אור ברסלב

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה

הלכות ביקור חולים

סימן שמ

ס"א חייב לקרוע עליו בב"ק דף צ"א אמרו מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי אר"א שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה ובתוס' הקשו שם דהא שמואל קרע על רב תליסר אצטלא דמלתא וכתבו דצורבא מרבנן שאני ולא היה יותר מדאי ודברי התוס' צ"ב דאיך כתבו על צורבא מרבנן ודלמא דוקא על רב שהיה רבן של כל בני הגול' דמה"ט אמרו דרב תנא הוא ופליג ולא אמרו על ר"י וע' תוס' כתובות דף ח' ובביצה דף ט' ועכ"פ אין ראי' על צורבא מרבנן וגם תמוה דהרי התוס' ביבמות דף י"ד הקשו דהיאך הכה ר"ע ושרט עצמו על ר"א והא אסור לשרוט על המת וכתבו דמשום תורה הוא דעביד והיינו דוקא על המת הוא דאסר' תורה אבל מה ששורט על תורה הוה כמי ששורט על ספינתו שטבעה בים כמ"ש במקום אחר וע' שו"ת תשוב' מאהבה מ"ש בזה וא"כ גם כאן ניהו דהמקרע על מתו עובר משום בל תשחית אבל על התור' מותר ואולי דבל תשחית אסור אף על התור' ולכך לא כתבו דמשום תורה רק דלא הוה יותר מדאי כיון שהיה צורבא מרבנן ודו"ק:

ס"ד וכן קורע על חמיו ועל חמותו. ראיתי בשו"ת תשוב' מאהב' ח"ג סי' שע"א שהקש' דכאן מבואר שחייב בכבוד חמיו וחמותו ובסי' ר"מ לא מוזכר בפוסקים והטור דהביאו הביא ראי' ממה דאמר דוד אב' ראה גם ראה וכתב הב"ח שם דאין ראי' כ"כ ע"ש ואמאי לא הביאו מכאן ולפענ"ד יש לומר דבאמת כל זמן שאשתו חיה פשיטא דמשום כבוד אשתו חייב בכבוד חמיו וחמותו והרי מחוייב לכבד אשתו יותר מגופו וזה כבודה שמכבד אביה ואמה אבל לאחר מית' או שנתגרשה בזה אינו חייב רק כיבוד בעלמא והטור בסי' ר"מ מיירי לענין מתה אשתו דאפ"ה חייב קצת בכיבוד. ובזה מיושב היטב מה דהקש' בשו"ת ת"מ שם דאמאי לא מייתי הטור ראי' מהא דמבואר במכילתא וישתחו וישק לו א"י מי השתחוה למי וכו' אלא משה לחמיו מכאן אמרו שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם שהביא לו צפרה בתו וא"כ מחוייב בכבוד חמיו בשביל כבוד אשתו וזה ששלח לו צא בגיני וא"ל צא בגין אשתך ומה שאמר וא"ל צא בגין בניך היינו דאם יש לו בנים ודאי מחוייב יותר בכבוד אשתו שהוליד ממנה בנים ובפרט לפמ"ש הזהר שהבנים לא היו מיוחסים אחר משה כלל אבל דוד שבעת שהיה נודד לא הית' אשתו עמו וכבר נתנה לעדריאל וכמעט שנאסרה לדוד לולא שהחזיר' עפ"י נביא וכמ"ש הרשב"א בתשוב' וע' בט"ז אהע"ז ס"ס י"ז וא"כ מזה נלמד שאף אחר מיתת וגירושי אשתו מ"מ מחוייב לכבד חמיו כנלפענ"ד:

שם ס"ה וי"א דאין מתאבלין וכן עיקר עש"ך ס"ק ט' שהבין דקאי על מומר שנהרג בידי עכו"ם והשיג ולפענ"ד במחכ"ת המעיין ברמ"א יראה דלא קאי רק על מומר שהמיר בקטנותו עם אביו ואמו דדעת המרדכי שיש להתאבל שמקרי אנוס וע"ז כתב שי"א דאין מתאבלין וכן עיקר והיא שיטת ר"ת וע' סי' שמ"ה ס"ו ומה שציין רמ"א לכאן וכן רשם הבאה"ג כאן על רמ"א שזה הוא דעת ר"ת והמעיין יראה שר"ת לא נחלק כלל רק בזה אבל אם נהרג בידי עכו"ם ודאי מתאבלין עליו וכן נראה קצת ראי' מהא דאמרו בו"ש שפתח על בנו שהוציאו להריג' ואמר אמרה פסוק אחד ואחותו אמר' פסוק אחד ע"ש אלמא דמתאבלין קצת על הנהרג בידי עכו"ם וגם הרי רגמ"ה ישב על בנו שהמיר ול"מ לפמ"ש הט"ז כאן הגירסא שמת ומשמע דאף במת במטתו ישב י"ד יום מכ"ש בנהרג דהוי ליה כפר' ואף להגירסא סתם שישב בעת המרותו א"כ אם צריך ליישב בעת המרותו מכ"ש בעת נכפר עונו וע' בדגול מרבב' סי' שמ"ה ס"ו וע' בבית הלל כאן וע' בהרא"ש פא"מ אות ק"ו שכתב דהרוגי ב"ד הו"ל כלהכעיס כיון שמוסרין עצמם למית' כשאומרים ע"מ כן אני עושה דאי לא עבדין אלא לתיאבון מ"ל לומר ע"מ כן אכי עושה וכה הראני הרב החריף מו"ה מאיר בראם ני' דברי הרא"ש הנ"ל והיה כתמיה בעיניו וגם בעיני יפלא מנ"ל להרא"ש זאת ולכאור' אמרתי דלפמ"ש הפ"י בק"א כתובות כ"ב דטעם התרא' דאל"כ יהיה נאמן על עצמו לומר ברי לי שהיה כך אף כנגד הרוב כמ"ש הרשב"א א"כ אפשר דמ"ש ע"מ כן אני עושה הוא לומר שלא יוכל לטעון לפטור עצמו אבל אינו כלהכעיס אבל כמו רגע נזכרתי ואמרתי שהוא ש"ס מפורש בחולין דף מ"א אתרו בו וקבל התרא' מהו א"ל התיר עצמו למית' קאמרת אין לך התרא' גדול' מזו וע' ברש"י שם ומשם מבואר דהו"ל כמומר להכעיס ולזה כוון רש"י במ"ש דקיבל התרא' היינו שיתיר עצמו למית' ויאמר ע"מ כן אני עושה. והנה בהא דמבואר כאן דעל איש או אשה חייב לקרוע עט"ז ס"ק ב' במ"ש בשם רש"י והרמב"ן ולפענ"ד הדמיון לס"ת שנשרף הוא ע"ד מ"ש בע"ז דף ט"ז דשאלו תלמידים מה אתה רואה וא"ל גוילין נשרפים ואותיות פורחות באויר וע' במהרש"א שם דהגויל הגשמי נשרף והאותיות שהן רוחני פורחות למעל' ע"ש והנה האדם מורכב מחומר וצורה ובמות האדם לא מת רק חלק החומרי והגופני והנשמה פורחת למעלה למקום אהלה שהי' שם בתחלה ולכך גם על אשה קורע וז"ב. ובאמת מה שהקשה הרמב"ן על רש"י מאשה ל"ק דגם בנשים שייך זה דעל ידן לומד הבעל וכדאמרו הני נשי במאי זכיין במה דנטרו לגוברייהו עד דאתי מבי מדרשא וזה המליצה מ"ש כל מי שמתה אשתו עליו כאילו נחרב בהמ"ק בימיו דהיינו שגם בהמ"ק לא כחרב רק עצים ואבנים אבל הקדושה הרוחני היא נשארת כמ"ש בקדושתם אף נשהם שוממין וזה מ"ש אין אשה מתה אלא לבעלה והאיש לאשתו דהיינו שהאיש והאשה הם כדמות חומר וצורה:

שם ס"ח על רבו שרוב חכמתו וכו' עכ"מ שכתב שטעמו דלפמ"ש בירושלמי דלכך בעי גלוי לבו באביו ואמו שניטל ממנו מצות כבוד ה"ה לנשיא ואב"ד ע"ש בפ"ט מאבל ה"ג. וראיתי בחתם סופר סי' שמ"ו שתמה דל"ד דאביו ואמו א"א בחזרה משא"כ נשיא ואב"ד אפשר בחזרה שיתמנה אחר במקומו ולפענ"ד ל"ק דכבר אמרו דחכם שמת אין לו תמורה כדאמרו במדרש על פסוק והחכמה מאין תמצא וכבר הבאתי בחידושי תורה שלי פרשה מקץ בשם רבינו הגדול דו"ז הגאון בישועת יעקב שביאר הטעם לפמ"ש הר"ן בדרושים דמאן נוכח רבה בר נחמני דהענין הוא שהתורה ניתנה כפי השגת והכרעת שכל אנושי וא"כ כל ח"ח יש לו דרך אחר בתורת ד' וזה התורה שהסכים הקב"ה וא"כ אין לו תמורה ע"ש ודפח"ח וא"כ שוב כל שאין לו תמורה פשיטא שניטל הכבוד של התורה שלו ודו"ק וע' בסי' שכ"ג מ"ס קושיא בשם הרב מוהר"א פולדא דפסקי הש"ע סותרין לענין קריעה טפח והוא כתב בזה תמהתי למה לא הזכירו שהלח"מ נתקשה בזה פ"ט מאבל שם:

והנה בהא דמבואר בש"ע ס"ז דעל חכם שמת קורעין עד שמגלין את לבם ומקורו מדברי הרמב"ם והיינו שמשוה לאביו ואמו דקורע עד שמגלה את לבו ולפע"ד ראיה ברורה לזה דהרי אמרו גבי ר"ס דלא רצו לקרוע דאמרו לא גמרינן מיניה וקשה ת"ל דאדם כשר הוא וחייב לקרוע באמת שהרמב"ן הרגיש בזה וכ' דת"ח פטורים על אדם כשר כמבואר ס"ו אבל דעת הראב"ד והרא"ש דגם ת"ח חייבים קריעה זו וע' ש"ך ס"ק י"ג וקשה לדידהו ובאמת שגם מצד הסבר' נראה כהראב"ד ורא"ש דבאמת למה יפטרו ת"ח מקריעה זו דבשלמ' מתורת ת"ח שפיר מסתבר דכל שהם שווים נפטרו דלגבייהו לאו ת"ח הוא ומכ"ש בשגדולים ממנו אבל בשביל כשרותו גם כשר על כשר מחוייב לקרוע ומאן מפיס שיעור כשרות אולי כשר יותר מהם ולשיטת הפוסקים דפטורין צ"ל כדי להראות הבדל בין ת"ח שמת לאדם כשר ע"כ פטרו הת"ח בזה להראות שת"ח גדול יותר אבל עכ"פ שיטת הראב"ד והרא"ש מסתבר יותר וע"כ יצא לו לרמב"ם דחייב לקרוע על ת"ח עד שמגלה את לבו דשוה לאביו ואמו ובאדם כשר אינו רק טפח כמ"ש הרמב"ם בהדי' וא"כ רבנן לא קרעו רק טפח בלבד ושפיר אמרו דלא גמרינן מיניה אמנם אי קשיא הא קשיא דהרי אמרו כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע וכתבו התוס' דף כ"ד ד"ה וכל דהא דאמרו מי שהזדמן לו חלוק תוך שבעה איירי כגון שקרע כבר ולפ"ז כאן דכבר קרעו מתורת אדם כשר א"כ איך אמרו סבור מינה מה דהוה הוה והא כבר קרעו וא"כ אף שאינו שעת חימום נמי וע' ברא"ש דפירש מה דהוה הוה דהיינו מה שאינו בשעת חימום וא"ל דעכ"פ כל שלא קרע כדין קריעת ת"ח מקרי לא קרע וגם על תירוץ השני שכתבו דכל שעה שמתחמם הוה כשעת חימום כדאמרו שאני רבנן דשמעתתייהו בפומן ולפ"ז יקשה למה דחידש אביי דכל יומא שמעתת' בפומן איך הוו סברו מה דהוה הוה ואולי זה שאמרו ת"ח כל זמן שעוסקין בהספד חייבין לקרוע והיינו דבאמת אמרו אחים לי בהספד' וא"כ הוה תמיד שעת הספדו ובזה נ"ל מה דאמרו סבור מינה למקרע א"ל חכם כבודו בהספידו ודקדקו הב"י והרא"ש דיותר משעת הספדו אין לו לקרוע וכן קי"ל ולפמ"ש אין ראיה דשם שלא קרעו בשעת חמום שוב אין רשות לקרוע כ"א בשעת הספד דאז הוה חימום ביותר ודו"ק מיהו לפמ"ש הרמב"ן דאף על רבו אינו חייב לקרוע רק טפח קשה והרא"ש הוא משיטה זו ועס"ח וצ"ע:

שם סעיף י"ט כך אסור להפוך צד עליון למטה כן אמרו במ"ק דף כ"ו ע"ב דרשב"א אוסר לאחותי וכן פסק הרי"ף אלא שברי"ף גרס ר"א בר"ש וכפי הנרא' כל הפוסקי' גרסו רשב"א וכ"כ בנימוק"י דהלכה כרשב"א והביא דברי הירושלמי ר"ש בר בסנא בשם ר"א הלכה כרשב"א בשבת ובאבל ובע"ז וכן הוא בירושלמי פ"ק דשבת הלכה ח' ובקרבן עדה מפרש בשבת היינו נותן לאומנים בקבולת ובאבל שאסור ליתן לשכיר יום באבלו ובעכו"ם שאסור לישראל לשכור ביתו לעכו"ם מפני שנקרא על שמו והוא מכניס בו ע"ז ובמחכת"ה לא ידע פירושא דהאי שמעת' דבאבל הכוונה למ"ש כאן רשב"א דאסור לאחותי ובע"ז ג"כ לענין להכניס ע"ז לכ"ע אסור להשכיר ולאו רשב"א בלחוד הוא וגם לא נזכר כלל דרשב"א הוא ובאמת שהתוס' שבת דף י"ז ע"ב ד"ה אין הזכירו הך דירושלמי ושם כתב המהרש"א וז"ל ברא"ש פ"ק דע"ז אינו מזכיר רק בשבת, ובאבל הלכה כרשב"א אבל בירושלמי ראיתי ולא ידענא מהו עכ"ל ובאמת שאין הבנה להך דע"ז דא"ל שכוון למה דאמרו בע"ז דף כ"א לא ישכור אדם שדהו לכותי דבאמת כפי הנראה לא קי"ל כרשב"א בזה דהא מסיק דרשב"א לית ליה אריסא אריסותיה קעביד ואנן קיי"ל דאריס אריסותי' קעביד וע"כ לא נחלקו ר"ת והפוסקים רק בקבולת בית וע"ש בתוס' ד"ה אריסא וביותר תימה על מה שהעתיק הבה"ג בהלכות אבל וגם הנימוק"י הביא במ"ק כן בשמו קי"ל כרשב"א באבל ובכלל גדול ובלפני אידיהן ובאמת שזה אינו מוזכר כלל ובשבת דאמר בירושלמי היינו לענין אומנים שעושין בקבולת דמוזכר דברי רשב"א שם דאמר בד"א בקיבולת וא"כ מה ענין דכלל גדול לזה וצע"ג שכל הפוסקים העתיקו הירושלמי ולא פירשוהו וביותר שהביאו דברי הבה"ג ולא פירשו כלל ואם כוונתו בכלל גדול שבת ובאבל דהיינו אלו מגלחין ולפני אידיהן קיי"ל ברשב"א זה תימה דמנין לו זאת והרי בירושלמי אמר בשבת ואבל וע"ז ומנין לו לפרש לפני אידיהן לבד וגם הוא העתיק רק כלל גדול לבד סוף דבר לא זכיתי להבין כוונת דבריו הקדושים וחפשתי בספר התרומה סי' רכ"א הלכות שבת ובסמ"ג הלכות שבת וכמעט כל הפוסקים שסביב הש"ס שהביאו הך דרשב"א ופלפלו בדברי הירושלמי הלז ולא ביארו הדברים ולא מצאתי מי שיאיר עיני בדבר הזה עד יבא מורה צדק ויורנו. שוב מצאתי בספר יד דוד שהביא בשם יד מלאכי סי' פ"ח שקאי על שלשה דינים שאמר רשב"א אחד בשבת ואחד באבל ואחד בע"ז אבל לא ביאר מהו וכן זכיתי לראות בספר יד מלאכי אות פ"ח וצ"ע. שוב ראיתי שהכוונה על רשב"א בע"ז דף ס"א והרשב"א פסק כרשב"א והובא בב"י יו"ד סי' קל"א ע"ש ולא כ' טעם זה.

שם אם בא למוכרו צריך להודיעו. הרמב"ן הקשה בת"ה דלמה אסרו ללוקח לאחותי כיון שצריך להודיעו א"כ מסתמא מן הקרעים המתאחים הוא דאל"כ היה לו להודיעו כמו באו"ב וכ' דמן הסתם י"ל להיפך דאם היה מן המתאחין למה לא אחהו המוכר וע"ז כ' דא"כ למה צריך להודיעו כלל וכ' דהוא משום מקח טעות ועש"ך שהעתיקו בקצור ואין לו ביאור כלל אבל לא זכיתי להבין דבריו דמה זו ראיה מדלא אחהו המוכר ש"מ שהוא מן שאינן מתאחין דלמא לא הגיע עדן השלשים יום ולכך לא אחהו וביותר יקשה דהרי ע"כ מיירי לאחר שלילה דאל"כ למה לא שללו עכ"פ וע"כ מן הסתם לא הגיע האחוי עדיין ולכאורה היה כ"ל דבשאר קרובים כל שמכרו לאחר מותר האחר לאחהו אף בתוך שלשים ואולי המוכר עצמו כל שמוכרו לאחר דלאחר הוה כלאחר שלשים וא"כ כוונת הרמב"ן הי' נכון דמן הסתם הוא מן שאינן מאחין דאל"כ היה מאחהו משא"כ אם הוא מן השאינו מאחין גם מכירה ל"מ אבל גוף הדין צ"ע ובלא"ה קשה כיון דעכ"פ יש סברא לכאן וככאן דמדלא הודיעו ע"כ שיכול לאחותי ומדלא אחהו ע"כ שהוא מן המאוחין א"כ היה ראוי להקל בספיק' דקריעה ול"מ לפי דעת הפוסקים דגם בקריעה אזלינן בספיקו להקל א"כ ודאי מהראוי להקל ואף לדעת המחמירין זה בגוף קריעה אבל לענין איחוי הקריעה ודאי מקלינן מספק וע"כ צ"ע דברי הרמב"ן:

שם סעיף ל"ה אינו רשאי לטול ממנו עד שיעברו ימי האבל ובח"מ סי' שמ"א ס"ב לא פסק כן. כוונתו דשם כ' שיטת הרמב"ם דשאל חלוק לילך לבית האבל ואח"כ יחזירו והסמ"ע והב"ח נדחקו בזה ועש"ך כאן שגם דבריו דחוקים ובבאר הגולה כפי הנראה ג"כ כוון למ"ש הסמ"ע דגם הרמב"ם ס"ל כהרא"ש והיינו כל שרוצה לילך ואף כל שבעת ימי האבל אבל זה דחוק ולפענ"ד הדברים פשוטים ומבוארים דבאמת הדבר פשוט דכוונת הרמב"ם ג"כ דאינו משאיל לו רק כדי שילך ויחזיר אבל לא נתבאר אם יש לו רשות ללכת בכל הז' ימים או דוקא מיד עד"מ שנהגו ללכת לנחם אבלים ביום שלישי ומי שאין לו פנאי הולך ביום הרביעי או בחמישי עד כלות השבעה ולפ"ז יש להסתפק מי ששאל לו בגד ללכת לבית האבל אי מחוייב לילך תיכף דהיינו באותו יום שדרך העם ללכת או שיש לו רשות לאחר עד יום אחר כל משך שבעת ימי אבילות והנ"מ דאם אין לו רשות רק אותו היום הוא רשאי לקחת ממנו ביום השני דלא השאילו רק ללכת תיכף ולהחזירו וכשאינו מחזירו הוא גזלן וחייב מתורת גזלן אף במתה כדרכה וכדומה לא מתורת שאילה ואם נימא דהשאילו לכל השבעה לענין שילך עמו לנחם אבלים א"כ הוא שואל כל השבעה ומעתה דברי המחבר נכונים דבאמת לענין שאלה אינו נ"מ דעיקר הדין ששאלה אינו רק ללכת לבית האבל כדי שילך ויחזור וע"ז נעשה שואל וכן העתיקו בסי' שמ"א אבל בהלכות קריעה שפיר העתיק דאינו רשאי לטול ממנו עד שיעברו ימי האבל דהיינו אף שלא הלך באותו יום יש לו רשות שילך ביום השני וכדומה כל משך ימי אבלותו וז"ב ונמצ' דממיל' הוא שואל כל ימי משך השאלה ועיקר השאלה הי' על כל משך השבעה ואם אולי לזה כוון הבאר הגולה הרי טוב ויפה וז"ב ואמת ולפי"ז לבית המשתה ניהו דהוה משך כל ימי המשתה אבל כל ששאלו ללכת לבית המשתה והוא לא הלך באותו יום דאז שוב יכול לטלו ממנו דהא שם אין הדרך ללכת לבית המשתה כל המשך הזמן וא"כ אף שתאמר ששאל כל משך המשתה אבל כל שלא הלך למשתה העקרי שוב לא רצה לשאלו על אח"כ וז"ש הרמב"ם לבית המשתה כל אותו יום ואם גם בבית המשתה אין דרך שיהיו כל הקרואים ביום אחד אז גם בזה דינו כבית האבל:

והנה שאלני החריף מוה' מרדכי מיזיש ני' דהיאך מקרי שאלה כיון דמצוה קעביד שוב הוה כשאל ספר שכתב בשו"ת הר"ן דאינו חייב באונסין דאין כל הנאה שלו דגם המשאיל נהנה בפרוטה דר"י וה"ה בזה דהמשאיל השאיל לדבר מצוה והשבתי בזה דהנה באמת צריך ביאור גוף דברי הר"ן דמה הנאה יש למשאיל הא מצות לאו להנות נתנו ואינו מקרי הנאה ואי משום פרוטה דר"י הא חלקו התוס' ס"פ שבועות הדיינים דדוקא אבידה ומשכון דכמה פעמים שוטחה ומנערה ויפטר מלתת לעניים אבל כאן המשאיל אינו נהנה רק באותו פעם ששאל לו וא"כ ל"ש פרוטה דר"י ועיין ש"ך חו"מ סי' רס"ז ס"ק י"ד וצ"ל כיון דגם השואל גוף השאלת הספר אינו חשוב הנאה דמצות לאו להנות נתנו והוה כמו שאל לראות וכמ"ש הקצה"ח סי' ל"ב ס"ק ל"ד על דברת הר"ן הנ"ל וא"כ ממנ"פ כתב הר"ן דאם לא נחשב זאת להנאה להמשאיל גם להשואל אין לו הנאה זאת ואם נחשב זאת להנאה גם להמשאיל יש לו הנאה וגם נראה דכיון דעכ"פ משכחה לה הנאה למשאיל כגון שיהיה באותו פעם עני שוב לא מקרי שואל כל הנאה שלו דגם המשאיל נהנה וכמ"ש ולפ"ז כאן דלהשואל יש לו הנאת הגוף בהדי מצותו ועיקר השאלה על הנאת הגוף רק דשאלו לדבר מצוה עכ"פ זה יש לו הנאה והמשאיל אינו נהנה רק בעת השאלה פשיטא שמקרי כל הנאה שלו וז"ב ובלא"ה יש לומר דלפמ"ש במעשה רוקח הספרדי בשם המאירי דעיקר מצות לאו להנות לתנו הוא כל שאין הנאה נמשכת אח"כ ולפ"ז כאן שבעת הליכתו ובחזירתו יש לו הנאה והמשאיל לא נהנה אז א"כ לגבי השואל יש לו הנאה וכל הנאה שלו משא"כ לגבי המשאיל דמצות לאו להנות נתנו ודו"ק:

שם סעיף ל"ז הרואה ס"ת שנשרף. דעת ב"י דוקא שנשרף ולא שאר כליון והב"ח והט"ז חולקין ולפענ"ד העיקר כהב"ח והט"ז מהא דאמרו דכל העומד בשעת יציאת נפש דומה לס"ת שנשרף ושם לא נשרף ממש רק שנכלה ונגוע נפשו וע' בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' י"ב בדברי הרב השואל שהוא השבות יעקב ומ"ש אא"ז ז"ל ומשניהם נלמד דשם מדמה ומשוה לס"ת שנשרף וכמעשה שהיה ואם נימא דנשרף דוקא קשה וע"כ דלאו דוקא. ומ"ש כאן ותפילין עיין בב"ה והנה בענין קריעה ראיתי בס' טל חיים שהביא בשם מחנה לוי' שהקש' אי נימ' דקריעה דרבנן איך הותר לעבור על בל תשחית ע"ש ובטל חיים כ' דכל שעושה בשביל תכלית הנרצה לו שפיר דמי והוא נגד דברי הש"ס בחולין דף ז' קטלנא להו איכא בג תשחית ואיך שייך בל תשחית הא ר"פ אמר שמה"מ בביתו של זה וא"כ אין לך תכלית גדול מזה ומותר לקטול אותם. אמנם באמת נראה עפמ"ש בתוספי הראש במס' תמיד בהא דאמר שורף כסותו והקשה הא הוה בל תשחית וכ' דהפקר ב"ד הפקר וא"כ גם כאן הפקירו הב"ד הבגד שיכול לקרוע ע"ש. הן אמת דגם ע"ז קשה היאך אמרו קטלנ' איכא בל תשחית והא הפקר ב"ד הפקר וכבר נשאלתי בזה וכתבתי במקום אחר ליישב. אמנה אי קשיא הא קשיא על תוספי הרא"ש היאך שייך הפקר ב"ד הפקר והא אח"כ עדיין הדבר שלו כמ"ש התוס' יבמות דף פ"ט ואף דיש לחלק דשם חזר אח"כ כל מה שהפקיר להיות שלו אבל כאן הא מה ששרף וקרע לא יחזיר להיות שלו ושפיר הפקירו הדבר וצ"ע:

סימן שמא

סעיף א' ואינו אוכל בשר וכו'. בברכי יוסף הביא בשם מהר"א אלפנדרי להסתפק אם רוטב מותר לאכול או לא ע"ש ולא כ' מקום הספק בזה והנה נחזי אנן דהנה בסי' פ"ט ביו"ד כ' הט"ז ס"ק ה' דהב"י באו"ח סי' קע"ג הביא בשם הגהמ"י דמרק של הבשר יש בו דין בשר ורבינו יונה פא"ד כ' דיש לו דין תבשיל של בשר הואיל והוא צלול אבל אם הוא עב כמו ירקות יש לו דין בשר עכ"ל הרי דלדעת הגהמ"יי מרק דין בשר יש לו ואף לדעת הר"י עכ"פ בעבה יש לו דין בשר וגם שם אינו רק חומר' דרבנן. הן אמת שחפשתי ברבינו יונה פא"ד ולא מצאתי כלל לחילוק הלז שהביא הט"ז משמו רק שכ' שמרק דין תבשיל של בשר יש לו. אבל באמת ט"ס נפל בט"ז בהעתקתו לדברי הב"י באו"ח סי' קע"ג ששם הביא החילוק הלז בשם רבינו ירוחם בשם רבותי' וכ"כ בת"ח כלל ע"ז שם ובד"מ ביו"ד שם ובאמת שהחילוק הלז לא נודע מאין יצא לרבותי' של רבינו ירוחם וכפי הנראה יצא להם מהא דאמרו בחולין דף ק"ח אי דנפיל ברוטב רכה ה"כ אלא דנפיל ברוטב עבה ע"ש ברש"י שכ' דעבה הו"ל בשר ממש עכ"פ כבר נתבאר דפלוגת' דרבוות' הוא. אך לפענ"ד הוא דאף להסוברים שם דדין תבשיל של בשר יש לו היינו דוקא התם דהטעם הוא בבשר משום דמושך טעם ולפ"ז י"ל דמרק אינו מושך טעם כ"כ אבל כאן עיקר האיסור הוא שלא ימשוך לבו אחר תענוגים וע' בתוס' מ"ק דף כ"ג ע"ב וא"כ פשיט' דברוטב ג"כ יש תענוג וראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' רי"ב שהאריך ג"כ בנו הרב מהר"ש להתיר לאכול רוטב אבל לא מצאתי שום טעם בזה. ולפענ"ד ראיה ברורה דגם הרוטב בכלל בשר לענין אונן מהא דנחלקו בזבחים דף ק"א אם נשרפה מפני הטומאה או מפני אנינות ולפ"ז יקשה איך אפשר דמפני אנינות נשרף הא לכ"ע בעת ההיא אנינות לילה דרבנן דהן היום היום אסור ובלילה מותר כמבואר שם בכל הסוגי' וא"כ ניהו דביום היו אוננים עכ"פ היה להם לבשל ולאכול הרוטב ביום דרוטב מותר לאונן וגוף הבשר היו אוכלים בלילה וע"כ דגם רוטב אסור וא"כ לא מצי לאכול כלל ביום ורצו להשהותה עד הלילה ונטמאת באונס כדאמרו שם ואף דלר"נ אף אנינות לילה מה"ת מ"מ קשה לשאר התנאים אמאי לא אכלו עכ"פ הרוטב בו ביום וע"כ דגם רוטב אסור כנלפענ"ד וע' באו"ח סי' תקנ"א בט"ז ס"ק ט' וס"ק י"א וגם שם צ"ע לפמ"ש מהראוי לאסור גם רוטב של בשר ועמ"א ס"ק כ"ט שם. אחר שנים רבות בררתי הדין של רוטב לענין בשר בחלב הלא הוא בכתובים בתשובה בענין אפשר לסוחטו ומב"מ ביארתי הדברים בשרשם ת"ל וע' בנזיר דף מ"ה דנוטל הרוטב ונותן על השער ומשלח תחת הדוד ומשום דכתיב זבח אלמא דרוטב הוה בשר הזבח:

שם ואינו אוכל בשר. כ"כ לעיל בזה וכעת אכתוב מה שראיתי בדברי התוס' במ"ק דף כ"ג ע"ב ד"ה ואינו שכתבו דאונן אסור לאכול בשר כ"ז שהיא כשלמים וכדאמרו לענין ט"ב מיהו לא נהגו היתר לא כאן ולא בט"ב ואחר כך הקשו מדוע חמור לענין זה אונן מאבל ובכמה דברים החמירו באבל יותר וע"ש מ"ש בזה. ולפענ"ד יש להסביר תירוצם עפמ"ש הטור או"ח סי' תקנ"ב על מ"ש ראבי"ה דבשר שאינו כשלמים מותר משום דאינו שמחה וע"ז כ' הטור דהטעם אינו משום שמחה לבד רק כדי שיזכור אבלותו ותדע דבאבל אחר שרי וע"כ משום דאבל אינו מצווה לזכור אבלותו משא"כ ט"ב ע"ש ולפ"ז זהו ג"כ ההבדל שבין אונן לאבילות שמה שחשו שלא ישכח את המת ולא יהי' טרוד בעשיית צרכיו בזה הוה אונן כמו בט"ב דמצוה שיזכור במתו ויתעסק בצרכיו ומה"ט פטרו אותו מתפלה ותפילין משא"כ באבל דאינו רק שלא ישמח אבל אינו מצווה שיזכור תמיד אבלו וע' רש"י כתובות דף ו' גבי אבל שנרא' ג"כ כן ואף דמשמע שמה"ט חייבו בכפיית המטה כדי שיזכור אבלו כדאמרו בירושלמי דלכך ישן ע"ג קרקע אפשר דחשו שמא יסיח דעתו לגמרי מאבילות אבל אינו מצווה להרבות באבלו וגם התוס' בעצמם כתבו כן אבל לא ביארו כ"כ הדברים. ומדי דברי זכור אזכור מה שתמהתי על הט"ז באו"ח סי' תקנ"ב שם שהקש' על הטור דמדברי הש"ס בסנהדרין דאמרו דבט"ב משום שמחה משמע דלא כהטור דלהטור כל שנתבטל טעמו של בשר יהי' מותר לאכול ע"ש שנדחק ותמהני על פה קדוש יאמר זה דהיאך אפשר לומר שיהי' קיל ט"ב שמצווה להרבות אבל שיהי' מותר בדבר שיש בו משום שמחה דהיינו כ"ז שאין הבשר כשלמים מה בכך שנבטל טעמו מ"מ עדן יש בו משום שמחה והטור כ' להיפך דאף שלא שייך משום שמחה שאין בו שמחה כגון בשר עוף מ"מ אסור דמצוה להרבות באבל אבל לא להיפך וז"ב ופשוט ודברי הט"ז צע"ג וע' מ"א סי' תקנ"ב ס"ק י"ג שכ' דהטעם דאונן אינו אוכל בשר הוא רק משום כבוד המת ע"ש והן דברי התוס' במ"ק הנ"ל ולא הזכירם ובגליון המ"א כתבתי על מ"ש הטור שם דאף שאין חיוב לאכול בשר בשבת כיון שנמנע משום אבילות עבירה היא בידו ואני כתבתי דהרמב"ם פרק למ"ד משבת היו"ד כ' דמצות עונג בדגים גדולים ובבשר מ"מ זה באפשר לו אבל כאן אבילות הוה כלא אפשר לו שאינו מחוייב בבשר וע"ז כ' כיון דעושה כן משום אבילות שוב אסור ודו"ק עכ"ל שם:

ובזה נלפענ"ד סמך למה דנהגו מר"ח אב שלא לאכול בשר ונשאלתי הא ר"ח אסור להתענות ולפמ"ש לא עדיף משבת דאינו מחוייב לאכול בשר וא"כ כיון שמתאבלין על ירושלים אסרו לאכול בשר בו ודו"ק. שוב ראיתי דיש סמך יותר ברור מהא דאמרו בתענית דף ל' דר"מ דריש והשבתי משושה חגה דהיינו ר"ח דאקרי חג וע' מהרש"א בח"א מ"ש בזה דכלהו אודו וא"כ אף דלא קיי"ל כר"מ רק לקול' עכ"פ לענין אכילת בשר פשיט' דשייך השבתת משושה חגה דהיינו מר"ח עצמו דהא אינו מבואר כלל אם חייב לאכול בשר בר"ח וסתם קאמרו משנכנס אב ממעטין בשמחה ואין שמחה אלא בבשר. הארכתי בזה לפי ששמעתי שר' שמעון הצדיק מיערסלאב ז"ל שאל להרב הגאון אבד"ק דאברמיל ע"ז ולא מצא מענה רק שכ"כ בש"ע ולפענ"ד מ"ש ראיה מבוררת ודו"ק

שם ואין מזמנין עליו. אעתיק כאן מ"ש בתשובה להאברך המופלג השנון זית רענן מוה' זאב וואלף מסאמבור נ"י ע"ד אשר שאל במעשה שאירע בשוחט שנעשה אונן בעש"ק בבקר אם מותר לו לילך לשחוט לכבוד שבת ואין שוחט אחר וצריכים בשר לכבוד שבת וע"ז האריך מעלתו בפלפול כדרך צעירי הימים המפלפלים בהלכה והנה אין הזמן מסכים כעת כי נמסר לי מכתבו היום ולא ידעתי איך ומה והיום כתבתי תשובה לק"ק ווארשא בעסק מכירת חמץ ע"כ לא נתנני הזמן לבא באורך ובפרט כי הנושא אינו סובל אריכות דברים ע"כ אמרתי לכתוב הנוגע לדינא והנה לענין דינא הביא מעלתו דברי הבית יעקב שכ' שמצא כתוב בשם הרב מוהרא"ק דאבל לא ישחוט בימי אבלו וכ' הב"י דלא ידע הטעם ואפשר דמחמת צער לא ישים אל לבו לשחוט בכוונה וזימנין דשהה ודרס ולא ידע וע"ז דן מעלתו שבאנינות שצערו יותר גדול ודאי אסור לו לשחוט ומ"ש הב"י דלא ידע אנה נזכר זאת בשום פוסק ע"ז כ' מעלתו דמוזכר במרדכי ריש חולין בשם הלכות אלדד הדני ואף שהמרדכי כ' דחומר' בעלמ' היא מ"מ באנינות דצערו יותר גדול אפשר דמודה זהו תורף דבריו בקצרה. והנה מ"ש לתמוה על הב"י שנעלם ממנו דברי המרדכי יפה תמה אבל כבר קדמו בשו"ת מאיר נתיבים ואינו תחת ידי ואם אין זכרוני כוזב הוא בסי' ע"ו. אמנם בגוף הדין לפענ"ד יפה כ' המרדכי שהיא חומר' בעלמ' ומה"ת לגזור שמא לא ישחוט יפה ורוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן וזריזין ומצאתי בבה"ט סי' ש"פ שהביא בשם שו"ת שבות יעקב סי' פ"ו שוחט אבל אם אין שוחט אחר אלא הוא יכול לשחוט לעצמו מה שצריך לביתו וכן לצורך חולה או יולדת מותר לשחוט ע"ש אבל אכתי אין ראיה לאונן דצערו גדול וגם שם לא מבואר רק ששוחט בתוך ביתו אבל לא לילך ולשחוט. אך לפענד"נ ראיה ברורה דמותר לשחוט אף שהוא אונן ולא חיישי' שמא מחמת צערו ישכח מהא דאמרו ביומא דף י"ג כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל ר' יהודה אומר כל היום מאי כל היום אמר רבא לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו הרי דהיה מקריב וכל ההקרבה היה עבודה גדולה ובעי כוונה והיסח הדעת פוסל בעבודה ומה גם דמסתמא היה שוחט הכה"ג ואף דשחיטה בזר כשרה מ"מ לא הי' עושין כ"א כהנים כשרים ומיוחסים וע' קידושין דף ע"ו ע"ב בתוס' ד"ה אין ובט"ז סי' א' ס"ק א' והרי היה אונן ולא חיישי' דשמא מחמת צערו לא יוכל לשחוט כהוגן הן אמת דשיטת הזהר דשחיטה דוקא בזר כשרה אבל בכהן פסולה דהוא מסטר' דחסד אבל לא קיי"ל כן לדינ'. וראיה ברורה מהא דאמרו בברכות דף ל"א דאמר שמואל ל"ל לאהדורי בתר כה הא שחיטה בזר כשרה הרי דעכ"פ הדרי בתר כהן והוא חידש דאף בזר כשרה הרי בהדי' כמ"ש התוס' ועכ"פ מוכח מדברי הש"ס כמ"ש. אמנם הראיה היותר ברורה מהא דאמרו שם ביומא אלא אמר רבא מאי כל היום לומר שאינו עובד כל היום גזרה שמא יאכל ופריך הש"ס מי גזר ר"י שמא יאכל והתנן ר"י אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואי מיית אשתו עביד עבודה ולא גזר ר"י שמא יאכל ומשני כיון דיה"כ הוא דכ"ע לא אכלי לא חיישי' ואם אית' אכתי תקשה היאך ישחוט כל קרבנות היום וכל העבודות אינם כשרות אלא בכה"ג לדעת הרז"ה וגם לדעת הרמב"ם עכ"פ מצוה בו ועכ"מ פ"א מעיוה"כ הלכה ב' ובמלמ"ל שם וע' תוס' יומא דף ל"א ודף ע' ודף כ' ובת"י שם ד"ה משום וא"כ למה לא מקשו דאכתי איך ישחוט והא חיישי' שמא מתוך צערו לא ישחוט כהוגן וגם כל העבודות הקשות שהי' באותו יום וא"ל דביוה"כ לא חיילא אנינות דז"א דהרי אמרו שם וכה"ג מי חיילא אנינות והא מגרשה ומשני ניהו דאנינות לא חיילא אטרודי מי לא מטריד וא"כ פשיט' דאינו מיושב בדעתו וחיישי' שמא לא ישחוט כהוגן וא"ל דשאני התם שהוא כפרת כל ישראל ולא חיישי' לזה דז"א דא"כ היכא ס"ד למיחש דלמא אתי למיכל דאינו רק חשש קל ומכ"ש ענין שחיטה דהיא עבודה גדולה ויש חשש טריפות ונבילות ונפסל הקרבנות וע"כ דלא חיישי' בזה ויש לי הרהורי דברים בסוגי' זו ועמלמ"ל פ"ב מביאת מקדש ה"ו ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קנ"ז ובגליון הח"ץ שם ציינתי לעיין בתוס' ישנים שם עכ"פ לפענ"ד הדבר ברור דמשום צורך שבת מותר לו לילך לשחוט בבית מטבחיים הקבוע ואין לחוש שמא מתוך מרירותו לא ישחוט כהוגן כנלפענ"ד:

והנה בהא דאמרו וכה"ג מי חיילא אנינות והא מגרשה לכאורה קשה ת"ל דבלא"ה בשבת ויו"ט לא שייך אנינות דהא א"י לקברה באותו יום ולכאורה רציתי לומר דמכאן ראיה למ"ש הרמ"א כאן דיאכל בשר וישתה יין אם ירצה דמשמע דרשות הוא ואינו מצוה וא"כ שוב היה חל אנינות אבל ז"א דכל הטעם הוא משום דאינו מצוה לאכל בשר בשבת וכמ"ש הרר"י הובא בש"ך כאן (ובאמת שזה ג"כ צ"ע דזה דוקא בשבת דלא נצטוינו לשמוח בבשר כמ"ש התב"ש בחידושיו במס' תענית והארכתי בזה לקמן סי' שצ"ט אבל ביו"ט שנצטווינו לשמוח ואין שמחה אלא בבשר מיהו י"ל דעכ"פ אם הוא עני יכול לעשות שבתו חול וה"ה ביו"ט וכל שהוא אונן אין לך עניות גדול מזה וא"צ לאכול בשר) ולפ"ז בבשר מצוה שוב ל"ש אנינות ולמה לא פריך הש"ס דל"ש כלל אנינות. אך זה אינו דבאמת אף דל"ש אנינות בשבת ויו"ט היינו דא"צ לנהוג אנינות אבל מ"מ לבו מר עליו ויש לחוש שמא מתוך שלבו דוה ישכח ויאכל אבל כל שמגרשה א"כ איננה אשתו מפיג מרירותו וע"ז משני דגם בזה עכ"פ אטרודי מטרד וז"ב ודו"ק וע' בה"ט ביו"ד סי' א' ס"ק כ"ז שהביא דברי הבית יעקב הנ"ל:

והנה בשנת תרי"ג י"ב ניסן הגיעני מכתב מקארטשין מהחריף מוהר"ר אלישע לנדא הלוי והנה השו"ב שם נעשה אבל ב"מ והורה הרב הראב"ד דשם שלאחר שלשה ימים ישחוט ואמר דאית' בחכמת אדם דמתיר משום דדמי למשרתת וגם נתן טעם כיון דכל מלאכה המותרת ביו"ט מותר לאבל לעשותו והרי שחיטה מותר ביו"ט והמופלג הנ"ל טען דא"כ ביום ראשון נמי וגם בבית יעקב סי' כ"ה מבואר דאסור וע"כ משום דמרתת ושרוי בצער וכבר כתבתי דהמאיר נתיבים חולק והעיקר כדבריו דמותר לשחוט ובפרט לאחר ג' ימים:

שם וכ"ש ביו"ט שני עט"ז ס"ק ג' והש"ך ס"ק ט' ובמ"א סי' תקמ"ח ס"ק ח' מ"ש בזה על דברת מהרי"ל ולפענד"נ להוסיף דבשמיני עצרת בלילה וכן בש"ת לדידן דהוה ספק שמיני בודאי מותר לקדש בלילה שהרי בלילה אתרבי לשמחה יתירה וע' פסחים דף ע"א ובסוכה י"ח מה שנחלקו רש"י ותוס' וע' מהרש"א ר"פ לולב וערבה ודו"ק היטב וע' בט"ז ס"ק ו' מ"ש בשם המהרש"ל והרמ"א ומה שהכריע צ"ע דממנ"פ אם זה כבודו של מת שימול את בנו קודם למה לא יוכל לברך האב בעצמו אף שהוא אונן ולמה יברך אחר והלא מצוה בו בעצמו וי"ט שלו הוא וכן הוריתי הלכה למעשה בשנת כת"ר ח"י מרחשון ועשו"ת ת"מ ח"א שהאריך ג"כ בענין זה אבל כלם לא העירו מזה שיש לברך ג"כ להרש"ל ואף שהרמ"א אין דעתו כן אבל כפי הכרעת הט"ז למה ישתנה הברכ' והא בשעה שעומד אצל המילה בודאי אינו מתעסק בשאר דברים והכרעת הרש"ל נראה לפענ"ד עיקר:

והנה בשנת תבר"ך נשאלתי היות שמת אחד סמוך לשבת באופן שא"א לקברו מחמת שלא חפרו קבר וכדומה אי חל אנינות כיון שא"י לקברו והשבתי דמ"ש דבה"ש אינו ראוי לקבורה זה אינו כדאמרו בב"ב דף ק' דאמטינהו בה"ש. אמנם אם א"א בשום אופן לעשות דבר עבורו אפשר דלא חל אנינות ומידי דהוה אם הוא אך לעכו"ם דכ' המ"א סי' תקמ"ח דלא חל אנינות ואף דבדגול מרבבה ובנוב"י מהד"ת ביאר דברי המ"א בע"א אבל בזה שהוא סמוך לשקה"ח אפשר דמודו כ"ע דלא חל אנינות וצ"ע:

והנה בחג הסוכות שנת תרכ"ח נשאלתי באחד שמת ביום שני של סוכות בווין והגיע לבנו טעליגראף ביום ראשון דחוה"מ שמת אביו ושם הדת נתונה דאין קוברין רק אחר מ"ח שעות ונמצא שהי' עדן אונן ואמרתי כיון דא"א לבא שם כי כבר הבאהן חלפה לה וא"כ עדיף מיום אד שכ' המג"א ואף להנו"ב החולק. כאן מודה דא"א לבא שם ולעשות איזה דבר בשביל המת ע"כ צריך להתפלל ולברך על אתרוג בודאי גם מותר לו ללכת באיזה מקום הצריך לו למסחרו רק תפילין אף למי שמניח תפילין בחוה"מ כבר כ' השבות יעקב דמי שהוא אונן אינו ראוי להניח אבל אחר כלות אנינותו אחר שמבין שכבר נקבר המת צריך להניח תפילין כמו שנראה מהשבות יעקב שם דלא כדמשמע מאחרונים כנלפענ"ד:

שם סעיף א' ואפי' יש לו מי שיתעסק בשבילו נשאלתי באחד שמת לו אחיו ב"מ והדת ניתנה עפ"י קיר"ה להיות מו"ח שעות מונח בלי קבורה ונשאלתי אם יוכל ביום שני למיתתו להניח תפילין ולקרות ק"ש ותפלה והשבתי הנה לכאור' מבואר במ"א סי' תקמ"ח ס"ק ח' דאם הוא יום חד העכו"ם דאינו רשאי לקברו דלא נעשה אונן אבל באמת כבר הורה הגאון הנוב"י במהד"ב חלק יו"ד סי' רי"א דבכה"ג חל אנינות דהמג"א לא כ' רק ביו"ט שני שאם אינו קוברו אינו רשאי לעשות תכריכין אבל במי שאף שאינו יכול לקברו מ"מ טרוד הוא בשאר טרדות ע"ש שהאריך אמנם כאשר אמר לי האונן כי המת יש לו שני בנים שיוכלו להשגיח ע"ז בזה אמרתי שיש להקל וחילי דילי דהרי באמת באם יש לו מי שישא משאו תלוי בשני הטעמים של הירושלמי דאם הטעם מפני כבודו של מת אסור אבל משום דאין לו מי שישא משאו אם יש לו מי שישא רשאי וכדאמרו בירושלמי ולפ"ז כאן דבאמת לה שייך כבודו של מת כל כך די"ל דמשום דאסור לקברו לכך אינו עוסק בצרכיו וגם דכבר נהג אנינות ביום ראשון של מת והי' כאן כבודו של מת נראה לפענ"ד דרשאי להחמיר על עצמו. והנה לכאור' הי' נראה דביום הראשון יותר מהראוי להתיר דביום ראשון בודאי לא יוכל לקברו אף ליום המחר עד"מ שמת לאחר חצות שיהי' מונח עד יום השלישי עד חצות וא"כ ביום ראשון רחוק יותר מהקבור' אך נראה דבאמת כיון דיכול להכין נרבי קבורה א"כ לא שייך ההיתר הנ"ל וכמ"ש הנוב"י באורך ואף שיש לו מי שישא משחו אנו מחמירין בזה וכמבואר כאן ובאו"ח סי' ע"א וע"ס בט"ז ומג"א ס"ק ב' ובפר"ח שם ורק דכתבתי דל"ש מפני כבודו של מת דכבר הראה כבודו במה שלא קרא ק"ש והתפלל תמול וא"כ יום השני עדיף וגם יום השני עדן אין יכול לקברו עד יום השלישי וביום השלישי בבקר שוב אסור דטרוד בעסק הקבורה כנלפענ"ד לסמוך על צירוף שני הגאונים ובלא"ה כ' הגאון מוהר"מ בנעט ז"ל אבד"ק ניקילשפורג בחבורו על המרדכי בברכות פרק עי שמתו בפשיטות להקל דלא חל אנינות באם א"י לקברו מחמת הפקודה ח"כ כדאי לסמוך עליו ואף שלא ראה דברי הנוב"י באמת המעיין בנוב"י יראה שנדחק מחד דמדין המבואר כאן בש"ע ס"ד משמע כהמג"א והוא נדחק לחלק ובלא"ה נראה להתיר ביום שני כיון דאם כבר הכין תכריכין וארון וכדומה אז ודאי מותר ביום שני דלא שייך טעמו של הנוב"י וכ"כ בספר הר אבל בפשיטות והנני יוסיף דבאמת לטעם דכבודו של מה בכה"ג שיש לתלות שכבר הכין לו כל צרכיו והוא אנוס שא"י לקברו ל"ל מפני כבודו של מת דכבודו במקומו מונח. ובזה יש ליישב ראיית אביו הה"ג מה שהביא מהרח"ש פ' אנו מגלחין דכל שעושה מפני כבוד יו"ט לא שייך לומר מפני כבודו של מת וכן ראייתו ממגלה כיון דאינו מתעצל מפני כבודו רק שמניח כבוד המת ועוסק בכבוד שמים בזה כל שא"י לקברו שרי ודו"ק:

ומעתה בנ"ד שבאמת יש להמת בנים וא"כ הם המכינים כל הצרכים ניהו דגם הוא הוה אונן כיון שהוא בעיר עכ"פ לגבי אחיו שפיר יש לומר דהוה כמו שהכין כבר צרכיו ארון ותכריכין דשרי כיון דב"כ וב"כ איכו מכין הארון ותכריכין ובשלמ' אם יכול לקברו הוה כבודו של מת שיהי' טרוד בקבורתו והלויתו אבל הכנת צרכיו הוה אצל אחיו כאלו כבר הכין ע"כ בצירוף כל הטעמים נראה לפענ"ד להקל ביום השני וביום השל שי בהיות הבקר אף שביום הזה ניתן לקבורה לפענ"ד לענין תפילין יש להקל ויש לצרף דעת המהריט"ץ דאם יום המיתה אינו עם יום הקבור' דשרי להניח תפילין ביום הקבור' אף דדבריו תמוהין ועיין במפרשי הים בשו"ת להגאון מפרעשבורג זלה"ה מ"מ יש לצרף לסניף מבלי לבטל מצות תפילין מיהו נכון להניח אחר הקבור' דמצות תפילין כל היום אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בסידורו של ש"ב הגאון מליסא זלה"ה שכ' בהלכות אונן אות י"א דהא דלא חל אנינות דוק' כשהו' בתפיס' היינו כשהמת אינו ברשותם ואין מניחין לקברו אבל אם המת ברשותם ואין מניחים לקברו יום או יומים אף שיודע שלא יוכל לקברו יום או יומים חשוב כאילו לא נתייאשו וחל אנינות. הנה כפי הנרא' לפקודה הלז כוון וכ' בפשיטות ולא הזכיר מהיכן יצא לו זאת ואם כ' זאת מסברתו לא ידעתי דמה זו סבר' הא ניהו דלא אתייאש מלקברו מ"מ כיון שאסור לקברו יום או יומים א"כ אינו טרוד בהכנת צרכיו והו"ל כאילו מונח בתפיס' וגם הא לא גרע מאילו הי' יום חגם שאין מניחין לקברו ואם כוונתו לחלוקו של הנוב"י הי' לו להזכיר וגם מ"ש דלא נתייאש המעיין בטוש"ע סי' שמ"א יראה שענין נתייאש לא נזכר בטוש"ע שם רק לענין אבילות ולא לענין אנינות וע"כ דבריו צ"ע ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בירושלמי מ"ק פ"ג וכן הוא במדרש רבה פ' ויחי דאבילות יליף מהך דכתיב גבי יוסף דעשה לאביו אבל שבעת ימים והקש' בירושלמי וכי למדין דבר מקודם מת תורה והתוס' במ"ק דף כ' ד"ה מת הקשו דלא מצי למילף דקודם קבור' הי' ולפענ"ד אין ראיה דהנה בילדותי כתבתי דלכך קודם קבורה פטור מאבילות משום דאבילות ג"כ מצוה ואונן פטור מכל המצות ופטור ממצוה זו ג"כ להתאבל כדי שיוכל להכין כל צרכי הקבור' דאל"כ אסור לילך בשוק ולעשות מלאכ' ולדבר דבר. ובזה ישבתי קושית הלח"מ בפ"א מאבל ע"ש ולפ"ז הא מבואר במג"א סי' תקמ"ח דביום אד של עכו"ם שאין מניחין לקבור דלא נעשה אונן ולפ"ז שם דכתיב ויבאו עד גרן האטד ודרשו חז"ל שבאו עשו ובני ישמעאל ללחום עם בני יעקב והניח יוסף כתרו ותלו כלם כתרם וע"כ ספדו אותו וע"כ נקרא גרן האטד והוב' ברש"י בפירושו לחומש וא"כ שם לא שייך אנינות דלא הניחו לקברו וא"כ נתחייב באבילות קודם קבורה דהא אדרב' עי"ז ניתן לקבור' וא"כ אין קושי' מזו וא"כ לא הוה מצי להקשות מזה ולכך הקשה וכי למדין דבר מקודם מתן תורה. אמנם עיינתי בדברי התוס' ולא כתבו דקודם קבורה הי' רק לענין זה דהקשו דנילף שאין אבילות שמנה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעה ימים וע"ז כתבו דשם קודם קבורה הי' אבל לענין גוף אבילות ע"ז לא שייך לשנויי דקודם קבורה הי' וכמ"ש ולכך אמר דאין למדין מקודם מתן תורה:

ואונן שלא ידע הדין והבדיל במ"ש קודם קבור' אי מחוייב להבדיל שנית אחר קבור' ע' בשו"ת פ"מ ח"ב סי' קמ"ט שאינו חייב דל"ד לאם קרא ק"ש תוך ד"א של מת דמחוייב לחזור ולקרות כמבואר באו"ח סי' ע"א דכאן יש ספק אם רשאי להחמיר על עצמו ולכך בדיעבד מותר ע"ש שהאריך ולפענ"ד בלא"ה פשוט דהא כבר הבדיל וניכר ההבדל' שבין שבת לחול דבשלמ' בענין ק"ש וכדומ' אותה ק"ש לא עלתה לו אבל כאן מי גרע הבדלתו משמע מאחר דיצא שהרי כבר הבדיל והרי הבדיל בעצמו ומה שייך לחזור ולהבדיל וכבר פרק מעליו קדושת שבת. והנה נסתפקתי בעיירות הגדולו' כמו בראד ולבוב וכדומ' שיש בתי החפשי' להחולי' ב"מ ועניים הם שם וכשמתו ח"ו נתן גם התכריכין וצרכי הקבור' מקופת הקהל א"כ לפ"ז מי שמת שם לא שייך אנינות דל"ש להכין צרכי המת וגם כבודו של מת ל"ש דהאונן אינו שם ובפרט אם האונן כהן ואסור להיות שם ומה שייך אנינות והוה כמו נמסר לכתפים. ומיהו הנוב"י כ' דנמסר לכתפים היינו כשמוליכין המת למקום רחוק ואינו הולך עם היות אבל כל שהולך ללות ל"ש כמסר לכתפים. אמנם מעשה הי' בשמש כהן בבהכ"נ שמת לו מת בבית החפשית והוא הי' יושב כל היום בבהכ"נ ועשה כל מלאכת הקדש מה שצורך לבהכ"נ וגערתי בזה דאיך שייך דפטור מתפל' ותפילין וכדומה מפני כבודו של מת שלא יסיח דעתו מאבילו' ר"ל ויעסוק בכל המלאכו' כדרך שעוש' בשאר ימים ואין לך הסחת דעת גדול מזה כנלפענ"ד ברור אבל לא מלאני לבי להתיר לו להתפלל כיון שיש חולקים ואומרים דמפני כבודו של מת הוא א"כ ל"ש להתיר ודו"ק:

והנה בש"ס אמרו דבשבת מיסב ואוכל ובטור השמיט הך דמיסב וכ' הב"ח בשו"ת ב"ח החדשות סי' ה' דלכאור' מדברי הש"ס מבואר דאונן בשבת מיסב בדרך הסיבה כמ"ש רש"י על בחול אינו מיסב וע"כ השמיט הטור דלא מסתבר ליה להטור שיהי' מותר בשבת הסיבה דבר של שמחה וע"כ פירש הטור דמיסב דבש"ס מיירי שבחול הי' נוהג במטה כפויה וזה מותר בשבת אבל אנן דלא נהגינן במטה כפויה גם בשבת אסור להסב ומזה הוצי' הב"ח דאבל אסור להסב בפסח דהא כל מה דאסור משום שמחה באבל ה"ה באונן ע"ש וכ"כ בב"ח סי' תע"ב ואחרונים שם חלקו עליו וע' בחק יעקב שם ובישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל:

והנה בשנת תרט"ו נעשיתי אבל על אמי הצדקניו' הכ"מ בח' אדר והיתה שנה פשוטה ונתתי אל לבי בזה אם להסב בפסח והנה באמת לפענ"ד דברי הב"ח תמוהין ולפענ"ד אף בחול שרי האבל להסב. והנה לכאור' היא ש"ס מפורש בכתובו' ס"ט מנין לאבל שמיסב בראש שנאמר אבחר דרכם אשב בראש כאשר אבלים ינחם וכ"כ הרמב"ם פי"ג מאבל ובטוש"ע לקמן סי' שע"ו ואף אם נאמר דשם אינו מיירי בדרך הסבה רק שמיסב דהיינו יושב בראש כמ"ש אבחר דרכם אשב בראש. אבל באמת זה דוחק והרי אז הי' מנהגם שהיו יושבים בהסיב' ובפרט במסיבת אנשים וא"כ מצינו שהאבל מיסב בראש אף גם דבאמת התר"י הקשה דלמה אסרו לאונן בחול והלא אבל דחמיר לא מצינו שאסרו אותו באותן דברים וכ' דקודם קבורה אסרו שמא ימשך לבו אחרי תענוגיו ולא יעיין בצרכי המת ע"ש ולפ"ז לכך בשבת דאינו עוסק בצרכי המת התירו לו כל הדברים ולכך התירו לו להסב אף שהוא דרך חירות אבל באבל דלא אסרו לו רק דברים של שמחה וזה אינו ענין שמחה רק ענין חירות ותענוג ופשיט' דלא נאסר בהסיבה ומה שהשמיט הטור ענין הסיבה משום דאנן לא נהיגין בכל השנה בהסיב' ומה"ט רצה ליפטור הראבי"ה כל העולם מהסיב' גם בפסח ואף דאנן לא קיי"ל כן היינו משום דהסיב' הוא ענין חירות ותענוג ונצטווינו בפסח להורות שאנו ב"ח אבל משום שמחה לית ביה וגם אבל לא נאסר רק מיני שמחה אבל לא ענין חירות ומה גם שאנו עושין זכר לחירות שיצאנו ממצרים וא"כ אטו מי שהי' אבל לא יצא ממצרים וגם בשמח' של מצוה לא נאסר האבל וזה שמחה של מצוה פשיט' דכלנו שווים בזה ומה גם באבל לאחר שלשים אף שבאביו ואמו גם אחר שלשים נוהג מ"מ לא חמור כ"ה לבלתי הסב וז"ב כשמש:

והנה תשובת הב"ח אינו תחת ידי אבל מה שמועתק בישוע"י משם אני רואה זאת וראיתי שגם הוא כ' דמה שהוא דרך חירות לא נאסר האבל רק דהוא חושב לשמחה ענין הסיבה. ולפענ"ד נראה גם אם נימא כדבריו יש ליישב מה שלא כ' הטור ומיסב משום דבשבת לא נצטווינו לשמוח רק עונג בלבד כמ"ש בבכור שור במס' תענית ואני הארכתי לחזק דבריו בספרי יד שאול והעליתי דש"ס דילן מחולק ולהש"ס דילן לא נצטווינו על השמח' בשבת ולהירושלמי נצטווינו על שמחה. ובזה יש לי לומר פרפרת נאה דבש"ס דילן דס"ל דבשבת לא נתחייבנו בשמח' וע"כ מה דאמר בשבת מיסב ואוכל הוא משום דהוא חירות ועונג ובזה נצטווינו ואבל לא נאסר רק בשמח' ולכך שרי להסב אבל הטור דהבי' בסי' תי"ח ובכמה מקומות דברי הירושלמי דאין מערבין שמחה בשמח' כמ"ש ביד שאול שם וא"כ יש לומר דהסיב' הוא משום שמחה ולכך השמיט הך דמיסב דשמח' אסור לאבל אבל כ"ז לפלפול אבל העיקר נראה דהסיב' אינו שמחה רק חירות ותענוג וזה מותר באבל וגם בשמח' כיון שהוא שמחה של מצוה לא נאסר וגם הוא רק לזכר בעלמ' וגם אין לך דבר של פרהסי' יותר מזה ובפרט ברגל שנצטווינו לשמוח והוה אבילות שבפרהסי' וע"כ לפענ"ד דמחוייב להסב רק שלא יהי' כ"כ מטה כבודה כאשר נוהגין בכל פסח וגם הקיטל יש ללבוש דהוא בגד של מתים ולבו נכנע כמ"ש הט"ז ולא כמ"א ועיין בח"י שוב ראיתי שהח"י הרגיש בראיות מהך דאבל מיסב בראש ונהניתי. והנה קודם שנקבר המת אם אסור ברחיצה וסיכה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בתה"א כמ"ש הטור כאן ואני תמה מהא דאמרו בזבחים דף צ"ט אונן שטבל אנינותו חוזרת עליו הרי מבואר דמותר לטבול ואף דטביל' בצונן הא באבל כל גופו אסור אף בצונן כל ז' וא"ל דשם טבל לקדש דמלבד דלא מסתבר להתיר לו לטבול לקודש כל שאפשר באחרי' אף גם דכיון שחזרה אנינותו עליו ואינו נוגע ואינו אוכל א"כ אסור לטבול וע"כ דקודם קבורה מותר כנלפענ"ד ראיה ברורה להרמב"ם:

והנה בשנת תרי"ט ז' טבת נשאלתי באחד שמת לו נפל אי חייב באנינות ובפשיטות השבתי דאינו חייב באנינות ומותר להתפלל והטעם דנפל א"צ קבורה מיהו בזה יש מחלוקת במ"א סי' תקכ"ז. אמנם נזכרתי שבירושלמי פי"א מיבמות ה"ז מבואר דספק א"צ אנינות יעו"ש וכן ראיתי בפחתי תשובה שמביא בשם הבר"י ודו"ק וכן נשאלתי מהחריף מוה' יהודה ליבוש מדעמביטץ:

שם ס"ה כל זמן שלא נקבר המת וכו' וי"א דאסור ברחיצ' וסיכה כ"כ הרמב"ן ולאפוקי מדעת הרמב"ם בפ"א שמתיר ברחיצה וסיכה ושמפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד קודם שנקבר:

והנה בשנת תרי"ז ה' שלח כ"ו סיון מתה עלי זוגתי הרבנית מרת שרה אדיל זלה"ה ובער"ח יום א' קרח באו מנחמים והגיד לי הרב מוה' שאול אווירבוך נ"י בשם הגאון מוה' ליבוש קליווכיר ז"ל שאמר ליישב ראי' זו דמצינו שהקב"ה שמר אבילות לעולמו שבעה ימים קודם המבול אלמא דלענין אבילות הי' ראוי שיהי' קודם מיתה רק שהאדם א"י מקורם ולכך הוא לאח"כ אבל בדוד שהנבי' אמר לו הבן היולד לך מות ימות וכתיב ויהי ביום השביעי וימת הילד והי' זה ביום השביעי ששמר אבלותו מקודם דהרי ידע שימות ואם כי לכאור' דפח"ח מ"מ הרי דוד אמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני ד' וחי הילד וא"כ לא ידע שימות ואני אמרתי דאין ראיה משם דהא הילד הי' נפל ומצאתי ברד"ק שהאריך בזה ונהניתי ועוד אמרתי בזה דלפמ"ש בזהר והובא בהקדמת פ"י על סדר נשים דדומה טען לפני הקב"ה שדוד לא המתין ג"ח הבחנה א"כ הי' ספק בן ט' לראשון ואין צריך להתאבל מכ"ש באנינות דרבנן ואף שהתוס' כתבו ביבמות דף ל"ו דמתאבלין עליהם משום דגנאי הוא שלא יתאבל עליו שום אחד וכן הוא ביבמות דף ק' ע"ב ומהתימה שלא הביאו בשם משנה ביבמות הנ"ל. אמנם נראה דדוק' שניהם ביחד ולא אחד בלבד וגם שם אנינות לענין קדשים מיירי דהוא דאוריי' אבל אנינות לענין כבוד המת אינו רק דרבנן ומזה י"ל מה שהתוס' לא הביאו מאותה משנה משום דאבילות דשאר ימים אינו רק דרבנן ובמשנה מיירי מאנינות דאוריית' לאכל בקדשים ודו"ק היטב ומ"ש בשם רד"ק דהי' נפל נלפענ"ד להוסיף דנפל אינו חייב בקבורה וע' מג"א סי' תקכ"ו ודו"ק:

שוב הראוני סברא זו שכתבתי דדוק' שניהם חייבים להתאבל אבל כשאחד מהם מת לא שייך גנאי כן מבואר בס' תיבת גומא הובא בפ"ת סי' שע"ד שוב מצאתי בתוס' מ"ק דף כ"א ד"ה דאי שכתבו סבר' זו דכיון שהנבי' א"ל שימות הרי הוא כאילו מת כבר וכמו ששמר הקב"ה והתאבל על עולמו מקודם המבול והרי מבואר כדברי הגאון מקלוואן הנ"ל וזכה לכוין דברי התוס' ומזה ראיה דנפל אינו חיוב באנינות וכמ"ש הרד"ק וכן הוא בירושלמי ס"פ נושאין וכ"כ הר אבל בשם הירושלמי ואף שגם נפל חייב בקבורה כמ"ש המג"א סי' תקכ"ו מ"מ כיון שאין חייב בתכריכים ושאר צרכי המת וגם יכולים לקברו בכל מקום שהוא ל"ש אנינות ודו"ק וכן נראה דדרשו מי שאין לבו דוה עליו כשמת וא"כ משמע דלא שייך אנינות ועיין בב"ב פ' י"ט ובבכורות ר"פ יש בכור ומצאתי בריטב"א במ"ק דף ט"ו שכ' ג"כ דמה שרחץ דוד הי' קודם שנקבר והוא כדברי הרמב"ם ולהרמב"ן צ"ע וצ"ל דבאמת לא נהג אז דין אנינות ואולי אף שנהג אנינות רק שהי' לאחר שנקבר ואבילות אינו מן התור' ואף ביום ראשון אינו מן התור' ומה דלמדו במ"ק מדוד כ' הריטב"א שם דנהג דוד מתקנת הנביאים וא"כ יש לומר דרחיצ' וסיכה לא קיבל על נפשו. שוב ראיתי בתורת האדם שהביא בשם הראב"ד שהי' ספק נפל והוא דחה וכ' כדברי הרמב"ם ואח"כ כתב תירץ אחר יעו"ש:

סימן שמב

ס"א שפתו אפוי וטבחו טבוח וכו' דעת אא"ז הב"ח דדוק' בהכין כל צרכי חופה אבל בלא הכין הכל כגון שטבח טבחו ולא מזג יין וכדומה דהשת' בע"כ צריך להכין יין ישתדל להכין גם בשר וכן אפכא והש"ך השיג דעכ"פ יש לו פסיד' ממה שכבר הכין ולא זכיתי להבין דלכאורה נראה דדוקא פסידת כל הדברים התירו ולא משום קצת דברים וראיה ברורה מהא דאמרו שם בכתובות דף ד' משמיה דר"ח לא שנו אלא נתן מים ע"ג בשר אבל לא נתן מים ע"ג בשר מזדבן וקשה עדיין מה יעשה בשאר דברים כגון ביין מזוג ובפת אפוי וע"כ צ"ל כיון דחסר אחת מהם לא מקרי פסיד' כ"כ כמ"ש הריטב"א בחידושיו שם והא דהוצרך הב"ח לומר משום דע"כ יצטרך לטרוח על יין ולא אמר בפשיטות משום דליכ' פסיד' כל כך היינו משום דבאמת כפי הנראה בש"ס לא עשו העיקר בשביל פסיד' רק משום דאין להם מי שיטריח עבורם ובצירוף ההפסד הרב התירו ומעתה שפיר חידש הב"ח דכל דליכ' פסיד' כ"כ וע"כ צריך לטרוח אחר יין שוב ל"ש ההיתר. אבל באמת אחר העיון יש לדחות דבאמת כל דאיכ' פסיד' מה שכבר הכין מקרי פסיד' וכמ"ש הש"ך והא דהתירו בלא נתן מים ע"ג בשר היינו משום דליין מזוג לא חשו דזה יוכל למכור אף שכבר נתמזג ואף דיפסיד קצת ל"ח פסיד' אבל בשר שכבר הי' המים ע"ג זה אינו ראוי למכרו במקולין כלל כמ"ש רש"י וא"כ יפסד כל הבשר לזה התירו וכן יש להסכים דברי הריטב"א למעיין היטב וא"כ לפ"ז כל שיש פסיד' אף שלא הכין עדן היין ניהו דיצטרך להכין יין מ"מ עי יוציא מידי פסיד' וז"ב מאד. וראיה ברורה מדברי רבינו פי"א מאבל ה"ח שכ' הכין צרכי סעודה ואפה פתו וטבחו טבוח וכו' אם לא נתן מים ע"ג בשר מוכר הבשר והפת וכו' הרי שלא הזכיר כלל יין מזוג אף דמסתמ' יהי' לו יין על הסעודה ודוחק לומר דזה בכלל צרכי סעודה דהרי בש"ס זכרוהו ואין דרכו להשמיט וע"כ משום דכל שיש לו פסידת הבשר בלבד עכ"פ ג"כ התירו לו וכמ"ש הש"ך ומהתימה על הש"ך שהוצרך לדייק מלשון הטור ברמזים ולא דייק מדברי רבינו ז"ל וכמ"ש וע"כ גם מ"ש הב"ח דבלא הכין כל התכשיטים ל"ש הדין ולפענ"ד א"א לאומרו דא"כ הו"ל להתנא למנקט כל התכשיטין בפרוטרוט כדי לדעת דאם חסר איזה פרטים מהם דאסור וע"כ דעיקר תלוי בהפסיד' וכל שנפסד אחת לגמרי כגון הבשר אף דבלא"ה יצטרך לטרוח לא פלוג חז"ל והתירו ובאמת שצ"ע על הטור וש"ע כאן שלא הזכירו כלל הדין דנתן מים ע"ג בשר והחילוק שבין כרך לכפר וברא"ש ורמב"ם נזכר וגם ברמזים הזכירו וצ"ע:

שם מכניסין את המת לחדר וכו'. עט"ז שהאריך במעשה שאירע ר"ל בליל שבת נכנסה הכלה לחופה וביום השבת מתה אמה של הכלה מה לעשות וע"ש מ"ש בזה באורך ובנה"כ. וראיתי בדג"מ שהקש' על הט"ז והש"ך דלא הזכירו דברי הרמב"ם פ"ח מאבל הלכה ז' שכ' דז' ימי חתנות הם לו כימי הרגל ואם מת לו מת בתוכם נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג אבילות ע"ש. ולפענ"ד אין קושי' כלל דודאי גם הט"ז מודה דכל שכבר נכנס לחופה מקרי לו ימי הרגל וכן קיי"ל לענין נגעים וכדומה ורק שספיקת הט"ז הוא דניהו דהוה כרגל לדידיה הא ברגל גופא נוהג דברים שבצנע' וא"כ אסור לו לבעול ואף דהתירו שיבעול תחלה ולנהג שבעת ימי המשתה היינו שם בלא כנס כלל דאם יאסר לבעול א"כ לא יכניס אותה כלל שוב יהי' לו פסיד' ולכך התירו לו לבעול וממיל' נמשך עליו ימי משתה אבל כאן כל שכבר כנס שוב חל עליו השמחה וא"כ ליכא פסיד' כלל ולמה יתירו לו הבעיל' כל דליכא פסידא הא לא עדיף מאילו היה רגל באמת דדברים שבצינע' נוהג וז"ב מאד כשמש:

ובזה הן נסתר מחמתו מה שהביא הנקה"כ מרבינו ירוחם ואדרב' כפמ"ש כל הדיעות שבר"י שם מסכימים לסברת הט"ז דלא יבעול דכל דחל עליו השמחה שוב א"צ לבעול והא דדעת הר"י גיאות שינהוג שבעת ימי המשתה קודם היינו בלא בעילה כדכ' מפורש ואינו בועל עד אחר ימי אבילות והרא"ש כ' שינהוג אבלות תחלה אבל לבעול ודאי אסור דלא עדיפ' מרגל גופא דנוהג דברים שבצנע'. ואולי לא הביא הש"ך דברי הר"י רק לענין זה שהאריך הט"ז אם לעשות ימי אבילות תחלה ע"ז הביא שבזה נחלקו הפוסקים ובאמת בזה לפענ"ד העיקר דיקדים ימי משתה תחלה משום שכבר חל עליו השמח' וכמו שנרא' מדברי הרמב"ם ג"כ שסתם ולא חילק בין בעל או לא אבל לענין הבעיל' לפענ"ד צדקו דברי הט"ז. איברא דמדברי הרי"ף נרא' לכאור' דלא כמ"ש שהרי גם בלא פסידא התיר לבעול בעילת מצוה ונוהג שבעת ימי אבלות בריש' אלמא דהתיר הבעיל' אף בליכא פסידא. אבל לפענ"ד אין ראיה משם דשם עדן לא חל עליו האבלות רק אנינות לכך התיר בעילת מצוה דלענין זה קיל אנינות מאבילות והותר בתשמיש המטה ואף דגם אונן אסור בתשמיש אבל כאן שכבר קרה לו כאלה שכבר הכין כל הדברים אף דליכא פסידא התירו לו בעת אנינותו התשמיש אבל כאן דכבר כנס והתחיל השמחה ויש לו דין ימי רגל דנוהג דברים שבצנע' וממנ"פ למה יתירו לו הבעיל' אם נחשב לרגל לא הותר ואם נחשב לאבילות לא הותר אבל שם באמת ל"ח לרגל כל שלא כנס רק דכל שהכין הצרכים בזה נחלקו הרי"ף והרא"ש ושיטת הרי"ף דמ"מ הבעילת מצוה בועל דבכה"ג ל"ג על תשמיש בימי אנינות והרא"ש ס"ל דגם בכה"ג גזרו אבל כל שכבר כנס דממנ"פ אסור למה יתירו לו כנלפענ"ד ובלא"ה י"ל דלכך התירו לו לבעול קודם היכא דאיכא פסידא דאל"כ יהי' אסור לכנוס ג"כ לשיטת הרמב"ם דחופת נדה אסור ול"מ החופה ואף לשיטת הרא"ש בכה"ג דאינה ראויה לביאה בשום אופן דמרת נפש מחמת אבילות הו"ל חופה דל"ח לביאה ולכך התירו לבעול אבל כל שכבר כנס בעוד לא נודע דבר אף שהיתה מסוכנת מ"מ עוד היה תקוה שתתרפא וא"כ החופה היתה כדין ולמה יתירו לו לבעול אח"כ ואף דברמ"א באהע"ז סי' ס"א כ' דבאשה חולנית בת מות ל"מ חופה דחזיא לביאה אף להרא"ש הא כבר חלקו עליו הח"מ וע' ב"ש שם סוף דברי הרמ"א ל"ד דשם היא בעצמה חולנית בת מות אבל להוסיף דאף באמה חולנית ל"מ חופה דחזיא לביאה פשיט' דלא אמרי' כן וע"כ נלפענ"ד דהעיקר כהט"ז ואף דמדברי הט"ז נרא' דלא חל עליו ימי משתה כל שלא בעל ולדידי נהפך הוא דאף דחל עליו אבילות מ"מ לא עדיף מרגל דנוהג דברים שבצנע' וכמ"ש ועכ"פ הדין דין אמת לפענ"ד. אך גוף הדבר שכ' הט"ז דכאן ליכא פסיד' כל שכבר נשא אינו עושה סעודה שנית באמת לפמ"ש התוס' בסוגיא דדם מפקד פקיד דעושין סעוד' בליל ביאה וע' בחידושי רש"ל שם ובב"ש סי' ס"ד ס"ק ד' א"כ אם לא יתירו לו לבעול שוב יצטרך סעודה שנית. ואולי כיון שאין חובה הסעודה כ"כ בליל ביאה לא התירו בשביל זה מיהו למנהגינו כשנושאין בע"ש עיקר הסעודה עושין ליל א' ובאמת שזה נכון שאין מערבין סעודת החתונה בסעודת שבת דאין מערבין שמחה בשמחה וכמבואר כעין זה באו"ח לענין סעודת ר"ח שחל בשבת וע' בט"ז ומ"א שם וא"כ צ"ע בכה"ג א"כ יש פסידת הסעודה ואולי בכה"ג מקרי פסידא. אבל באמת כוונת הט"ז לפענ"ד דכל שכבר כנס שוב אין הסעודה מעכבת ולא יצטרך לטבוח שנית דבשלמא כל שלא כנס שוב כשיצטרך לכנוס אחר האבילות יצטרך לטרוח אחר הסעוד' דהיא יכולה לכופו שיעשה סעודה אבל כאן כל שכבר כנס שוב א"צ לטרוח וז"ב לפענ"ד בכוונת הט"ז. אחר זמן רב ראיתי בשיורי רז"ה בהגהותיו לש"ע שהתעורר במ"ש דבעינן חופה דחזיא לביאה ע"ש מה שהקש' על הט"ז עפ"ז ומצאתי בשיטה מקובצת בכתובות דף ד' שהעיר ג"כ בזה הרב מוהר"ב ז"ל ושמחתי כי ת"ל דרכתי בדרך הישר. אך מ"ש למעלה דלא עדיפא מרגל דדברים שבצנע' נוהג צ"ע דהא שיטת הרמב"ם דגם דברים שבצנע' אינו נוהג ברגל מיהו לפמ"ש לקמן סי' שצ"ט לחלק בין היכא שחל המועד קודם דאז ל"מ חל האבלות אף שבצנעא משא"כ היכא דחל האבילות קודם ע"ש א"כ יש לחלק כמ"ש למעלה ודו"ק:

וראיתי בשו"ת מהרי"ט צהלון סי' ע"ח שהאריך באלמן שנשא אלמנה וכבר נכנסה לחופה והאריך שם אם גם באלמן שייך משום פסיד' וגם דכבר נשאה מקודם ובאמת להמעיין בנקה"כ יראה סתירה על כל דבריו וע' בדג"מ שהביא דברי הרמב"ם פ"ח מאבל וגם המהריט"ץ שם הזכיר דברי הרמב"ם ע"ש ועכ"פ לא קשה קושית הדג"מ על הט"ז וש"ך מד' הרמב"ם דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דברגל אינו נוהג אבילות כלל אבל לדידן אין ראיה וי"ל דנוהג אבילות קודם ודו"ק:

שם ואסור בתשמיש המטה. דעת הראב"ד דמ"מ מותר במזיגת הכוס והרחצת פניו וכו' וכלם חלקו עליו ולפענד"נ טעמו של הראב"ד כיון דבאמת יש לו דין ימי רגל לדידי' והא דאסור בתשמיש המטה הוא משום דדברים שבצנעא נוהג ולפ"ז אם נאסר גם מזיגת הכוס שוב יהי' דברים של פרהסיא דזה אסור ברגל דנרא' כנוהג אבלות ברגל וא"כ לכך אסרו לנהוג איסור במזיגת הכוס דאז יהי' ניכר האבילות וזה אסור וז"ב וכ"ש הוא מתספורת דמותר כאן בשביל זה דהו"ל דברים שבפרהסי' וע' בש"ך ס"ק י"א מכ"ש בזה דודאי פרסום גדול הוא. ובזה ממיל' מיושב מה שתמהו המהרש"א והש"ך כאן דבש"ס משמע דבאבילות יש להחמיר במזיגת הכוס מכ"ש דנדה והרי הראב"ד התיר ולפמ"ש א"ש דבסתם אבילות היכא דאינו ימי רגל שלו פשיט' דאסור וכאן התירו משום דהוה ימי הרגל ואסור דברים של פרהסיא. ובזה מיושב היטב דברי הרמ"ה שדעתו דלמשנה אחרונ' דגומר ביאתו ופירש גם דם נדה קיל ליה שהתירו לו לגמור ביאתו ולכך צריך שמירה הוא בין אנשים כדרך שאמרו לגבי אבילות בשביל דקילא ליה צריך שמיר' ותמה המהרש"א דא"כ מהיכן דייק הש"ס בכתובות שם דמדקתני הוא ישן בין אנשים וכו' דדברים שבצנעא נוהג דלמא אתיא כמשנה אחרונ' ואסרו משום דם נדה ולפמ"ש א"ש דהרמ"ה י"ל דס"ל כשיטת הראב"ד הנ"ל דדייק מדקתני הוא ישן בין אנשים משמע רק חומר' זו ולא חומר' דמזיגת הכוס וכדומה ומעתה ע"כ משום דימי הרגל הוא ודברים שבצנעא נוהג דאל"כ יקשה למה מותר במזיגת הכוס הא אף בסתם כדה אסור מכ"ש בנדה כה"ג דקיל וע"כ דמיירי למשנה הראשונ' ולא שייך דם נדה כלל ורק משום אבילות הוא וא"כ מזיגת הכוס הו"ל דבר שבפרהסי' והראב"ד דמתיר בזמן הזה מזיגת הכוס אף דשייך משום דם נדה ע"כ בבתולה מיירי וכמ"ש הש"ך ס"ק ז' ובחידושי למס' נדה והל' נדה סי' קצ"ג ישבתי קושית המהרש"א באופנים שונים:

שם ובועל בעילת מצוה ופורש עט"ז ס"ק ז' מ"ש בזה והנקה"כ השיג עליו ואעתיק כאן מ"ש לי כבוד אבי מורי הרב הגאון החריף מוה' ארי' לייבוש נ"י נאטהנזאהן הלוי ביום כ"ז מנחם תר"ה וז"ל והנה מה שהשיג מדברי הרא"ש יפה השיג דהא הרא"ש כ' לדחות ראיית הרמ"ה מדלא אמר רב יוסף דינו אריש' דמשנתינו למשנה ראשונ' קאי ע"ש ואם איתא בלא"ה אין ראיה כלל דשם אפי' בעל אסור משום אבילות דקילא ואף דאיכא גם איסור נדה דחמירא מ"מ אין להקל על דין תלמוד כיון דבזמן התלמוד הי' אסור להתייחד כמ"ש הט"ז משא"כ בחתן שבעל ואין כאן אבילות דליכ' למימר סברא זו דהא בזמן התלמוד לא היה כאן איסור כלל ע"ז דאין נ"מ ובכל גווני מותר לדידן אך עדיין תמוה מדברי פסקי הרא"ש ומדברי הטוש"ע דכתבו הדין גם לדידן. ומ"ש הש"ך בס"ק ו' בשם הב"ח דמיירי בבעולה צ"ע דא"כ אמאי כתבו שבעת ימי המשתה הא בבעול' ליכא אלא ג' ימים, גם מ"ש הש"ך מדברי הרמ"א סי' קצ"ב דכ' דשרי להתייחד תמוה דשם מיירי בלא אבלות ובכה"ג ודאי שרי דהא בזמן התלמוד בכה"ג לא הוה איסור כלל משא"כ באבילות וז"ב. גם מ"ש הש"ך מדברי התוס' ד"ה בועל תמוה דהתוס' שפיר כתבו דהש"ס הוכיח שפיר דדברים שבצנע' נוהג דאי נימא דאינו נוהג והא דהוא ישן וכו' היינו משום דם בתולים א"כ הו"ל להתיר בבעל דחמיר' ליה נדה ובזה אין לומר דאין להקל על דין התלמוד דהא בדין התלמוד לא היה איסור כלל דמשום נדה ליכא למשנה ראשונ' ומשום אבילות ג"כ ליכא דהא זה קאי אם דברים שבצנע' אינו נוהג ודו"ק היטב:

והנה דברי הרמ"ה שהביא הרא"ש שהביא ראיה מדלא אמר ר"י דבריו אריש' תמוה לי דס"ס קשיא למאי דלא ס"ד עדיין דברי רב אשי רק דיש חילוק בין אבילות דידי' לדידה א"כ תקשי אמאי לא אמר ר"י ל"ש אריש' דבזה לא שייך סברת הרמ"ה דיש קולא דגומר ביאתו דאכתי לא ידעי' סברא זו. ואמנם י"ל דבאמת סברא זו ידעינן גם בס"ד רק דס"ד דהא דנוהג בריש' ז' ימי המשתה אין בו קולא כלל כיון דכבר חל עליו שמחת חופה תו לא מצי חייל אבילות כלל רק דסברת ר"א כיון דאכן בעצמינו גורמים זה דיחול עליו שמחת החופה כדי לדחות האבלות זה מקרי קולא ודו"ק ומפני נחיצת הפאסט והתקדש ליל השבת הוכרחתי להפסיק באמצע עכ"ל הזהב. והנה זה יצא ראשונ' מ"ש להקשות על הש"ך בשם הב"ח שכ' דמיירי בבעילה דא"כ למה פורש ז' ימי המשת' דהא בבעול' ליכא ז' ימים והיא תמיה גדולה. הנה אף דבאהע"ז סי' ס"ד ס"ב מבואר די"א דבחור שנשא בעולה צריך ז' ימי המשת' והיא שיטת הר"ן ודעימי' מ"מ קשה על הטור דפוסק שם ג' ימים וכן נרא' מהש"ע שם שפוסק כדעה הראשונ' מדכ' בל' וי"א ומצאתי בשיעורי הרז"ה בהגהותיו לש"ע יו"ד שם שעמד בזה אבל אם כי לשונו מגומגם אבל כוונת הב"ח במ"ע וכדומה דל"ש בתולים ומ"מ צריך לשמוח עמה ז' ימים ואף די"ל דבכה"ג ג"כ לא שייך שצריך פתוי כ"כ וליכא שמחה מ"מ מסתימת לשון הפוסקים לא נרא' כן וא"כ צריך שמחה ז' ימים אף דל"ש טענת בתולים ומצאתי במהרש"א בכתובות דף ד' שכ' שני התירוצים או במ"ע או באלמנה שנשאת לבחור ע"ש וא"ל דהמהרש"א מיירי באלמנה שאינה בעולה וע' ח"מ וב"ש סי' ס"ד ס"ק ג' דזה אינו דא"כ שוב יש עדן משום דם בתולים ודו"ק. ומיהו מ"ש הב"ח עוד שם תירץ דצריך שימור משום אבילות כשיש לו אשה אחרת זה ודאי תמוה דלדידן ל"ש זאת דיש חרגמ"ה ולכך השמיט הש"ך. ומ"ש להשיג על הש"ך דמביא מסי' קצ"ב ושם מיירי בלי אבילות וליכא שום קולא. הנה לפענ"ד כוונת הש"ך שם בכל דבריו להוכיח כשיטת הרא"ש ולא כשיטת הרמ"ה ועיקר בא להוכיח דקיי"ל כהרא"ש וא"כ ממיל' גם באבילות כן כשם דיש חשש משום נדה ודם נדה חמיר ליה ול"ח ממילא כ"ש כשיש עוד חשש. ובזה הן נסתר מחמתו גם מ"ש להשיג על מ"ש הש"ך ראיה מדברי התוס' בכתובות דף ד' דעיקר כוונת הש"ך שם דגם בדברי התוס' מבואר דלא כרמ"ה דלהרמ"ה הומ"ל דפורש משום נדות ולא שייך לומר דאי בעיל אשתו ישנה עמו דז"א דהרי אסור משום דהקילו שבועל בעילת מצוה ופורש למשנה אחרונ' וע"כ דלא כרמ"ה והמעיין בנקה"כ ימצא כי עיקר השגת הש"ך הוא דקיי"ל כרא"ש שחולק על הרמ"ה וממיל' אין מקום להט"ז דלא יחלוק על הרא"ש ודעימי' ולכך כ' שם דגם הרמ"ה לא קאמר דלא היו פורשים והמעיין בכללות דבריו לבבו יבין שלא בא רק לשלול סברת הרמ"ה דיהי' אסור גם בנדות אבל לדחות דברי הט"ז וסברתו א"צ לזה רק דממיל' נדחה כיון דלא קיי"ל כהרמ"ה וע"כ דדם בתולים חמיר ליה א"כ ממיל' גם בשביל אבילות לא דקיל דניהו דראה דהקילו בשביל אבילות אבל בנדות לא הקילו וכמ"ש הרא"ש וז"ב ומה שהקש' לשיטת הרמ"ה אכתי קשה להס"ד טרם שחידש ר"א סברא זו דכיון דאקולי אתי לזלזולי א"כ אמאי לא נקט ר"י גם אריש, לפענ"ד לק"מ דבאמת הא דאמרינן דאבילות קילא מנדה להס"ד באבילות דידיה הוא לפי שאבילות אינו דאורייתא רק יום אחד לשיטת הגאונים ובלילה הוה דרבנן משא"כ נדה וא"כ זה נדה ממש אבל שם מה דבועל בעילת מצוה ופורש אינו רק חומרא דרבנן אף לדידן דמחמירין כמשנה אחרונה וא"כ פשיטא דעל חומר דרבנן חיישינן שמא יעבור וצריך שמירה ורק למה דאסיק ר"א דרק באבילות דהכא חיישינן משום דקילא ליה חידש הרמ"ה דה"ה בכל נדה דעלמא חיישינן דהרי חזינן דגם באבילות דעלמא חמירא ליה ולא חיישינן שיעבור ורק דכאן דקילא ליה וה"ה מנדה דרבנן וז"ב. ואחר שכתבתי כ"ז מצאתי בספר סדרי טהרה סי' קצ"ג ס"ק ז' שהשיג ג"כ על הש"ך כמ"ש למעלה ולפמ"ש מיושב. אבל לדינא באמת אין נ"מ דהא לדידן בכל ענין נוהג אבילות תחלה כמ"ש בנקה"כ כאן ס"ק א' וכ"כ בס"ט שם וע' במהרש"א מה שהשיג על הרמ"ה ובחידושי להלכות נדה כתבתי בזה ואכ"מ שוב נזכרתי שה"ה כתב בפ"א מאישות ה"ד דלענין איסור דרבנן לא שייך חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות די"ל דלא זהירי כ"כ אינשי באיסור דרבנן וזה ראי' ברורה למ"ש למעל' דלהס"ד הוה מקילין בדם בתולים דאינו רק חומרא בעלמא. ובגוף דברי הט"ז שכתב דאין לנו כח להקל על התלמוד וכל דבזמן התלמוד היו מחמירין אין לנו כח להקל לכאור' הייתי מביא ראי' מהא דכתב הר"ן בפרק כ"ש דלכך הוה חמץ דשיל"מ דאף דקנס ר"ש ואסר החמץ כל שמה"ת היה מותר קרי דבר שיל"מ הרי דאף דחז"ל החמירו ואסרו מ"מ לא בשביל זה עקרו שם דבר שיל"מ ממנו להקל עי"ז ואף דהר"ן חולק ע"ז ואמר כיון דאסרו מסתמא לא החמירו שיהיה נקרא דבר שיל"מ היינו חז"ל גופייהו לא היו נותנין עליו חומרא דדבר שיל"מ כיון שכבר אסרו אבל כל שהיה עליו שם דבר שיש לו מתירין לא נעקר אף שהחמירו רבנן דאין לכו להקל ע"י חומרת חז"ל דלהחמיר אמרו ולא להקל עי"ז וכן מצינו בכמה מקומות שאף שהחמירו חז"ל בכ"ז היכא שנצמח קולא עי"ז לא מקילינן דוק ותמצא. הנה בר"ח מרחשוון שנת תרי"ג שאל אותי הרב החריף המופלג מוה' מאיר בראם כ"י בהא דאמרו דמכניסין את המת לחדר ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואמאי לא ניחוש לדם חימוד כיון דזמן המוגבל של החתונ' היה על ימים מאוחרים רק שאירע מקרה שמת לו מת שצריכין להקדים החופ' ושייך חימוד חדש כמ"ש הט"ז סי' קצ"ב. והנה הוא הקשה על הש"ס כתובות שם דאמרו מפני האונס מותר ומפרש לה בכה"ג ובאמת על הש"ס ל"ק דאפשר דלא גזרו עדיין על החימוד והי' גזירת אחרונים אמנם לדידן קשה על הדין מיהו יש לומר דחימוד שאינו רק חומרא דרבנן בודאי התירו משום ביאת מצוה ופסידא וז"פ וגוף דברי הט"ז לא ידעתי לאיזה ס"ק נתכוין אם על ס"ק ג' או ס"ק ח':

סימן שדמ

סי"ח מספידין ת"ח ונשותיהם בבהמ"ד אבל לא שאר העם מקורו במגלה דף כ"ח דאין מספידין בהם הספד של יחיד אבל קורין בהם ומספידים הספד של רבים ופירש"י שכל שמתאספים רבים ובהכ"נ ראוי לכך וע' באו"ח סי' קנ"א ובשו"ת פאר הדור להרמב"ם סי' ע"ז מבואר בהדיא דהספד של רבים היינו דוקא כשמת אחד מגדולי הדור או אדם כשר שנפטר לעולמו אז מותר להספיד והטעם נראה לפענ"ד דבאמת בהכ"נ לא נעשה רק לתפל' ולקדוש' רק אם מספידים גדולי הדוד זה ג"כ צורך קדוש' שיתעוררו העם לעשות תשוב' וזה כל יסוד קיבוץ בבהכ"נ לתפל' ולקדוש' ולתשוב' על עוונות ולכך כתב הרמב"ם שגם על אדם כשר שנפטר ג"כ בכלל הספד של רבים משום שגם כם צריך לבכות על אדם כשר וצריך לקרוע כששומע בין מית' לקבור' כמבואר סי' ש"מ וא"כ יתעוררו בהספידו לעשות תשוב' וזה מותר ורש"י דפירש במגלה דף כ"ח משום שהוא בית גדול וראוי להתאסף בו עם רב היינו משים דרצה לתת טעם למה מספידין בבהכ"נ דוקא ולא ברחוב ואמר מפני שהוא גדול וראוי שיתאספו העם אבל טעם ההיתר הוא מפני שמתעוררים בתשוב' הארכתי בזה אף דהם דברים פשוטים מפני שראיתי להגאון מוהר"ם ז"ל אבד"ק אונגוואהר בספרו אמרי אש חלק או"ח סי' ט' שהאריך שם שאסור להעמיד התופ' בבהכ"נ והביא שם דברי רש"י והרמב"ם אלו וכל דבריו שם אהובים וחביבים אבל לא ביאר הטעם שמותר להספיד ולפמ"ש מבואר היטב משום שעי"ז מתעוררים לתשוב' אבל להעמיד החופ' וצריכין להיות שם אנשים ונשים בתערובות זה לא אמר אדם מעולם וכבר אמרו בסוכה נ"ב אם בשעת ההספד כך בשעת שמח' לא כ"ש וז"ב ופשוט וע"ש סי' יו"ד. ובזה אני אומר דצדקו דברי הבית הלל ביו"ד סי' קכ"ד ובאהע"ז סי' למ"ד שהשיג על הריב"ש שכתב דב"ה דינו לענין גיטין כסמטא והוא השיג עליו דבהכ"נ יש לו דין חצר השותפין ובב"ש סי' למ"ד ס"ק ט' רצה ליישב דדוקא לענין גיטין וקידושין דרגילין לעשות בבהכ"נ לכך יש לו דין סטמא. והנה במחכית קידושין ודאי אינו רגיל בבהכ"נ ול"מ בזמן הזה דמקדשין תחת החופ' ואין דרך להעמיד החופ' בבהכ"נ והרמ"א בסי' ס"א כתב דנהגו להעמיד החופ' תחת השמים וגם לפי זמנם שהיו נוהגין לקדש לבד ואח"כ החופ' אבל בקידושין שיש שם אנשים ונשים כל הקרובים וקרובות כנהוג אסור בבהכ"נ. ובאמת בריב"ש לא כתב רק לגבי גיטין והם למדו גם לקידושין אבל גם בגט הוא קיבוץ רב וגם נשים בתוכם הקרובות וזה לא נכון בבהכ"נ ואולי כוונת הריב"ש בחצר בהכ"נ ול"ק מנדרים דשם מיירי בבהכ"נ עצמו אבל גם זה אינו נכון דגם חצר בהכ"נ מקודש ואינו ראוי שיהי' תערובות אנשים ונשים כנלפענ"ד ודו"ק. והנה בשו"ת בית יעקב סי' פ"ג כתב דת"ח מופלג בדורו שמת אף שאמר אל תספדוני אין שומעין לו והביא ראי' ממ"ש התוס' בסנהדרין דף מ"ו דמלך שאני ומכ"ש חכם דכבודו גדול. והנה בעת פטירת דו"ז רבינו הגדול בעל ישועות יעקב זצלה"ה כתבתי בזה ענין גדול. והנה כעת בשנת תרכ"א דר"ח אייר הקשיתי מהא דאמרו בברכות דף י"ב ע"ב דלמא מלך שאני ושם קאי ג"כ לענין שאול ומבואר דמלך עדיף יותר מת"ח והרי נביא עומד לפני מלך אלמא דמלך שאני. ולכאור' רציתי לומר דש"ה דהיה ת"ח ומלך אלא דלפ"ז גם הראי' שהביא הב"י מדברי התוס' ג"כ אינה ראי'. והנה הרב הגדול הדיין מוה' חיים יוסף עלינבערג כ"י הקשה דהא חזינן דשאני מלך דל"מ למחול על כבודו משא"כ חכם. והשבתי דז"א דשאני התם דתורה דילי' הוא ומצי למחול אבל שם שמת לא נוכל למחול על כבודו. אך אכתי קשה דכל שהת"ח צוה שלא להספידו יש לומר דמצי מחיל מיהו אם הספידא יקרא דחיי לא מצי מחיל כבוד אחרים ודו"ק היטב:

סימן שמה

ס"ב כגון שאמר הרי הוא עולה על ראש הגג וכו'. לכאורה נרא' דהינו משום דאמרינן הוכיח תחלתו על סופו וכמו דאמר רשב"ג הוכיח סופו על תחלתו וע' בחולין דף ל"ט דלא הביאו מזה כלל ובאמת לפי מה דאמר רשב"ג שם דאם הרוח דוחפתו אינו גט גם כאן היה לו לחלק כן ושם בעי מעשה המוכיח קצה כגון דאמר כתבו וע' בטוש"ע אהע"ז סי' קמ"א סעיף ט"ז י"ז וע' בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' מ"ד וצ"ע בזה. גם קשה לכאור' אמאי אמר שם דאם מעצמו נפל הרי זה גט ולמה נחזיק עצמו בחזקת מאבד עצמו לדעת והרי כאן בעינן שיאמר ראו שאני עולה וא"ל דשאני התם דאמר כתבו זה הוה כמעשה ודחו בחולין דף ל"ט שם דמייתי מרשב"ג דגיטין דע"כ לא קאמר רשב"ג התם דאמר כתבו ולקושיא הראשונ' יש לומר דשאני הוכיח סופו על תחלתו מתחלתו על סופו דודאי כל שראינו שעשה בדרך כעס ממילא הוכיח תחלתו שבודאי רצה לאבד עצמו לדעת אבל לא כשעשה מעשה בתחלתו בסתם ונימא דסופו הוכיח על תחלתו זה באמת אין סברא דדלמא עכשיו נשתנה הדבר ומתחלתו לא דימה כן ובאמת בחו"מ סי' רמ"ה סי"א מבואר דדעת הרא"ש דקיי"ל כת"ק דרשב"ג דעבדים ואף דמבואר שם דדוקא במתנת שכ"מ ולא בבריא הא הרמ"א חולק שם ודבריו עיקר וכמ"ש הסמ"ע והש"ך שם ולפענ"ד ראי' לזה מהא דחולין הנ"ל דרב שיזבי אמר משום כבודו דרשב"ג דגיטין ורבינא אמר משום כבודו דרשב"ג דעבדים והדבר יפלח דא"כ אמאי לא אמרו בה איסור והא אמרת משום כבודן דרבנן והא ע"כ לא אמרו רבנן אלא בדלא שמענו דמחשב וכדדחי לר"ח וכבר תמה בזה בשו"ת אא"ז שער אפרים סי' קכ"ב ונדחק ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמשמע להש"ס דרק רשב"ג ס"ל דהוכיח סופו על תחלתו דרשב"ג הוא שחידש כן אבל רבנן פליגי עליה ומכ"ש בהך רשב"ג דעבדים מבואר בהדיא דת"ק דרשב"ג חולק על רשב"ג וס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וא"כ איך אפשר לומר דרבנן ס"ל הוכיח סופו על תחלתו מה דלא שמענו דס"ל ומסתמא ס"ל כרבנן דרשב"ג דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וגם עכ"פ משום כבודן דאותו רבנן דפליגי על רשב"ג וס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו לכך לא אמרו בה איסור וז"ב ופשוט ולפ"ז ע"כ דאף במתנת בריא ס"ל לת"ק דרשב"ג כן דאל"כ אכתי יקשה אמאי לא אמרי בה איסור וכרשב"ג דהא אף ת"ק מודה בבריא דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו ולר"א בודאי אסור וגם רבנן אפשר דמודים בחשוב לבסוף וע"כ דת"ק פליג אף בבריא. ובזה מיושב גם דברי המהרי"ק סי' קנ"ה שהביא ראי' דאין לחלק דכל שיש מעשה עם השתיק' אמרינן דלא הוכיח סופו על תחלתו שהרי קבל השטר דא"כ מה הביא בחולין ראי' לענין מעשה דקסרין ששם לא היה מעשה ותמה בשו"ת אא"ז ש"א שם דהרי הרא"ש מוקי במתנת שכ"מ ובמתנת שכ"מ לא היה קבלת השטר דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ולפמ"ש אתי שפיר דמהרי"ק ס"ל דגם הרא"ש לא מוקי דוקא במתנת שכ"מ רק דבמתנת שכ"מ בעינן מטי לידיה והיינו מטעם המהרי"ק הנ"ל דבעינן מעשה עם השתיק' ודו"ק. עכ"פ מכאן ראי' ברורה דאף בבריא המחלוקת וכמ"ש הש"ך ועלח"מ פ"ד מזכייה הלכה ג' שנדחק בדברי ה"ה שכתב דהפלוגתא מיירי בין בבריא ובין בשכ"מ דיש לומר דבשכ"מ אף רשב"ג מודה ובמחכ"ת לא זכר דברי הרא"ש דמוקי הפלוגתא דת"ק ורשב"ג דוקא בשכ"מ וכמ"ש. ומכאן נרא' לפענ"ד ראי' ברור' לרבינו דפסק בפ"ד מזכייה דהוה ספק אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו או לא וכתב ה"ה דיצא לו ממעשה דקסרין ולפמ"ש יש לומר דא"א לחלק בין שם להך דא"כ היכא מדמה הש"ס ללמוד מהך דרשב"ג דעבדים ולכך פסק בכ"מ דספק הוא ועיין בפ"ט מתרומות ה"ו ובכ"מ ובמלמ"ל תמה על הכ"מ וכתבתי על הגליון דנעלם ממני לפי שעה הש"ס בכריתות דף כ"ד שלזה כוון הכ"מ ועיין בתוס' חולין דף ל"ט ע"ב ד"ה אם. ובאמת שבש"ע יו"ד סי' ד' פסק במעש' דקסרין דהוה ספק ותמה הרש"ל הובא בט"ז שם דלשיטת הרא"ש דפסק כת"ק דרשב"ג וא"כ מהראוי להתיר לגמרי ובאמת לשיטת הב"י בבדק הבית דדוקא במתנת שכ"מ ת"ק חולק וא"כ אתי שפיר אבל אנן לא קיי"ל ובכל ענין הוה ספק. וראיתי בכו"פ סי' ד' שם שהקש' דלמה לא דחי הש"ס ע"כ לא אמרו בש"ס דרשב"ג ס"ל הוכיח סופו על תחלתו רק משום דכיון דלא מטי לידיה למה יצווח משא"כ במעש' דקסרין דלמה שתק ולא חשב בתחל' ולק"מ דשם שייך הסברא דלמ' שתק בתחל' ואח"כ צווח וצריך לחדש משום דגם בתחל' היה מחשבתו כן וחישב כן במחשבתו ורק שאח"כ ביאר כן בהדיא ודו"ק:

שם סעיף ב' מי שגנב וכו' ע' בד"מ שכ' לחלוק על הב"י באות ג' שדעתו כדעת המרדכי שעל גנב אין מתאבלין שאף שדחה ראייתו אבל דינו לא נדחה ואדרב' הביא ראיה לזה והד"מ כ' דבשו"ת מהרי"ו לא כ' כן והעתיק כל ל' מהרי"ו והמהרי"ו כ' ומ"ש שכל הגונב כאילו שופך דמים כבר כ' הב"י סי' שע"ה פירושו ומאד תמהני דניהו דיפה השיב הב"י על מ"ש במס' שמחות שכל הגונב כאלו ש"ד אבל מה השיב על ראיות ב"י מהא דמבואר גבי הרוגי ב"ד וכו' כיוצא בו הגונב את המכס כו' הרי זה שופך דמים כו' והיא ראיה נצחת לכאור' וכמ"ש ב"י אבל באמת לפענ"ד הדבר תמוה דבאמת דברי המס' שמחות בעצמם תמוהים דכלל בהדי הרוגי ב"ד שאין מתאבלין כיוצא בי הגונב את המכס ואת החרם הר"ז כאלו שופך דמים כו' ומה עניינו לשם ומקודם לא אמר כלל שהשופך דמים אין מתאבלין עליו או המחלל שבת ועע"ז שיהי' שייך לומר עליו כיוצא בו וגם יפה תמה המהרי"ו דהיכן מצינו שש"ד ועע"ז שאין מתאבלין עליו אף שאין לו חל"ה. אבל האמת יורה דרכו דט"ס נפל במס' שמחות והך לשון כיוצא בו הגונב מן המכס ואת החרם הכתוב בהל' טו' צ"ל אחר הלכה י"א שעל מה שכ' ולא מלגנוב שכל הגונב כאלו ש"ד שפירושו כאילו גרם הריגה וע"ז וחילול שבת וכמ"ש הב"י סי' שע"ה בשם הרמב"ן בתורת האדם ע"ז קאמר כיוצא בו הגונב מן המכס ואת החרם כאלו ש"ד ולא כאלו שופך דמים בלבד אלא כאלו עע"ז ומגלה עריות ומחלל שבת ונמצא לא קאי הך לשון כיוצא בו רק על מה שזה יכול לגרום ש"ד וחילול שבת וכל הנהו עבירות כמו"כ אלו הגונבין המכס וחרם יכול לגרום אותן עבירות אבל לענין אבילות דין הרוגי מלכות יש עליו ונמצא ראית הב"י היא סתירה ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה