דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות מיאון וחליצה · בגיטין דף נה
אמרו חרשת מ"ט לא שמא יאכיל חרש את חרשת ליכול קטן אוכל נבילות הוא גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת עיין מהרש"א שהקשה דזהו הקושיא השניה דקטן אוכל נבילות וגם מה תירץ ולפענ"ד מזה ראיה למ"ש המלמ"ל פי"ז ממ"א דאם נימא דקטן אוכל נבילות א"צ להפרישו באיסור תורה ובאיסור דרבנן שרי להאכילו בידים ואם נימא דמצווה להפרישו באיסור תורה בדרבנן ניהו דא"צ להפרישו אבל אסור להאכילו ע"ש ומעתה בהס"ד אזל דאסור להאכילו ורק בתרומה דרבנן מותר להאכיל וא"צ להפרישו וע"ז שאל חרשת מ"ט לא ומשני גזירה שמא יאכיל חרש את חרשת והיינו בידים וזה אסור אף בדרבנן ואף דהוה נשואין מדרבנן גזרינן אטו תרומה דאוריית' וע"ז מקשה למ"ד קטן אוכל נבילות א"צ להפרישו אף באיסור דאורייתא וא"כ בדרבנן שרי להאכילו וע"ז קאמר גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת ובזה מדוקדק שם דברי רש"י שפירש דקאי באיסור תורה ודו"ק:
הקשה הש"ך בסי' ל"ב על הא דאמרו בסנהדרין דף נ"ט מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני שהרבה טענות הי' לה לטעון ומפני מה לא טוענין עבורה לפי שלא טענה היא ומה הי' לה לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וע"ז הקשה הש"ך שם דהא בדיני שמים חייב עכ"פ וכאן היה דיני שמים ע"ש. ולפענ"ד נראה דהנה כל הטעם דחייב בדיני שמים הוא משום דבשלמא בדיני אדם יכול לומר סבור הייתי שלא ישמע לי וא"א לנו לחייבו מספק אף שהוא מורה דסבור שישמע לו אפ"ה אינו נהרג ונלקה מפי עצמו אבל בדיני שמים כיון שגלוי וידוע לפני המקום שסבור שישמע לו שפיר חייב בדיני שמים וז"ב בטעמו ולפ"ז לגבי הנחש דאמרינן דהיה לה לטעון וע"כ דבאמת לא נתכוונה להכשיל רק לנסיון ובפרט לפי מה דמבואר במדרש דרצתה לישא את חוה רק שחוה תפתה את אדם שיאכל וא"כ עכ"פ על אכילת חוה בוראי הי' לה לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ אף בדיני שמים פטור כל שהאמת הוא כן. איברא דגוף הדבר דאין שליח לדבר עבירה צריך להבין ל"ל קרא דאשלד"ע הא בלא"ה א"א לחייב המשלח דהא לא התרו בהמשלח ואף אם התרו בו הי' התראת ספק שמא לא ישמע לו השליח ובפרט לפמ"ש הפ"י בק"א דף כ"ב בכתובות לתת טעם להתרא' דאל"כ יכול לטעון בר לי כנגד העדים ע"ש וא"כ כאן דלא התרו בהמשלח יכול לטעון ברי וצ"ל כיון שא"א בהתראה הי' מתחייב בלא התראה ואפשר דמש"ה באמת פטור שלד"ע ולב"ש דמחייב שלד"ע צ"ל דכל שהתרו בהשליח הו"ל כהתרו בהמשלח דהיא עומד במקום המשלח וצ"ע עכ"פ בד"ש ודאי י"ל דחייב דבזה לא שייך התראה ושפיר חייב ולפ"ז בנחש דבאמת סברה דלא תשמע לה שפיר פטור אף בדיני שמים. והנה לכאורה קשה ל"ל הטעם דאשלד"ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ת"ל דהנחש בלא"ה פטורה אף לב"ש דס"ל יש שלד"ע משום דמורה ב"ש באכול את החלב דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב כדאמרו בקידושין דף מ"ג וצ"ל דשאני מסית דבכל שליח י"ל דזה נהנה וזה מתחייב אבל בהסתה דהיא המסבב את החטא איך לא יתחייב עכ"פ כל שחבירו עשה בסיבתו וז"ב:
מיהו בגוף קושית הש"ך נראה לפענ"ד דע"כ לא שייך החיוב בדיני שמים רק במקום דגם המשלח מוזהר על איסור הלז שייך לומר דבדיני שמים נחשב מעשה השליח כאילו עשהו המשלח וחייב אבל כאן מי נצטווית הנחש שלא לאכול מעץ הדעת האדם וחוה נצטוו וא"כ לא שייך דהוה כאילו הנחש אכלה דגם כי אכלה פטורה וכל חיוב דנחש הוא שהסיתה לחוה וגרמה תקלה לה ככל מסית ולכך כיון דשייך דברי הרב ולא הי' לה לשמוע לה ממילא מהראוי לפטור אף בדיני שמים וע"כ דאין טוענין למסית ודו"ק:
הנוב"י באהע"ז במהד"ק סי' ס"ט הקשה במ"ש התוס' ביבמות דף ל"ז ד"ה רוב ע"ש ותירצו דכ"כ לא הי' משתהא וע"ז הקשה הא אכתי קשה איך תתייבם ודלמא נקלט הזרע אח"כ והוה אשת אח שלא במקום מצוה ונדחק ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין קושית התוס' שם דאמאי לא ניזיל בתר רוב דנקלט הזרע תיכף או שלא נקלט כלל ועיין בנוב"י שם. אמנם באמת כבר נודע מ"ש האחרונים דכל היכא דאנו עושין תקנה מתקנין אף המיעוט דגם המיעוט ישנו בעולם כמו הרוב ולפ"ז שפיר הקשו דכיון דחז"ל תקנו משום הבחנה א"כ הי' להם לתקן עוד שלשה ימים ולחוש גם למיעוט והמעיין בלשון התוס' שם יראה דכוונו לזה וע"ז תירצו דהיא ניכר אח"כ. ומעתה ל"ק קושית הנוב"י דלענין יבמה כיון דבכל הנשים לא הוצרכו לתקן רק ביבמה לחוד משום איסור שוב אזלו בתר רוב ובפרט לפמ"ש דו"ז הגאון מוה' צבי הירש אבד"ק ברלין ז"ל בהגהותיו על הרא"ה כת"י שראיתי דביבמה לא תקנו משום הבחנה רק משום ספק איסור אשת אח שלא במקום מצוה (וכדבריו מבואר ביבמות דף א"א ע"ב ע"ש ודו"ק) וא"כ מעולם לא תקנו חז"ל בזה ולכך לא חשו להמיעוט דסמכו על הרוב וז"ב:
הן אמת דלכאורה קשה לפ"ז לדעת הרשב"א וסייעתו דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא א"כ יקשה איך התירה התורה ליבם ולא חששה לספק שמא מעוברת היא וא"ל דבאמת צריכה להמתין מה"ת בזה א"כ כיון דאינה ראויה בשעת נפילה ליבום הוי כאשת אח שיש לה בנים ויש לומר דכל שרואין אחר כך שלא נתעברה אגלאי מלתא למפרע דהיתה ראויה בשעת נפילה וקיי"ל דאגלאי מלתא למפרע אמרינן. ובזה י"ל שנית קושיא הנ"ל דלכך לא חשו לשמא נקלט הזרע אח"כ דכבר נודע מ"ש הנימוקי יוסף ריש החולץ דאף דקי"ל כר"ל בהפילה ולא אמרינן אגלאי מלתא למפרע היינו משום דשם י"ל דמעיקרא הי' ולד רק שאח"כ הפילה ובכה"ג לא נתגלה למפרע ע"ש ומעתה גם כאן כיון דהי' אפשר שתקלוט אח"כ א"כ ניהו דנתגלה אח"כ רלא קלטה אבל א"א לומר אגלי מלתא למפרע וא"כ שוב לא הית' ראוי' בשעת נפילה ולכך לא חשו לזה וסמכו על הרוב דנקלטת תיכף וכל שלא נקלט תיכף שוב אינו קולט ודו"ק כי היא הערה חדשה. ובגוף קושית הנוב"י הנ"ל נראה דכבר כתבתי דגם קושית התוס' צ"ב דאמאי לא ניזיל בתר רוב דנקלט תיכף ושוב אינו קולט והוא מהשני. אך י"ל דיש כאן רוב כנגדו לומר דרוב מתעברות ומסתמא נתעברה מראשון כמ"ש התוס' שם ד"ה וזו וא"כ אוקי רובא נגד רובא וז"ב. ולפ"ז זהו דוקא בסתם נשים אבל ביבמה שלא הולידה מראשון דליכא רוב דמראשון ילדה כמ"ש התוס' שם ואדרבא איכא קצת רוב להיפך ועיין בתוס' שם ואף להנוב"י שם שכתב שליכא רוב להיפך אבל עכ"פ רוב מתעברות מראשון ודאי ליכא שוב אזלינן בתר רוב דנקלטת תיכף ושוב אינה קולטת וז"ב ודו"ק:
עוד יש לומר דלכך החמירו בהבחנה לחוש שמא לא נקלט משום כיון דכל עיקר הבחנ' נתקן על הספק לא מועיל בהו רוב כלל ועיין בכ"מ פי"א ממעשר הי"א ובמחנה אפרים בהגהות על הרמב"ם שם ושפיר הקשו דאמאי לא ניחוש שמא לא נקלט הזרע עד יום ג' אבל ביבמה דהוא משום ספק תורה כמ"ש ביבמות דף מ"ב בשלמא יבמה כדאמרן ע"ש וא"כ כיון דבכל התורה אזלינן בתר רוב ממילא ה"ה לענין זה ושפיר אזלינן בתר רוב ודו"ק:
הקשה אותי עלם משכיל מק' פרעמיסלא על הא דאמרו ביבמות דף ל"ג ע"ב אי בהקטרה והאמר ר"י הבערה ללאו יצאתה ופירשו התוס' שם ד"ה אמר דהיינו דבאיסור כולל בקל על חמור ודאי לא חייל וע"ז הקשה הנ"ל הא לפמ"ש הרמב"ם פי"ב משבת דהבערה חייב בכ"ש א"כ איסור שבת קדים דחייב בכ"ש והקטרה אינו חייב רק בכזית ופחות מכזית אינו רק כחצי שיעור דחל עליו כמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ג. והשבתיו דבאמת צריך להבין איך חייב ר"י משום שבת והא הו"ל מקלקל בהבערה דהא זר שהקריב קטרת פסול והו"ל מקלקל וצ"ל דס"ל מקלקל בהבער' חייב וא"ל דהו"ל מלאכה שאצ"ל דכיון דהיה סבור שהיא מצוה הו"ל לצורך וכמ"ש התוס' בשבת דף ק"ו ד"ה בחובל וה"נ הוא סבור דהו"ל לצורך מצוה. ולפ"ז זהו דוקא כשהקטיר כזית אבל כ"ז שלא הקטיר כזית שוב לא הקטיר כלל וא"כ הו"ל מלאכה שאצ"ל דהוה מקלקל גמור ופטור:
ובזה מיושב קושית התוס' שם דאמאי לא אוקמא בהצתת אליתא דאינו רק לאו ולפמ"ש אתי שפיר דבזה שוב הי' חייב על הבער' בכ"ש דלא הו"ל מקלקל משום מצות האליתא שוב מצאתי בשבת דף ל"א דמוקי הש"ס דר' יוסי ס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב ולשיטת רש"י בשבת דף ק"ו אם חייב במשאצ"ל מקלקל בחבורה פטור וא"כ נסתר כל מ"ש. מיהו לחד אוקמתא שם ר"י כר"ש ס"ל ואתי שפיר. ובזה הן נסתר מחמתו קושית הח"ץ ז"ל שהקש' דר' יוסי כר"י ס"ל ולשיטת רש"י מקלקל בחבור' פטור וא"כ אף בלאו אינו חייב ולפמ"ש אתי שפיר דהש"ס פריך דאף אם נימא דר"י כר"ש ס"ל עכ"פ אינו רק לאו:
והנה לכאורה צריך להבין מ"ש התוס' דהקושיא היא דהוה קל על חמור והא מ"מ שבת חמור דשבת הוה עשה ול"ת ומשום זרות אינו רק בלאו ולא בעשה ואף דהיא במיתה בידי שמים אולי עשה ול"ת חמור. והנרא' בזה דהנה בהא דאמרו ביבמות דף ז' בלאו דמחמר כתב הריטב"א בחידושיו שם דלא הוה ל"ת ועש' דכל שאינו רק בלאו ע"כ דלאו מלאכ' גמור' היא ולא שייך עשה גבה דגופו שובת ע"ש ומעתה גם כאן כיון דלר"י הבער' ללאו יצאת שוב ל"ש עשה גבה וז"ב:
ראיתי בקצה"ח סי' ת"ה שהקשה על הא דאמרו בב"ק דף צ"א וכי קדמוהו ודנוהו ד"נ להדר ולדייני' דיני ממונות והקש' הרי אמרי בכריתות דף כ"ג שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה משום דאפקורי אפקר לי' וכיון שכן הא כאן כשנגמר דינו לד"נ א"כ אפקרי' הבעלים ואמאי מתחייב הא בהפקירו קודם שנגמר דינו פטור כמ"ש בש"ע שם סי' ת"ו ס"ג וכתב שם לתרץ דאיסורי הנאה הו"ל אינו ברשותו ולא יוכל להפקירו ע"ש ובאמת מלבד דדעת הב"ח בתשובותיו סי' קכ"ד דיכול להפקיר דבר שא"ב אף גם דאכתי הוא ברשותו דהא עכ"פ רדיא עלי' דמרה היא וכמ"ש בש"ס ב"ק שם וא"כ אכתי דידי' הוא ויכול להפקירו וכדמשמע פשטא לישנא דש"ס כריתות שם דאפקורי אפקר לי' ומ"ש הקצה"ח דשאני התם דהוזמו עדיו וא"כ לא הי' איסורי הנאה אכתי קשה דמה מועיל זכותו כיון שהי' הפקר בטעות דבשלמא אם חל ההפקר בעת גמר דינו י"ל דמ"מ הוא הפקירו וכל שהוא מוחזק בו זכה למפרע ועיין בש"ע חו"מ סי' ער"ה סעיף למ"ד אבל כיון דבעת ההיא לא מועיל הפקירו ורק אח"כ ואז שוב לא רצה להפקירו אמנם לפענ"ד נראה דהרי דעת הטוש"ע סי' ת"ו סעיף ג' דבעינן דוקא שיזכ' אחר בזה מקרי הפקר שיפטור כל שלא נגמר דינו אבל כל שלא זכה בו אחר לא מועיל ועיין בהגהת מוהרל"ח מ"ש שם בזה בטעמו ולפ"ז כאן דלא מועיל זכייה באיסורי הנא' וכל שלא זכה בו אחר שוב לא מועיל מה שהוא הפקירו שיפטור עי"ז וז"ב. ובאמת שצריך להבין דמה מועיל הפקרו לאחר שהזיק שיפטור עי"ז לשלם הנזק מידי דהוה אם החזיק במשכנו של גר דקי"ל שזה קנה כנגד מעותיו כמ"ש בסי' ע"ב בחו"מ סעיף ל"ט וכמ"ש ה"ה בטעמו שאין לו להפקיע שעבודו וחובו של זה וא"כ ה"ה כאן הא ע"י הפקירו נפקע חובו של ניזק זה. וצ"ל דשאני התם דזה מחזיק בממון של חבירו דהרי אותו הגר נתחייב לחבירו ולא עדיף מהקדש דמוסיף דינר ופודה אבל כאן דהתורה אמרה דכל שאין לו בעלים לאחר הנגיח' קודם שעמד בדין פטור מלשלם א"כ כל שהפקירו נפקע שעבודו כל שלא נגמר דינו דאינו בעליו ובפרט במועד דהשיעבוד על כל נכסיו וכיון שכן שוב לא נטל זה שעבודו וכל שזכה בשור שוב נפטר זה מלשלם וז"ב:
ובגוף קושית הקצה"ח י"ל דלפמ"ש בשיטה מקובצת דף מ"ה ע"א גבי מכרו מכור דפירש"י דשוב פטור מלשלם נזק והקשו בשטמ"ק דא"כ לא משכחת לה שיתחייב לשלם נזק דתמיד ימכור לאחר וע"כ כתבו דדוקא בהקדיש והפקיר דלאו בר חיובא הוא דפטור אבל במכרו לאחר דבר חיובא הוא לא נפטר דחשוב שפיר מיתה והעמד' בדין שוין כאחת. ולפ"ז צריך להבין לשיטת הטוש"ע דגם בהפקיר לא נפטר רק בזכה בו אחר א"כ יקשה דמ"ש ממכרו לאחר דגם כאן אותו אחר הוה בר חיובא ועיין בהגהת מהרל"ח בסי' ת"ו שם הנדפס בטורי דיהרנפורט ובווין. וצ"ל דשאני הפקיר דל"ש שיפקירו תמיד דלמה יפקירו דהשור פעמים רבות ששוה יותר והיזיקו שעשה וכשיזכ' בו בעצמו אח"כ לא מועיל וכמ"ש בטוש"ע שם ולכך פטור בהפקר משא"כ במכרו דלעולם יוכל למכור שור ויקח כל דמי שויו וז"ב. ומעתה כאן דכבר דייניה ד"נ ואסור בהנא' ואינו שוה כלום וא"כ יוכל להפקירו תמיד ולכך לא מועיל הפקרו שיפטר עי"ז כנ"ל ברור ובלא"ה י"ל דבאמת צריך להבין איך אמרו שם בכריתות דאפקורי אפקר לי' ולמה יפקירו הא שוה לשבח רדיא דעלי' דמרא הוא אף לאחר שנגמר דינו וצ"ל דזה אינו דאטו יניחו לבעליו שירד' בו אחר שנגמר דינו והש"ס לא קאמר רק לשלם דמי נזקו מותר ועיין בתוס' שם בב"ק דף צ"א בד"ה זאת אומרת וגם בזה נחלקו המפרשים אם מניחים אותו בשביל כך או רק בשכבר קרה שנשתהה והשביח ברדייתו ועיין בשטמ"ק שם וברמב"ם פי"א מנזקי ממון הי"ח ובכ"מ ולח"מ שם ושפיר אפקורי. ומעתה כאן לענין נזקין שפיר אמרינן דלא אפקרי' (וגם ל"מ הפקירו) דאכתי יהי' לו דעי רדיא ודו"ק:
והנה לכאור' קשה לי מאי פריך להדר ולדייני' ד"מ הל הא הו"ל עדות שאילה"ז דיכלו לומר מאי אפסדתיך דכא בלא"ה היו הורגין אותו מכח דדנו אותו ד"נ. אך ז"א דאכתי הפסידוהו דהי' צריך לשלם הנזק מן העלייה דבמועד קיימינן ושפיר פריך. אך אכתי קשה מאי פריך הש"ס שם גבי הם בדייני' ד"מ ברישא והא מכיון דאתו עדי נפשות שוב הו"ל עדות שאילה"ז וכבר נתקש' בזה דו"ז בים התלמוד שם ומ"ש שם טעות בידינו הי' דהקושיא הוא על תם ובתם ל"ש מ"ש במפרשי הים כמ"ש בעצמינו שם. וצ"ל דכיון דעכ"פ יכול להשתלם מדמי רדיא כל שלא נגמר דינו וא"כ אפשר דשוה דמי רמיא יותר מנזקו ואפסדי' ממון ובלא"ה כל שלא העידו העדים בב"ד ונגמר דינו לנפשות אכתי הפסידוהו דשמא לא יתקבל עדותם כלל ודברי דו"ז שם צ"ע במ"ש דאסור להשהותו דמענין דינו דהא קודם שנגמר דינו קיימינן ולא שייך עינוי דין כדאמרו בש"ס שם ופירש"י ועכ"פ יש ליישב מ"ש לעיל להקשות דלמה יפקירו והא אכתי שוה לרדיא דזה אינו דאחר שנגמר דינו שוב אסור להשהות דינו לרש"י והראב"ד שם ובזה יש ליישב קושית הקצה"ח דלהס"ד דלא ידענו מזה והוה ס"ל דיכול להשהותו שוב לא הפקירו מסתמא ושפיר פריך ולדיינו ד"מ אבל לשיטת הרמב"ם פי"א מנזקי ממון שם דמותר להשהותו ולא שייך עינוי הדין גבי בהמה יקשה. וצ"ל כמ"ש לעיל דמ"מ אסור לכתחל' וכמ"ש הלח"מ שם בשם המאירי וכ"כ הב"י ודו"ק בכל מ"ש:
וצ"ע בהא דאמרו בב"ק דף מ"א ע"ב הביאו לב"ד וישלם לך והקשו התוס' דלריהג"ל ס"ל דמועד משלם כופר שלם וע"כ דמשלם מן העליי' אף דס"ל דצד תמות במקומ' עומדת ע"ש ולפי מה דמבואר כאן דרדיא עלי' דמרא א"כ יש לומר דבמועד משלם מן הרדיא ובתם כיון דרדיא עליה דמרא שפיר אמרו הביאהו לב"ד וישלם לך. ואולי כיון דצד תמות במקומה עומדת גם לענין זה עלי' דמרא נינהו אבל צ"ע דהא באמת כעת הוא מועד וע"כ צע"ג:
והנה הרב מוה' אלעזר נ"י אבד"ק ראהטין אמר לי על דברת קושית ים התלמוד הנ"ל דל"ק כמ"ש התוס' בסנהדרין בד"ה ונגמר דינו דכל דאילו מתזמי קמאי מהני עדות בתראי קרי עדות שא"י להזימ' וה"ה כאן. אבל אינו נכון כיון דקאי על תם והקושיא היא דאיך יכול לדיינו ד"מ ברישא והא הו"ל עדות שאיאי"ל א"כ איך נקבל אח"כ עדות ד"נ והא כל שנקבל עדותו שוב העדות הראשונים בטיל ולא משכחת לה רק דנקבל אולי יזימו ואיך שייך קבלת עדות בדבר שעיקרו לענין אולי יתזמו ול"ד לשם דשם כבר נתקבל עדות הראשונים יכולין לקבל אח"כ עדות האחרונים דאולי יתזמו הראשונים ודו"ק היטב:
ראיתי קושיא בשם הגאון מוהר"ר דוב בעריש ז"ל בהגאון בעל פני יהושע ז"ל בהא דאמרו בב"ק דף יו"ד והמת יהי' לו ל"ל השתא אי אית לי' טריפות בביתו יהיב לי' דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין דידי' מבעיא והקשה אם נימא דאסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות מה"ת א"כ אסור ליתן לו טריפות ולכך כתיב והמת יהי' לו דהשתא הו"ל כנזדמנו וע"כ דאינו רק מדרבנן. ולפענ"ד אם כי דפח"ח אבל מ"מ ל"ק דבשלמא בעלמא איכא איסור על המוכר ועל הלוקח שלא יסתחרו באיסורים אבל כאן על המזיק ליכא איסור דנזדמנו לו ובנזדמנו שרי ועל הניזק בודאי ליכא איסור דהוא בודאי אינו רוצה ליקח רק שהוא פורע לו בזה וכדרך שיכול לפרעו בסובין וא"כ אינו מכוין מלאכתו בטמאים ושרי כמ"ש הרמב"ם פ"ח ממ"א הי"ז ובטוש"ע סי' קי"ז דאינו אסור רק כשמכוין מלאכתו בו אבל במה שפורע חובו בע"כ בודאי שרי וז"ב. ובזה יש ליישב מה שהקש' באס"ז שם דלר"ה דס"ל אי אית לי' כסף לא מצי מסלק בשוה כסף א"כ אצטריך והמת יהי' לו בכה"ג ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ה ע"כ והמת יהי' לו מיירי כגון דל"ל כסף דאל"כ היאך מותר לתת לו ואיך מותר לקבלו וא"ל דהו"ל נזדמנו דהרי דעת הר"ש בשביעית פ"ז דדוקא לצייד הותר בנזדמנו ולא לאחר וע"כ דמיירי באין לו כ"א שוה כסף ובכה"ג פשיטא דמותר לפרוע לו בחובו אף באינו צייד דמכוין לפרוע חובו ושפיר מקשה ולפמ"ש הט"ז דמותר למכור לישראל שימכור לגוי בלא"ה ל"ק קושית הגאון דזה רק פורע חובו בזה ולא לסחור' והנה בהא דמקשה המלמ"ל מהא דקאמר בבכורות ודלמא לסחור' לפענ"ד לפמ"ש הרשב"א דגם התורה אסרה משום גזירה שמא יבא לאכלה א"כ יש לומר דע"כ לא חיישינן לאכילה רק בדבר שיש כיוצא בו היתר אבל שם בחלב דלהס"ד דאסור משום אבמה"ח וא"כ לעולם אסור ולא חיישינן שמא יאכל וכיוצא בזה כתב התה"ד לענין נגיעת אוכלין ביוה"כ כמ"ש רמיא בש"ע או"ח סי' תרי"א:
המהרי"ט, חא"ה סי' כ"ג דעתו דהא דאמרו כל אלהא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח היינו דבסתמא אין דעתו לזה אבל כשעושה שליח בפירוש מועיל והקשה המשנה למלך פ"ה מאישות דא"כ מאי פריך הש"ס בנזיר דף י"ב ע"ב מנדרים והתנן האומר לאפטרופוס כל מה שתדיר וכו' הא שם בנדרים עשה שליח בפירוש לדור. ואמרתי בימי חורפי דהנה בהא דאמרו כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת האריך המהרי"ט בח"א סי' ד' להוכיח דזה הטעם דמצי הבעל להפר משום שהיא נודרת על דעתו וע"ש בגליון שגם אנכי כתבתי ראי' לזה ולפ"ז גם מה ששלוחו מצי להפר הוא ג"כ שכיון שנדר' ע"ד הבעל אם ירצה וכיון שגיל' דעתו ע"י השליח דאינו רוצה שוב אין דעתה להיות הנדר קיים ושפיר מצי להפר ולפ"ז ה"פ דהש"ס דכיון דבסתמא אין אדם עושה שליח להפר במידי דל"מ עביד השתא וא"כ עכ"פ לא היה דעתה שתדור ע"ד הבעל אם ירצה דהבעל לא יוכל להפר לה כיון שאינו סם וגם על השליח אין דעתה דמסתמא לא עשה שליח במידי דל"מ עביד השתא וניהו דאם עשה בפירוש מהני אבל פשיטא שלא היה דעתה ע"ז וא"כ אמאי יהיה מועיל הפרה כיון שלא היה דעתה להיות נודרת ע"ד בעלה ובזה יש לישב גם הא דפריך בנדרים דף ע"ב והא לא שמע והקשו הר"ן והרא"ש דהא שלוחו כמותו ולפמ"ש אתי שפיר כיון דעכ"פ לא שמע והוא לא יוכל להפר דלא שמע והשליח לא היה בדעתה דכל מלתא דל"מ עביד השתא וכעין זה כתבו הר"ן והתוס' שם. עכ"פ כאן ודאי הדבר נכון ובפרט לפמ"ש התוס' בנזיר כאן דהסוגיא אזלא דבעי שמיע' בבעל א"כ שפיר מקשה כאן דהוא לא שמע והשליח לא יוכל להפר וז"ב.
ובזה ממילא מיושבין דברי הרמב"ם דפסק דתוכל לעשות שליח ותמה הלח"מ דהש"ס מסיק דוקא כר"א ולפמ"ש אתי שפיר דלדידן דלא בעי שמיע' א"כ מסיק אדעתה דלמא מפר לה הבעל אף שלא שמע ושפיר יכול לעשות שליח וז"ב:
ובדרך אחר יש לישב עפמ"ש המהרי"ט ח"א סי' קכ"ז דאם אמר לשליח שיקדיש לו שור דאינו קדוש משום דמילי לא ממסרי לשליח ותמה המחנה אפרים בהלכות שלוחין סי' ז' מהא דאמרו בתמור' דף יו"ד א"כ מצינו שותפין וציבור עושין תמורה כגון דשוו שליח להקדיש וגם הא עושה שליח להפר' ואינו רק מילי ולפענ"ד נראה טעם מהרי"ט עפמ"ש הקדוש מרדיש הובא בש"ע אהע"ז סי' ל"ה דקידושין מקרי מילי דאפשר שלא תרצה להתקדש ולא נגמר הדבר א"כ יש לומר דכיון דבהקדש יכול לאתשולי א"כ לא נגמר הדבר עדיין ומקרי מילי וז"ב ולפ"ז בציבור דפשיטא דלא מועיל שאלה דכ"א אינו מתחרט מטעם אחד ועיין בסי' רכ"ח סכ"א לענין נדר עד"ר וא"כ לא מועיל שאלה וגם מסתמא רבים אין מתחרטים ולא מקרי מילי וגם דקושית הש"ס היא דעכ"פ משכחת לה בציבור דעושין תמורה וכגון דשוו שליח למסור להגזבר:
ובזה יש לישב גם קושית השעה"מ דלהמהרי"ט מהראוי שלא יועיל תנאי בהקדש דא"א לקיים ע"י שליח ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמשכחת לה לפעמים ע"י שליח וכגון שימסרנו לגזבר או שיקדישנו ע"ד רבים וכדומ' דל"מ שאלה ועיין בסי' רכ"ח לענין נדר וממנו נלמוד גם לענין הקדש א"כ מקרי אפשר לקיים ע"י שליח וכעין דאמרו בכתובות דף ע"ד לענין תנאי בקידושי ביאה וכמ"ש הפ"י שם בטעמו ע"ש ומעתה ממילא מיושב גם מהפר' דבהפר' שנגמר תיכף ע"י דיבורו שמיד שהפר השליח א"א לחזור א"כ הו"ל מעשה גמור ולא מקרי מילי וכמו בגט וז"ב. ומעשה שפיר קאמר הש"ס דאם נימא דמלתא דל"מ עביד ל"מ משוי שליח א"כ שם אזיל אליבא דמ"ד דצריך שמיעה ואליביה מוקמי בנדרים דף ע"ב דאמר לכי שמענא וא"כ אין הדבר נגמר מיד רק לכשישמע א"כ שוב הו"ל מילי דאיהו ל"מ עביד בלא שמיע' וניהו דאם שוי שליח בפירוש מועיל היינו במידי דמעש' ולא במילי וכאן הו"ל מילי ובזה י"ל מה דק"ל מה פריך מאפטרופוס דניהו דבדבר דמחוסר מעשה ל"מ עביד שליח אבל כאן אינו מחוסר רק זמן וזמן ממילא קאתי וכה"ג חילק המלמ"ל בהלכות אישות לענין דבר שלבל"ע. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן חסר מעשה השמיע' ומעתה רבינו דס"ל כמסקנא דלא בעי שמועה שפיר פסק דיכול לעשות שליח. כתבתי זאת ע"ד הפלפול אם כי ידעתי כי יש לפקפק הרבה:
ובעיקר סברת מהרי"ט נ"ל דכוונתו דדוקא במידי דעשיה שייך שליחות משא"כ במה שאינו רק דיבור בעלמא לא שייך שליחות דאטו יחשב דיבור של השליח כדיבורו וזה אינו מעשה ועיין קצה"ח סי' קפ"ב ומה דנקט המהרי"ט מילי לא ממסר לשליח הוא רק לדמיון כמו דשם בשליח שני הטעם משום דבדברים לא שייך שליחות וכמ"ש רש"י בגיטין וה"ה כאן בהקדש דאין כאן רק דיבור גרידא משא"כ בתרומה דעושה מעשה שתורם וז"ב. ובזה ל"ק מהפרת נדרים דשם כל שגילה דעתו דאין רצונו בנדר מועיל כמו אם אמר טלי אכלי וא"כ מכ"ש כשצוה לשליח להפר אבל בהקדש כל שלא אמר בפיו ל"מ גילוי דעת ובזה ממילא מיושב גם דברי המהרי"ט דניהו דאם עשה שליח בפירוש מועיל היינו בדבר ששייך שליחות אבל כאן דלא שייך שליחות רק דמתורת גילוי דעת מועיל פשיטא דבכה"ג דל"מ עביד השתא דאינו מועיל גילוי דעתו ובפרט אם נימא דבעי שמיעת הבעל דוקא וכדס"ד בנדרים דף ע"ב. ובזה נ"ל דגם בהקדש דוקא כשצוהו להקדים שור משוריו דאז אינו רק דיבור גרידא אבל אם השליח קונה שור או שורו שלו בעצמו ומקנה לאחרים או שנותנים לו מעות עבורו פשיטא דמועיל דלענין ההקדש לא נעשה שלוחם. ובזה מיושב קושית המחנה אפרים מתמורה דף יו"ד דשם מיירי בכה"ג ובזה י"ל קושית השעה"מ דכל דמשכחת הקדש ע"י שליח שוב מקרי תנאי דאפשר לקיים ע"י שליח יהיה איך שיהיה גוף כונת המהרי"ט נ"ל ברור כמ"ש ובזה נסתלק כל תלונות האחרונים מעליו ולא נשויה כטועה כי רב גובריה: