דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן תב
ס"א ואם שמע מיום למ"ד ואילך וכו' והנך שלשים דעת הש"ך ס"ק ה' דמונין מיום המית' לענין שמועה רחוקה וראיתי להדגול מרבבה שהביא ראי' לזה מהא דכתב הרא"ש דיום שלשים כתוך שלשים וראי' מהא דאמר שמע שמוע' קרובה בשבת ולמ"ש נעשי' רחוקה וכו' ואם איתא דמיום הקבורה מונין היאך נקבר בשבת והביא בשם הגאון מוה' עוזר ז"ל בעל אבן העוזר בחידושיו שהם נספחי' בש"ע הקטנים דפוס אמשטרדם שכתב ראיה זו וכתב לדחות דמיירי שבשבת נתייאשו מלקברו ע"ש. והנה באמת בירושלמי מוקי לה כן ובאמת שבשו"ת אא"ז הפ"י ז"ל חיו"ד סי' ט' גם הוא הרגיש בכ"ז והעל' שמונין מיום הקבורה ובאמת שצ"ע דמ"ש דלענין היא"צ מתענין ביום המית' ולא ביום הקבור' ומ"ש לענין שמועה קרובה ורחוק' דמונין מיום הקבורה ומכאן לכאור' ראיה לדעת המ"ב דבשנה ראשונ' בודאי מונין מיום הקבור' והט"ז והש"ך חולקין עליו לקמן סעיף י"ב וצ"ע. וע"ד הפלפול יש לומר בישוב קושיא זו דהנה באמת דברי הרא"ש וכ"כ הנימוק"י ראיה זו צ"ע דאיך הוכיחו מזה דיום שלשים הוה כלפניו והוה שמועה קרוב' דהרי בשבת הי' יום שלשים דאי יום כ"ט היאך נעשה במ"ש רחוק' דבאמת אם נימא דיום שלשים כלאחריו שוב הוה מ"ש שמועה רחוק' דהרי מ"ש נעש' שלשים והוה כשמועה רחוק' וכמו לדידן נעשה במ"ש יום ל"א והוה שמועה רחוקה כמו כן לדידהו ביום למ"ד וכבר נשאלתי בזה מהרב המופלג מוה' מאיר נ"י מווילקאטש בת"ב שנת תד"ר לפ"ק והראיתי שהמרדכי הרגיש בזה וכתב בפא"מ רמז תתפ"ג דהראיה היא אם נימא דלא אמרינן מקצת לילה ככלו וא"כ בליל' עוד הי' שמועה קרוב' דאף אם נימא דיום שלשים כלאחריו היינו ביום דמקצת היום ככלו ע"ש אך בחפזי אמרתי בזה דאף למ"ד מקצת לילה ככלו א"ש הראיה דכיון דמ"ש בה"ש הוה לענין שבת כיום ועמג"א סי' שמ"ב דאף לענין שבות י"ל דאתחזיק חיובא וא"כ לענין אבילות עוד הוה שמוע' קרובה דדלמא לילה הוא ועוד לא נהג אבילו' דלענין לנהוג אבילות אסור דעדיין ספק יום שבת הוא ולענין אבלות אתחזק עליו אבילו' ול"ש מקצת ככלו וא"כ י"ל דקברו בה"ש ע"י עכו"ם דזה מותר משום מצות קבורה ולא הוה יום כ"ח דספק שמא כבר היה ליל' ומיושב הקושיא הלז וצ"ע בכ"ז כי יש לפקפק ע"ז. ובפשיטו' יש ליישב קושי' הרב הנ"ל וכבר כתבתי שהמרדכי הרגיש בזה דהכי כוונת הנימוק"י דבשלמא כשהיה שבת כ"ט אין מקום לומר דיום שלשים כלאחריו דבשלמא בכ"מ דכבר נהג שלשים עד יום למ"ד בזה ס"ל להנך גאונים דלא מחמרינן בשלשים ואמרינן דמקצת יום ככלו אבל כאן דשמע שמועה קרוב' בשבת א"כ היאך נימא דיום שלשים מקצת היום ככלו כיון דלא נהג אבילות עד הנה והרי בשבת לא נהג אבילו' כלל ואף דדברים שבצנעא נוהג כיון דלא עשה מעשה לשם אבילות לא ניכר שום מעשה אבלו' ופשיט' דבשביל זה לא יפקע אבלותו מכל וכל וע"כ דיום למ"ך הוא ולמ"ש נעשה יום ל"א דא"צ כלל להתאבל דבשמוע' רחוקה לא חייב להתאבל כלל וא"צ רבא למקצת היום ככלו דדי בשעה אחת משא"כ ביום למ"ד דהוה שמועה קרוב' ורק דבכל למ"ד הקלו במקצת היום שוב כאן שלא נהג כלל אבלות שוב הוה כאן כשמועה קרוב' דמחוייב לנהוג כנלפענ"ד. ודרך אגב ראיתי להזכיר מה שראיתי קושיא בחתם סופר סי' שמ"ו בהך דשמועה קרובה דנוהג שבעה ימי אבלו' והקש' דעכ"פ היה מקום לחלק בהא דמבואר בסי' ש"פ לחלק בין שלשה ימים הראשונים דאסור במלאכה אף בצנעא ומטעם דהנפש שייטא על הגוף כל ג' ימים הראשונים משא"כ אח"כ וגם דכל שלשה ימים לבכי וא"כ כאן דכבר עבר כמה ימים רק דשמוע' קרובה הוה יום מר ומושך אחריו שבעה אבל עכ"פ במלאכ' היה לו להיות מותר דהנפש כבר חזר למקומו ובאמת שיפה שאל אבל אין הקושיא על הכ"מ פ"ה ה"ח כי זה קשה על כל הפוסקים וגם לענין שאלת שלום יש חילוק בין שלשה ימים הראשונים ולפענ"ד יש לומר דכל דעשו יום שמועה כיום מית' עשאוהו לכל פרטי הדינים כיום מית' משום דלא פלוג וגם שיש לחוש למ"ע שאחרים לא ידעו ויחשבו שמת היום ויאמרו דלא ישב עליו באבלות כל שבעה וגם אפשר דכל שלא נעשה עליו האבלו' שזה תיקון לנפשו וגופו עוד נפשו לא שבה למקומה ומטעם זה הנהיגו לומר קדיש כמו שהביא ממעשה דר"ע וכמו דאמרו במדרש שכ"ז שלא נתפס הרוצח ולא נעשה נקמה בו עוד לא שקטה נפש הנרצח וה"ה בזה כל שלא נעשה התיקון הנפש לא תוכל לשוב למקומה ואפשר דזהו טעם שהכל הולך אחר גדול הבית אבל במופלא ממני בל אדרוש עכ"פ גוף הדברים נכונים ודו"ק:
שם ס"ה השומע שמועה בשבת וכו' דעת הב"ח דאם חל יום ז' בשבת צריך לנהוג אבילות שעה אחת במ"ש והט"ז והש"ך חלקו עליו ובחידושי למ"ק הקשיתי על הב"ח קושיא גדולה אמנם כעת נראה ראיה ברורה שלא כדבריו מהא דאמרו השבת עולה ואינה מפסקת וביאר הרמב"ן בת"ה הטעם משום דא"א לשבעה בלי שבת וכן הוא בהדיא בירושלמי והיינו דשבעה תנן ולא שמנה ע"ש ואם איתא לדברי הב"ח הא בחל יום שביעי בשבת הוא נוהג שמנה וע"כ דלא כמ"ש הב"ח ודו"ק ועיין בחידושי ריטב"א במ"ק דף י"ט במשנ' דהקובר את מתו שלש' ימים קודם הרגל שביאר דהא דאמרו במשנה דשבת עול' ואינה מפסקת הוא שאם קברו קודם השבת אפי' ו' ימים אינה מפסקת אבלות כלל ועולה למנינו לעולם בין שהוא באמצע אבילות ובין שהוא בסוף או בתחל' ע"ש וע"ש בריטב"א בגמ' שם בהא דאמרו שם כיון שעמדו מנחמים מאצלו דביאר דביום השביעי אף שלא באו מנחמים נמי פוסק אבלות והביא ראיה משב' דודאי אסור שיבאו המנחמים בשבת והיאך פוסק אבילות ע"ש ומזה מבואר שלא כהב"ח דהא אם נימא דבעי שישב עוד שעה בלילה שוב אין ראי' משבת ודו"ק. ואולי הב"ח לא כתב רק לשיטת רבינו יחיאל דס"ל דבתחלה אינו עולה אבל לפמ"ש הריטב"א דעולה בתחלה פשיטא דעולה גם בסוף וצ"ע ועיין בק"ע מ"ש לתמוה בפ"ג דמ"ק ה"ה על רבינו יחיאל בעצמו ועיין בשלום ירושלים שם ועיין במ"ק דף כ"ז ע"א למוצאי שבת אעפ"י שאין לו לישב אלא יום אחד חוזר וכופה ומשמע דטעמא דצריך עכ"פ יום אחר אבל אם הי' שבת יום שביעי א"צ לכפות במ"ש ודלא כב"ח:
והנה באם מת ע"ש סמוך לחשיכה והיה יכול לנהוג אבלות במקצת ולא נהג אם השבת עולה לא נתבאר ובשו"ת זקני המג"ש בשו"ת פ"י ח"ב בחלק יו"ד סי' ל"ז דעתו דעולה וכל כחו דלא גרע משמע שמועה קרובה בשבת דעול' וה"ה בזה וסיים כן לדינא. והנה לפענ"ד דבריו לא נהירין ובאמת הוא בעצמו הקש' א"כ למה פירש"י שבת עולה ואינ' מפסקת כשנקבר קודם שבת ולמה לא פירש בשמועה קרוב' ובאמת הריטב"א כתב בהדיא דה"ה בשמועה קרובה אך לפענ"ד נראה דשאני שמועה קרובה כיון דיום השמועה כיום המיתה דמי ולבו דוה עליו כמו יום המית' א"כ עציבותיה מסתייע ואף דלא נג רק דברים שבצנעא מ"מ לבו דוה עליו ואדרבא כשהיה בוכה ומתאבל הי' מתנחם קצת כמ"ש התוס' במ"ק דף ח' דלכך הבן בעצמו מותר להספיד אף שהוא תוך שלשים לרגל משום שמוצא קצת נייחא וכ"כ הרמב"ן בפ' תצא שלכך צותה התור' ובכתה אביה ואמה שבזה תמצא קצת מנוח וא"כ בזה שלא יוכל להתאבל בפרהסיא אדרב' לבו מצטער ביותר ולכך סגי במה שנוהג דברים שבצנעא בלבד אבל כל שנקבר בע"ש וא"כ יום השבת אינו יום המיתה ואין לבו דוה עליו כ"כ ולא מקרי ואחריתה כיום מר וא"כ פשיטא דאינו עולה ובאמת שגם ע"ז דיום שמועה קרוב' בשבת דעולה נחלק רבינו יחיאל כמ"ש הטור כאן ואף דאנן קיי"ל כהדיעה הראשונה אבל זה כששמע בשבת דאז לא הי' מקום לנהוג אבלות אבל כל שהי' יכול לנהוג ולא נהג כלל פשיטא דאינו עולה וגם לטעם הירושלמי דלכך שבת עולה משום דא"א לשבעה בלא שבת א"כ זה ביום שמועה בשבת ג"כ דהא ע"כ מוכרח להיות בשבע' שבת ג"כ ולמה יפסיד ועיין קרבן נתנאל אבל כל שהי' יכול לנהוג בע"ש ולא נהג ל"ש זאת דא"כ ירויח שני ימים וזה לא מצינו כנלפענ"ד ברור ודו"ק:
וראיתי ברי"ף ובפירוש הנימוק"י שפירש דלכך שבת עולה משום דלא כתיב ביה שמחה רק עונג ע"ש וכפי הנראה לכך דברים שבצנע' נוהג דאינו חייב בשמחה אלא בעונג ובאמת התב"ש חידש כן וכמ"ש ביד שאול סי' רכ"ט באורך ולפ"ז נ"ל ברור דלכך בשמע שמוע' קרובה בשבת דעולה שלא נתחייבנו בשמחה בשבת ודברים שבצנעא יכול לנהוג אבל אם נקבר קודם השבת להיות מתחיל למנות ביום השבת זה ודאי לא אמרינן דניהו דלא נצטווינו בשמחה בשבת אבל להתחיל למנות בשבתא ודאי לא אמרינן רק באם קרה מקרה שנודע לו בשבת אז חסו שלא יפסיד אותו היום א"כ הקלו דעולה אבל להתחיל למנות ביום השבת כל שנקבר בע"ש זה ודאי אינו נכון ודי שהקלו שלא להפסיד היום השבתא אבל שירוויח בזה ודאי אינו נכון:
עוד נ"ל דבר חדש דלכך הקלו בשמע שמועה קרוב' בשבת דעולה דהרי זה ודאי דיום ראשון חמור והמרירות גדול והרי יום ראשון דבר תורה לשיטת הרבה פוסקים וע"כ דחמור וא"כ לכך הקלו שיעלה דאל"כ דנימא דשבת אינו עולה א"כ חלף הלך לו יום המר הנמהר כיון דאף דברים שבצנעא לא ינהוג ויום א' אח"כ כבר הלך יום המר לכך תקנו שיעלה אבל כל שכבר נקבר ביום הששי א"כ בלא"ה חלף הלך יום המר א"כ למה נתיר להתחיל למנות בשבת:
ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה דקתני שבת עולה ואינו מפסיק וקשה טובא דמאחר דתני עולה פשיטא דאינו מפסיק דהרי עוד יותר שעולה למנין ואיך יפסיק ולפמ"ש יש לומר דהכי הכוונה דעולה כששמע בשבת שמועה קרובה אבל ה"א דמפסיק כל שכבר נקבר בע"ש א"כ ה"א דיהי' מפסיק דלא החמירו רק בשמע בשבת דיום המר עדן עליו אבל כל שכבר חלף הלך יום המר ה"א דיפסיק קמ"ל ודו"ק ובאמת רש"י פירש דעולה כל שנקבר כבר ונראה דס"ל כשיטת רבינו יחיאל דגם שמע שמועה בשבת אינו עולה. ובזה מיושב מה דתני ואינו מפסיק דדוקא אינו מפסיק אבל בתחלה אינו עולה ואי תני ואינו מפסיק ה"א דה"ה דעולה ג"כ כל ששמע בשבת וע"כ נ"ל ברור דלא כזקני משום דיש ס"ס ספק שמא כרבינו יחיאל וא"כ מכ"ש דאינו עולה כל שלא התחיל למנות ואף לשטה דעולה ספק שמא דוקא כששמע בשבת וכמ"ש והו"ל ס"ס להחמיר ובכה"ג לא מקילינן באבל כנלפענ"ד:
שם סי"ב מתענין יום המיתה ולא יום הקבורה עט"ז וש"ך שהשיגו על המ"ב דדעתו דבשנה ראשונה אינו מונה אלא מיום הקבורה ע"ש ובגליון הש"ע כתבתי קצת ראיה להמ"ב מהא דאמרו בסוטה דף י"ב באותה שעה נתקיימה נבואת רבקה למה אשכל גם שניכם יום אחד ואע"ג דמיתתן יום אחד לא הוה קבורתן ביום אחד הוה הרי דמיום הקבור' מתחיל האבלות שהרי קראה ליום הקבורה השיכול שניהם גם יחד ודו"ק ועיין במרדכי במ"ק סי' תתצ"ג שכתב מי שמת אב ואמו ולא נודע לו עד חצי שבה וכו' דמונה מיום הקבורה ע"ש הרי בהדיא דמונה מיום הקבור' ומזה דייק גם בשו"ת אא"ז הפ"י ביו"ד סי' ט' דמיום הקבורה מונין ולא מיום השמועה ע"ש הרי דיום הקבורה דוקא ועיי' ט"ז שכתב דאטו מי שלא שמע שמת אביו עד חצי שנה ודאי לא ימנה רק חצי שנה ומשמע שמצד הסברא אומר כן ועיין נקה"כ והרי במרדכי מפורש זאת ואפ"ה כתב דמיום הקבורה מונין וע"כ כהמ"ב ודו"ק היטב. מיהו מהמרדכי יש לדחות דמ"ש יום הקבור' לאו דוקא ועיקר בא שם לומר דלא מונה מיום השמוע' ולפ"ז נדחה גם דברי שו"ת אא"ז הפ"י שמביא ראיה מהמרדכי הנ"ל דמונין מיום הקבורה דיש לומר דשם לאו דוקא נקט מיום הקבורה ומיירי כשהמית' והקבור' היה ביום אחד וכיון דמשמע לי' לאא"ז דדוקא נקט המרדכי ביום קבורה א"כ ממילא ראיה גם לדידן ודו"ק וראיתי במהרי"ל הלכות אבלות שהביא ראיה דמתענין יום המיתה ממה שאמרו במס' שבועות כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם הרי דמתענין ביום המית' ע"ש ובאמת שיש לדחות דמן הסתם מתענין ביום המיתה דהוה ג"כ יום קבור' דאסור להלין ואדרבא לכאורה נראה משם ראיה להיפך דהרי אמרו כיום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם והרי גדלי' ב"א נהרג בר"ה ודחו התענית על יום ג' תשרי ליום חול וכמ"ש רבינו ירוחם הובא בט"ז או"ח סי' תקמ"ט וא"כ הרי אסור לקברו בר"ה אף ע"י עממין וגם אסור להתענות בר"ה וא"כ על כרחך דעל יום הקבורה קיבל התענית א"כ משמע דיום הקבור' עיקר וזו ראיה נפלאה מיהו בגליון הש"ע סי' תקמ"ט כתבתי דבטור או"ח סי' תק"פ משמע דנהרג בחול ממש בג' תשרי וצ"ע ודו"ק:
הן אמת דתמוה לי דלדברי המהרי"ל איך אפשר לומר דאוסר עצמו בבשר ויין כיום שנהרג בו גדליהו בן אחיקם והא היה ביום ר"ה ומצוה לשמוח בו כמבואר בטוש"ע או"ח סי' תר"א ועיין שו"ת שאגת אריה סי' ק"א ק"ב שהאריך בזה ועיין במפרשי הים בסוף הספר בשו"ת להגאון מוהר"מ סופר מבואר שם באורך והרי אמרו והוא שנדור ובא מאותו היום והיאך אפשר לו לידור על ר"ה ואף דנדרים חלין ע"ד מצוה לפענ"ד נרא' דעכ"פ לא שייך שנדור ובא מאותו היום דהא מלקין אותו על שנדר לבטל המצו' ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה כמבואר ביו"ד סי' רט"ו ס"א בהג"ה וא"כ איך שייך שנדר ובא מאותו היום ובאמת לפמ"ש הרר"י דנדחה תעניתו על יום חול מבואר בהדיא דמשום דלא היה אפשר להתענו' בר"ה ע"כ דחו תעניתו ולפענ"ד היה נראה לומר דנהרג ביום שני דר"ה ואז לא היה יום שני רק דלאח"כ כשנתקן יום שני דר"ה אז דחו תעניתו על חול ועכ"פ צ"ע על מה דאמר כיום שנהרג בו גדלי' ב"א דמשמע אותו יום דוקא והרי אותי יום ר"ה הוה אך לפענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דבאמת אי מותר להתענו' בר"ה נחלקו הגאונים כמבואר ברא"ש סוף ר"ה והרבה מהגאונים שהיו מתענים בר"ה וגם בשבת שובה והרבה נחלקו ע"ז דביו"ט אסור להתענו' עכ"פ נראה לפענ"ד ראז בזמן שנהרג בו גדלי' ב אחיקם והי' יום מר שמת בו אותו צדיק ונכבה הגחלת שארי' נצוץ בית ישראל ע"כ בודאי הותר אז להתענו' אף בר"ה והרי מבואר באו"ח סי' רפ"ח דמתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גוים ואף על יחיד הנרדף מגוים או לסטים ולשיטת הרמב"ם אף מתענין ומכ"ש אם גדלי' ב' אחיקם מת אז דהוו כל ישראל נרדפין ונאבד ח"ו שארית ישראל ולכך היה מותר להתענו' ולפ"ז לענין לתקן התעני' אח"כ באמת לא רצו לקבוע תעני' בר"ה וקבעה בג' בתשרי והנה מבואר ברמ"א כאן לענין ע"ש דתלוי בזה אם השלים ביאר צייט הראשון אי מחוייב להשלים כן בכל יאר צייט ועיין באו"ח סי' רמ"ט בטו"ז ס"ק ג' ולפ"ז יש לומר דלכך אמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו יום דאל"כ לא היה שייך להתענות ביום שנהרג בו גדלי' ודו"ק היטב:
ובזה אני אומר דבר נחמד בהא דאמרו בשבועות דף כ' כיום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם אצטריך ליה סד"א כיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא מתפיס בנדר הוא כן היא גירסת רש"י ובש"ס לפנינו הגירסא קצת נשתנית. ובאמת שלכאורה צ"ב דמה בכך דהיה אסור משום תענית גדלי' הא לא הוה רק מדברי סופרים ולא קרי מתפיס באיסור ובאמת נודר מגבינה של נכרים הוה מתפיס בנדר כמבואר סי' רט"ו ס"ד ובאמת שהרא"ש והר"ן דייקי לה מהך דשבועות אבל לא נודע סברת המקשן. ולפמ"ש א"ש דבאמת כיון דאסור להתענות בר"ה ורק בשביל שנדור ובא מאותו היום וא"כ אי לא נדר היה אסור סד"א כל דנדר הוה מתפיס באיסור קמ"ל כיון דע"י הנדר מותר לא מקרי מתפיס בנדר. ובזה יש ליישב הגירסא הישנה שגרסו כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור בל יחל והקשו ברש"י ותוס' דאף דהוה דאוריית' נדרים חלין על דבר מצוה ולפמ"ש א"ש דבאמת מדאורייתא היה אסור משום ר"ה ולא תקנו תענית בר"ה לבטל מצות ושמחת יו"ט ורק דהוא נדר ובא וא"כ רק מדרבנן הוא דאסור דהא באמת קבל עליו תענית ולכך חל נדרו ודו"ק וגם י"ל דמה דאסור להתענות בר"ה אינו רק מדרבנן כיון דהוא יום תשובה על עונות רק דרבנן תקנו שיהי' יו"ט למען נהיה מובטחים כי נצא בדימוס וא"כ שפיר חל הנדר ודו"ק היטב. איברא דלפ"ז קשה בהך דנדרים דף י"ב דבס"ד דהוה מוקי להך דנדור באותו יום כגון דקאי בחד בשבת דמית בי' אבוה אף דאיכא טובא חד בשבת דהיתירא והיינו אף דהרבה חד בשבת דהיתירא הוה בחד בשבת שמת אביו וכפירוש השני של רש"י שם וא"כ קשה מהך דגדלי' דשם כל שלא השלים בנתים בודאי אסור להתענות בו. אך נראה דבאמת כבר כתבתי דיש ספק אם מת גדלי' ב"א בר"ה או בג' בתשרי וכתבתי שבטור מבואר דמת בג' בתשרי והררי"ו כ' דמת בר"ה וא"כ עכ"פ ספק הוה ובאמת מבואר בירושלמי ומדרש על פסוק משפטיך תהום רבה דמשפט שהקב"ה עושה בישראל מכסהו כתהום ולכך קלקול חשבונות יש באיזה יום נחרבה העיר ולפ"ז גם ביום מר שמת גדלי' קלקול חשבונות יש ולא נודע ולפ"ז אנן דמסתפקין באיזה יום מת גדלי' וזה נדר ביום שנהרג גדלי' א"כ ספק אם כוון ליום חול שנהרג גדלי' ואז מותר להתענות או שנתכוין שנהרג בר"ה ואסור א"כ היינו בעיא דרמב"ח אם בהיתירא קא מתפיסו ואסור או באיסורא קא מתפיס וע"ז דחה דבאמת נדור ובא מאותו יום וא"כ אף שנהרג בר"ה מותר וז"ב ודו"ק היטב כי הדברים חריפים ושמחים ת"ל:
והנה קשה לי על אותה גירסא דגרסו כיון דמדרבנן הוא חל נדרא והיאך קרי לי' דרבנן והא גדלי' בן אחיקם דברי קבלה הוא וקבלה כד"ת דמי וכדאמרו בר"ה דף י"ט לענין מגלת תענית. מיהו יש לדחות דדוקא לענין תענית אמרו דהו"ל כד"ת ולא בעי חיזוק אבל לענין נדר כל שאינו מפורש בתורה חל הנדר וז"פ. ובאמת מה שאמרו שם ות"ל דהו"ל יום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם ותמהו המפרשים דהא נהרג בר"ה אבל לק"מ כיון דהתענית נדחה על יום ג' הו"ל אח"כ בזמן שבהמ"ק קיים היום הזה לששון ולשמחה. ובזה נלפענ"ד בהא דפריך הש"ס ות"ל דהו"ל יום שלאחר ר"ח והקשו כלם דלמה לי משום ר"ח ת"ל דהו"ל ר"ה ולפמ"ש א"ש דבאמת באותו ר"ה כיון דמת גדלי' באותו יום היו רבים מתענים כדין נרדף וא"כ מצד ר"ה בודאי היה מותר דבלא"ה הוא יום תשובה רק מצד ר"ח אסור ולכך דחו התענית על לאח"כ. ועכ"פ מ"ש למעלה דאפשר דנהרג ביום ב' ואז היו קובעין ע"פ ראיה ובאו עדים קודם המנחה והיה ר"ה יום א' מסוגיא שם משמע דליתא דא"כ יום שלפניו היה יום שנהרג בו גדלי' ודו"ק ויש להאריך הרבה ואכ"מ:
והנה לכאורה יש ראיה להמ"ב ממה דמבואר בחנניה בן עזור שמת בשנה ההיא בחדש השביעי כמ"ש ירמי' סי' כ"ח ודרשו חז"ל שמת ער"ה וצוה לבניו לקברו לאחר ר"ה כדי שיעשה נבואת ירמי' מוכחשת ולפענ"ד היה נרא' דבאמת בראשונה היו מונים בהיא"צ מיום הקבורה והו"ל כאילו מת בר"ה ולאחר השנה יעשה נבואת ירמי' מוכחשת אבל באמת אח"כ ימנו מיום המיתה ונודע שירמי' דיבר נבואת אמת. ועוד י"ל דר"ה הי' מעובר והוא מת ביום הראשון דשייך לשנה העבר וע' בחבורי יד שאול סי' ר"כ ס"ג מ"ש בזה וזכורני שבחבורי כת"י בירמי' שם הארכתי בענין זה:
נשאלתי באחד שהיה לו יאר צייט ביום א' בשבוע וביום ב' שאחריו היה בה"ב והוא נהג להתענות ביאר צייט זה כמה שנים וגם בבה"ב ועתה שהוא זקן וגם לא קרה שיהיו הימים רצופים זאח"ז וכעת שקרה רצופים רצה לשאול על אחד מהימים שיתירו לו התענית שנדר או דהוה כמו נדר שנהג כך וכמה שנים ושאל איזה מהימים יתיר לו אם יום היאר צייט או בה"ב ורצה השואל אותי לומר אחר כי בה"ב מכמה שנים וזמנים טובא שהוא ת"צ ויא"צ אינו רק מנהג כמבואר כאן ואו"ח סי' רמ"ט ע"כ יתיר לו היא"צ ואני אמרתי דיתיר לו הבה"ב וטעם דידי דהרי כבוד אביו קודם וזה שמתענה ביצ"ט הוא בשביל כבוד אביו שיום המיתה מר לו א"כ זה קודם שזה החיוב עליו בלבד והבה"ב החיוב על העולם ואפשר דתתקיים בלעדו ועוד דהא יום א' קודם ליום ב' ומה יודע מה יולד יום ע"כ ישלו להתענות היום הראשון שבא עליו קודם ועוד דהו"ל כתמידין דהאידנא ומוספין דלמחר דאיבעיא להו במנחות דף ל"ח איזה מהם קדים ואם כן כאן דהו"ל תמידין דהאידנא וגם כבוד אביו ובפרט שבה"ב לא נהגו כעת להתענות דהדורות חלושות ויום היא"צ הו"ל כתדיר לגבי בה"ב שדרך בני אדם ע"פ רוב להתענות היא"צ א"כ הו"ל תדיר ומקודש לגבי בה"ב וע' בתה"ד לענין מילה בפורים וגם דבה"ב אין התענית רק אולי חטאו בני וא"כ כיון דהוא משום תשובה א"כ גם כשמתענה יום הקודם הרי לבו נכנע מחמת התענית הקודם וע"כ נלפענ"ד שזה קודם ויתענה היא"צ ועל היום הבה"ב ישאל ויתיר לו וע' מג"א סי' תקס"ח דמחוייב לשאול ע"ז וע' שו"ת חוט השני לענין מ"ש הרמ"א כאן בחל היא"צ בע"ש ע"ש בסי' ס"ו ובאו"ת סי' רמ"ט:
והנה במה שהארכתי למעלה על מה שנחלקו המ"ב והש"ך והט"ז אם היא"צ ביום המיתה או ביום הקבורה והבאתי מגדלי' בן אחיקם והארכתי בזה וכעת נרא' דלפמ"ש כאן דאם השלים בפעם הראשון בע"ש ישלים לעולם א"כ י"ל דלפמ"ש למעלה דמת ביום ב' דר"ה א"כ היה אח"כ ג"כ יום חול ביא"צ הראשונה ולכך אף שאח"כ חל בר"ה עצמו צריך להתענות וגם י"ל דהוה כמו אם נדרו קודם לגזירתינו דכיון שהיו מקדשין ע"פ הראיה א"כ יוכל להיות שלא יהי' בשנה השניה אז ר"ה והוא נדור ובא מאותו היום א"כ נדרו קודם לגזירתינו ולפמ"ש הש"ך דאם באמת יהי' מרוחק איזה ימים מהמיתה לקבורה אז עושין ביום הקבורה א"כ אז שמת בר"ה ונקבר ביום ג' שוב היה אז היא"צ ביום הקבורה וגם י"ל כיון דאין מועד בפני ת"ח א"כ אפשר דגם לענין תענית יכול להתענות כיון דהוא ת"צ ודו"ק:
והנה בשנת תרי"ז חל ר"ח אייר בשבת וצויתי לברך בה"ב בשבת ר"ח ולהתענות תיכף בה"ב בשבוע זו ובאמת העולם נהגו וכ"כ בלוחות שמברכין בה"ב בשבת השניה ובאמת המהרי"ל כ' כן בדרשות וכ"כ הלבוש והובא בחק יעקב סי' תצ"ב ס"ק ב'. ובאמת שלפענ"ד מדברי הרמ"א משמע שמקדימין מיד כל שאפשר להתענות וכן נחוש שמא ימות חלילה קודם שעשה תשובה ועיינתי במהרי"ל וכ' דאין מברכין בה"ב בשבת ר"ח משום ביום טובה היה בטוב. ולא ידעתי מה זו חלילה רעה במה שמברך מי שירצה להתענות בה"ב והתענית גופא כל שהוא מחמת תשובה אינו רע וע' מג"א סי' תקע"א ס"ק א' ומכ"ש בזה ומה גם דבימי הספירה אומרים א"ה בשבת שמברכים אייר ואף דבר"ח בשבת אין אומרים אבל עכ"פ לברך מי שיתענה זה ודאי לא אכפת לן. ועוד נרא' כיון דאם נאחר הזמן אז יחול חמישי בפסח קטן וגם השני שאחר החמישי יהי' קודם ל"ג ולא נוכל במנחה לומר תחנה ע"כ בדין הוא שיקדימו הבה"ב כנלפענ"ד ברור והרמ"א מסייע לי שהרי כתב שאז מתענים מיד שני וחמישי ושני שאפשר להתענות ומדלא הביא דברי המהרי"ל משמע דהכי נקטינן כנלפענ"ד ברור לולא שאין המנהג כן:
שם בהג"ה ומ"מ בבנים זכרים נהגו להודיע וכו'. בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קצ"א כ' באחד שמת אמו והגיע השמועה לקרוביו במועד אם המצוה להודיע לו שיאמר קדיש וכ' דאין חוב להודיע לו כיון דיצטרך לנהוג דברים שבצנעא ואינו עולה לו לאבלות ויצטרך לנהוג אבלות אח"כ והוא בכלל מוציא דבה והביא ראיה לזה מהא דאמרו במ"ק דף ז' דבטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי במועד משום צערו וגם כל היכא דל"ש צוותא דעלמא צוותא דאשתו עדיפא וגם בחתן אמרו שם דנותנין לו שבעת ימי משתה וברגל נותנים לו שבעת ימי הרגל הרי אף דשם מצוה דאוריית' דחינו כדי שלא לצערו ברגל ויקיים ושמחת בחגך מכ"ש בזה שאין בזה רק משום מנהג להודיעו דאין לו להודיעו שיצטרך לנהוג אבילות ארוך דברים שבצנעא במועד ואח"כ אבלות שבעה וכל כה"ג הוה בכלל מוציא דבה ע"ש שכ' דכל כה"ג לימרו משמו בשוקא ובבראי וכ"כ בסי' צ"ט שם לענין פורים דיש ספק אי נוהג אבילות דאין להגיד לו כדי שלא לכנס בספק פלוגתא דרבבוותא אי נוהג אבלות בפורים ע"ש. והנה לפענ"ד הדברים תמוהים דלא דמי לנגע דהא כל זמן שאינו רואה ואינו פוסק הדין אינו טמא כל זמן שלא יאמר הכהן א"כ אסור הכהן לצערו ולבטלו משמחת הרגל אבל הכא אבילות משמיא הוא דקרמו עליה רק שאינו יודע ועכ"פ מדת הדין מתוח עליו והרי אף בי"ט אסור האבל להתפלל דעכ"פ מעדת הדין מתוח עליו וע' בשו"ת אא"ז הגאון בעל שער אפרים חלק יו"ד סי' צ"ז שרצה לאסור לשמש עם אשה שמת לה אביה או אמה והיא לא ידעה ואמר שהבעל אסור לשמש עמה והביא בשם הספר חסידים סי' תת"ג שמותר לשמש עמה. ובאמת לפענ"ד לולא דברי פה קדוש ספר החסידים היה נלפענ"ד דאין לשמש עמה דמדת הדין מתוח עליה אף שלא ידעה ועכ"פ לא דמי לנגע. אמנם משמיא אנהרינהו לעיינין אחרי כי עינתי בס' חסירים שם ומצאתי שכ' בסי' הנ"ל ואם באים נכרים להגיד אם סמוך ליו"ט הוא מבקשים מהם שלא להגיד כדי שלא יצטערו ביו"ט עכ"ל ולפענ"ד כוון למ"ש הפ"מ דכל שהוא סמוך ליו"ט כ"כ שלא יפטרו האבלות אף שעה אחת קודם הרגל לא יוכלו לשבת א"כ יצטערו ביו"ט ולא יפטרו מן האבלות אין להגיד ועכ"פ אם כה ואם כה דברי הפ"מ נכונים דבחוה"מ שבודאי לא יפטרו מן האבלות אין להגיד וכן בפורים וכדומה וד' ישמור אותנו מכל רעות ואנחות אמן: