אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שצח

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שצח

סימן שעז

סעיף א' אבלות יום ראשון וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"א מאבל ה"א ובב"ה מתמה על מ"ש רבינו דמשה תיקן להם שבעת ימי אבל דמנין לו לרבינו ע"ש ובאמת שהכ"מ לא כתב מקורו ואני בגליון הרמב"ם הראיתי מקורו בירושלמי פ"ק דמ"ק יעו"ש ובאמת ממ"ש בתורה לא אכלתי באוני ממנו משמע דרק אונן בלבד הוא מן התורה ואבילו' אינו מה"ת כלל ואולי רק למעשר ולקדש הוא דהקפידה תור' על אנינות שוב ראיתי בתדר"י ספ"ב דברכו' שכ"כ בשם הגאונים בהדיא דאנינו' לחוד ואבילו' לחוד והביא הך דלא אכלתי באוני ממנו והנה הרמב"ם כתב דהטומאה נדחי' כדי שיתאבל ויתעסק עמהן והכ"מ תמה עליו דאבל לחוד וטומאה לחוד ואף שצוה הקב"ה לטמא לקרוביו אין מצוה להתאבל וראיתי בספר ושב הכהן להגאון מוה' רפאל ז"ל סי' כ"ו שכתב דיצא לו להרמב"ם זאת מהא דאמרו בת"כ פ' שמיני ויקרא משה אל משאל ואלצפן מכאן אמרו אין הכהנים מטמאים למתים והדבר תמוה דכהנים הדיוטים מטמאים לקרובים ולמה אלעזר ואיתמר לא נטמאו להם והק"א כתב בשם רבותינו הצרפתים שהיה דינם ככ"ג ביום משיחתם והק"א תמה דמנ"ל זאת וע"ז כתב הגאון הנ"ל דיצא לו להרמב"ם דעיקר טומאה הותר רק משום שיתאבל ולפ"ז שם דמבואר בת"כ והובא ברמב"ן על התורה במה שכתוב ויאמר משה אל אלעזר ואל אתמר מכאן אמרו הרוגי ב"ד אין מתאבלין עליהם שמא תאמרו אנו הולכים לבתינו ומתאבלין ובוכין עליהם לא תעשו כן וביאר הרמב"ן דהרוגי שמים דינם כהרוגי ב"ד וא"כ שוב לכך ל"ש טומא' דעיקר טומאה שהותר בקרובים הוא בשביל האיבול וכל שאז לא היו מתאבלין אף אלעזר ואתמר שוב לא היו רשאין לטמאות ע"ש שהאריך דמ"ש הרמב"ם בפ"ב ה"ח דהרוגי ב"ד ושפירשו מדרכי ציבור והנפלים ומאבד עצמו לדעת אין הכהן מטמא להם והיינו משום דל"ש טומאה במקום שאין מתאבלין וכדאמרו בת"כ ובזה מיושב דלא תקשי הא פרשו מרדכי ציבור ואינך נתמעטו מדכתיב בעמיו ולמה כללם בהדי הנך דאין מתאבלין עליהם וכתב דזה גופא שאינו מתאבל על עי שפירש מד"צ הוא כיון דחזינן שהתורה מיעטה שאסור לטמא להם דכתיב בעמיו ע"כ שאסור להתאבל עליהם וזה וזה חד טעמא הוא ע"ש שהאריך בזה ובאמת שדפח"ח ולכאורה חשבתי שהדברים קרובים למרכז האמת אמנם אחר העיון ק"ל דא"כ הכה"ג שאסור לטמאות אף לקרובים אינו נוהג אבילו' כלל וא"כ איך אמר אהרן ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ד' ודרשו בזבחים דף ק"א אני היום אסור ובליל' מותר והיינו דאנינו' לילה דרבנן אבל היום אסור מן התור' והא הכה"ג אינו מטמא ואינו חייב להתאבל וא"ל דיש חילוק בין אנינות לאבילו' דז"א דהרי שם הי' אנינו' ואבילו' דיום המיתה אסור אף לאחר שנקבר מן התור' לשיטת הרמב"ם ועוד דהרי הרמב"ם לא מחלק בין אנינו' לאבילו' הן אמת דגם מ"ש הק"א בשם רבותינו הצרפתים דהיה להם דין כה"ג בעת משיחתם אני הקשיתי ע"ז בחידושי לתורה פ' שמיני מפסחים דף פ"ב ומכמה מקומו' משמע כן וכן בזבחים ק"א משמע רק אהרן היה יכול לומר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ד' משום דהיה כה"ג לא אלעזר ואתמר ודו"ק ומה שלא אכלו אלעזר ואתמר הוא פשוט שהרי הם בעצמם הקריבו היום את חטאתם ואיך יאכלו בעצמם כמ"ש המורה בטעם שמנחת כהנים נקמצת ודו"ק והדבר תלוי איזה שעיר נשרף ועיין זבחים ט"ז ודף ק"א ופסחים פ"ב וברא"ש כלל י"ג משמע דלא היה דינם שכה"ג ע"ש ומ"ש בת"כ שאין הכהנים מטמאים צ"ע לפענ"ד מהא דאמרו בסוף עירובין דף ק"ד דלהוציא מההיכל מצוה בכהנים והרי ר"ע ס"ל דמתו בפנים כדאמרו בת"כ שם ואף לר"א דס"ל דמתו בחוץ ושם יכול להיו' בלוים ואין מצוה בכהנים מ"מ כיון דכה"ד היו מותרים לטמאות שוב היו יכולים בעצמם לטמאו' ולהוציא ואולי כיון דרצה שלא יצאו מן המקדש ולא יחללו עבודה לכך היה אסור להם לטמאות כדי שלא לערבב שמחתו של מקום וגם אולי משום דבשני נשרפה הפרה א"כ לא היה להם עוד אפר פרה ע"כ לא רצו שיתטמאו דמי יעבוד כל שבעה וצריכין להזות עליהם והרי לא היה להם עדן אפר פרה ויתבטל העבודה ולכך אמר שלא יטמאו רק משאל ואלצפן ודו"ק היטב:

ודרך אגב אזכיר מה דאמרו ביומא דף י"ד אמר רבא מאי כל היום לומר שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל והקשה אותי החריף מוה' אברהם ממאהליב נ"י לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דכל מה שמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חז"ל לאסור וא"כ היאך גזרו כאן שלא לעבוד הא מפורש בקרא מן המקדש לא יצא וכמ"ש רש"י לעיל שדרשו בשחיטת קדשים שכה"ג א"צ לצאת מן המקדש דהיינו מקדושתו דאינו מחלל העבוד' והשבתי בזה דיש לומר דדוקא היכא שהתירה התור' ואמרה דמותר למכרו או למול בשבת ולתקוע בשופר אז אין כח ביד חז"ל לגזור אבל כאן התורה אמרה דא"צ לצאת מן המקדש ואינו מחלל העבודה אבל מ"מ אינו מחוייב לעבוד ויכול להניח העבודה והרי רק ברצונו תליא מלתא כל השנה וא"כ בכה"ג יכלו חז"ל לגזור דאסור כיון דהתור' הניחתו ברשותו משא"כ בשופר ומיל' דהוא מצוה וכן מכור לנכרי הוא בודאי יעשה כן וימכור ולא יפסיד ולא יכלו חז"ל להפסיד ממונו של זה אבל כאן שפיר גזרו חז"ל ועיין ברש"י מ"ק ד' י"ד ע"ב ד"ה הא כה"ג דפירש דמה דכה"ג מקריב אונן למדו חז"ל מדכתיב ואכלתי חטאת היום ולא אמר הקרבה מכלל דכה"ג מקריב אונן והוא תימה דלמה לא הביא הך דזבחים דף ט"ו דדרשו מקרא דמן המקדש לא יצא וכן הוא פרק הנשרפין וכ"כ הרמב"ם פ"ב מביאת המקדש וצע"ג:

והנה מ"ש הגאונים דיום ראשון הוא מן התור' מדכתיב ואחריתה כיום מר הנה לכאור' אינו רק מדברי קבלה ודברי תור' מדברי קבלה לא למדנו כדאמרו בב"ק דף ב' ב' וע"ש בשטה מפני מה קראוהו דברי קבל' וכן קשה לי על מ"ש הקדמונים דכמו דיו"ט שני כיון דאינו אלא דרבנן לא דחי עשה דשמחת יו"ט כמו כן לא לדחי אבלו' שמחת חתונה דהוא מן התור' כדכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו הרי משמע דהוא מן התורה והלא אינו רק דברי קבלה. ולכאור' רציתי לומר דשאני אם כתוב בקבל' דבר לענין דין אז אינו רק מד"ק בלבד אבל כשהקבל' מספר מעשה כמו כאן דכתיב ואקרית' כיום מר או ביום חתונתו וביום שמחת לבו דזה אינו רק מספר שזה הענין הוא כן בזה הוה כד"ת ומצאתי ברש"י תעני' דף ט"ו ד"ה ובקבל' שכפי הנרא' כוון לזה ושמחתי מאוד שזכיתי לכוין בראשי' ההשקפה ועיין רש"י בחולין קל"ז ד"ה תורת משה ועיין מ"ק דף ה' לענין רמז לציון מה"ת ומשם קשה קצת על רש"י בחולין הנ"ל ואין להאריך. אמנם מה שאני תמה דמדברי התר"י משמע דאנינות יותר מסתבר לאסור מאבילו' דכתיב ולא אכלתי באוני ממנו ואילו מהרמב"ם והרמב"ן ר"ס שמ"א לעיל משמע להיפך דאנינו' קיל מאבלות וצע"ג שוב למדתי מס' נזיר ובהגיעי לדף ט"ו ע"ב ראיתי שם דאמרו ע"כ לא אמר אבא שאול אלא באבילו' ז' דרבנן ומבואר דאבלות ז' היא דרבנן דלא כמקצת רבבוואתא דמביא הרי"ף דכל ז' הוא מה"ת וגם מבואר דלאו דוקא אנינו' רק אבלות ז' אמנם יש לומר דכל אבילו' ז' אינו רק דרבנן ועיין בשיטה מקובצת מ"ש בשם הרא"ש דאבילו' אין לו עיקר כלל מה"ת ע"ש ודו"ק ועיין רש"י ותוס' שם דמבואר דרק יום ראשון מה"ת וצע"ג ואין אתי ספר תורת האדם לרמב"ן אולי מביא שם הבקיאו' הלז:

והנה בשנת תרכ"ח ד' ויגש הקשה אותי הרב החריף מוה' חיים יוסף עלינבערג הדיין דב"צ שלי בהא דאמרו בברכות דף ט"ז דרשב"ג ס"ל דאנינו' לילה דרבנן משום דכתיב ואכלתי חטאת היום אבל לילה מותר וע"ז הקשה דמנ"ל זאת דלמא באמת ס"ל דאנינו' לילה לענין קדשים דאורייתא והטעם משום דבקדשים הליל' הולך אחר היום ולכך תופס ליל' עמו אבל לענין אבילו' דהיום הולך אחר הליל' א"כ כשבא הליל' שלאחר היום נפסק האנינו' ואינו רק דרבנן ולכאורה היא הערה נכונ' וחדש'. אמנם השבתי דהמעיין ברמב"ם פ"ב ממעשר שני הלכ' ה' ו' ימצא דעיקר ענין אנינות נלמד מקרא דלא אכלתי באוני ממנו דהקרא קאי לענין מעשר שני שהתוודה עליו ומזה נלמד דבאנינו' אסור לאכול קדשים ואנינו' ליכ' דרבנן נלמד מקרא דואכלתי חטאת היום דזה אינו לא צווי ולא אזהרה רק דכל שידענו מקרא דלא אכלתי באוני דאנינות אסור לאכול מעשר ממילא מ"ש ואכלתי חטאת היום הוא גם כן מטעם אנינו' וע"ש בהלכה ז' שכתב ולא מעשר שני בלבד אלא כל הקדשים יעו"ש הרי שעיקר נלמד מקרא דלא אכלתי באוני ממנו וא"כ שם במעשר שני אין הלילה הולך אחר היום ושפיר ע"כ דאנינו' לילה דרבנן גם לענין אבלו' ג"כ הוא ואתי שפיר ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה