו אף את"ל דהי' להם דין ישראל אפ"ה אין ראיה דבביאה שיטת רש"י וכן הוא בירושלמי דקטן יש לו ביאה ועיין באבני מלואים סי' מ"ג שהאריך בזה וא"כ היו קידושי ביאה ואין ראיה ודו"ק:
עיין ש"ך יו"ד סי' קי"ח ס"ק כ"ה מה שחילק בין נמצאים שחוטים ובין שלחו ביד עכו"ם ולא נודע החילוק והרב מוהר"י שמעלקיש נ"י רצה לומר דכל דחיישינן לאחלופי ולהרווחה שוב אף בתר רוב לא אזלינן וזה אינו אבל הכוונה פשוטה דכל שהוא ביד עכו"ם שמסר לו הדבר הרי שיטת הרמב"ם דנמצא ביד עכו"ם אף ברוב טבחי ישראל אסור כמבואר ר"ס ס"ג אף דאנן לא קיי"ל כן מכל מקום כל שאין לו סימן והשחיטה אינה סימן והוא מוסרו ביד גוי אסור אף שרוב טבחי ישראל וכמ"ש ריש סי' קי"ט ורמזו כאן בס"ק כ"ה ע"ש ויש להוסיף עוד דברים דבאמת דעת בעל העיטור דשחיטה הוה סימן ואף דאנן לא קיי"ל כן מ"מ אפשר לומר דהגוי מרתת שמא יכיר ע"י סימן שחיטה אבל כל שמסר בידו א"כ לא מרתת ואין השחיטה סימן:
בש"ש שמעתא א' פכ"ב ע"ש במ"ש ראיה מהא דכל ספק בשחיטה פסול דאתיא לרב אשי כמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ואפ"ה ספק פסול אלמא דאף בדרבנן ספיקא להחמיר משום חזקת איסור ולפענ"ד לפמ"ש התוס' בחולין דף צ"א דאף לב"נ דלא נצטוו על השחיטה מ"מ צריך עכ"פ לנחור ע"ש וכמו כן לדידן בעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת עכ"פ נחירה בעי והו"ל ספק בשחיטה בחזקת אבמה"ח דהי' צריך לנחור וזה שנמצא שמוטה וספק שנשמט קודם הו"ל ספק בשחיטה דמדרבנן צריך שחיטה ומה"ת עכ"פ בעי נחירה כנלפענ"ד. ומה שנסתפק בספק שהייה במיעוט בתרא אי שייך חזקת איסור דהרי ברוב סגי ויצא מחזקת איסור. הנה ראייתו אינו מכרעת כאשר יראה המעיין אבל לפענ"ד תלוי במחלוקת הרשד"ם בספק הנמצא אחר שפרע מטבע מזוייפת והמהרשד"ם תובא בשיך סי' רל"ב והט"ז בסי' ע"ה נחלקו בזה ולפענ"ד גם כאן תלוי בזה ודו"ק:
עוד יש לומר ליישב ראיית הש"ש הנ"ל עפמ"ש בתורת הבית הארוך בית ראשון פ"א בהא דאמרו עד שיוודע לך במה נשחטה שמה"ד היה ראוי שיהי' ראי' ברורה ולא די ברוב ע"ש ולפ"ז לכך כל דמדרבנן צריך שחיטה לא מועיל ספק דרבנן וצריך ראי' ברורה ודו"ק:
הקשה אותי כבוד א"מ הרב הגאון נ"י בהא דיליף דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ודלמא לאו אביו הוא והקשה הא התורה אמרה יכיר וא"כ כשהאב אמר שהוא בנו הרי נאמן וא"כ אביו הוא. ולכאורה אמרתי דא"כ הו"ל עדות שאילה"ז דהא יוכלו לומר אנחנו לא ידענו שאמר אב וא"כ לא חייבנו אותו דדלמא לאו אביו הוא. אבל ז"א דהא משכחת לה שאמר האב בשעת שהעידו או שאמר לפניהם וגם דא"כ למה העידו אם לא באו לחייבו. אמנם העיקר נראה לי כיון דהעדים בעצמם אין מועיל עדותם רק בצירוף הגדת האב א"כ הם לא באו לחייבו בעצמם רק ע"י האב ובכה"ג אפשר דלא חייבם התורה כשתוזמו וגם התורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר דמשמע ע"פ לבד וכאן הם אינם מחייבים כלל דדלמא לאו אביו הוא והוה כמו חצי דבר ועוד גרע מיני' דדיבורם אינו עושה כלום ול"ד לשנים אומרים קדש ושנים אומרים בעל דכל דכבר קידש העדים אחרונים אינם באים להעיד ע"ז רק על הבעילה ולשיטת הרי"ף כל שעשו מה שיכולים לעשות או ראו כל מה שיכולים לראות וכאן גוף העדות הוא שהכה אביו ודלמא לאו אביו הוא וצריכין להגדת האב ובכה"ג לא הוה דיבורם דיבור לחייב וזה לפענ"ד נכון:
ובזה יש ליישב קושית דו"ז הגאון מוהר"צ הלברשטאם דנערה המאורסה בת כהן שזינתה בשריפה היכא משכחת לה דלמ' לאו אבי' הוא וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא וכבר נאמרו בזה דברים רבים וגם אני כתבתי הרבה דברים ולפמ"ש אתי שפיר דכאו משכחת לה כגון שהכהן אמר שהיא בתו ונאמן דיכיר כתיב ובין על הבן בין על הבת כמ"ש בשו"ת תשב"ץ ח"ג וא"ל דא"כ לא בא ע"י דיבורם דז"א דעכ"פ מיתה נתחייבה עפ"י דבורם לבד רק שמיתת שריפה נתחייבה עפ"י דיבור האב ובכה"ג הוה דיבורם דיבור ודו"ק היטב:
וכבוד א"מ נ"י אמר כיון דאם נתן אמתלא וחוזר בו נאמן האב שוב א"י לחייבו עפ"ז וזה נכון. ואני אמרתי דכן מבואר בחוט השני דלכך הוחזקה נדה בשכנותיה הוא לוקה ולא היא משום דכל שנתנה אמתלא לדבריה נאמנת שוב אין לוקין על ידה דשמא תחזור ע"ש וה"ה כאן:
הב"ש סי' ד' ס"ק מ"ג מביא בשם הד"מ שכתב בשם מהרי"ו דאשה שנתגרשה ואח"כ ילדה וספק אם הית' הורתה בזנות קודם גירושין או אח"כ וכתב דיש להכשיר מטעם ס"ס ע"ש וע"ז הקשה כבוד א"מ הרב הגאון נ"י דלמה לא כתב בשביל דיש לאוקמה בחזקת גרושה דהרי גרושה לפניך ויש חזקת צדיקת וכמ"ש התוס' בגיטין דף י"ז גבי שמא יחפה על ב"א דלכך לא אוקמינן אותה בחזקת א"א משום דהרי גרוש' לפניך וחזקת צדיקת ואף לפמ"ש הפ"י דהנך תרתי צריכי להדדי ע"ש אבל עכ"פ יש כאן שני צדדים להיתר וה"ה כאן ואמרתי בזה דאם נימא דאף מאן דמכשיר בה לא מכשיר בבתה ועיין רש"י קידושין דף ס"ו דס"ל כן ואף דהתוס' הקשו ע"ז מ"מ רש"י ס"ל כן וא"כ לענין הולד ל"מ חזקת צדיקת שלה ולכך ל"מ כאן וע"ז אמר הרב א"מ נ"י דא"כ לפמ"ש התוס' בסוף הסוגיא דבזה"ז שייך משום תקנת ממזרים א"כ שוב יקשה דהא שוב אוקמא בחזקת א"א דלענין הולד ל"מ חזקת צדיקת של אם והשבתי דשם כל שכבר הוחזקה בכשרות טרם שילדה שוב מועיל ג"כ אח"כ להוולד והרי כבר יצאה בחזקת היתר אבל כאן שאנו דנין תיכף על הולד בזה ל"מ חזקת האם לולד ודו"ק כי זה נכון. עוד אמרתי דהנה באמת הפ"י צווח דמה מועיל חזקה דהשתא דהרי גרושה לפניך נגד חזקת א"א דמעיקרא וע"כ כתב דשני התירוצים אחת הן. ולפענ"ד נראה דבאמת זנות ל"ש ורק ר"י ס"ל דתקנו על המיעוט דזנות דל"ש דתקנה לכל העולם תקנו אף על המיעוט. ולפ"ז עכ"פ יותר יש לומר דזינתה כשהיא גרושה דאין לה בעל לשמור אותה וא"כ לתקן תקנה על מלתא דל"ש ויהי' רק מיעוטא דמיעוטא דעפ"י רוב ל"ש שהזנה בעודנה אשה איש דהרי בעלה משמרה שפיר אמרינן דתזנה בהיותה גרושה וז"ב בישוב דברי התוס' ולפ"ז זהו שם שתיקנו תקנה על מיעוטא דשמא תזנה שפיר אמרינן דהרי גרושה לפניך אבל כאן שחיישינן שמא זינתה בזה ל"ש חזקת גרושה לפניך נגד חזקת א"א וגם חזקת צדיקת דבאמת גם פנויה לא עשתה כשורה ואינה צדיקת לגמרי רק לענין לאוקמא בחזקת א"א בזה עכ"פ שייך חזקת צדיקת דלא עשתה איסור חמור וא"כ זה לענין שיתקנו תקנה בשביל זנות אבל באם יש לפנינו ספק שמא זינתה שפיר מוקמינן אחזקת א"א. ובזה יש ליישב מה דאמרו בגיטין דף כ"ו קפסיק ותני ל"ש נשואה ל"ש ארוסה בשלמא נשואה וכו' אלא ארוסה מי אית לה פירי והקשו כלם לפמ"ש בשיטה מקובצת ריש כתובות דבארוסה שכיח זנות דאין לה בעל לשמרה כ"ז שלא נשאת ולפ"ז בארוסה יש לומר דגם ר"ל מודה והרבה הארכתי בזה. ולפמ"ש א"ש דאדרבא בארוסה לר"ל דס"ל זנות ל"ש שוב יקשה לוקמה בחזקת א"א ול"ש חזקת גרושה לפניך כקושית הפ"י ול"ש לומר דהא זנות ל"ש ומהראוי לומר שלא זינתה בהיות' א"א דבעלה משמר' דהרי ארוס' בעלה אינה משמר' ובשלמא לר"י דס"ל משום זנות אף דבארוס' לא מועיל כ"כ מ"מ משום לא פלוג תקנו אבל לר"ל לתקן בשביל זה בודאי לא תקנו וכמ"ש ודו"ק:
עוד שאל בהא דאמרו בב"ב דף קכ"ז ולרבנן למאי אצטריך יכיר אי למיתב פי שנים הא אי בעי למיתב מתנה וכו' וע"ז הקשה דלמ"ש הט"ז דאם אומר על בנו שהוא בכור ל"מ חזר בו דיכיר נתנה לו התורה נאמנות כשנים וא"כ מטעם דאי בעי למיתב מתנה יוכל לחזור בו ולומר על אחר שהוא בכור ולכך איצטריך יכיר כדי שיהי' לו נאמנות כשנים ולא יוכל לחזור בו והשבתי דלפמ"ש הנימוק"י הובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ו דהא דאמרו דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הוא כשנים היא דוקא במה שצריך נאמנות כשנים אבל לענין איסור דל"צ נאמנות כשנים אינו כשנים ע"ש א"כ באמת אטו כתוב בתורה דיכיר יש לו נאמנות כשנים רק כיון שבאמת לר"י האמינו התורה לענין ערוה דבעי שנים ע"כ דיכיר מהני נאמנות כשנים אבל אם נימא לרבנן דיכיר אתי למיתבא לי' פי שנים זה ל"צ לנאמנות כשנים ושוב באמת גם אי כתיב יכיר יכול לחזור בו ושפיר פריך ודו"ק:
ארשום בקצרה מה שנתחדש לי בשנת תרכ"ד בעת נסעי לברעזאן אל כבוד א"מ הגאון נ"י ביום ג' חיי הי' תחלת נסיעתי. אור ליום ד' הייתי בפרעמישלאן ואמר לי בעל אכסניא ר"א נ"י שישב קושיית הגאון מוהר"ץ האלבערשאט ז"ל מנערה המאורסה ב"כ דלמא לאו אביה הוא והיא לאו ב"כ וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא. ואמר הוא עפמ"ש בסנהדרין דף מ"א דיכולין לומר לאסרה על בועלה באנו ואמרו דמשכחת לה בזינתה מקרובותיה ולפ"ז משכחת לה דזינתה מקרובותי' מצד אב ואם לאו אביה אינם קרובותיה ושוב תפטר מכל וכל ובזה אזלינן בתר רובא עכ"פ. ואמרתי דזה אינו דלענין זה אזלינן בתר רובא והן קרובותיה ושוב אינם יכולים לומר לאסרה על בועלה באנו ושפיר הקשה דלענין שריפה לא אזלינן בתר רובא דהוא ממיתה למיתה ופשיטא דעדים לא ידעו מזה ולאו כ"ע דינא גמירי וז"פ אמנם בגוף קושית הגאון אמרתי דהנה הטעם דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא נ"ל דהנה לפי מסקנת הש"ס בחולין דף י"א לא ידענו מקרא דאזלינן בתר רובא כ"א ברובא דאיתא קמן וברובא דליתא קמן ע"כ משום דלא אפשר הוא או מהל"מ כמ"ש רש"י ריש דף י"ב ולפ"ז זהו בגוף המיתה דלא אפשר אבל מה שקרה מקרה שנתערב בזה שפיר אפשר לדון במיתה קלה ולא מקרי לא אפשר וגם מטעם הל"מ לענין ממיתה למיתת כ"ע מודו דספק הל"מ שהקילו אף הרמב"ן מודה בזה וז"ב ופשוט ולפ"ז דוקא מה שבא במקרה אבל נערה המאורסה ב"כ דהיא בשריפה ולא משכחת לה בע"א שפיר מקרי לא אפשר ואזלינן בתר רובא וז"ב ופשוט:
ביום ה' תראה כבוד א"מ הגאון נ"י דברי התוס' בשבת דף צ"ה אם מותר לגבן ביו"ט א"כ יהי' מותר לבנות ביתו ביו"ט ונימא מתוך והקשה דע"כ קושייתם קאי אליבא דר"א דלרבנן מגבן לאו תולדת בונה והרי ר"א שמותי הוא ופרכינן מב"ש לר"א ועיין תוס' ביצה ריש דף ל"ז ע"ב וא"כ ב"ש ל"ל מתוך והיא קושיא חמורה. והשבתי דזה ודאי דקושית התוס' דוקא לר"א. ובזה ישבתי הרבה קושיות אשר מקשים האחרונים לפי תירוצם של התוס' והארכתי בזה ואכ"מ אמנם גוף הקושיא נ"ל ברור דהנה יש שתי עבודות עבודת מלאכת ועבודת אוכל נפש כמ"ש הה"מ ריש הלכות י"ט. ולפ"ז מה דב"ש לא ס"ל מתוך זה שייך באוכל נפש דהם ס"ל דהתורה אמרה אך אשר יאכל לכל נפש ודוקא אוכל נפש ממש אבל מה שא"צ לא התיר' התורה וא"כ זה באוכל נפש אבל בונה דהוא מלאכת עבודה ואפ"ה התירה מגבן א"כ כשהתירה התורה בנין ביו"ט ובזה לא שייך ענין אוכל נפש וכל שמצינו שהתירה התורה לבנות שוב לא שייך לחלק בין לצורך לשלא לצורך ודו"ק כי קצרתי:
עוד אמר ביום וא"ו במה שחידש הט"ז חו"מ סי' למ"ד דעדות מיוחדת בקנס ל"ש שבועת ר"ח דהרי קנס אינו חייב ע"י עצמו ול"ש ק"ו דר"ח ע"ש. וע"ז אמר דלכאורה היא ש"ס מפורש במקומו דהרי הש"ס פריך מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאינם מחייבין קרבן ומשני ר"ח כר"מ ס"ל והרי ר"מ למד אם הביאוהו לידי מיתה חמורה לא יביאו לידי קרבן הקל והרי לידי מיתה חמורה לא יוכלו להביא בעדות מיוחדת א"כ גם קרבן לא יוכלו לחייב וממילא גם שבועה לא יוכלו לחייב. ולכאורה היא ראיה גדול' ואמרתי בזה דהנה לכאורה צריך ביאור מה דפריך תאמר בעדים שאינם מחייבין קרבן ופירש"י כשהבעלי' מכחישים והוא תימה דאטו בשביל גריעות נאמנות העדות אתינן עלה ובאמת עדים נאמנים רק דהתור' אמרה דלא יהי' חייב משום ולא שיודיעוהו אחרים והיא הערה גדולה. ולכאורה רציתי לומר דהנה הטעם דלא שיודיעוהו אחרים הוא מטעם דבעינן דעת בעלים בכפירה ועיין בעירובין דף כ"א ולפ"ז אם היו העדים נאמנים הי' מהראוי שיכופו אותו כמבואר בב"ב דף מ"ח דמצוה לשמוע דברי חכמים ועיין תוס' שם דכל שמחוייב בדבר מצוה לשמוע לא מקרי כפייה וע"כ מטעם גריעות נאמנות העדים. אבל באמת זה אינו דא"כ כשאומר א"י יתחייב ועיין כריתות דאינו כן. אמנם העיקר נ"ל דהנה במה דאמרו חכמים ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי נדחקו התוס' דהא הוה מיגו במקום עדים ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה בגיטין דף ס"ז אמרו דיבורא מקרי ואמרו מעשה לא קעבדי והמתבאר מדברי תוס' שם דכל דיבור דמביא לידי מעשה בודאי גם זה מקרי מעשה ע"ש ומעתה זה שאמרו דכל דיכול לומר מזיד הייתי ולפטור שוב לא הוה רק דיבור בעלמא ודיבור מקרי ואמרו ולפ"ז לר"מ דלא ס"ל דנאמן לומר מזיד הייתי ומטעם דאין אדם משים עצמו רשע ותירוצו של התוס' לא ס"ל שוב הוה מעשה גמור ולפ"ז מה שאינם מביאים לידי קרבן הוא מטעם גריעות העדים וז"ב ולפ"ז אם ר"ח כר"מ ס"ל אין הפרכא כלל וא"כ שוב אף שבעדות מיוחדת אינם מחייבין מיתה אינו פרכא ודו"ק. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו דנימא ק"ו אם מחייבים מיתה מחייבים שבועה. ולפמ"ש אתי שפיר דשאני מיתה דהוא מעשה אבל שבועה מה עשו בזה הא יכול לשבע ולפטר ול"ד לקרבן דהתם ממשכנין אותו כמ"ש התוס' דהרי לא ניחא ליה בכפרה ודו"ק. ובגוף הקושיא של ר"מ לפענ"ד קשה דנימא שאני מיתה דמתייראים שמא יזימו אותם ויתחייבו אבל בקרבן לא שייך זאת דלא יתחייבו כלום וא"ל דרצו להפסיד שיתחייב בקרבן דזה לא הוה רק גרמא בעלמא ועיין ריטב"א ריש מכות וצ"ל דהיו יכולים לחייב מית' במקום שידעו שלא הי' עדים ולא שום איש שיזים אותם וע"ד שכתב הר"ן בדרושיו דלכך עדים זוממין לאו חידוש הוא כ"כ ע"ש ודו"ק:
עוד שאל אותי ביום א' תולדות ספק מושכל בעדים שהעידו שהדליק אחד גדיש של בעה"ב ביוה"כ והתרו בו וזה אומר אמת כי הדלקתי אבל לא התרו בי ואח"כ הוזמו העדים אם חייבים לשלם לבעל הגדיש וטעם הספק דביוה"כ דהוא כרת מחוייבים מלקות וצריכין שילקו והגדיש אינו משלם דאינו לוקה ומשלם וא"כ עכשיו שהוזמו יכול בעל הגדיש לומר אם לא הייתם מעידין הי' משלם השורף לי שהרי הודה ואתם פטרתם אותו. והשבתי דלפענ"ד הדין אינו אמת דמחוייב לשלם אף שלוקה דהרי הוא חייב עצמו בהודאתו ולא שייך קלבד"מ מידי דהוה אם מחייב עצמו בשאר ממון ואף אם נימא דפטור מכל מקום יכולין לומר שהיה תופש ואם תפש לא מפקינן מיני' ותפישה שכיח כמ"ש הה"מ פכ"א מעדות וא"כ הוה רק גרמא בעלמא ואף דאם עושין החומרא פטור אף בתפש כמ"ש המהרש"ל פרק הכונס זה כשהיה החומרא חיוב מצד הדין אבל כאן שהוזמו א"כ אינו מחייב ובודאי יכול לתפוש ודו"ק:
הקשה בחור אחד על מ"ש התוס' בשבת ק"ו דר"ש ס"ל כשמואל דיליף חילוק מלאכות ממחלליה מות יומת והרי ר"ש ס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ובכתובות דף ל"ג אמרו דר"ש ס"ל כר"י הסנדלר דמחלליה מות יומת במזיד והשבתי דלפמ"ש הבנין אריאל והפרמ"ג באו"ח בפתיחה להלכות שבת הביא דבריו דמחלליה באמת מזיד ומות יומת איירי בשוגג ושגג בקרבן והזיד במיתה ע"ש ולפ"ז מיושב גם זאת. וע"ד הפלפול אמרתי דבאמת קשה למה לי קרא על חילוק מלאכות תיפוק לי' דאם נימא דאינו חייב עד שיעשה כל מלאכות ועיין ביבמות דף ז' וברש"י ריש ויקהל ובמזרחי שם והרי אי אפשר שיעשה כל המלאכות בבת אחת א"כ הוה חצי דבר דעדים לא יוכלו להעיד על כל המלאכות שראו שעשה כאחד וצ"ל דלפמ"ש הרי"ף דאם יש תועלת בעדותן לענין פירות וכדומה דחייב לא מקרי חצי דבר א"כ כיון שמעשה שבת אסורין לר"י שוב לא הוה חצי דבר דזה ודאי דעכ"פ נאסר המעשה שבת אף שלא עשה כלם ולפ"ז בשוגג דאינו נאסר שוב א"א שלא יהי' חילוק מלאכות דאל"כ לא יתחייב כלל על מלאכות בשוגג דהו"ל חצי דבר ודו"ק. שוב ראיתי ביד דוד שבת ע' שהאריך בקושיא זו:
עוד אמר לי א"מ הגאון נ"י ספק מושכל לשיטת הרי"ף דבעי שיתחייב בפירות עכ"פ איך הדין אם המחזיק אומר שאכל הפירות של שלש שנים דאז העדים אינם מחייבין כלום בעדותן דהרי הוא הודה בעצמו או שהמערער אומר שלא אכל כלל שני חזקה דאז עכ"פ פטור על הפירות דהוראת פיו גדולה מהעדאת עדים דהרי אומר שלא אכל כלל וכן באכל שני ערלה דא"ח לשלם דאסור בהנאה שוב יהיה חצי דבר והשבתי דלפענ"ד מה שנאיד הרי"ף מפירוש התוס' דראו כל מה שיכולים לראות משום דבאמת כיון דהעדים של החזקה באו להחזיק זה בחזקתו וא"כ כשלא נגמר הדבר ואינו מועיל להחזיק ואדרבא באו לחייבו הפירות שוב לא שייך שראו כל מה שיכולים לראות דהרי באמת לא ראו מה שרצו לראות וע"כ פירש הרי"ף דעכ"פ יש תועלת בעדותם אף שהוא היפך המכוון בעדותם ולפ"ז כל שאינו חייב לשלם עפ"י עדותם שוב עכ"פ ראו מה שרצו לראות ואינו הפך המכוון והרי"ף מודה לסברת התוס' כנלפענ"ד. ובזה מיושב קושית התוס' בב"ק דף ע' על שיטת הרי"ף מגיטין דף ס"ו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם ראו כל מה שכוונו לראות. ויתכן עוד יותר לפמ"ש התוס' ישנים בכריתות י"ב דבעינן שעדים יכוונו לראות העדות ונמצא שזה הפך כוונתם ומכל מקום יכולים לחייב פירות שזה עכ"פ נתחייב מתוך טענתו והרי במתחייב מתוך טענתו ג"כ חייב כמבואר בחו"מ סי' קמ"ו ודו"ק:
והנה בהא דאמרו בב"ק שם הרי שהעידו שאכל שנה ראשונה וכו' אלא שר"ע אומר דבר ולא חצי דבר אמר כבוד א"א הגאון נ"י דהנה באמת בשני חזקה הוה חצי דבר והתוס' והרי"ף חלקו. אבל הוא אמר דל"ק דלפמ"ש הרמב"ן דשני חזקה באמת סגי כל שאכל חדש אחד רק דכל שאין לו שטר הוה ריעותא דעד תלתא שנין מזדהרי בשטרא וא"כ החזק' נעשה תיכף ואינו חצי דבר ותלתא שנין אינו אלא לסלק הריעותא ול"ק קושית הרי"ף והתוס' אמנם ר"ע דיליף ר"מ חזקת הבתים משור המועד שוב הוה חצי דבר ודפח"ח:
הקשה אותי צורבא מרבנן אחד בהא דפריך בשבועו' ל"ג מח"נ דהוה מודה בקנס ואפ"ה חייב שבועת העדות וע"ז הקשה לפמ"ש המהרש"א בסוגיא דשור שהי' רודף דכל שיש אומדנא כגמל האוחר בין הגמלים אף דאינו חייב מ"מ מודה בקנס לא הוה א"כ משכחת לה בכה"ג. והשבתי עפ"י דברי הרמב"ם פ"ח משבועות שביאר סברת הש"ס דכיון דמודה מפטר ל"ש שבועת העדות משום דבעינן שהעדים יחייבו אותו מצד עדותם וכאן בסיועת הכפיר' שלו היא ע"ש ולפ"ז שפיר פריך מח"נ דאם נימא דל"ש שבועת עדות רק ע"י אומדנא שלו שוב בודאי אינו בא מצד עדותן בלבד ובודאי פטור וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה א"מ לשיטת הרשב"א דכל שיש ע"א לא מקרי מודה בקנס א"כ לוקי בכה"ג ולפמ"ש בזה בודאי לא שייך שבועת עדות ודו"ק:
והנה בענין סמוך לווסתה שחידש הנו"ב דסמוך לווסתה הוה דאוריית' וכבר קדמו ברא"ה בבדק הבית. ואמר כבוד א"מ דלא צריך הנוב"י לחדש משום שמא מת שמא ימות רק דבאמת בוסת עצמו יש ריעותא מדלא ארגש ואף דאמרינן ארגשה ולאו אדעתה זה אינו רק לקדשים כמבואר ריש נדה אבל סמוך לווסת יש לחוש באמת שמא תרגיש ותהיה אסורה מה"ת ולכאורה דבר גדול דיבר ואמרתי דהרי לפי מה דמבואר בנדה ט"ו דמאן דס"ל דוסת דרבנן מותר לבא עלי' כשהיא ישינה וא"צ לשאלה ולפ"ז אי אפשר לומר כן דבאמת יש לחוש שמא ארגשה והיאך יוכל לבא עליה וע"כ משום שמא מת לא חיישינן ודו"ק ויש להאריך בזה בסוגיא שם ובדף ט' אבל אין לפני כעת שום ספר: