אור ברסלב

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן ת

סימן שצט

ס"א אבל לחזור הפרשה ע' ט"ז שכ' בשם רש"ל דדוקא בשבת לפי שהוא זמנו היום וכתבתי בגליון הש"ע דאף שיכול להשלים עד יום רביעי כמבואר באו"ח סי' רפ"ה מ"מ כיון שעיקר זמנו הוא בשבת כמבואר שם באו"ח א"כ מחובת היום היא ומותר וכ"כ בשו"ת ארבעה טורי אבן להגאון החסיד מוהר"ח אבד"ק אמשטרדם בתשובה סי' י"א:

והנה אירע מעשה בשנת תר"י שהקורא בבית העשירי קודש שאני מתפלל שם בשבת תפלת וותיקין נעשה אבל ב"מ ובא ושאל אותי אם מותר לקרות בשבת בס"ת שזה לו שלש שנים שנוהג במצוה זו להיות קורא עדי שבת בשבתו ולא הפסיק בשום שבת וזה נחשב בעיניו למצוה גדולה והוא קורא בחנם רק לשם מצוה. והוריתי דמותר לקרות והטעם, דזה הוה כפרהסיא וכמו דמבואר כאן דר"ת קראו אותו בכל פעם שלישי ועלה מעצמו באותו שבת משום דמחשב כפרהסיא מכ"ש כאן דהקורא ניכר וידוע ואין כאן קורא אחר ואם נקרא קורא אחר אתו כ"ע ושיירי למה לא קרא הקורא בתמידות ויהי' פרהסיא בשביל דאבל הוא ובלא"ה נלפענ"ד דהרי בדבר האבד התירו באבל ומכ"ש בזה דזה מחזיק במצוה הזאת שיקרא כל השנה כלה בלי הפסק ואם יפסוק בשבת הזה יהי' פסידא דלא הדר וע' בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק' שהורה בשביל זה לסומא שהיה רגיל לקרות משניות בע"פ ומתה עליו אשתו שמותר ללמוד אותן המשניות בכל הרגל לפי שהוא דבר האבד שאם לא ילמוד ישכח ולפענ"ד ה"ה בזה דכל דאין לו תשלומין הוה כדבר האבד. ומטעם זה נרא' במ"ש בשו"ת ארבעה טורי אבן שם באחד שרגיל ללמוד פסקי מס' שבת בכל שבת וכ' הוא שלא ילמוד בשבת הלז ומדמה להא דמבואר באו"ח סי' תקנ"ד לענין ט"ב דאין לומר פרקי אבות ולפמ"ש י"ל דזה הוה פסידא דלא הדר דאין מקום להשלים ול"ד לפרקי אבות דיכול להשלים בשבת אחרת וגם הוא בעצמו הרגיש בזה ודחה בקל ולפמ"ש הדבר ברור דיוכל ללמוד וגם לפמ"ש הח"ץ שם דאם יושב ובטל בודאי אינו נכון מיהו זה לא כ' רק ביו"ט דיש לסמוך בשעת הדחק על דברי הרמב"ם דאין אבילות נוהג ברגל אף בצנעא אבל בשבת פשיטא דאסור אבל מ"מ מצד דהוה פסידא דלא הדר בודאי מותר וע' באו"ח סי' תקנ"ג ובמג"א שם וע' במג"א סי' תקנ"ד ס"ק ז' דחזן הקורא מותר לקרות הפרשה בטעם שקורא בציבור הרי דהתירו בט"ב אף לחזור הפרשה כדי שיקרא אח"כ ומכ"ש בשבת עצמו ולהקרות בפני הציבור בודאי מותר וז"ב ופשוט ולפי שהיה מי שערער כתבתי:

שם ס"א אבל דברים שבפרהסיא לא. הנה שנת תרי"א ב' לר"ח אדר שני הלכה לעולמה חמותי ז"ל והנה צוותה בצוואה שלה שגם אני אתפלל שם וארשום בכאן איזה ענינים שנתחדש לי והנה נשאלתי מגיסי הרבני שהוא האבל ב"מ במוש"ק אם יחלוץ המנעלים תיכף באמירת ברכו או לאחר הבדלה וטעמו כי אחר שצריך לומר שעוד קדושת שבת בשביל שעדן לא הבדיל א"כ היאך יחלוץ מנעליו. והשבתי שיש ללמוד מט"ב שחולצין תיכף בברכו אף שלא הבדיל בתפלה ועדן קדושת שבת עליו ואף ששם לא שייך הבדלה על הכוס מ"מ הבדלה בתפלה בעי ואפ"ה חולצין תיכף כמבואר באו"ח סי' תקנ"ז וה"ה כאן וכן הגידו כי כן מנהג העולם באם חלילה אירע אבלות. אמנם לפענ"ד עוד טעם לזה דבאמת אבילות שבצנעא נוהג רק שבפרהסיא אינו נוהג בשבת וא"כ כל ששבת הלך לו רק שעוד לא הבדיל פשיטא דלא הוה עכ"פ אבלות בפרהסיא עכ"פ דהרואה שחול יאמר שכבר התפלל והבדיל בתפלה ובודאי סגי ובפרט שבאמת יש לו דין לילה והרי בחשכה מוצאי י"ט האחרון של פסח מותר לו לאכול חמץ אף שלא התפלל והבדיל כמ"ש המג"א בסי' תצ"א וע' סוף סי' רס"ג בט"ז ומג"א שם וה"ה כאן דאינו תלוי במה שממשיך עליו השבת סוף סוף לילה הוא וחל האבלות ב"מ וצ"ע כי בש"ע בהלכות אבלות חפשתי כמעט בכל הלכות אבלות ולא מצאתי שום הערה:

עוד הי' שם מעשה שבבית גיסי הרב נ"י יש מנין מקדמת דנא בעלייתו קדר בה אמנם חמותי ז"ל צוותה שיהי' המנין בבית שהיתה דרה בה והנה נשאלתי אם לומר שם ברכת מעין שבע והוריתי לומר ואף שמבואר בש"ע או"ח סי' רס"ז ס"י שאין אומרים ברכת מעין שבע בבית אבלים וכתבתי בגליון דה"ה במה מדליקין כמ"ש הב"י ביו"ד סי' שצ"ג והובא בבאר הגולה סי' שפ"ד שם מ"מ זה במנין שאינו קבוע רק שאז הוה בית אבלים דליכא טעמא דמאחרין לבא וע' ט"ז באו"ח שם אבל כאן המנין קבוע בבית זה ואף שאינו בעליה זו מ"מ בבית זה קבוע ואנשי המנין קבועים וגם רצונם לקבוע בבית זה כל השנה כאשר צוותה חמותי ז"ל פשיטא דלא גרע ממנין קבוע דאף בפעם ראשונה אומרים במ"ז ועט"ז שם:

עוד הי' שאשתי תי' קבלה שבעה ב"מ שם ולא רצתה ללכת לביתה בע"ש סמוך לחשיכה ולהדליק הנרות ואח"כ תחזור שם להתפלל וקשה עלי' הליכה פעמיים והדליקה שם ואני הדלקתי בביתינו כי אכלנו בביתינו בשבת ועיקר הדלקה במקום סעודה כמבואר סי' רס"ג והנה מבואר באחרונים דאם הבעל מברך לפעמים כשאין האשה בביתה צריך לברך שהחיינו ואמרתי דמלבד מה שיש לעיין בענין חיוב שהחיינו וע' ביו"ד סי' כ"ח ובש"ך ותב"ש שם ובמג"א סי' כ"ב ובמגן גבורים שם אף גם כיון דהאשה כאן רק שמחמת האבלות ב"מ קרה זאת לא שייך לברך שהחיינו דאינו בא משום שמחה רק מחמת צער ומידי דהוה במילה דמשום צערא דינוקא לא מברכין שהשמחה במעונו ומכ"ש בזה כנלפענ"ד. וצדקתך צדק ודאי דאומרים ואף דביום שא"א תחנון אם היה חל בחול א"א צ"צ היינו משום שהוא יום שמחה וכאן גוף הענין הוא אבלות רק בבית אבל אין אומרים תחנון לפי שמה"ד מתוח עליו אבל מה ענינו לצ"צ כנלפענ"ד ברור. וכן אמרו שם צ"צ וגם צ"ץ נתקנה על מיתת משה א"כ בודאי ראוי לומר בבית האבל כנלפענ"ד ומ"ש הכלבו דא"א למנצח היינו למנצח מזמור יענך שא"א ביום שא"א תחנה אבל מ"ש שא"א שיר מזמור לא הבינותי איזה שיר מזמור אולי הכוונה לשיר של יום ואינו במשמע וראיתי בב"י עצמו שהעתיק שיר מזמור לאסף וכמדומה שהוא סי' פ"ג בתהלים:

ודרך אגב אבאר מ"ש בהא דאמרו במ"ק דף כ"ד אבל ששימש מטתו בימי אבלו חייב מיתה א"ל ר"פ אסור אתמר ומשמיה דר"י אתמר וכ' הגאון מוהר"ע איגר ז"ל בגליון הש"ס שם וז"ל לא ידעתי מה חידש בזה הא איתא בברייתא דף כ"א דאבל אסור בתשמיש המטה והיא תימה רבתי והנני יוסיף דלמה אמר משמיה דר"י והלא זה גם משמיה דשמואל ראוי להאמר ולפענ"ד הדברים פשוטים דהנה ר"י אבעיא לי' משמואל יש אבלות בשבת או לא וא"ל אין נוהג בשבת וכתבו התוס' דר"י לא קיבל מיניה דר"י ס"ל דדברים שבצנעא נוהג ולפ"ז כאן דאמר אבל ששימש בימי אבלו והרי שבת ג"כ ימי אבלו הוא והיינו אליבא דר"י דנוהג דברים שבצנעא אבל לשמואל אינו אסור בתשמיש בשבת ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה