דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות חזקת קרקעות · סימן שפו
סעיף א' קיי"ל כר"מ וכו' עיין שיך שהאריך דד"ג אינו רק קנסא והביא ראיה מהא דאמרו בב"ק דף צ"ח אמר אמימר האי מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ואם איתא דד"ג דאורייתא מנ"ל לאמימר דמאן דדאין דד"ג מחייב בשטר דלמא כר"ש ס"ל. ולפענ"ד אין כאן קושיא כל עיקר דהנה הבה"ת שער נ"א כתב דגורם דגורם פטור והרמב"ן בד"ג חולק עליו וכתב דגם גורם דגורם חייב והובא בש"ך ס"ק ב' והטעם נראה לי דבשלמא אם אתי עלה מתורת דאזיק דבר הגורם לממון א"כ גורם דגורם פטור אבל אנו דנין מתורת גרמי וא"כ מ"מ גרמי הוה דעכ"פ גרם לו היזק יהיה סיבה קרובה או רחוקה סוף סוף גרם היזק לחבירו וז"ב ומעתה שפיר קאמר אמימר דלמאן דדאין דינא דגרמי חיב ומה ענינו לר"ש דשם הוה מתורת גורם שפיר מחלקינן דבדבר שאין עיקרו ממון אינו חייב לר"ש דהו"ל כעין גורם דגורם אבל לאמימר דס"ל דר"ג א"כ שפיר חייב אף בשטר וז"ב מאד. ובזה הבינותי דברי התוס' בב"ק דף ע"א דכתבו דנימא דר"מ לטעמיה דדאין דד"ג וכתבו דאיתא נמי סברא איפכא דע"כ לא מחייב ר"מ אלא בשורף שטר שראוי לכל העולם אבל שור הנסקל אינו ראוי אלא לו וי"מ דר"מ אינו מחייב רק קרן ולא כפל והקשה הש"ך דאם כן היכי קאמר באנו למחלוקת ר"ש ורבנן דלמא רבנן לא אמרו רק בקדשים או לענין תשלומי כפל אבל בשטר שראוי לכל העולם מחייבי ולפמ"ש אתי שפיר דהנה באמת סברת התוס' היא דלמאן דדאין דד"ג לא מחייב רק בדבר הראוי לכל דאז הוי גרמי להיזק או לענין קרן דגרס לו היזק אבל תשלומי כפל דלא גרם לו היזק דזה יותר על מה שהזיקו לא שייך דינא דגרמי אבל לענין מחלוקת ר"ש ורבנן דזה מטעם גורם לממון וכיון שהזיקו דבר שהיה יכול להיות לו ממון וא"כ מה לי כפל או קרן או דבר שאינו ראוי רק לו סוף סוף הזיק לו דבר שהיה יכול להיות לו ממון וז"ב מאד לדעתי. ומ"ש הקצה"ח ס"ק ז' על דברי הרמב"ן בד"ג הנ"ל שכתב דכל המערבן הרי הוא חייב בכלאים וע"ז כתב הקצה"ח דכבר ערבן בה"ת באמת הרמב"ן כתב ורמז להבה"ת הנ"ל כמ"ש הש"ך ס"ק ב' ומה שהקשה על הבה"ת דאיך משכחת לה כבר כתב הש"ך דמיירי במסר שלהבת ומ"ש דמסר שלהבת אין בו משום גורם רק מזיק ממש. לפענ"ד גם שלהבת אינו רק מתורת גרמי דמכל מקום לא הדליק בעצמו רק שגרם לו היזק וז"ב לדעתי עכ"פ דברי התוס' נכונים וכמ"ש. איברא דלפי מה שמחלקו התוס' והרא"ש בין היכא דבא המעשה ההיזק ביד או שבא אח"כ א"כ נראה דגורם לגורם עכ"פ לא הוה רק גרמא ולא גרמי:
ובזה יש ליישב ג"כ דברי אמימר דאמר למאן דדאין ד"ג דהיינו זה שחידש כשיטת הרמב"ם ודעימייהו דאינן מחלקים בין גרמי לגרמא ובכל ענין מחייבין. והנה הש"ך ס"ק יו"ד האריך לחלוק על הבה"ת דכתב באם טוען על השטרות במקצת א"י הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם וע"ז האריך דבה"ה לשיטתו דס"ל ד"ג ודבר הגורם לממון חדא היא ולדידן דקיי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ממילא פטור ע"ש זה ת"ד בקיצור. והנה מ"ש הש"ך דבה"ת לשיטתו אמת נכון הדבר דבה"ת הוא הולך לשיטתו שכתב בשם הראב"ד דד"ג ודבר הגורם לממון אחת היא:
ובזה מיושב קושית הגד"ת שם וכפי הנראה שלזה רמז הש"ך. אך מ"ש דלדידן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטור בשטרות לפענ"ד ים לומר דבשלמא אם היו מחולקים בענין השטרות שייך לומר דאין נשבעין על השטרות דאין גופן ממון משא"כ כאן הוא טוען את חבירו ממון דהוא טוען כך וכך אתה חייב לי והוא טוען במקצת א"כ יאמר לו דל שטרא מהכא וכעת כבר נשרף השטר הא עכ"פ כך וכך ממון היה לי בו ועכשיו לא אוכל לתבוע אותו א"כ הו"ל מודה במקצת גמור ועיין בסי' צ"ה דאם טוען על דמי השטרות חייב ש"ד ובסמ"ע שם ס"ק ג' וה"ה בזה דהוא טוען שע"י ששרף השטרות גרם לו היזק בממונו הוה ליה טענתו לענין ממון כנלפענ"ד שזה סברת הש"ע ומ"ש הש"ך דשאני שטרות דאמעיטו משבועה משום דאין תחלתו ממון ובזה גם הראב"ד מודה לפענ"ד י"ל דניהו דשטרות אין עיקרן ממון היינו אם טוען עם הלוה או הנפקד שייך לומר דמ"מ אין עקרן ממון אבל כאן אנו דנין על ההיזק וא"כ הא הוא באמת לא שרף הממון ורק כיון דע"י השטר הוא יכול לגבות ממונו הו"ל גורם להזיק ממונו וא"כ מה לנו בזה אם הוא שטר וכדומה אנו דנין על גרם ההיזק וגרם ההיזק הוא בממון ושפיר חייב וז"ב ודו"ק ועיין בקצה"ח שכתב דתלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בתבעו למלאות החפירות ולפענ"ד אף הראב"ד מודה כאן דהא מילוי החפירות הוא עכ"פ למלא הקרקע וכאן אדרבא השטר כבר נשרף ועיקר אנו דנין שהיה כתוב בשטר הסך א"כ השטר אינו רק גילוי מלתא בעלמא וזה מודה לו שנתחייב במקצת ומה ענינו לשטר וז"ב כשמש:
ואגב אזכיר מה דקשה לי טובא בהא דאמרו בכתובות דף פ"א לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי והקשו התוס' והר"ן אמאי והא יכול למחול לעצמו דהמוכר שט"ח לחבירו יכול למחול וכתבו דחייב משום דיני דגרמי ע"ש וקשה לי טובא הא כיון דבאמת אין מגיע להאשה רק השיעבוד והוא נותן לה כל הקרקעות רק שרוצה להחזיק באותה הלוא' ולא יהי' השיעבוד על הקרקע אחת וזה לא הוה רק גריני דגרמי ועיין בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק ל"ז וצ"ע דהוא ביאר שם בהדיא דברי הרא"ש דלכך בסילק מקרקע אחת לא חייב משום דמוחל שט"ח אינו חייב רק משום דיני דגרמי דדיבור לא הוה מזיק ממש רק גורם כמ"ש הרמב"ן במלחמות ולפ"ז זהו כשמוחל כל הקרקעות אבל במוחל רק קרקע אחת אינו רק גורם דגורם ע"ש ולפ"ז כאן דהיבם א"י נמכור קרקעותיו של הראשון משום דמשועבד לה לכתובתה וא"כ שפיר יכול למחול אותו החוב ואינו חייב משום דיני דגרמי דהא אינו רק גורם דגורם דהרי שפיר נשאר יתר הנכסים משועבד לה לכתובת'. הן אמת דלפמ"ש הב"ש סי' קס"ח ס"ק ה' דמה דאמרו כאן דמשועבד מדר"נ ע"כ מיירי בדאין לו נכסים אחרים להראשון דאל"כ לא שייך דר"נ דאף דכל נכסיו משועבדים לה מ"מ דר"כ ל"ש בזה ע"ש וא"כ כיון דאין לו נכסים אחרים שוב הוה גורם להזיק ממש וחייב משום דיני דגרמי אבל באמת דבריו אינם מוכרחין וע' לח"מ פ"ב ממלוה ה"ו ובש"ך סי' פ"ו ס"ק ה' שהכריחו מכאן דאף בדאית ליה נכסי שייך דר"נ. ובלא"ה כאן כיון דכל הנכסים משועבדי' לה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ול"מ אם מייחד לה שדה אחת שוב הוה כל הנכסים שלה ושייך דר"נ וכן מצאתי בבית מאיר שם שכתב כעין זה וא"כ עכ"פ קשה דהוה גורם דגורם ומכאן מוכח דאף בכה"ג הוה רק גורם אחר ובאמת שבדברי הרא"ש אינו מוכרח דברי הקצה"ח שם ועיקר הכוונה דלא הוה גרמי כיון דאין הנזק בא מיד רק לאח"כ וזה נקרא להרא"ש גרמא ולא גרמי ועיין סי' שפ"ו וגם המלמ"ל כוון לזה דלא כקצה"ח שם שהשיא כוונתו לד"א ע"ש. ובזה י"ל הא דאמר הש"ס דלא אשכחן מ"ד דמחמיר תרי חומרי בכתובה והקשו בתוס' דהא אמרי' דנותנין לכושל שבהן והיינו אשה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שייך דר"נ כל דאין לה נכסים אחרים לגבות אבל כאן דבאמת יש לה נכסים אחרים ורק כיון דתקנו חז"ל דכל נכסים משועבדים לה הוה כאין לה נכסי וכמ"ש למעלה בשם הכ"מ שכוונתי לדעתו ולפ"ז כיון דבאמת מטלטלין הם ואם נימא דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה עכ"פ לא היה התקנה ע"ז דיהי' גם זאת משועבד לה וא"כ ניהו דר"מ מחמיר ואומר דגם מטלטלי משועבדים לכתובתה אבל דנחמיר גם שיהיה מקרי שעבודא דר"נ בזה פשיטא דעכ"פ הוה כאית לה נכסי דעיקר סמיכתה באמת היה על הקרקע ורק דגם מטלטלי משתעבדי נמי לכתובה אבל פשיטא דכל דאית לה נכסי ל"ש דר"נ וגם יכול למחול. ובזה מיושב היטב מה דתמה הראב"ד על הרי"ף שהביא הך מימרא הואיל ואני יורש החזקתי והקשה דלמאי הביא זאת דאף לדידן דתקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי לכתובה אטו מי עדיפא מדברי ר"מ דס"ל דמן הדין מטלטלי משתעבדי ואפ"ה לא מחמרינן תרי חומרי וע' ברא"ש מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה כבר כתבתי במק"א דלתקנה הגאונים אדרבא עיקר סמיכת האשה על המטלטלי והוכחתי כן מדברי הרמב"ם פט"ז מאישות הלכה כ"ה דלא חשיב לי' כפירת שיעבוד קרקעות וע' לח"מ שכפי הנראה כוון לזה אף שלא ביאר היטב והארכתי בזה ולפ"ז שוב ל"ש תרי חומרי דהא שוב משועבד מדר"נ ולא יכול למחול כיון דעיקר סמיכתה על המטלטלי ודוקא לר"מ דהוא מודה דעיקר סמיכתה על הקרקע והמטלטלי משועבדין ג"כ משא"כ לדידן ודו"ק:
ודע דאף דכאן מבואר דשעבוד דר"נ שייך אף בכתובה לא תקשה מזה על מה שכתבו התוס' והקדמונים דבכתובה ל"ש דר"נ משום דאין הכתובה חיוב ברור היינו דוקא התם דאולי תמות היא קודם אבל כאן שהכתובה כבר הגיע לה מחמת בעלה הראשון שייך דר"כ. ובזה"ל דזה ודאי דעכ"פ לענין שיהיה מקרי כל הנכסים שלה ע"ז שוב ל"ש דר"נ דאינו ברור שיגיע לפרוע דוקא מנכסים אלו ויש להאריך וכמ"ש למעלה בענין גורם דגורם י"ל בהך דשורף שטר דמוקי במאמינו וא"כ לגבי הלוה אין כאן שום היזק רק נגד הלקוחות ובכה"ג נרא' לפענ"ד לא חשוב רק גורם דגורם דהשטר בעצמו אינו ממון ממש וגם ההיזק אינו רק לגבי משועבדים. ובזה יתיישב מה שהקשה הש"ך דלמה נקטו דמי שטרא ולא אמר לענין חמץ. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הש"ך כתב דאם אינו רק קנס יש לפטור גורם דגורם ולפ"ז יש לומר דאמימר ס"ל דהוא מדינא ולכך מגבי דמי שטרא מעליא אף דהוה גורם דגורם. ובזה מיושב
(לקוטי אהע"ז)