אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שצט

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שצט

סימן שצח

ס"א הלכך אין מתעסקין בו וכו' הרר"י כתב דמ"מ הרגל עולה למנין למ"ד דלא גרע מקובר מתו ברגל וכתב הב"י דהיינו שנודע לו קודם הרגל ממיתת המת ע"ש וכוונתו דהלא רבינו ירוחם מיירי במי ששגג או הזיד ולא נהג אבלות קודם הרגל או שהיה קרוב לחשכה וכמבואר כאן בש"ע וע"ז כתב דאף דאין הרגל מבטל האבלו' אבל עכ"פ עולה במנין השלשים וכמבואר כאן וע"ז כתב דלא גרע מקובר מתו ברגל והיינו דל"ת כיון שלא נהג שום אבילות קודם הרגל א"כ כיון שברגל אינו נוהג אבלות א"כ ממילא לא יעלה למנין וע"ז אמר דלא גרע מקובר מתו ברגל דודאי לא נהג קודם ואפ"ה עולה למנין מכ"ש בזה דעכ"פ מת קודם ונודע לו קודם וז"ב ופשוט ולא לאורך הוא צריך כ"א בשביל שהש"ך כאן ס"ק ד' הגיה בדברי הב"י וכפי הנראה קשה לו דאם נודע לו קודם אף שלא נהג אבילות כלל מ"מ מבטל וזה ודאי א"א כמבואר כאן בש"ע וצ"ע על הש"ך:

שם ס"ב לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל עיין ט"ז שהאריך דש"ע אין עולה אף להיות נחשב כשמנה ימים דלא כהרש"ל ומ"ב שכתבו שעולה לשבע' ימים עכ"פ ונקה"כ חולק דאין ראיותיו ראיו' ע"ש ולפענ"ד נרא' העיקר כט"ז וחילי דילי דהרי בהא דמבואר כאן בסעיף א' דהקובר מתו שעה אחת לפני הרגל של סוכות דשעה אחת לפני החג והחג הרי י"ד ושמיני עצרת שבעה הרי כ"א וכו' וכתב הרא"ש דהא דלא חשוב שמיני עצרת לרגל בפני עצמו כיון דנתבטל שבעה קודם החג וכמו שנתבאר בסעיף יו"ד לענין יוה"כ וכתב משום דלא נהג דין שלשים ואף דאסור בתספורת זה לאו מדין אבלו' כ"א מחמת החג והקשה הט"ז דלהרמב"ן שכתב דיש איסור משום אבילות נוסף משום איסור רגל ולכך עולה לשלשים כמבואר בס"א וא"כ יקשה כאן דלהוי ש"ע כחג בפני עצמו ונדחק. אך לפענ"ד נראה דהנה באמת הא דהרגל עולה למנין שלשים משום דיש בו איסור נוסף אף דאבלות אסור ברגל צ"ל כיון דתספורת וגיהוץ אינם דברים של פרהסיא ולא ניכר שעושה משום אבלות לא הוה דבר של פרהסיא וכל שנהג אף דברים שבצנעא עולה למנין ומעתה זה שם לענין שיעלה מהמנין שפיר שייך סברא זאת ועיין בט"ז ס"ק ב' שהאריך בזה אבל לענין שנימא ששמיני עצרת חשוב כרגל בפני עצמו והיינו משום שנהג אבלות זה א"א דאם נחשב זה שנהג אבילות לענין זה שיתבטל המנין א"כ אין לך פרהסיא גדול מזה שכל העולם ידעו שלא בא לקבורה רק שעה אחת וא"כ למה לא ינהוג שום אבלות כל שלשים וע"כ שהרגל בטלו והלא הרגל אינו מבטל כל שלא נהג מקודם לענין אבלות ששלשים נוהג ע"כ צ"ל שבאמת נהג ביו"ט דין אבילות שלשים א"כ אין לך פרסום גדול מזה ובשלמא מה שעולה למנין הוא משום דבאמת כבר עברו י"ד ימים והרי נוהג אח"כ אבלות כל שלשים יום ואף שמחשב הימים אלו דאל"כ היה לו לנהוג עוד זה לא ידעו הכל מנין הימים שהיה ראוי לחשוב ובהשלי' אבל אם לא ינהוג אבלות כלל זה דבר שבפרהסיא ועוד נ"ל דא"א לחשוב השמיני בפ"ע דאז ע"כ שנחשוב ימי החג לאבילות שלשים וזה א"א שהרי באמת אסור משום יו"ט ואף דזה הי' מותר מחמת יו"ט ונמנע משום אבלות אבל לחשוב אותו באמת לאבלו' גמור זה א"א דא"כ אתה באמת מחשבו לאבלו וינהוג בו דין אבלות מה שאסור אבל מה שנחשב לימים הוא משום דברי' שבצינ' שזה באמת נוהג ביו"ט ומותר וז"ב לפענ"ד ולפ"ז לכך גם לשבעה ימים א"א לחשוב דכל החשיבו' שלו לעולה לשבעה ימים הוא משום שהוא רגל והרי ברגל אסור באבלו' ורק שהוא דבר שבצנע' דוחה היו"ט אבל לחשוב אותו לשבע' ימים משום שהוא יו"ט ויהי' נפטר בשביל זה משום אבילו' זה א"א דהוה כתרתי דסתרי דאדרב' בשביל שהוא יו"ט לא נהג אבילו' דאסור משום יו"ט וע"כ דאבילו' חמור מיניה וא"כ שוב א"א לחשבו לשבע' ימים ואף אם נפקפק בזה דמ"מ היו"ט עולה לשבע' ימים דיש לו תשלומין כל שבע' עכ"פ לענין קושי' הט"ז דשמיני יהי' נחשב בפ"ע זה ודאי אתי שפיר לפמ"ש דאם הוא יו"ט בפ"ע ודאי לא שייך לומר שיו"ט הראשון נהג אבילו' אבל באמת אחר העיין יש לפקפק עדיין דניהו דהרגל אינו עולה לו אבל הי' באמצע חוה"מ ועכ"פ בחוה"מ הי' אפשר לומר דנהג אבילו' מיהו גם בחוה"מ אינו נוהג רק דברי' שבצנע' כמבואר ס"ב כאן וצ"ע עדן וע' בלח"מ פ"י מאבל שהקש' ג"כ קושית הט"ז הנ"ל:

והנה נסתפקתי בדבר חדש במי שמת לו מת וחל ערב הרגל בתוך ימים של שבעה ועולה לו ערב הרגל וקרה שמת לו מת אחר ר"ל בערב הרגל אי נפטר במה שיושב שעה אחת אינימא כיון דקבל עליו אבילו' השניה שעת אחת לפני הרגל עולה לו לשניה ג"כ או דלמא זה אבילו' גם מחמת הראשון עודנו באבלו ר"ל וא"כ אבלו' השניה אין לו חלות ובסתם אבלו' אם חל אבלו' שניה בעוד הראשונ' עליו פשיט' דעול' לו לכאן ולכאן וכמו בקרע על שני מתים כאחת וה"ה בזה עכ"פ אותן ימים הנשארי' הם לכאן ולכאן אבל לענין שיפטור בשעה אחת קודם הרגל צ"ע דאינו ניכר שעשה בשביל אבילו' השני' מידי דהי' אם הוא בתוך הרגל דאמרינן שעשה כן מחמת הרגל וצ"ע ועמג"א סי' תקס"ח ס"ק כ"ב ומיהו נראה כיון דערב הרגל עולה לו מקצת יום ככלו שוב יכול להסתלק האבלו' הראשונ' כשעה ושתים קודם הלילה או אחר חצות ואח"כ ישב באבלו' השניה איזה זמן ויעלה לו לאבלו השני' דאז הוא ביום ראשון לאבל ויכול לעשו' כן כנלפענ"ד ובלא"ה נרא' לפענ"ד לענין אבלו' ל"ד לרגל דשם מה שעוש' איזה ענינים הוא מפני הרגל אבל כאן שעוש' משום אבלו' עולה לו לכאן ולכאן כנלפענ"ד נכון וד' ישמרנו מכל רע:

שם ס"ג ולספר בערב השבת ע' שו"ת נוב"י מהד"ק חאו"ח סי' כ"ח שכ' דאם יש עילה בין המצרי' ביום א' דאסור לגלח לבעלי ברית בע"ש הקודם ול"ד לכאן דכאן נכלה האבלו' ביו"ט אלא שהעיכוב הוא מצד יו"ט אבל כאן שביום א' באמת אסור מצד ט"ב לא נקדי' להתיר לו מצד המילה בע"ש ול"ד לימי ספירה שמבואר באו"ח סי' תצ"ג שאם ל"ג בעומר ביום א' מותר להסתפר בע"ש משום שיום ל"ג בודאי ועוד כמה חילוקי' ע"ש. ולפענ"ד נרא' מטעם אחר לחלק עפ"י מה שמצאתי בחידושי ריטב"א במ"ק דף י"ד דבר נפלא בהא דאמרו שם ל"מ בימי טומאתו דאתי רגל ודחי' ליה והקש' הריטב"א כיון דדחי ליה יגלח ערב הרגל כדחזינן גבי אבילו' וכ' ועוד י"ל והוא הנכון בעיני דהכא כיון דרגל לא דחי ליה לגמרי ואחר הרגל יחזור לצרעתו אינו דוחה עד שיחול עליו ממש וא"י לגלח עד המועד ע"ש ולפ"ז בשלמ' באבל ברגל שהרגל יבטל ממנו גזירת שלשים שחל שמיני שנו בשבת שבערב הרגל ולכך גם בע"ש מותר לגלח אבל כאן שבאמת האבלו' גם ביום א' רק שבעת שהוא בעל ברית התירו לו לגלח דהו"ל יו"ט שלו אבל לאחר מילה הרי הוא כשאר אנשי' וצריכין להסיר הבגדי' וא"כ הו"ל כימ' צרעתו ברגל דלא דחי קודם הרגל וא"י לגלח עד המועד וז"ב כשמש ול"ד לימי הספיר' דשם דעת הפוסקי' דלאחר ל"ג הותר לגמרי ואף דלדידן נהיגין איסור אף לאחר ל"ג היינו מצד חומר' בעלמ' אבל מצד הדין אין לאסור רק עד ל"ג משא"כ כאן ואפשר שמה שהמהרי"ל אוסר אף בימי הספיר' כמ"ש החנן יעקב שם הוא לפי המנהג דאסרינן גם לאחר ל"ג ולא הותר רק בל"ג עצמו אבל בכאן בודאי אסור וז"ב ומיהו מ"ש הנוב"י לאסור תספורת לבעלי ברית בשבוע שחל ט"ב בתוכו ובמהד"ב בחלק יו"ד סי' רי"ג האריך הרחיב הדיבור בזה באמת המעיין בשו"ת פנים מאירו' ח"ג סי' ל"ז ימצא כי גם הוא הרגיש בדברי הג"א שעורר הנוב"י שם ובכ"ז העלה דמותר ודבריו נכוני' ע"ש ודו"ק. ומן האמור יש ליישב דברי ספר בית מועד שהבי' המהרי"ק שורש קכ"ב והכ"מ בפרק ז' מיו"ט דאף בשחל שביעי שלו ביו"ט דמותר לגלח במועד דבמועד לא שייך אבלו' וישלים אחר המועד ותמהו המהרי"ק והכ"מ דהוא נגד הש"ס דלא התירו במ"ק בדף י"ז כ"א בשחל שמיני בשבת ערב הרגל ולא"ש בשחל שביעי ערב הרגל ולפמ"ש י"ל דשם צריך להתיר ערב השבת ומשום שנשלם האבלו' א"כ דוקא בשחל שביעי ערב הרגל בשבת אבל כשהוא ברגל השביעי א"כ פשיט' דלא הותר ערב הרגל דהא לא נשלם החבל ו' מקודם ורק במועד עצמו הותר והוה כימי צרעתו ברגל אבל באמת אכתי תמוהין דבריו דא"כ אמאי לרבנן אסור ניהו דלא שלים האבלו' עכ"פ במועד התירו לו לגלח וישלים האבלו' אח"כ. איברא דגוף דברי הבית מועד תמוהין במ"ש דהואיל והגילוח והכיבוס הוא מכלל האבילו' כשאינו נוהג אבילו' מותר לגלח ולכבס לכך מותר במועד דלא הי' יכול לגלח קודם מועד והא גם ברגל חסור מתורת האבילו' בגילוח וכמ"ש הרמב"ן בהדיא דלכך הרגל עונה דאסור משום אבילו' ג"כ ולא מטעם הרגל וכמבואר כאן ס"ב. הן אמת דדברי הרמב"ן צ"ב דהיאך אפשר שמטעם האבלו' נוהג הא ברגל אינו נוהג אבילו' בפרהסי' וזה הוה כפרהסי' שניכר שלא גילח. אך ז"א דהא באמת אסור משום הרגל כיון דלא גילח קודם הרגל ורק דהוא לא הי' יכול לגלח קודם משום אבלותו אבל זה אינו פרהסי' דהרוא' שאינו מגלח יאמר דמשום הרגל אסור לגלח בשביל דהי' יכול לגלח קודם ולא גילח ובזה נ"ל טעמו של הבית מועד דהוא מפרש כן לדעת רבינו הרמב"ם והרי שיטת רבינו דגם אבילו' שבצנע' אינו נוהג ברגל כמבואר כאן בב"י דהוא גרס דברי' שבצנע' נוהג בשבת אבל ברגל אינו נוהג אף דבר שבצנע' ולפ"ז שפיר כ' דבמועד מותר לגלח דמצד אבלו' אין עליו איסור דאסור לנהוג אבלו' אף בצנע' ושוב הו"ל אנוס ומותר משום מועד כיון דלא יכול לגלח קודם וז"ב. ובזה יש ליישב דברי רש"י בדף י"ז שכ' בטעמא דרבנן כיון דלא הוה אנוס שוב אסור לגלח משום מועד הוא תמוה דהי' לו לאסור משום אבלו' ולפמ"ש י"ל דהוא ס"ל כשיטת בית מועד דמשום אבלו' עכ"פ במועד דל"ש אבילו' רק דהוא ס"ל דנוהג אבילו' צנעא ברגל ונמצ' לכך אסור משום מועד ולכך חם הי' מקרי אנוס והי' מותר לגלח במועד שוב הי' מותר גם משום אבלו דהו"ל פרהסי' דהא אין לו לתלות במועד דהא הי' אנוס לכך כ' דל"מ אנוס כיון דלא שלים אבלו' וא"כ שוב אסור משום מועד ולכך אסור גם משום אבלו'. ובזה מיושב מה שהאריך הנוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' י"ד לתמוה על רש"י דאדרב' כיון שלא הי' יכול לגלח קודם משום אבלו' שוב זה גופא מקרי אונס דמגלח במועד ע"ס שהאריך ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת האיסור הוא משום אבלות רק דא"כ הי' אבלו' בפרהסי' כיון דמצד המועד הי' מותר כל שהי' אנוס מקודם וע"ז כ' רש"י דבאמת כל אנוסו לא הי' רק משום אבלותו אבל לא מצד אחר וא"כ תו לא ניכר האבלו' בפרהסיא דהרוח' לא ידע כלל שהי' אבל ויתלה האיסור בשביל מועד דכל שלא הי' אנוס שוב אסור לגלח במועד וז"ב ודו"ק היטב כי חריף הוא וע' בנוב"י שם ולפמ"ש יש לפלפל הרבה בזה ואכ"מ שוב ראיתי בישועת יעקב סי' תקל"א שכ' ג"כ קצת מהסברו' האלו אבל לא הרגיש בכל ע"ש ונהניתי שכוונתי לדעתו בקצת ודו"ק:

ובזה י"ל הא דרצה הש"ס לומר שם מאי לאו אסיפ' לא אריש' ונדחקו רש"י ותוס' דמה סילוק יש בין רישא לסיפ' ולפמ"ש י"ל דבאמת גם לרמב"ם דס"ל דאין אבילו' ברגל אף בדברי' שבצנע' היינו כשלא התחיל לחול בלל אבל כל שהתחיל לחול י"ל דלא יפסיק עכ"פ בצנע' ועכ"פ הי' סברא לחלק כן וא"כ שפיר יש לחלק בין שנקבר קודם הרגל לבתוך הרגל ועפ"י הדרך שכתבתי ודו"ק וע' בריטב"א במ"ק דף כ"ג ע"ב לענין אבלו' בצנע' ברגל ע"ש:

שם בהג"ה ובע"פ מותר בכל וכו' ע' בגליון יו"ד כתבתי בזה"ל באמת לפמ"ש בירושלמי פסחים בפ"ד דע"פ הי' יו"ט ועיין מלמ"ל פ"ו מכלי המקדש הלכה יו"ד ולכך י"ל דהקלו בו לחשבו יו"ט אבל צ"ע בתוס' מ"ק דף כ"ג ע"א ד"ה ואמר לפירוש הריב"א שם דהי' בע"פ ואפ"ה פלפלו שם לענין רחיצה וע' בריטב"א שם ומוכח כהש"ך ודו"ק עכ"ל בגליון שם:

והנה נשאלתי בשנת תר"ג מאיש אחד שאירע לו אבלו' ר"ל והי' בתוך שבעה בע"פ והוא בכור ונשאלתי אם מותר לו לילך לשמוע סיום מסכת' מאחד ולאכול כפי מה שנתפשט המנהג שהבכורי' אוכלי' ע"י סיום והשבתי לאסור דמלבד דגוף מה שנהגו להקל הבכורי' ע"י סיום לא מצאתי שורש לזה וגם האחרוני' לא הזכירו זאת ומשמע מהרבה פוסקים להיפך חלא אף נניח מנהגן של ישראל ואת חטאי אני מזכיר כי גם אני בכור ואיני מתענה ובילדותי הי' אבי מורי הרב הגאון נ"י מסיים מסכת' ומני אז באתי לכלל דיעה אני רגיל לסיים מס' ולאכול כי קשה התעני' מאד ובפרט עיו"ט וגם כיון שגוף התעני' הוא רק מנהג כמ"ש ברמ"א סי' ת"ע וספק בירושלמי מפני מה רבו הי' מתענ' כל שכבר נהגו להקל ע"י סיום מס' הנח להם לישראל אבל כ"ז אם הוא בעצמו מסיים אבל כאן שהוא רק שומע מאחרים פשיט' דאין להקל ולזלזל באבלו' בשביל זה ואף דבשו"ת מהר"ם מינץ הובא בש"ך יו"ד סי' רמ"ו ס"ק כ"ז כ' דכשבאין לסוף מס' יניח מעט עד שעם העושר ובאין הבעה"ב ויכול אפי' אבל בתוך יב"ח לסעוד שם ובגליון הש"ך שם כתבתי ראיה לזה מהא דאמרו במ"ק איבעי לי' לשיורי פורת' שיורי בבנין המקדש לא מסירין ע"ש בדף ט"ו הרי דיוכל לשמור עד שעת הכושר כדי לשמוח ולאכול בשעת הכשר ובא"ר סי' תק"נ לא נראה כן והנרא' לפע"ד כמ"ש המהר"ם מינץ עיקר כי היא ראיה נפלא' ת"ל עכ"ל שם אבל כ"ז באבל תוך י"ב חדש אבל תוך שבע' אסור לו לילך מיהו אם ירצה המסיים לבא להאבל התרתי דאף דהוא אסור בדברי תורה מ"מ כיון דמקור הדבר הוא מהא דעבידנ' יו"ט לרבנן וא"כ הוא הי' עושה השמח' כשהצורבא מרבנן הי' מסיים המס' וה"ה באבל יכול לעשות יו"ט כדי שישמח המסיים וממיל' יוכל לאכול עי"ז כן נראה לפענ"ד להקל במה שאינו רק מנהג ודו"ק:

שם ולספר ערב הרגל כ"כ למעל' דברי הנוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' כ"ח מ"ש דאסור לגלח ע"ש אם יש מילה בין המצרים ע"ש והארכתי וכעת אני אומר דבר חדש דבלא"ה יש לאסור דעיקר השמח' היא משום מצות המילה וא"כ יש לחוש שמא ימות הולד ולא יחיה ביום א' ולשמא ימות ודאי חיישינן ובפרט בולד שלא שלמו לו שלשים יום דאין לו חזקת חי כ"כ ואף דרובם אינם נפלים מ"מ בכה"ג ודאי יש לחוש שמא ימות דלשמ' ימות חיישינן וא"כ לא יהי' נעשה המצוה ואזל ליה השמח' ואף אם נחזקו בחזקת חי מ"ע יש לחוש שמא יארע לו איזה חולשא שלא יוכלו למולו ביום א' ובתינוק קודם המילה ודאי אינו בריא כ"כ דניתיב ליה חזקת בריא ולכך אין מתירין רק באותו יום דאז א"א לתקן דא"כ אין לדבר סוף אבל להתיר עוד מע"ש זה ודאי אין להתיר ולא דמי לספיר' דשם בודאי יהי' ל"ג בעומר וזמן ממילא קאתי ודו"ק:

והנה בדברי רש"י שכתבתי למעל' במה שהקש' הנוב"י עליו סי' י"ד כעת אמרתי בזה דבר חדש דהנה באמת תוספו' יו"ט עכ"פ מדרבנן הוה קדושת תוספת יו"ט וא"כ להאור' צ"ב במ"ש רש"י דאי לא הוה שבת ג"כ לא מצי לגלח ואמאי והא בתוספת יו"ט לא שייך זאת דהי' יכול לגלח דהרי נפסק האבל בשביל קדושת תוספת יו"ט וא"ל דשוב קדושת תוספת יו"ט עליו ואסור לגלח דז"א דהרי עכ"פ לא עדיף מבה"ש דלא גזרו על שבות ומכ"ש בתוספת שקבל מעצמו ועיין בט"ז או"ח סי' תר"א בתוך התשוב' וכתבתי שם בגליון דגם בשטה מקובצת בביצה מבואר דלא גזרו על שבות בתוספת ואף דהוא מיירי מתוספת שקבל על עצמו מ"מ גם בתוספת שבת ויו"ט בודאי לא עדיף משבות בה"ש וא"ב שוב הי' יכול לגלח ע"י גוי שהרי נפסק אבלו' שבעה וחל אבילו' של שלשים במקצת שהרי מ"מ תוספת יו"ט עליו חל ונפסק אבילו' שבעה וברגל עצמו חל קצת אבלו' שבצנע' וא"כ שוב חל גזירת שלשים והי' יכול לגלח משא"כ כשהוא שבת שוב קדושה שבת חמיר ול"ש תוספת קדושת יו"ט שיחול וכבר כ' הט"ז לענין קידוש של יו"ט שני דלא מצי לקדש ולקבל עליו דקדושת יום ראשון עדיף מכ"ש בשבת דקדושתו חמורה מיו"ט וא"כ אי לאו שבת הי' מצי לגלח והיא קושיא נפלא' וצ"ל דמ"מ אנוס לא מקרי דכיון דמצד עצמו צריך שיהי' שלימים ומקצת היום ככלו לא אמרינן לת"ק דא"ש ורק שאם לא הי' שבת הי' קדושת תוספת יו"ט חל עליו וא"כ בשבת דלא מצי לחול הוה כמו בשאר ימים אם לא רצה לקדש דכל שצריך קבלה לחול עליו תוספת קדושה במקום שא"א לו לקבל לא חל עליו וא"כ שוב לא מקרי מצי לגלח דגם בלי שבת אם לא הי' יכול לקבל עליו תוספת קדושת יו"ט לא הי' חש וממיל' בשבת הוה כלא מצי לקבל ושוב לא מקרי אנוס וזה כוונת רש"י ודו"ק:

שם ס"ח יש לו תשלומין וכו' באמת שכן מסקינן בדף כ"ד דר"א אמר ר"א וכו' אבל באמת צ"ע דהא באמת בזמן הזה דליכא קרבן ל"ש תשלומין ומה"ט ס"ל לר"א דבזמן הזה עצרת כשבת ועיין בתוס' שם ד"ה דר"א שכתבו דכמו דבזמן שבהמ"ק קיים והי' עצרת חד יומא ואפ"ה הי' נחשב לז' כמו פסח וסוכות ה"ה בזמן הזה נחשב כפסח וסוכו' עכ"ל וכ"כ בנימוק"י במשנה וא"כ עכ"פ אינו מדוקדק הטעם שכ' המחבר כאן דיש לו תשלומין דהא בזה"ז אין לו תשלומין והטעם הוא משום דנחשב כמו פסח וסוכו' וגם ר"ה ויוה"כ דאין לו תשלומין אף בזמן שבהמ"ק קיים ואפ"ה נחשב לז' וז"פ ומן האמור יש לתת טעם לשבח למה שאנו נוהגין לומר תחנה אחר עצרת ודעה האגודה שלא לומר משום דיש לו תשלומין כל שבעה וכ"כ הב"י בשם השבלי לקט וכבר האריך בזה הזכרון יוסף חלק או"ח סי' י"ח ושאל לדו"ז הגאון אשר שמו בקרבי מוהר"ר שאול ז"ל אבד"ק אמ"ד למה אומרים תחנון ובחבורינו מגן גבורים סי' קל"א ס"ק ה' אמרנו משום דבעצרת תשלומין דראשון נינהו דהא אח"כ חול וא"כ אינו יו"ט אח"כ ע"ש. ובאמת שלכאור' אינו מיושב דא"כ גם אם עצרת הי' לו תשלומין מהראוי שינהוג אבלות. ואולי כיון דעכ"פ העצרת יש לו תשלומין א"כ נחשב לשבעה אותו היום ועכ"פ לפמ"ש אתי שפיר דבאמת בזה"ז אין לו תשלומין ומה שנחשב לשבעה הוא מטעמא אוחרא דמ"מ נחשב לרגל וגם לא גרע מר"ה ויוה"כ דודאי לא הי' להם תשלומין ועכ"פ לענין תחנה ודאי ל"ש בזה"ז וז"ב מאד ודו"ק:

ואגב אומר בהא דכתב הנימוק"י במשנה דלכך שבת עולה ואינו מפסיק ורגל אינו עולה משום דשבת לא כתיב בי' רק עונג ולא שמחה ובאמת בירושלמי אמרו טעם אחר דא"א ז' בלא שבת משא"כ ברגל ובאמת שהנימוק"י הוסיף עוד דשבת נוהג דברים שבצנעא אבל גם זה לא יספיק דהא גם ברגל נוהג דברים שבצנעא דלא קיי"ל כשיטת הרמב"ם [ומן האמור יש לומר מה שנשאלתי באחד ששכח להבדיל במוצאי עצרת אי יכול להבדיל אח"כ כמו בשבת ולפמ"ש תלוי בזה דאחר דיש לו תשלומין ממילא יכול להבדיל] שוב מצאתי ברמב"ן במלחמות סוף מ"ק בהשיגו על הרז"ה כתב ג"כ דהטעם דשבת עולה משום דלא כתיב ביה שמחה רק עונג והביא אח"כ הירושלמי וכפי הנראה רצה להסכים גם הירושלמי לזה ע"ש. ומן האמור אני תמה על הבכ"ש בחידושיו לתענית בסופו שחידש זאת מדעתא דנפשי' דבשבת לא נצטווינו רק על עונג ולא על השמחה והדבר מבואר ברמב"ן ונימוקי ע"ש וצ"ע בירושלמי במגלה והובא בש"ע סי' תרפ"ט ובט"ז שם ס"ק ח' ויעשו אותו בשבת וכו' יצא זה ששמחתו בידי שמים והיינו משום דאין מערבין שמחה בשמחה ומה"ט גם ר"ח שחל בשבת עושין הסעודה ביום א' כמ"ש הרי"ף והרא"ש בשם הירושלמי וע' מג"א סי' תי"ט הרי משמע דשייך בו שמחה ואולי לאו דוקא שמחה רק עונג ובעונג ג"כ אינו ניכר שמתענג משום ר"ח ופורים רק משום שבת. ומן האמור צדקו דברי המנהגים די"ל בשבת וינוחו בו אוהבי שמך ולא וישמחו דאין שמחה בשבת דלא כת"ח ספ"ק דחולין שהגיה לומר וישמחו בך וכ"כ בעט"ז סי' רס"ח והרי מבואר ברמב"ן ונימוק"י דלא נצטווינו על השמחה בשבת כ"א על עונג ע"ש.

והנה במ"ש למעלה דעצרת מהראוי שלא יחשב לשבעה כיון דבזמן הזה אין לו תשלומין רק יום אחד דבזמן שבהמ"ק היה קיים היה רק יום א' ונחשב לז' כמו כן היום וכמ"ש הנימוק"י וכ"כ התוס' בדף כ"ד ד"ה דר"א ולפ"ז מה מקשים התוס' דלמה מייתי הא דר"א אר"א ולא מייתי דרשת ראב"י ור"ל שם ולפמ"ש בעצמם א"ש דבאמת מראב"י ור"ל אין ראיה דבזמן שבהמ"ק קיים והיה קורא וקוצר והיה חוגג וקוצר שפיר עצרת נחשב לז' כיון שהיה לו תשלומין אבל בזמן הזה אין ראיה ולכך הביא מר"א אר"א דמקיש חג השבועות לחג המצות וזה נוהג אף בזה"ז וכמ"ש התוס' בעצמם דכמו דבזמן הבית היה חג השבועות כחג המצות אף שלא היה רק חד יומא ה"ה בזמן הזה וז"ב וצ"ע על התוס' שלא כתבו זאת:

שוב ראיתי בסי' ת"א לקמן שסתם דכל שאין אומרים תחנה אין אומרים צ"ה ובב"י שם הביא בשם הג"א והגהמ"יי דיו"ט של עצרת יש לו תשלומין כל ז' וכן מצאתי בפסקי תוס' סוף מ"ק דראבי"ה לא היה אומר תחנה כל ז' אחר העצרת דעצרת יש לו תשלומין כל ז' הנה מבואר דתלוי בשני הדיעות הללו ודו"ק:

והנה במגיני שלמה בר"ה האריך בכלל דראב"י הלכה כמותו והקשה על מה דפסק דלא כראב"י לענין ב"ת בשני רגלים וכ' דמה דפסק הרמב"ם כדרשת ר' אלעזר בר"א דמקיש חג השבועות לחג המצות הוא משום במ"ק אמרו ג"כ כן ע"ש. ולפענד"נ דלכך לא פסק כראב"י משום דבחגיגה דף י"ז אמרו דבי ראב"י אומר ובקצרכם איזה חג שמותר לקצור וע"כ דיש לו תשלומין ושם משמע דבי ראב"י לא ס"ל כראב"י דאל"כ הרי ראב"י ס"ל דרשת ר"א בר"א כדאמרו בר"ה דף ה' וע"כ דבי ראב"י ס"ל כראב"י וע' תוס' פסחים דף ה' לענין דבי ר' ישמעאל ואף דבזה ינחמנו על המכילתא כ' דפליגי דבי ר"י על ר"י אמרו שם ואצטריך דר"א בר"א ואצטריך דראב"י באמת שלכאורה צ"ב דהיאך אפשר דלר"א יהי' חה"ש שאסור במלאכה בתשלומין והא חג השבועות אינו רק יום א' ועכצ"ל דה"א דיום טבוח יהי' אסור מה"ת והיינו ביום שמשלים הקרבנות וכשיטת הירושלמי וע' מלמ"ל פ"ו מכלי המקדש אבל לפי עה דקיי"ל בש"ס דילן דאינו רק מדרבנן שוב אי אפשר לומר כראב"ש וע"כ דבי ראב"י לא ס"ל דרשת ר"א בר"א וז"פ. הארכתי בזה לפי שהוגד לי בסם גדול א' שפירש הך דאצטריך דר"א בר"א ואצטריך דראב"י הוא משום דק"ל להש"ס דראב"י ע"כ ס"ל דרשת דר"א בר"א כדאמרו בר"ה דף ה' וע"כ אמר דאצטריך תרוייהו דרשות:

ובזה מיושב קושית התוס' וכן מצאתי בשיח יצחק על חגיגה שפירש כן ולפענ"ד א"א לומר דלפי האמת יסבור ראב"י דרשה דר"א בר"א וגם דרשת ראב"י וזה א"א לומר דאיך אפשר לומר דהתורה כתבה דרשת ראב"י דאל"כ הא בחה"ש אסור בעשיית מלאכה דהא באמת יום טבוח אינו רק מדרבנן וע"כ דבי ראב"י ס"ל דלא כר"א בר"א וס"ל דא"א למילף להקיש חג השבועות לחה"ע דא"כ יהי' אסור במלאכה ויום טבוח יהי' מה"ת אבל באמת אי אפשר לומר כן וע"כ דראב"י חזר בו לדבי ראב"י ודו"ק כי קצרתי:

שם סי"ג ביו"ט ב' של ר"ה וכו'. עט"ז שם ס"ק ז' מ"ש בזה לענין י"ט ב' של ר"ה דאם נקבר ביום ראשון אין סברא למנות מיום שני דכיומא אריכתא הוא. והנה לכאורה צ"ב לפי מה דקי"ל באו"ח סי' תק"ג דאסור לאפות ולבשל מיו"ט לחבירו אף בר"ה משום דאף דאמרי' דר"ה כיומא אריכתא היינו דוקא להחמיר ולא להקל וא"כ איך ניקל כאן עי"ז שאמרי' דיומא אריכתא הוא ונחשבהו ליום ארוך ולא יהי' נוהג אבילות ואף דקי"ל הלכה כמאן דמיקל באבל זה אם היה ענין הנוגע לאבלות מקלינן באבלות אבל אם הענין הוא לשאר דברים רק שמגיע נ"מ לענין אבלות ג"כ א"כ כפי מה דקייל בשאר דברים ה"ה לאבלות וכיוצא בזה כ' התה"ד לענין אם נאמן העכו"ם במסל"ת לומר שהביצים אינן בני יומן ביו"ט שני אף דדינו כיו"ט הראשון לכל מילי והובא במג"א סי' תצ"ז ע"ש. וצ"ל דבאמת הא דאמרי' דלהחמיר אמרי' דהוה כיום ארוך היינו להחמיר בקדושת יו"ט של ר"ה לזה נחשבו ליום ארוך אבל להקל בקדושתו שיהי' מותר לאפות ולבשל לא מחשבינן כיום ארוך ולפ"ז מה לנו שלענין אבלות הוא קולא מ"מ לענין קדושת יום ר"ה הוא באמת חומרא דהרי לכך אינו נוהג אבלות מפני שהוא יו"ט ולכך מחמרינן שהוא יום ארוך ואינו נוהג אבלות וז"ב:

ובזה עמדתי על ל' רבינו בפרק י' מהלכות אבל שבה"ט לענין שימנה היו"ט השני ג"כ ליום להשלים בו מנין אבלות לא כ' דר"ה אינו עולה וכתב סתם דכל יו"ט שני עולה לו ובהלכה י' שם לענין הקובר ביו"ט שני דנוהג אבלות ביו"ט שני לפי שאינו רק מדרבנן ואבלות תורה הוא כ' דביו"ט שני של ר"ה אינו נוהג אבילות ששניהם כיום ארוך הוא וכבר עמד בזה דו"ז הגאון בישועת יעקב באו"ח סי' תקמ"ח ולפמ"ש י"ל דכיון דכל הטעם דאסור באבלות ביו"ט שני של ר"ה הוא משום דלהחמיר בקדושת היום מחמרינן ומחשבינן ליה כיום ארוך ולפ"ז זהו לענין שיהי' חייב להתאבל אבל לענין שיעלה למנין דדעת רבינו וכן קי"ל דכל יו"ט שני אף שאינו נוהג אבילות כיון דאינו רק מדרבנן עולה למנין א"כ כיון דלענין קדושת היום אין נ"מ אם נחשבו יום א' או שני ימים א"כ שפיר עולה לו דלא שייך לומר דלהחמיר מחשבינן כיום ארוך דמה חומרא יש כיון דבין כך ובין כך אינו נוהג אבלות רק שמ"מ עולה מן המנין דאינו רק מדבריהם א"כ שפיר עולה לו דכל שאינו להחמיר בקדושת היום שפיר מהראוי להקל באבלות ולעלות לו ליום ודו"ק היטב כי הוא דבר נפלא וע' בשו"ת ב"ח החדשות מ"ש בזה. ומן האמור אני תמה על מ"ש הה"מ בפ"ח מעירובין ה"ח דהרמב"ם ס"ל דגם לקולא אמרי' דשני י"ט של ר"ה קדושה אחת הן לשיטת הרמב"ם ע"ש וא"כ יקשה כאן דמשמע דגם בר"ה עולה יום שני מן המנין ואמאי והא אף לקולא אמרי' דקדושה אחת הן וא"כ אינו ראוי שיעלה וגם לפמ"ש המג"א בסי' תקנ"ו ס"ק ב' דהעיקר הוא יום ראשון גם בר"ה א"כ יקשה אמאי כ' רבינו דאינו חייב באבלות בנקבר ביום שני של ר"ה ואמאי והא יום ראשון עיקר וצ"ע:

והנה ראיתי בחתם סופר סי' שמ"ו שהקשה בשם חותנו הגאון המובהק מוה' ר"ע איגר ז"ל שהקשה דלמה לא כ' בש"ע דר"ה כשבעה ויוה"כ כשבעה ונ"מ לענין שבוע שלישית דיושב במקומו כמבואר סי' שצ"ג והנרא' בזה דהנה באמת מקור הדין תלוי במה דאמרו דר"ה הרי הוא כז' והא בלא"ה הוה ביוה"כ מותר לגלח דהוה כקובר שמנה ימים לפני הרגל ובזה נחלקו הפוסקים דשיטת הרמב"ם דר"ה אינו כלל כרגל וכן יה"כ והראב"ד כ' דנחשב כרגל אך שיהיה שני הפסקות כ"כ לא חשיב ר"ה ויה"כ כרגלים והרמב"ן חולק על שניהם ור"ש תירץ דנ"מ לענין שבוע ג' דיושב במקומו וע' בתוס' ורא"ש במ"ק דף כ"ד ובב"י או"ח סי' תקמ"ח וכאן ולפ"ז כיון דקי"ל הלכה כמאן דמיקל באבל וגם המחבר הכריע להקל כשיטת הרמב"ן והרא"ש כיון דיש לפרש קולא ומעתה זהו לענין גוף אבילות אבל לענין שיהי' מותר לישב במקומו כיון דאסור לדבר ושלא במקומו אפשר מותר לדבר וע' תוס' במ"ק דף כ"ג ד"ה ר' יהודא ע"ש דנסתפקו בזה וא"כ שוב ל"ש להקל בשביל זה דאתה מחמיר עליו שלא ידבר ולכך לא כ' להקל בזה ודו"ק היטב וע' בס' בית הלל סי' ת"ב ס"ק ב' שפסק באחד שמת לו מת קודם ר"ה ולא נהג אבילות ור"ה היה יום ה"ו ואח"כ שבת וצירף יום השבת לימי אבלות והשו"ת פ"מ מ"ב סי' קמ"ח תמה עליו דהיה לו לצרף גם יום שני דר"ה דדעת הב"ת כאן דאף בחל בשבת יום שני של ר"ה עולה לו למנין אבלות:

והנה הט"ז כ' דדוקא אם נקבר ביום ראשון הוא דיום שני חשוב כיום ארוך אבל אם נקבר ביום שני של ר"ה לא נחשב כיום ארוך וחייב באבילות ודוקא כשנקבר ביום ראשון אז נגרר השני אחר הראשון ע"ש ואינו מובן החילוק ונשאלתי בזה מתלמידי נ"י לפרש הטעם ואמרתי בזה עפמ"ש המג"א סי' קפ"ד ס"ק ו' בסם הר"ש חיון דכל שצריך לחזור מספק בבהמ"ז מחויב לחזור על ברכה רביעית ג"כ אף דהוא רק מדרבנן וספק דרבנן להקל מ"מ כל דנזדמן דאוריית' ודרבנן ביחד מתוך שמחמירין בדאוריית' צריך להחמיר גם על דרבנן דאל"כ הוה זלזול לדרבנן ע"ש ולפ"ז גם כאן כל דנקבר ביום ראשון א"כ ביום ראשון אתה מחמיר ע"י קדושת של ר"ה דאינו נוהג אבלות וכל דהוה יום ארוך ניהו דמ"מ אינו רק לחומר' ולא לקולא וכמ"ש המ"א מ"מ אם נימא כן נהיה מזלזלין בקדושת יום שני בזה לא מזלזלין אבל כל שנקבר ביום שני א"כ אינו ניכר הזלזול ואטו אם נסתפק רק בברכה רביעית בלבד נימא דצריך לחזור ולברך פשיט' דאמרינן דספק דרבנן לקולא ה"ה בזה רק אם הספק בדאוריית' ודרבנן ביחד בזה מחמרינן גם בדרבנן וז"ב בסברא. ובזה מיושב גם מה שהקשיתי למעלה הלא מרא"ש ודו"ק:

והנה מעשה היה שמת בשבת קודם חג השבועות שנת כת"ר שחל יו"ט אחר השבת ונשאלתי חם יום שני עולה מן המנין והוריתי שאינו עולה ואפרש טעמו דהנה המהרי"ל כ' יום שני של ר"ה אינו מודה שיעלה למנין שבעה וכו' אבל שאר יו"ט מודה שעולה והמהרש"ל כ' ותימה לי הלא בהגהמ"יי חולק בזה החילוק וז"ל הגהמ"יי בסם ר"י הלכה למעשה באמו שנפטרה ביו"ט ראשון של סוכות ונקברה ביו"ט שני ולאחר סוכות נהג אבלות ששה לבד והר"א פסק גם הוא היכא שקברה ביו"ט אחרון אבל קברה ברגל קודם לכן לא וז"ל הקובר מתו ביו"ט אחרון או ביו"ט שני של עצרת מונה ששה אחר הרגל ויום מיתה עולה לו מן המנין אע"ג דלא נהגו בו אבילות דדאוריית' הוא והט"ז חולק ע"ז וכ' כיון דאינו רק דרבנן ודוקא בר"ה משום דכיומא אריכתא וכן פסק במג"א סי' תקמ"ח. ולפענ"ד הדברים ברורים דהנה מקור הדין דביו"ט אחרון עולה הוא מבה"ג ומטעם דלא אתי עשה מדבריהם ודחי אבילות דאוריית' ביום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר ולפ"ז נרא' ברור דזה דוקא במת או נקבר ביו"ט שני דאז הוה אבלות דאוריית' ולא אתי עשה דרבנן ודחי לה כמ"ש הבה"ג אבל במת ונקבר ביו"ט ראשון ע"י עממין דאז יום ראשון לא חל אבלות כלל דיו"ט ראשון או ש"ע היא דאוריית' וביו"ט שני דאז כל דאין אבלות רק מדרבנן דעיקר הוא יום ראשון פשיט' דלא דחי עשה דיו"ט דמ"ש עשה זו עשו ובפרט יו"ט עשה ול"ת מדבריהם וא"כ כל שלא חל אבלות כלל אף בצנע' פשיט' דאינו עולה למנין והדברים מבוארים לפענ"ד בהג"מ פ"י אות ט' שמביא הט"ז במ"ש דיום המיתה עולה לו למנין אבלות וכו' דאוריית' היא דכתיב ואחריתה כיום מר ויו"ט דרבנן ואתי עשה דיחיד דאוריית' ודחי עשה דרבים שהוא דרבנן הרי דוקא כשהוא יום ראשון למיתה ולא כשהוא יום שני וז"ב כשמש לפענ"ד. ובאמת גם על גוף דברי בה"ג רבים חולקים והרמב"ם חונק בזה וע' בהגמ"יי אות י' ובב"י כאן וניהו דכראי בה"ג לסמוך עליו אבל זה דוקא ביום ראשון וכטעמו של בה"ג ולא כשהוא כבר יום שני ות"ל הוריתי כהוגן:

והנה המג"א סי' תקמ"ח ס"ק ח' כ' דמשמע משו"ת מהר"ם לובלין דאונן ברגל אסור בד"ת וכמ"ש ביו"ד סי' שמ"א ס"ה בהג"ה שכ' דאסור בשמחה ופקודי ד' ישרים משמחי לב. ולפענ"ד לא זכיתי להבין דכיון דביו"ט לא חל עליו אנינות למה יחסר בשמחה וביו"ד שם לא מבואר רק דבחול אסור בשמחה אבל לא ביו"ט ומה גם דביו"ט מחוייב בשמח' ומכ"ש שמחה של מצוה ולפ"ז לפמ"ש התב"ש דבשבת לא חייב בשמחה אפשר דבשבת כשהוא אונן אסור בלימוד דמשמח הלב וע' באו"ח סי' תקנ"ג שכ' המ"א דכל שיכול ללמוד דגרים רעים שבירמיה אסור ללמוד שאר דברים והיינו משום דפקודי ד' ישרים משמחי לב וה"ה באונן בשבת אבל ביו"ט דאסור ללמוד דברים רעים וע' שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק' וא"כ מותר ללמוד. וראיתי בדג"מ שגם הוא חולק על המג"א ודעתו דבשבת ויו"ט כיון דלא חל אנינות מותר ללמוד ולפענ"ד כמ"ש דבשבת דאפשר ללמוד דברים רעים לא שרי בת"ת אחרת שמשמחת הלב אבל ביו"ט דכתיב שמחה שרי לשמח נפשו בפרט בשמחה של מצוה בלימוד וע' תוס' שם במ"ק ד"ה מאן ע"ש וביד שאול סי' רכ"ט הארכתי בזה בדברי התב"ש הנ"ל ובזה יש ליישב מה שהקשה הנוב"י בהא דאמרו במ"ק שם תשמיש המטה א"ב ולמה לא קאמר ת"ת א"ב ולפמ"ש א"ש דת"ת אפשר בדברים רעים דג"כ יוצא בשביל לימוד וז"ב. ובמ"ש ישבתי לנכון מה ששמעתי קושיא בשם הגאון מוה' גרשון פוזנר ז"ל אשר חבר והמה בכתובים ס' תפארת הגרשוני שהקש' בהא דאמרו בשבת דשלח שלמה אבא מת ומוטל בחמה מה אעשה והשיבו לו שיטלטל ע"י ככר ותינוק והרי הש"ס בסנהדרין כ"א אמרו דכמין קמיע הי' שהי' הולך תמיד עם ס"ת וא"כ לטלטל אגב ס"ת וע' במ"א סי' שי"א שהקש' דלטלטל ע"ג בגדים וכ' דבגדי מלך נשרפין וזה לא שייך בס"ת והיא קושיא גדולה ולפמ"ש א"ש דבאמת ס"ת של מלך אסור לקרות בו הדיוט כדאמרו בתוספת' הובא בלח"מ פ"ג ממלכים ושלמה היה אז אונן ואסור בד"ת ושוב לא היה יכול לטלטל ע"י ס"ת ודו"ק היטב כי היא ראיה נפלאה ובפשיטות י"ל כיון דאמרו שם דלא פסק פומא מגרסא א"כ אפשר דלמד בהס"ת ולקחה מעל זרועו ופתחה ללמוד וא"כ אז לא היה הס"ת על גופו ודו"ק. ובאמת יש להמתיק עוד כיון דהיה מוטל בחמה והיה צריך לטלטלו ממקום למקום בכה"ג ודאי חל עליו אנינות לעסוק עמו ולטלטל ממקום למקום ואסור בד"ת כיון שלענין זה חל עליו אנינות ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה