אור ברסלב
דברי שאול עדות ביוסף חלק ב הלכות מיאון וחליצה › בשבת דף ע ע"ב

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות מיאון וחליצה · בשבת דף ע ע"ב

פלפול בסוגיא דבולמוס ביומא דף פג

דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע וכן אמרו בדף ס"ט והקשו בתוס' דאמאי לא אמר דידע לה בדאיסי והוכיחו מזה דחייב חטאת עכ"פ וכ"כ בדף ו' באורך ע"ש וקשה לי מזה על האיבעי' דרב יוסף בהוריות דף ד' ע"ב אין חרישה בשבת מהו אי הוה כעוקר כל הגוף דאמר דאין חרישה וקשה הא אליב' דאיסי יש אחת שאינו חייב סקילה ולא ידענו מנו וא"כ שוב יש לומר דהוה עקירה במקצת כשאמר דאין חרישה בשבת לחייב סקילה דבאמת אינו עוקר כל הגוף דאחת איכא שאינו חייב רק דלא נודע איזהו וא"כ הוה עוקר במקצת. וצ"ל או דר"י לא ס"ל להך דאיסי וכמ"ש התוס' שרמב"ח ס"ל כן ע"ש בשבת דף וא"ו או כיון דעכ"פ לא נודע איזה מאבות א"כ כשפורט חרישה ואולי הוא שאר מלאכות הו"ל לגבי חרישה עיקר כל הגוף מספק ולפ"ז אם יאמר סתם שאחת מאבות מלאכות אינו מן התורה לא הוה כעוקר כל הגוף דאף דחטאת איכא אבל עכ"פ לא הוה סקילה וז"ב:

ובזה האיר ד' עיני ומצאתי מרגנית' טבא דהרמב"ם פרק י"ד משגגות ה"ב כתב אבל אם טעו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב שנאמר אל יצא איש ממקומו אבל המושיט והזורק מותר או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינו מלאכה הרי אלו חייבין ותמה הכ"מ דהא איבעי' לי' לר"י והרמב"ם כתב בפשיטות דחייבין ונדחק ובספר הורה גבר כתב עוד תימה רבה דמ"ש בהוצאה דבעי שיאמר רק זורק ומושיט מותר דאל"כ הו"ל עוקר עיקר הגוף ואילו בשאר אבות מלאכות פשיטא ליה לרבינו דלא מקרי עוקר הגוף ע"ש שמגיה ברמב"ם ומסיים דמי שמיישב בלי הג"ה מובילנא לי' מנא אחריו ע"ש שהאריך הרבה. ולפענ"ד נראה דכיון דאיסי אמר דאיכ' אחת שאינו חייב א"כ בעוקר אב אחת ולא ביאר איזה מהם לא מקרי עוקר שהרי יש אחת שאינו חייב ומכ"ש אם נימא דלא כתוס' ואיסי אמר שגם חטאת אינו חייב אף דלא קיי"ל כאיסי עכ"פ לא מקרי עוקר כיון דיש איסי דס"ל כב"ד שהורו כן. ובזה ניחא דלכך במוציא מרשות לרשות ודאי מקרי עוקר דהרי אמרו בשבת דף וא"ו דהוצאה והכנסה מהנך דלא מספקא ובודאי חייב סקילה וא"כ הוה עוקר כל הגוף בזה ודו"ק. ובזה ניחא הא דפרטו במשנה דוקא המוציא מרשות לרשות ולא שאר דברים משום דעל כלם איכ' לאסתפוקי בהן משא"כ בהוצאה ודו"ק היטב כי זה ענין ברור ת"ל וברוך הפוקח עוורים:

והנה בעש"ק פ' שמיני שנת תרכ"ד בא אצלי איש אחד מק' ברעזניב שצריך לתת לגוי ב"צ בשבת והכא נחוץ לו לאיזה פרנסה ואם לא יתן לו בשבת יפסיד העסק והוא יושב מחוץ לעירוב ואין לו תינוק או עכו"ם לשאת עמו גם מתיירא שמא יוודע לאיש ע"כ שאל מה יעשה. והשבתי לו דעל הכובע של הראש ישים הב"ל ויהי' מוציא המשאוי על ראשו ופטור כדאית' בשבת דף צ"ב המוציא משא על ראשו פטור ואת"ל אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתו אצל כל אדם. וצוויתי לו לכרוך בלולאות ויענוב אותו ויהיה כאילו מונח בכובע נייר. והנה עיינתי בהרמב"ם ופי"ב משבת מחלק בין חפץ קל למשאוי כבד ולא נודע מקורו ועיין בהה"מ ובלח"מ שם אבל הדין דין אמת. ומ"ש הה"מ ראיה מרש"י לפום רהיטא הוא להיפך שפירש דאנשי הוצל הוציאו כדי מים או יין וזה דרך להוציא על ראשו וא"כ חייב כמ"ש הרמב"ם וע"כ דרבינו מפרש דהוציאו אנשי הוצל חפצים קלים על ראשן וע"ז אמר שבטלה דעתם וגם תמוה מנ"ל לרבינו לחלק כן וצ"ע כעת כי אני כותב סמוך לשבת ואין הזמן מסכים לעיין עכ"פ הדין דין אמת ואף דפטור אבל אסור אך דבזמן הזה אין לנו רה"ר לרוב הפוסקים ושוב הו"ל שבות דשבות במקום פסידא דהתירו ועיין מג"א סי' ש"ז וכן שמעתי בשם זקני הרב הגדול הצדיק מוה' דוב בעריש היילפרין זצ"ל דבברעזאן אין עירובין ובשבת שצריך לילך לבהכ"נ ובהמ"ד לענין להוציא המפתחות דיש חשש גניבה וכדומה ועיין בכתובות דף ע"ב ברש"י ד"ה קלתה ע"ש:

השעה"ם הלכות שביתת עשור הקשה בהא דאמרו בשבת דף קכ"ג אבל לא את הטבל פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן ואמאי לא משני דחזי לקטנים דבדרבנן מאכילין אותו בידים. ולפענ"ד לק"מ דניהו דבדרבנן מאכילין אותו היינו משום דאיסור דרבנן מותר לתת לתינוק דהם אינם בני מצוה אבל לענין דיהיה מקרי דבר הראוי בשביל זה לא קרינן בי' ראוי דעכ"פ הדבר אסור בעצמותו וע"כ לא אמרינן דמותר לטלטל רק דבר דחזי בהיתר גמור א"כ לא הקצהו מדעתו אבל פשיטא דלא היה דעתו להאכיל לתינוק טבל כיון שבאמת אסור מצד עצמו ואף דלענין עירוב אמרו דמערבין לגדול ביוה"כ מטעם דחזי לקטנים וגם הרשב"א הקשה לענין טבל ג"כ הא חזי לקטנים היינו משום דשם בעירוב כל דהדבר ראוי לאיזה אדם א"כ מקרי דבר מאכל ויכול לערב בו אבל לענין טלטול בשבת כל דלא חזי פשיטא דהקצהו מדעתו דלא היה דעתו מאתמול להאכיל לקטנים טבל אף שמותר וגם לא היה דעתו להפקיע חיובו של כהן. ומה שהקשה מהא דכתב הר"ן להוכיח בפרק יוה"כ דמדרבנן מותר להאכיל בידים כל שהוא לצרכו של תינוק דאי מדאוריית' היאך מותר להאכיל בידים והא כתיב לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים והקשה הוא דאכתי תקשי לר"י דס"ל דבדאורייתא קטן אוכל נבלות מצוום להפרישו א"כ ממילא בדרבנן עכ"פ אסור לתת לו בידים והיאך יפרנס הך בריית' דקתני התינוקות מותרים בכלם. לפענ"ד ל"ק דמלבד דיש לומר בכה"ג דאינו אסור בעצמותו רק יומא דקא גרים מותר לספות בידים וכעין שכתב הרשב"א לחלק בפרק חרש מטבל לגדול ביוה"כ ע"ש אף גם דבאמת הא יכול להאכיל ח"ש ובפרט במאכיל אטו תוחב בב"א שיעור ככותבת ורק דגם חצי שיעור אסור מן התורה ומעתה זה באיסור תורה אבל בדרבנן חצי שיעור ודאי מותר להאכיל בידים שוב ראיתי שטעות בידי דקושית הר"ן היא ממה שמותר ברחיצה וסיכה דהני ודאי מדאורייתא היא ובזה ל"ש חצי שיעור דאף אצבע קטנה אסור לרחוץ ולסוך ועיין סי' תרי"ג ותרי"ד איברא דגוף דברי הר"ן תמוהין דהרי שם גם על אכילה קתני דמותר להאכיל ואכתי מה יענה באכילה דזה ודאי אסור מן התורה ואמאי מותר להאכיל. אמנם אחר העיון הדבר נכון דודאי על אכילה ל"ק דכל מידי דהיא רביתא של תינוק לא גזרו ומותר להאכיל בידים כמבואר במג"א סי' שמ"ג ורק על רחיצה וסיכה דאינו רק משום תענוג קשיא ליה להר"ן וכדדייק הר"ן בהדיא דזה אינו רק משום תענוג והיאך מותר להרחיצו בידים וז"ב. ועפי"ז יש לישב קושית השעה"מ דבאמת יש לומר דמיירי קודם שהגיע לחינוך וכדדחי לה הב"י סי' תרי"א דברי הר"ן אך באמת הר"ן סובר דכיון דלהאכיל ודאי אף בהגיע לחינוך מותר דלא ס"ל כהטור סי' תרי"ו ועיין בב"י שם והיינו משום דהיא רביתא של תינוק ובזה לא גזרו וא"כ ה"ה לענין רחיצה וסיכה מיירי ג"כ לאחר שהגיע לחינוך דהא כללינהו בהדדי דהתנוקות מותרין בכלם. ומעתה זה לדידן דקיי"ל דבדרבנן אין מצווין להפרישו רק להאכיל בידים אסור וע"ז מחלקינן דכל מידי דהיא רביתא דתינוק שרי א"כ ממילא גם בהגיע לחינוך מותר באכילה וה"ה לרחיצה ושפיר הקשה הר"ן ומוכיח דבדרבנן שרי לספות בידים אבל לר"י דסובר דבדרבנן מצווין להפרישו ממילא יש לומר דאף ברבית' של תינוק עכ"פ לספות בידים אסור דנחתינן רק חד דרגא וא"כ ממילא שם ע"כ מיירי כשלא הגיע לחינוך ושוב אין מקום לקושית הר"ן וכמ"ש הב"י סי' תרי"א ובקושיא הראשונה מטבל טבול דרבנן שהקשה השעה"מ נ"ל דכיון דטבל אסור בהנאה של כילוי א"כ גם בדרבנן אסור עכ"פ מדרבנן וא"כ אסור ליתן לתינוק דהא יהיה לו הנאה של כילוי מטבל ואסור וז"ב וכמדומה שבשו"ת ב"א הרגיש בזה ואינו ת"י:

השעה"מ פ"ד מתרומות הט"ז הקשה דלמה אסור לטלטל הטבל בשבת הא התוס' בגיטין דף ל"א ד"ה במחשבה הקשו אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת דהא אפשר במחשבה שיתן עיניו בצד זה ויאכל במקום אחר וכדאמרו בשבת דף קמ"ב גבי מדומע דזה לא חשוב תיקון וכתבו דשאני מדומע שכבר נתקן אבל תחלת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת ע"ש ולפ"ז עכ"פ במחשבה מותר וא"כ הא ראוי במחשבה ונימא מיגו דחזי ליה במחשבה עכשיו נמי חזי ליה כי היכא דשרינן דמאי בטלטול מיגו דחזי ליה כשיפקרנו וכן הקשה בהא דאמרו בעירובין דף כ"ח אי מתשל עליה הדרא לטבלא וכו' ולפרוש עלי' מיני' ובי' אלא סומכוס ס"ל כרבנן דרבי דאמרו כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ואכתי תקשי דאי מתשיל עליה לפרוש עליה מיניה וביה ע"י מחשבה ע"ש שהניח בקושיא. ולפענ"ד נראה דהנה לכאורה גוף דברי התוס' בקושייתם צריך ביאור דמאי קשיא להו דיהיה מותר להפריש תרומות ומעשרות דל"ח תיקון דאפשר במחשבה דהרי רבינו בפכ"ג משבת נתן שני טעמים אחת משום שנראה כמתקן ועוד דדומה למקדיש ואסור גזירה שמא יכתוב כמ"ש שם בהלכה י"ד והיא בכלל אין מקדישין ומחרימין דנראה כמקח וממכר ואסור שמא יכתוב ועיין בה"ה שם וא"כ ניהו דמשום מתקן שהוא משום מכה בפטיש ליכא במחשבה שלא עשה מלאכה אבל אכתי שייך סמא יכתוב דהרי הוא מקדיש וא"ל דא"כ אמאי במדומע שרי דזה אינו דשם שכבר הקדיש רק שנתערב והוא רוצה לברר החולין מהתרומה א"כ אינו מקדיש כעת והיא קושיא גדולה. ולכאורה רציתי לומר עפמ"ש במק"א וכ"כ מהצליח בביצה דף י"ב ע"ב דגזירה דהרי הוא כמקדיש ל"ש כ"ז שלא נתן ליד כהן דיכול למתשל עליה ולא הוה כמקח וממכר דיכול למתשל עליה עוד ע"ש וא"כ שפיר הקשו דעכ"פ אמאי לא יגביה תרומות ומעשרות בשבת ובאמת לא יתנם לכהן ול"ש שמקדיש. ולפ"ז ממילא מיושב קושית השעה"מ דהיאך אפשר לטלטל משום דיכול להפריש במחשבה דהא באמת הוה כמקח וממכר ורק דכל ההיתר הוא שעדיין לא נגמר המקח ויכול למתשל עליה וא"כ הו"ל טבל ואסור בטלטול:

ובזה מיושב היטב מה דהקשה בשעה"מ פ"א מעירובין דאמאי אוקמא לסומכוס כרבנן דפליגי עליה דרבי דהא אף כרבי מצי אתיא ואף דס"ל דל"ג על שבות ביה"ש הא כתב הרע"ב פ"ג דעירובין גבי נתנו במגדל דהיכא דאיכא ב' שבותים מודה רבי וכאן איכא שני שבותים שבות דשאלה ושבות דהפרשת תרומות ומעשרות והיא קשיא גדולה. ולפי מ"ש אתי שפיר דכבר כתב אא"ז בעל שער אפרים סי' כ"ו בשם אא"ז הגאון מוה' העשיל ז"ל דהיכא דעבר על שני השבותים ביחד בזה ס"ל לרבי דלא גזרו ע"ז ורק היכא דלא באו ביחד הוא דמודה רבי ע"ש ולפ"ז כאן דיכול להפריש במחשבה א"כ זה יוכל להיות ביחד דבעת שמתשל על התרומה מחשב לאכל ובזה ל"ש שתי שבותים דדוקא אם היה צורך להפריש אבל כיון דיכול להיות במחשבה לא גזרו עליו בה"ש וע"כ דכרבנן ס"ל:

ובזה יש לישב מה דקשיא לי טובא בהא דפריך הש"ס שם ולפרוש עלה ממקום אחר ניהו דבס"ד ס"ל דלא גזרו על שבות בה"ש כמ"ש התוס' שם הא אכתי אסור דהו"ל שתי שבותים וגם רבי מודה כמ"ש הרע"ב דהרי שאל על התרומה ומפריש ממקום אחר והיא קשיא גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דבס"ד דמפריש ממקום אחר א"כ וכל להיות בב"א דבעת שמתשיל אמר אני שואל על התרומה הלז ופירות שהם בביתי יהי' תרומה על אלו וגם במ"ש דפירות שהם בבית יהי' תרומה על אלו הוא שואל על התרומה הלז וז"ב ודו"ק ויש להאריך שם בסוגיא ועיין בקקיון דיונה אמנם גוף הדבר שכתבתי דקושית התוס' היא דיוכל להגביה תרומות ומעשרות דבזה אינו דומה עדיין למקח צריך להבין דאכתי איך שרי דא"ל דאפשר במחשבה הא שם כשיתן עיניו בצד זה ויאכל במקום אחר א"כ שם לא יוכל לתשול ע"ז דכבר אכל ובזה שייך משום מקדיש ובשלמא בהא דאמר במדומע דיכול לתת עיניו בצד זה ל"ק דשם ל"ש דמקדיש דהא כבר נקדש ואדרבא הוא בא להוציא החולין מתוכה וכמ"ש לענין מכה בפטיש משא"כ כאן וע"כ נראה דזה באמת כונת התוס' דשאני מדומע דכבר נתקן אבל להפריש בתחלה לא שרינן משום דאפשר במחשבה וכונתו דשם ל"ש שתי הגזירות שכבר נתקן משא"כ הכא אף במחשבה אסור:

ובזה מיושב קושית השעה"מ דהקשה על תירוצם של התוס' דכיון דאפשר במחשבה א"כ לא מקרי מתקן כיון דיכול לאכול בלא תיקון לא הועיל התיקון וכעין דאמרו בביצה דף ט' לימא פליגא אדאבוה דשמואל דאמר חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ע"ש ברש"י וא"כ אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות ועוד הקשה לשיטת התוס' למה לא השמיענו ראב"ש רבותא טפי דאף בטבל ודאי יכול ליתן עיניו בצד זה ולמה דוקא במדומע ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בטבל אסור ול"מ מחשבה כלל וכמו שנראה מהתוס' בחולין דף ז' וכמ"ש בשעה"מ שם וז"ב לדעתי. ובזה מיושב הא דאמרו ביומא דף פ"ג ע"ב בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן היא והדבר תמוה דשבק השני טעמים דמתקן וגזירה שמא יכתוב ונקט טעם חדש משום טלטול ועיין במהרמב"ח שם בתוסיוה"כ שם מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דשם הא יוכל החולה להפריש במחשבה וא"ל דמ"מ שייך מקדיש דלא יוכל לשאול ע"ז וכבר נגמר המקח דזה אינו דשם בודאי לא נגמר עדיין דבאמת יוכל להיות שיצטרך עדיין אח"כ התרומה ג"כ ואז בודאי יאכל גם התרומה רק דכעת מיירי דאפשר בחולין דכעת א"צ לו עדיין אבל פשיטא דבשביל זה לא נאסר לו להפריש ועי"ז יאכל טבלים ולכך אמר איסור טלטול דלפ"ז שוב אסור בטלטול וכל עיקר ההיתר הוא שיוכל להפריש וא"כ ממנ"פ איכא איסור. ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ בהא דאמר רבי שם דא"צ לעשר דאמאי לא יעשר הא יוכל ליתן עיניו בצד זה דמותר ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אסור לעשר גם עי"ז דהא חשוב כמו"מ וכל דלרבי א"צ לעשר למה יעשה איסור בחנם דדלמא באמת לא יצטרך לו ויהיה אסור. ובזה מיושב היטב קושית המ המהרש"א שם בהא דאמרו שם לימא תנאי היא והקשה דלישני דרבי מיירי בא"א בחולין דאז בודאי מותר ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאם א"א בחולין שוב בודאי יכול ליתן עיניו בצד זה דשם ל"ש האיסור שבות כמקח דלא יגמר המקח דבודאי יאכל ולא יתן לכהן ועכ"פ יעשר ע"י שיתן עיניו בצד זה ולא יהיה טבל גמור וז"ב. איברא דעדיין קשה בהא דמוקי בטבל טבול דרבנן ובאמת שדברי המהרש"א צ"ב דהיאך אפשר דפליגי בפלוגתא אי טבל חמור או תרומה הא רבי א"צ לעשר קאמר ואי ס"ל טבל חמור אסור לעשר מבע"ל (ומצאתי בנו"ב סי' ל"ו שהרגיש בזה) וצ"ל דעיקר הקושיא היא דבאמת רבי ס"ל דשקולים הם ולכך א"צ לעשר ובזה שפיר התירוץ שלי דלמה לא יעשר ויהיה יוצא ידי שתיהם וכמ"ש. איברא דגוף הדבר אשר חידשתי דגזירה דהוה כמקדיש ל"ש כ"ז שלא נגמר המקח כיון דיכול לחזור ולשאול אם שמצד הסברא נראה כן וכן נראה מהמ"א סי' ש"י גבי הקדישות דידן דכל שיש לו חלק עדיין לא מקרי מקדיש גמור מכל מקום צריך להבין דא"כ ביו"ט דל"ש מתקן כמ"ש הרלב"ח סי' ש"י א"כ אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט וצ"ל דבאמת כל הטעם דמותר ול"ש מקדיש הוא משום דיכול לחזור עדיין א"כ שוב אסור משום טלטול כדאמרו ביבמות דף צ"ג וביומא שם ובשלמא כשיוכל לתקן לא מקרי טלטול שלא לצורך דהא יתנהו לכהן אבל כשלא יתנהו לכהן שוב אסור משום טלטול שלא לצורך וז"ב לדעתי. ובזה יש ליישב דברי הרשב"א בתשובה סי' תשמ"ו שכתב להוכיח דלא אמרי' הואיל ואי בעי מתשיל דאל"כ אמאי א"י באתרוג הטמא הא אי בעי מתשל עליה ויהיה מותר ותמה השער אפרים סי' ל"ח דלכי ישאל יהיה טבל ואסור וא"ל דיפריש ממקום אחר דהא אסור להגביה תרומות ומעשרות וכבר דחה הרשב"א בעצמו כן בספר הבתים כת"י ולפמ"ש אתי שפיר דאם ישאל יהיה מותר להגביה דביו"ט ל"ש שום טעם וא"ל דאסור משום טלטול שלא לצורך דזה אינו דהא בעת הכנסת שבת הי' מותר דהיה תרומה טמאה ומותר בטלטול והשאר היה חולין גמור וכלן מותרין בטלטול דחזי להסקה ורק דכעת נעשה טבל ע"י השאלה ונתקן ע"י הפרשת תרומה ממקום אחר וא"כ הא קי"ל בסי' ש"י דאין מוקצה לחצי שבת ובכה"ג מותר וז"ב ודו"ק:

ראיתי קושיא בספר אחד דהרמב"ם פסק דתמרים בקב והיינו כר"י במס' עירובין דף כ"ט ע"ב שמשם הוציא רבינו דינו והרי אביי דחי די"ל לפי דמים משלם ורבינו פסק דלפי דמים משלם וא"כ מנ"ל דהוא בקב. ולפענ"ד לק"מ דכיון דלר"י פשיטא דהוא בקב ואביי רק דחויי קא מדחי ליה מסתמא הלכה כר"י רבו של אביי וגם דלר"י היה מקום לומר דאף בפחות מקב ועיין תוס' שם ד"ה אלמא וכיון שכן אין סברא דיחלקו כ"כ דלאביי אף בקב לא יועיל וז"פ וגם עד אביי ורבא הלכה כרב נגד התלמיד:

זה רבות בשנים אשר ראיתי בספר ב"ש אחרון שהקשה על דברת התוס' עירובין דף כ"ח ד"ה צרעה דמה ראיה מסנהדרין דשם היה טרם שהלך על גחונו טרם שנתקלקל ומצאתי בריטב"א בחידושיו בעירובין שעמד בזה. וכעת מצאתי בתוס' נדה דף כ"ג ד"ה לתני שכתבו בהדיא דאף לאחר שנקצצו רגליו חיה הרומשת נקרא ע"ש ודו"ק היטב:

הרמב"ם פסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והמה הבה"ז וכל המפרשים דהא הרמב"ם פסק דאחין שחלקו לקוחות הם וא"כ איך משכחת שיביא ביכורים. ולפענ"ד נראה ע"פ מה שהקשו התוס' בגיטין דף מ"ז לפירש"י דטבל וחולין מעורבין זה בזה דהיינו שכל חטה וחטה מעורב חצי' של ישראל וחציה של עכו"ם דא"כ מה אמר הש"ס בדף מ"ח דלא משכחת דמייתי ביכורים כ"א חד בר חד עד יהושע והא חציה היא שלו והמותר יקדיש ע"ש והנה לכאורה רציתי לומר לפמ"ש הריב"ש סי' שמ"ה לחלק דלכך גבי ציצית חייבת בטלית שותפות וסוכה פטורה משום דציצית כל שיש לו חלק שחייב בציצית למה יפטר משום חלקו של אחר משא"כ בסוכה דהתורה חייבו בסוכה שלו לגמרי וכל שאינו שלו לגמרי לא קיים המצוה. ומעתה ה"ה כאן בשלמא לענין טבל היאך אפשר שיפטר חלקו בשביל שיש שותפות לעכו"ם בו לכך שפיר טבל וחולין מעורבין זה בזה משא"כ בביכורים דהתורה חייבה אותו שיביא ביכורים מארצו והיאך יפטר מכח שיש לאחר שותפות בו ועיין תוס' ב"ב דף פ"א ד"ה ההיא דכתבו דבכורים מקרי חובת הגוף וטבל מקרי תלויה בארץ וא"כ זה שהוא חובת הגוף לא נפטר בשותפות. אמנם לכאורה יש לומר דכיון דל"מ דיביא ביכורים כ"א חד בר חד וא"כ אדרבא יפטר עי"ז מלהביא לגמרי וזה בודאי א"א דבשביל חלק האחר לא יפטר האיש הלז ודמי לציצית דאם היה מקום שיביא לבדו היה מקום לומר דיביא לבדו ולא יפטר משא"כ כשלא נמצא מקום שיביא אז יפטר עי"ז ושפיר הקשו ע"ז מביכורים ומעתה לפ"ז מתורץ היטב קושית הבה"ז וכל המפרשים הנ"ל שתמהו על רבינו דפסק דק"פ כקה"ג דמי ופסק דאחין שחלקו לקוחות הן וא"כ איך משכחת שיביא ביכורים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת משכחת שיביא ביכורים דהחציה היא שלו כקושית התוס' וכמ"ש. אך דיש לומר דניהו דלענין הבאה שפיר לא נפטר חלקו כמ"ש אבל לענין שיקרא פרשת ביכורים על אדמה אשר נתת לי זה לא משכחת לה דהתורה חייבה לקרות אותו על אדמה אשר נתת לי לבדי וזה הוא שותפות:

ובזה מיושב היטב דברי הרשב"ם בב"ב דף קל"ו כמ"ש בחידושי לשם ולפ"ז אז משכחת לה שיביא ויקרא כמ"ש רש"י שם והנה אי נימא דענין אין ברירה הוא משום ספק וא"כ יקשה דהרי בש"ס ב"ב דף פ"א הקשה מכדי פסוקי נינהו לקרי ופירשב"ם דלקרי מספק וא"ר משרשיא דלמא אתי לאפקועינהו מתרומות ומעשרות. ומעתה הרי רבינו פסק בפ"א מתרומות הכ"ו דתרומה בימי עזרא וכ"ש אח"כ אינו רק מדרבנן משום דקי"ל כר"ל דקדושה ראשונה בטלה וא"כ כיון שאינו רק מדרבנן ובדרבנן סמכינן דיש ברירה וא"כ שב אין חשש מחמת תרומות ומעשר דיוכל לקרות מספק וא"כ משכחת לה דיקרא והיא קושיא נפלאה. וצ"ל דהקושיא היא לר"י דס"ל דבכל ענין אין ברירה אף בדרבנן ועיין ביצה דף ל"ח או משום דר"י ס"ל דקדושה ראשונה לא בטלה ועיין בראב"ד וכ"מ שם וא"כ לדידיה לא יוכל לקרות מחשש תרומות ומעשרות ומעתה לדידן שפיר יכול לקרות מספק דליכא חשש ודו"ק כי חריף הוא:

והנה בגוף קושית התוס' בדף מ"ז הנ"ל נראה לי דהנה ראיתי באבני מלואים סי' צ' שהקשה דלפי מה דס"ל לאמימר דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג דלא עשו ולא כלום ומוקי לה בב"ק דף צ' כר"א א"כ היאך כתבה התורה דיכול להקדיש שדה מקנה והא שדה מקנה אין לו רק דין קנין פירות וא"י למכור וה"ה דא"י להקדיש ע"ש שהניח בקושיא. והנה לפי חומר הקושיא אמרתי דל"ק דע"כ לא אמר אמימר רק דא"י למכרו מכירה חלוטה אבל יכולין למוכרה כ"ז שהבעל חי ועיין ברש"י שם שכתב דהשני יכול להוציאה מיד הלקוחות ומשמע הא כל זמן שהוא חי א"י להוציא וא"כ ממילא דיכול להקדיש השדה מקנה עד היובל וז"פ ולפ"ז זה אם קנין פירות כקנין הגוף דמי אבל אם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ ניהו דהחצי שלו אבל א"י להקדישו דהו"ל שדה מקנה דא"י להקדיש ובפרט כשהגיע היובל דא"י להקדיש וכמו דא"י למכור לאמימר וכשמת יוכל להוציא מידו ה"ה בהגעת היובל א"י להקדיש ומעתה זה לאמימר אבל לדידן דלא קיי"ל בזה כאמימר ושניהם יכולין למכרה ועיין באהע"ז סי' צ' סי"ז ובב"ש שם וא"כ שפיר יכול להביא ביכורים אף דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכקושית התוס' ודו"ק:

עוד יש לומר בישוב דברי הרמב"ם דהנה המלמ"ל בהלכות מלוה ולוה הי"ד בענין מעות עניים ידועים שרצה הרב המהרי"ט לדמותו לפלוגתא דקנין פירות אי כקנין הגוף דמי כתב דע"כ לא נחלקו אי ק"פ כקה"ג דמי רק היכא שהפירות הם לשעה בלבד אבל היכא שלעולם הפירות הם שלו כ"ע מודו דכקנין הגוף דמי ע"ש ולפ"ז הרי רבינו פי"א דשמטה פסק דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיה וביאר הפ"י בחידושיו לגיטין דף מ"ח דהכוונה דלענין שיתבטל החלוקה פשיטא דל"מ דאין ברירה היא רק ספק ולענין ספק לא מפקינן ממונא רק שהתורה חייבה אותם לקיים מצות החזרה ביובל ע"ש ולפ"ז כיון דגוף החלוקה לא בטלה א"כ הפירות תמיד שלו ובכה"ג ודאי דכקנין הגוף דמי ומביא וקורא והש"ס אזיל לר"י לשיטתו דאין ברירה לאו משום ספק הוא וכעין זה כתב הפ"י שם אך דבריו צ"ע דאדרבא אי סמכא דעתיה מביא ואינו קורא וצ"ל דכוונתו שבזה הוא להיפך שסומך דעת הלוקח שלא יוכל לחזור ממנו ע"ש ומ"ש הוא הנכון ת"ל ודו"ק:

והנה ראיית רבינו דחלוקתן לא נתבטל נראה לי דהנה המלמ"ל פי"א משמטה שם האריך להוכיח דהקונה שדה בזמן שהיובל נוהג אסור לשנות בהדבר ולחפור בו בורות שיחין ומערות ע"ש שמביא כן בשם הירושלמי. ולפ"ז היאך אפשר דאחין שחלקו לא יוכלו לשנות דבר לשוא חלקו בתיהם וגם לא שמענו הדין הלז וע"כ צ"ל דבאמת גוף חלוקתם לא נתבטל ורק מצות החזרה ביובל בלבד צריכין לקיים ודו"ק.

ובגוף דברי הפ"י שכתב דלכך לא תבטל חלוקתן משום דלענין זה ארעא קיימא בחזקת מרא צ"ע מדברי התוס' בפרק השואל גבי פרדיסין דהיכא דסופו לחזור בחזקת מרא קמא קיימא ועיין מלמ"ל פט"ו מטוען הי"א בהשגו על מהראנ"ח ע"ש ודו"ק:

ובגוף דברי רש"י בפירושו דטבל וחולין מעורבין זה בזה דהיינו שכל חטה חציה של ישראל וחציה של עכו"ם מיושב היטב דברי רש"י בע"ז דף מ"ד אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ פירש"י של אותו כותל אפילו חלקו לפי שאין ברירה והקשה בשו"ת תה"ד סי' של"ז דאם נימא דכל הצד שכנגדו הוא שלו א"כ יש ברירה וע"כ דכל אבני הכותל שבצד זה ושבצד זה הם של שניהם בשוה וכן פסק בש"ע חו"מ סי' קנ"ז ולפמ"ש אין ראיה דרש"י לשיטתו דכל אבן ואבן הוא בשותפות כמו בחטה ולכך מטמא. שבתי וראיתי שעדיין קשה קושית התה"ד דאם נימא כמו שרצה התה"ד לומר שם בתחלה דכל מה שמונח נגד חלקו הוא מסתמא שלו והצד השני הוא לחבירו א"כ לאו שותפים הם כלל בכל אבן ואבן א"כ יש ברירה ויהיה מותר. אמנם הרוחנו בזה דעכ"פ לפמ"ש התה"ד והכי קי"ל דבשותפין כל הכותל הוא בשותפות וכיון שכל הכותל בשותפות א"כ לשיטת רש"י דאין ברירה היינו שכל חטה וחטה היא בשותפות ממילא ה"ה בכל אבן ואבן יש לו שותפות ושפיר אין ברירה ומיושב בזה קושית התוי"ט שם דהא טומאה זו אינו רק מדברי סופרים ובדרבנן אמרינן יש ברירה ולפמ"ש א"ש דכיון דעכ"פ מקצת כל אבן הוא טמא וא"כ ממילא נטמא חלק חבירו של ע"ז ושפיר טמא אף אם נימא יש ברירה בדרבנן וז"ב ודו"ק:

ובגוף קושית התה"ד דיהיה צד שכנגדו מותר דכל שכנגדו הוא חלקו. ולפענ"ד נראה לפמ"ש הר"ן בנדרים ר"פ השותפין דלכך שותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרין להשתמש משום דכל אחד בשעה שמשתמש בו הוא שלו כלו ובעת שמשתמש בו חבירו נעשה שלו כלו ע"ש ולפ"ז בע"ז שם דמיירי בשהבית גופא נעבד ועיין בריטב"א שם וא"כ ניהו דהצד שכנגדו בלבד היא חלקו של הנכרי מ"מ כל דבר שותפות בעת שצריך להשתמשות כל הכותל הוא שלו ואח"כ הוא של ישראל וא"כ נאסר הכותל כלו. אך יש לחלק דש"ה דאינו מזיק במה שנעשה כן לכל אחד מהשותפין בעת השתמשותו דאח"כ כשאחר ישתמש בו נעשה שלו אבל כאן דאם נימא דנעשה שלו נאסר על הישראל פשיטא דלא יוכל לאסור חלקו של ישראל וע"כ דכל הכותל הוא שותפות וכמ"ש התה"ד וכ"מ בחידושי ריטב"א שם ודו"ק:

התוס' בב"ק דף ס"ט הקשו בד"ה כל הנלקט היאך מועיל החילול למה שגדל אח"כ וא"ל דבטל ברוב הא הו"ל דבר שיל"מ ע"ש. ולפענ"ד כיון דהחילול היה למת שילקטו הגזלנים והרי זה לא הוה דבר שיל"מ דהגזלנים לא יוכלו לחלל דהוה אינו שלהם וכמ"ש בתוס' קידושין דף נ"ו והבעלים אינם יכולין לחלל דהוה דבר שא"ב וא"ל דהגזלנים יכולים למכרם לאחר ואז יהיה יאוש ושינוי רשות ויוכלו לחלל דזה אינו דכיון דלאח"ז לא הוה דבר שיל"מ לא שייך דבר שיל"מ וכמו לענין מבשל בשבת המבואר ביו"ד סי' ק"ב וז"ב. ובזה מיושב קושית המהרש"א שם דף ס"ח דלר"ל דס"ל יאוש קני אמאי לא יוכלו לחלל אף בלא דעתם דל"ש כל מידי דלא מצי עבדי לא מצי משוי שליח דגם הגזלנים יוכלו לחלל דיאוש קני. ולפמ"ש א"ש דאדרבא כיון דיוכלו לחלל שוב הו"ל דבר שיל"מ והאיך יחללו מה שגדל אח"כ ודו"ק. איברא דאכתי קשה על רבינו פ"ט ממעשר שכתב והצנועין היו מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט והדבר תמוה דאנן לא קי"ל כצנועין והכ"מ כתב דטעם הרמב"ם הוא משום דס"ל דיכול לחלל אף שא"ב וכמ"ש התוס' בדף ס"ח ולא זכר שהתוס' בקידושין דף נ"ו דחו זאת ובפרט לפמ"ש רבינו דקאי בשביעית דהי' הפקר דהוה שלהם הדר הוה לי' דבר שיל"מ. אך באמת ל"ק דרבינו כתב כל הנלקט א"כ כבר גדל ושפיר פריך וז"ב ודו"ק:

והנה בדף ס"ח פריך הש"ס על ר"ל דאמר כגון שהקדישו בעלים ביד גנב ומי מצי להקדישו והא אמר ר"י גנב ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וכו' ומשני הוא דאמר כצנועין וק"ל לפמ"ש הב"ש בסי' כ"ח ס"ק ט"ז דבריצוי שניהם נעשה הקדש אמאי לא משני שגם הגנב נתרצה להיות הקדש דאז מהני ומכאן ראיה למה שנראה מדברי הרמב"ן במלחמות פרק ארבעה וחמשה שגם שניהם אינם יכולים להקדיש ועיין בא"מ שם וע"ז משני כצנועין. ובזה י"ל דהקשו התוס' מצנועין דהיו מחללין אף לאחר יאוש והא יאוש קני ואיך יוכלו לחלל. ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג שפיר יכלו לחלל דשניהם מרוצים ובשלמא להקדש שפיר יש לומר דכל דאתי לידו בגזילה שפיר א"י להקדישו דלאו ברשותו הוא אבל לצנועין דסברי דיכול לחלל אף שא"ב ורק משום דיאוש קני ואינו שלו ע"ז שפיר מועיל מה דהגזלנים ג"כ מרוצים ועיין בתוס' קידושין דף נ"ה שלא נראה כן מדבריהם וצ"ע בזה. אמנם בגוף הקושיא נראה לי דמשמע להש"ס דהקדיסו הבעלים ביד הגנב אבל הגנב לא נתרצה ותדע דהרי טבחי ושפיר מקשה. ומן האמור אני תמה על מ"ס המהרש"א והמהר"ם שיף ד"ה מ"ט דאמאי לא משני הש"ס כשהקדישו הבעלים ביד הגנב כדמשני לר"ל דס"ל כצנועין אבל לדידן דקיי"ל כר"י פשיטא דל"מ מה שהקדישו הבעלים דהא אינו ברשותו וגם על התוס' שם שכתבו דא"ל דמיירי כשהקדישו הבעלים ביד הגנב ע"ש קשה לי דלדידן ל"מ הקדישו וצ"ע. ואפשר דכוונת התוס' דלישני כגון ששניהם מרוצים ובכה"ג מהני לשיטת התוס' וכמ"ש הב"ש וגם מדברי התוס' בב"מ דף ז' נראה דמועיל ריצוי שניהם. ובזה הנה מקום אתי ליישב הא דמקשה הש"ס שם א"ה לא לחייב כרת והקשו רש"י ותוס' דמגוף המשנה הו"ל לאקשויי דאמאי יפטור מדו"ה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מדו"ה היה מקום לומר דפטור ומיירי שהקדישו הבעלים ביד הגנב והגנב מתרצה וחל ההקדש אבל לענין כרת שפיר מקשה דאמאי יתחייב כרת הא הגנב בודאי לא יתרצה שיתחייב ברת עי"ז ואף אם נתרצה יכול לחזור ושוב לא יחול ההקדש ופטור מכרת וז"ב ויש להאריך בזה בסוגיא שם ודו"ק:

הרמב"ם כתב דאם בעלו קנו גם בח"ע ותמה הרש"ל דבח"ע אין עשה דוחה עשה. ולפענ"ד נראה עפ"י מה דאיתא ביבמות דף כ' הדר אמר רבא וכו' ה"נ אפשר בחליצה וכו'. לכאורה קשה הא כיון שאינו עולה ליבום משום דאין עשה דוחה ל"ת א"כ ממילא אינו ראוי לחליצה ג"כ כדאמר לעיל כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. וצ"ל דל"ד דאם אינו עולה ליבום מצד דמיעטה התורה או דהוה עשה ול"ת וא"כ אינו ראוי שתעלה לחליצה אבל כאן כל מה דאינו עולה ליבום הוא בשביל דאפשר בחליצה וא"כ אם נימא דאינו עולה לחליצה שוב יעלה ליבום ולכך שפיר עולה לחליצה דמה"ת ידחה העשה כל דאפשר לקיים שתיהם בחליצה וז"ב. איברא דלפ"ז יקשה דא"כ מאי מקשה מואם בעלו קנו הא אדרבא בשביל דבדיעבד בעלו קנו לכך לכתחלה ראוי שיהי' חליצה דאם לא היה מועיל היבום שוב לא הי' ראוי לחליצה כלל והיא קושי' נפלאה וצריך לומר דקושית הש"ס דבאמת חלי' במקום יבום לאו כלום היא ולא מקרי אפשר בחליצה וכדאמרו בדף כ"א לר"ל וע"כ דאינו ראוי ליבום ושפיר מקרי אפשר בחליצה וע"ז פריך כיון דאם בעלו קנו וע"כ דראוי ליבום והא דקתני ואם בעלו דמשמע בדיעבד לאו דוקא דה"ה אף לכתחילה נמי וכמ"ש התוס' בד"ה אם בעלו ולפ"ז כיון דלכתחלה ראוי ליבום שוב לא מקרי אפשר בחליצה דחליצה במקום יבום לאו כלום היא ושפיר פריך וז"ב. ובזה מיושב קושית התוס' דרבא גופא אותיב לעיל מהך ברייתא והשתא איתותב מינה. ולפמ"ש אתי שפיר דרבא הי' מפרש דואם בעלו קנו אינו רק בדיעבד ושפיר מקשה לעיל דכיון דאינו ראוי ליבום כלל דלחליצה רמיא ולא ליבום א"כ אף בדיעבד מהראוי שלא יועיל אבל לכתחלה ס"ל לרבא דאסיר לייבם ושפיר מקרי אפשר בחליצה דלכתחלה אסור לדחות הל"ת כל דיכול לקיים שתיהם ואין קושיא עליו והש"ס משמע לי' דהך ואם בעלו קנו היא אף לכתחלה ודיעבד דנקט הוא משום סיפא ושפיר מקשה עליו ודו"ק.

ובזה יש ליישב הא דאמר לעיל א"ה חייבי לאוין נמי ומשני הא רבי רחמנא יבמתו וע"ז פריך ומה ראית והקשו התוס' דאיך אפשר לומר איפכא דאיך שייך לא יחפוץ בחייבי לאוין הא יכול העשה לדחות הל"ת וגם הקושיא ראשונה של התוס' דמה פריך א"ה חייבי לאוין נמי היאך אפשר לומר ח"ל ג"כ הא דרשינן מיבמתו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת חליצה במקום יבום לאו כלום היא כל דאפשר ביבום וא"כ שפיר הסברא להיפך דח"ל נמעט ולא יחפוץ וא"ל דהא עשה דוחה ל"ת דזה אינו דס"ל דאפשר בחליצה ולא דחי וא"כ שפיר מרבינן מיבמתו דכל שאינו ראוי לדחות הל"ת שיש בו כרה שוב יכול להיות בחליצה אף דאינו ראוי ליבום ע"ז מורה הקרא דיבמתו דבכ"ז עולה לחליצה משא"כ ח"ל שפיר אינו עולה לחליצה דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא כיון דבאמת אפשר ביבום דעשה דוחה ל"ת ול"מ אפשר לקיים שתיהם בחליצה דחליצה במקום יבום לאו כלום היא וא"כ כיון שממעט מלא יחפוץ דבאמת אינו ראוי ליבום דאפשר בחליצה שוב אינו ראוי ליבום ואינו ראוי לחליצה ועכ"פ סברא יש בהיפך וגם הקושיא ראשונה מיושב דשפיר פריך ת"ל נמי דבאמת אינו ראוי ליבום ומה"ת לומר דמ"מ ראוי לחליצה מיבמתו ולעקור הכלל דכל שאינו ראוי ליבום וע"ז באמת משני הא רבי יבמתו ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה מסתברא דנוקי בחייבי עשה וח"ל ראוי ליבום דעשה דוחה ל"ת ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא ח"ל כיון דראוי ליבום משום דעשה דוחה ל"ת מקרי ראוי ליבום ושפיר מסתבר דעולה לחליצה אבל בח"ע דאינו ראוי ליבום דאין עשה דוחה עשה שוב אינו ראוי לחליצה. ובזה י"ל דכל הטעם דאין עשה דוחה עשה משום דמה אולמא האי עשה מהאי עשה וכאן דאם נימא דאינו דוחה אז לחליצה לא תעלה ולענין החליצה ודאי אלים העשה דע"ז ליכא ל"ת. ומעתה מיושב היטב דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב דאם בעלו קנו גם בח"ע ותמה הרש"ל דבח"ע אין עשה דוחה עשה. ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דאינו דוחה שוב אינו ראוי לחליצה ג"כ וע"ז העשה אלים ודו"ק:

נתקשיתי בהא דאמרו ביבמות דף י"ב אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ואלא קשיא הך ומאוד יפלא דהא כבר הביא דברי רבה בר שמואל שא"א לומר שמיאנו שכבר ילדו וע"כ דהלידה היה כסימנים ויהיה איך שיהי' עכ"פ אין קושיא דחמותו ממאנת דרבה בר שמואל כבר אמר דא"א לומר כן ומצאתי בחידושי ריטב"א על יבמות שהרגיש בזה. ולפענ"ד היה נראה דרבה בר שמואל דסבר דלידה בריאה וקיימא היא ועפ"י הרוב הוא זרע של קיימא לכך שפיר סובר דבכה"ג לא ממאנה אבל הש"ס דחידש דחיישינן שמא תמות וכל שאינה לידה של קיימא על הרוב אף שכעת היא חי' ס"ל להש"ס דלא הוה כסימנים ושפיר תוכל למאן עוד וע"ז חידש דבנים הרי הם כמו סימנים וכל שיש לה בן אינה ממאנת ודו"ק ויש להאריך בזה בהסוגיא ובתוס' שם ודו"ק:

עוד תמיה לי על רש"י ביבמות דף י"ג ע"ב ד"ה וב"ה פוסלין וכו' אבל מתרומה דבי נשא וכו' והוא תמוה דזה הי' לו לפרש במשנה ובמשנה לא פורש רק דפסולה לכהונה וכאן בגמרא דמפרש פשיטא מה שייטי' לכאן ולמאי הוצרך זאת והמעיין יראה שתמיה גדולה על רש"י. ולפענ"ד נראה דהנה קשה לי' לרש"י מה פריך פשיטא דלמא הא גופא קמ"ל דב"ה פוסלין אף מתרומה ועוד יהי' מדוקדק דלעיל נקטי ב"ש וב"ה לענין כהונה וכאן אמר סתם וב"ה פוסלין וקאי לתרומה וקמ"ל רבותא יתירה וע"ז כתב רש"י דא"א לומר כן דבאמת מתרומה לא פסולה דכך סובר רש"י כעת קודם חזרה ועיין בתוס' כאן ושפיר מקשה פשיטא ודו"ק.

תוכן העניינים

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה