אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שעז

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שעז

סימן שצו

ס"א ועכו"ם מסל"ת. משמע דבאינו מסל"ת לא ודלא כיש מי שאומר דאף באינו מסל"ת מתאבלין עיין בב"י ולפענד"נ הטעם דבאמת במקום שאין האשה ראויה שתנשא אינו רשאי להתאבל כמבואר באהע"ז סי' י"ז וע' בב"י סי' [שע"ה מ"ם בשם העיטור ולפ"ז כאן שאינו מסל"ת אינה ראויה שתנשא א"כ באשה כה"ג אינה ראוי שתתאבל ולכך עשו לא פלוג ואמרו דבכל מקום בעינן שהאשה ראויה שתנשא וכמ"ש הרמב"ן כל עדות שהאשה ראויה להנשא מתאבלין עלי' וז"ב לפענ"ד בטעמו. ולפ"ז נ"ל בטעם שאין מתאבלין בשנים אומרים מה ושנים אומרים לא מת כיון דלכתחלה לא תנשא ואינה ראויה להתאבל שוב לא תנשא וע' במרדכי שכ' טעם אחר ולפענ"ד גם זה נכון בטעמו:

ובזה הוטב בעיני מ"ש בשו"ת פנים מאירות ח"ג סי' מ"ד באם בא לו על הפאסט כ' עכו"ם שמת קרובו שאינו חייב להתאבל ונתן טעם דמבואר באהע"ז בכתב עכו"ם יש דעות אם מותרת להנשא ע"ש ולפמ"ש נכון הדבר דא"כ לא היתה רשאי להתאבל ובכה"ג לא חייבו להתאבל בשום מקום ודו"ק ומה שהאריך הט"ז לחלוק על מהר"ם מינץ כתבתי בקונטרס התשובות באורך:

והנה כעת חדשות אני מגיד דמ"ש הט"ז לחדש דכל שמת כעת שוב בטל החזקת חי דבאמת עלול למות רק שכ"ז שחי יש לו חזקת חי אבל כשמת הרי הוא מת ולכאורה צ"ב דלפ"ז מה נ"מ אם ראוהו חי מבערב דאמרינן דטהור כמבואר בתוספת' ופסק כן הרמב"ם פח"י מאבות הטומאות הי"ד ולדברי הט"ז מה נ"מ דגם אם ראהו חי מבערב מ"מ כל שכעת מת יש לומר דגם בשעת נגיעה הי' מת ובאמת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ג' כתב מטעם זה לחלק בין היכא דיש זמן רב דאז שייך לומר דנשתנה החזקת חי משא"כ בראוהו מבערב דבזמן מועט יצא מחזקת חי דאז לא תלינן ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ל"א מה שנדחק בזה. אך לפענ"ד היה נרא' דבר חדש דבאמת הך דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן נחלקו בזה התוס' והרמב"ם דלשיטת התוס' אינו רק חומרא דרבנן בקדשים ובחולין טהור ומדברי הרמב"ם מבואר דשעת מציאתן הוה דאורייתא ואא"ז הח"ץ שם החזיק בזה בכל עוז ולפענ"ד הי' נרא' בטעם הדבר דבאמת בכ"מ קי"ל דחזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא לא חשיבא כלל אך לפענ"ד היה נרא' דבר חדש דבאמת בספק טומאה ברה"י טמא אף דשייך חזקת טהרה ורק ברה"ר טהור ומסוטה יליף לה ולפ"ז זהו דוקא היכא דהספק על השתא ג"כ כמו בסוטה דספק אם נטמא' או לא נטמאה אבל כל דכעת הוא ודאי טמא שוב ליכא למילף מסוטה וממילא שוה רה"ר לרה"י דספק טומא' טמא ולכך כל שכעת טמא אזלינן בתר שעת מציאתן והוה ודאי טומא' דכל ספק טומא' ברה"י טמא אף ס"ס ורק ברה"ר טהור וכאן כל דל"ש למילף מסוטה ממילא הוא טמא וא"ל כיון דלא מצי למילף מסוטה א"כ גם ספק טומאה ברה"י מהראוי לטהר. אבל זה אינו דעכ"פ יותר ראוי לטמאות מלטהר שהרי עכשיו הוא בודאי טמא ממילא שייך לטמא והוה דינו כספק טומאה ברה"י וז"ב:

ובזה נראה לפענ"ד מה דמחלק התוספ' בין ראוהו חי מבערב דשם כל שראינו חי מבערב אם כן שוב הי' לו חזקת חי בודאי א"כ הוה כמו שהי' לנו חזקת טהרה בודאי וכבר השרישו התוס' ריש נד' דכל שהי' לו חזקת טהרה ל"צ למילף מסוטה רק דממילא טהור דמוקמינן אחזקת טהר' וכמ"ש התוס' ד"ה והלל. ולפ"ז כל שראוהו חי מבערב שפיר ברה"ר ספיקו טהור אבל בלא ראוהו חי מבערב אף שהי' לו חזקת חי בודאי אבל עכ"פ לא ניכר לנו חזקתו של זה בודאי ובכה"ג שוב הוה כאין לו חזקת טהרה דעכ"פ לא נתברר חזקת חיותו של זה ועיין בנוב"י שם שכתב כעין זה וממילא טמא ועיין ברמב"ם פח"י שם הי"ד שדקדק וכתב כל הדין ברה"ר והנה הרישא דטמא רבותא אשמעינן כאן ברה"ר טהור אבל בסיפא דטהור דקדק וכתב ברה"ר משום דדוקא ברה"ר טהור ולא ברה"י ומטעם שכתבתי ועיין בנוב"י שם שהאריך הרב' מה חילוק יש בין ראהו חי ללא ראהו ולפמ"ש אתי שפיר ויש ליישב הרבה קושיות בזה ואכ"מ ועיין בנוב"י שרצה לחדש דכל שלא ראינו אותו האיש בחיים ולא ידענו אותו לא שייך חזקת חי דהוה חזקה שלא נתבררה וכמ"ש התוס' לענין גבינות וע"ז האריך לחלק דשאני התם דלא אפשר להתברר חזקת חיותו כלל משא"כ בזה הי' אפשר להתברר חיותו אף שאנחנו לא ראינו אותו עכ"פ בודאי חי היה הנה האריך הרב' והדברים פשוטים ואני תמה שנעלם מהגאון דברי התוס' ריש נדה ששם מבואר הדבר בהדיא והוא בדף ב' ע"ב ד"ה דאיכא שכתבו דאלה"ט הוה מוקמינן אחזקת טהרה אע"ג דהשתא הוה ודאי טמאה כמו בנגע באחד דמטהרי' אף רבנן בראוהו חי מבערב אע"ג דהשתא הוא מת וליכא עוד חזקת חיות ומ"מ אם עשו מבהמה גבינות ושחטה ונמצאת טריפה אין להתיר הגבינו' מטעם דאוקי הבהמה בחזקת שלא הית' טריפה כיון דמעולם לא היתה שעה אחת מבוררת ל"ח חזקה. והנה דבריהם משוללים ביאור דמה שיאטי' להתם וזכורני שזה רבות בשנים ראיתי לש"ב הגאון בעל כסא שבאחת מתשובותיו תמה על דברת התוס' דאין להם ביאור ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לחלק בין ראהו חי מבערב דיש לו חזקה מבוררת ובלא ראהו ליכא חזקה מבוררת וכמ"ש הנוב"י שם רק שדחה זאת דאף אם לא ראהו חי מקרי חזקה מבוררת ולפ"ז זה שבאו התוס' לשלול דל"ת כיון שראהו חי ל"ש חזקה שלא נתבררה וא"כ ממילא גם בגבינו' הרצה לטהר וע"ז אמרו דשאני התם דראהו חי והו"ל חזקה שנתבררה אבל בגבינות לא הוה חזקה מבוררת וא"כ מדברי התוס' מבואר דלא כנוב"י במקצת הדברים. אמנם יותר נראה בכוונת התוס' עפמ"ש בתשובה לבאר סברת הט"ז דלכך כל שמת נ"ש להעמידו בחזקת חי משום דבאמת חזקת חי הוה חזקה שלא נתבררה בשעתו דאדם עלול למות וכל רגע עומד למות וא"כ לא נתברר חזקת חיותו רק רגע אחת א"כ לכאורה לא שייך חזקת חי רק דכבר כתבו הפוסקים גם בגבינו' דיש חזקה מכח רובו דרוב בהמות כשרות הם וא"כ גם חזקת חי הוא כן חזקה מכח רובא דרוב אנשים חיים וא"כ כל שכבר מת ויצא מגדר רוב אנשים חיים שוב אין לו חזקת חי וכעין מ"ש התב"ש לענין מים בראש ע"ש סי' כ"ט והארכתי בזה ולפ"ז זהו ההבדל שבין ראוהו חי מבערב דשם נתברר לפנינו החזקת חי למפרע אף שכעת יצא מחזקת חי מ"מ ל"ב לדון על חזקת חיותו מכח רוב אנשים רק שזה בעצמו יש לו חזקת חיים וא"כ שוב אף שמת כעת ניהו דיצא מגדר רוב אנשים אבל חזקת חיותו לא אבד אבל כל שלא ראינו חי מבערב אין לך לדון על חזקת חיותו שלא נודע לנו שזה הוא חי רק שהיה לו חזקה מכח רובא דרוב אנשים חיים וכל שמת יצא מחזקתו ולפ"ז ז"ש התוס' דמטהרים רבנן בראהו חי מבערב ומ"מ אם עשו מבהמות גבינות אין להתיר הגבינו' מטעם אוקי הבהמה בחזקתה דהו"ל חזקה שאינה מבוררת ובאמת יש לומר דהתוס' לא ס"ל דהוה חזקה מכח רוב משום דרוב בהמות אין להם מים בראש וכדומה כל טריפו' שיצא מגדר הרוב וא"כ שפיר כתבו דל"ש חזקה דהוה חזקה שאינה מבוררת וז"ב ודו"ק כי קצרתי. עוד נ"ל דבר חדש ועמוד והתבונן בזה דהנה מצאתי בתב"ש סי' ח"י ס"ק כ"ט שכתב דבר חדש דלכך כל שנאבד הסכין אף שנמצא אח"כ פגום אמרינן דהעמד סכין על חזקתו משום דבש"ס אמרו בכתובו' דף כ"ד גדולה חזקה הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בקדשי גבול ופירש"י גדולה חזקה שאין ב"ד יכולים להוציא דבר מחזקתו והנה חזקה זו אינה כשאר חזקות וכמו מקוה שנמדד וסכין שנבדק שברור חזקתם דשם לא נתחזק בהיתר שהרי לא מצא כתב היחש רק שא"א לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כ"א בראיה ברורה. הנה הורה לנו רבינו התב"ש דבר חדש דאף בדבר שלא אתחזק כלל היתר רק שנוהגין בו ההיתר הוה חזקה ולא נוכל להוציא הדבר מחזקתו הראשון ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר חדש דלכך חזקה דהשתא לא מועיל נגד חזקה דמעיקרא משום דניהו דאזלה לה החזקה דמעיקרא אבל לא אזלה לגמרי רק שנמצא ריעותא ועכ"פ דבר זה אתחזיק היתר והרי נהגו בו היתר לא גרש מאילו לא היה לו חזקת היתר כלל רק שנהגו בו היתר דא"א להוציא מחזקתו רק בראיה ברורה מכ"ש בזה שהיה לו חזקת היתר בודאי רק שכעת אירע ריעותא אבל עם עניינו למעיקרא סוף סוף נהגו בו היתר וא"א להוציאו מחזקתו הראשונ' כ"א בראיה ברורה וז"ב כשמש וזה לפענ"ד הענין דתר"ל דאמרו בריש נדה דתר"ל הוה כאילו יש לנו ראיה ברורה דיצא מחזקתו ושפיר מועיל חזקה דהשתא ודו"ק איברא דלפ"ז צ"ב דא"כ בהך דגבינו' דניהו דלא היה חזקה מבוררת אבל עכ"פ עד שנשחטה ומצאו הטריפות החזקנו הבהמה בחזקת כשרה ואכלנו מחלבה ואותן הגבינות עצמן אם אכלו אותם קודם שנשחטה לא הי' נדנוד איסור ואיך מוציאין הדבר ממה שנהגו בו היתר עד הנה ולא אמרינן דהשת' היא דנטרפ' וא"כ לוה לא יועיל חזקה שלא נתבררה והוא קושיא נפלא'. אך נרא' דהדבר נכון דבשלמ' התם דהכהני' היו בחזקת כהנים בגולה א"כ אף שבקשו כ' היחש ולא מצאו א"א להוציאם מחזקתם אבל שם דהבהמ' עצמה היתה בחזק' איסור קודם שנשחט' ולשיטת הפוסקי' דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ בבהמ' עצמה לא נהגו היתר ואף שאכלנו מחלב' מ"מ צ"ל דכל שלא ידענו שהיא טריפ' לא מחזקינן ריעות' וכעין שכ' הש"ך ביו"ד סי' פ"ג ס"ק י"א דכל שאין כאן ריעות' לא מחזקינן איסור' אבל מ"מ בגוף הבהמ' לא נהגו היתר ורק בהמסתעף מבהמ' וא"כ כל שהבהמ' עצמה נטרפ' בודאי ממיל' גם המסתעף ממנה דהיינו הגבינו' שנעשית ממנה נמשך אחרי' ומעתה דברי התוס' מבוארי' דלפמ"ש דחזק' דהשת' ל"מ נגד חזקה דמעיקר' והיינו מטעם דעכ"פ לא גרע מנהגו היתר דא"א להוצי' מחזקתו וע"ז כתבו דמ"מ בגבינו' הוה חזקה שלא נתברר' דאף דיש לומר דעכ"פ נהגו היתר ואכלנו מחלב' משום דגוף הבהמ' לא נהגו בה היתר רק למסתעף ממנה ודו"ק היטב כי הוא ענין עמוק ובאמת שיש לפקפק על דברי התב"ש מהך חזקה שלא נתברר' דאף שנדחקתי ליישב אבל עדיין הדבר תמוה ובאמת שראייתו מגדולי חזקה לפענ"ד אינו ראיה דשם באמת אבותיהם היו כהנים בודאי רק שבגול' יש לחוש שמא נשאו נשים נכריו' אבל בשביל שהי' להם חזקת כהונ' מעולם אף שיש ספק שמא נתחללו מן הכהונ' גדול' חזקה ולא מחזיקין ריעות' ודברי התב"ש צ"ע. ובזה אמרתי ליישב מ"ש הרא"ש והר"ש דבגבינו' שייך לומר דהוה חזקה דאתיא מכח רובא והיינו כיון דרוב בהמו' כשרו' הם א"כ נהגו היתר בדבר דמסתמ' כשרות הם ואזלינן בתר רוב א"כ ממיל' שוב מועיל אף דהוה חזקה שלא נתברר'. ובזה יש ליישב קושיית רש"י שהקש' דאתמול אכלנו מחלב' וסמכנו שכשר' היתה ועכשיו נחזיקנ' בטריפ' ונצריך בדיק' ולפמ"ש אתי שפיר דהרי התב"ש כ' שם דחזק' שלא נתברר' חזקתו רק שנהגו בו היתר לא עדיף כ"כ רק לאותו דבר שהוחזק ולא לדבר שלא הוחזק וכמו שאמרו שם במה הייתם אוכלי' בגולה בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול והיינו דוקא לאותו דבר שהוחזק ע"ש וא"כ בסלמ' לענין הגבינו' שפיר סמכינן על החזק' דאתיא מכח רובא דהא הוחזק לענין זה קא אתמול אכלנו מחלב' וגם שפיר אכלנו מחלב' דהי' לנו רוב בהמו' בחזקת כשרו' ונהגו בו היתר אף שלא אתחזיק ההיתר דהו"ל חזקה שלא נתברר' בשעת' משא"כ בבהמ' גופא צריך בדיק' שהרי הוה חזקה שלא נתברר' בשעת' ועל הבהמ' גופא לא הוחזק ודו"ק ומכ"ש לשיטת התוס' דס"ל דלא אזלינן בתר רובא והו"ל חזקה שלא נתברר' דא"ש ודו"ק. ובזה מיושב מ"ש הרשב"א דאם הוגלד פי המכה אז לא סמכינן על הרוב והט"ז בסי' פ"א תמה בזה דמ"מ שייך חזקה דאתיא מכח רוב ע"ש שהאריך ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר ההיתר היא כיון שנהגו בו היתר הו"ל חזקה טובה וא"א להוצי' מחזקת' ולפ"ז כל שידוע שהי' ג' ימים קודם השחיט' עכ"פ יצאת הבהמ' זו מגדר הרוב דרוב בהמו' אינן נטרפו' וא"כ שוב א"א לנהוג בה היתר דבאמת הוה חזקה שלא נתברר' וחזק' דאתי' מכח רובא לא מועיל רק לענין זה דעכ"פ נהגו בו היתר וכיון שיצאת' מגדר הרוב שוב א"א להתיר וז"ש הרשב"א שכל שאי אפשר לתת גבול באיזה זמן יצאת מחזקת' שוב לא שייך חזקת היתר והיינו כמ"ש וכעין שכ' התב"ש סי' כ"ט לענין מים בראש ודו"ק היטב כי נתברר בו ענין נחמד:

ובמ"ש נראה לפענ"ד הא דחדשו התוס' דכל הטומאו' כשעת מציאתן היא דוקא בתרומ' וקדשי' וצ"ב מה אולמא דקדשי' דניזיל בתר חזקה דהשת' ולפמ"ש יש לומר דכל הטעם דל"מ חזקה דהשת' נגד חזקה דמעיקר' הוא דניהו דדל חזק' דמעיקר' מ"מ הרי נהגו בו היתר וקשה להוצי' מחזקתו רק בראיה ולפ"ז הוי כבר כתבתי דדוק' במה שנהגו בו היתר וא"כ בשלמ' לענין חולין הרי נהגו בו היתר דעפ"י רוב הוא אוכל חולין אבל לקדשי' דלא נהוג כ"כ לא שייך לומר דהוחזק בכך כל שאתרע חזקה קמייתא. ובזה נרא' לפענ"ד במה דחשו באו"ח סי' תס"ז לחזק' דהשת' ומחזיקין מזמן לזמן אף דבכ"מ חזקה דהשת' נגד חזקה קמייתא ל"מ ולפמ"ש יש לומר דשם דאנו מסופקי' אימתי נתחמצ' העיס' או אימת נפלה החטה א"כ ל"ש לומר דקשה להוצי' הדבר מחזקתו דאטו ע"י שנפל בו חטה או שנתחמץ אנו מוציאין הדבר מחזקתו שנהג בו היתר והרי גדול' מזו כתבו התוס' ביבמו' דף ס"ב ובר"ש דבתערובו' איסור בהיתר ל"ש חזקת היתר דהא ההיתר בפ"ע והאיסור נתערב בו וההיתר נשאר כמו שהי' וה"ה בזה אטו ע"י שנפל בו חטה או שנפל' במים ויש לחוש שנתחמץ הוציאנו הדבר מחזקתו רק דאנו אומרי' דנתערב בו איסור דמ"מ ההיתר נשאר כמו שהי' ובפרט בדבר שנאסר במשהו דלא שייך חזקת היתר דמ"מ האיסור שנתערב אוסרו וז"ב ובלא"ה י"ל דחמץ דשמו עליו דמה"ט כ' הרשב"א דאף נ"ט בר נ"ט נאסר דשמו עליו רק שהזמן אוסרו א"כ ל"ש דהוציאנו אותו מחזקתו דבשלמ' כל איסור אם אתה אומר דניזיל בתר חזקה דהשת' הרי נוציא הדבר מחזקתו שנהגו בו היתר עד הנה אבל לענין חמץ בפסח הא אותו החמץ נהגו בו היתר עד פסח והזמן אוסרו ול"ש שמוציאו מחזקתו הראשונ'. ובזה נראה לפענ"ד הא דמחלק המג"א בסי' תס"ז בין מזמן לזמן דמחזקינן איסור ובין ממקום למקום דלא מחזקינן איסור וכבר תמהו בזה דהא אנן קי"ל דאף ממקום למקום מחזקינן טומא' ועיין ש"ש שמעת' ג' פ"ה ופ"ו וכ"כ בזה בתשו' ולפמ"ש אתי שפיר דהא באמת הא דמחזיקין מזמן לזמן הוא משום דל"ש שקשה להוצי' הדבר ממה שנהגו בו היתר דהא ההיתר נשאר כמו שהי' רק שנתערב בו איסור וגם הא חמץ שמו עליו ולפ"ז תהו מזמן לזמן אבל ממקום למקום שפיר א"א לאסרו דבאותו מקום נתחזק היתר ומה שייך להחזיק איסור ממקום למקום ולפ"ז זהו בחמץ אבל שם לענין קדשים דכבר כתבתי דלכך מחמרינן משום דלענין קדשים לא נהגו בו עד השתא היתר וא"כ אין נ"מ בין מזמן לזמן ובין ממקום למקום וז"ב כשמש ודו"ק כי הוא ענין עמוק:

והנה בדברי הט"ז שחידש דכל דעלול למות ל"ש חזקת חי כל שכבר מת בזה א"ש הא דאמרו ריש נדה כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכא דליכ' ריעותא מגופא אבל היכא דמגופא קחזי' לא ולא נודע הסבר' ולפמ"ש יש לומר דהנה רש"י כתב דמגופא קחזי' מועדת ועלולה לכך וכיון שכן כל דכעת חזיא והוה בודאי טמאה אף מחזיקין טומאה והוה כמו חזקת חי וכמ"ש הט"ז ועיין שו"ת מהרי"ט בראשונו' סי' י"א וסי' מ"א ובמחנה אפרים הלכות אישות סי' ג' ובשעה"מ הלכות אישות פ"ד הי"ד והלכות תרומו' פ"ה הכ"ד ויש לי אריכו' דברים בכל אחד מהפרטים וכבר הארכתי למעניתי וכעת כתבתי אומר הבא מן החרש ועיין בפ"י בסוגיא דבת אחותו ע"ש בכלל דחזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא וכל דבריו נכללו בדברי מח"א הנ"ל וגם מ"ש הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז הנ"ל לא ראה דברי המהרי"ט סי' י"א וסי' מ"א ע"ש:

ובגוף דברי המהרי"ט נלפענ"ד דמה שהשיג בסי' י"א על דברי רבו מהר"ש סאגוס ז"ל ובסי' מ"א האריך ג"כ לתמוה על התוס' לפענ"ד גם רבו כוון לסברתו דכל דעלולה לראות ל"ש לאוקמא אחזקה וכמו מקוה שהוחזק להיו' מתמעט מימיו אמנם יש להמתיק הדברים עפ"י דברי הט"ז הנ"ל ובזה יתיישב קושי' המהרי"ט על התוס' ועל רבו וביאור הדברים דהנה הט"ז כתב דחזקת חי כיון דאדם עלול למות א"כ ניהו דבעודן חי מעמידין על חזקת חי כל שמת ואין אנו יודעין מתי מת שוב ל"ש חזקת חי ולפ"ז גם חזקת קטנו' באמת כל שאינו גדול לפנינו אף שעלול להתגדל בכל רגע ורגע וזמן ממילא קאתי מ"מ אין לספק כלל ומוקמינן אותו על חזק' קטנו' אבל כל שבא לפנינו גדול ואנו מסופקים אם היה גדול בעת ההיא שוב ל"ש לאוקמא אחזק' קטנו' כיון שעלול להתגדל בכל יום ויום ומעתה דברי התוס' ברורים ומעתה גם דברי רבו מבוארים דג"ש דבגדי לא הורע' החזקה כלל ולא באנו לכלל הספק עד שראתה בודאי משא"כ בהך דיבמו' נולד הספק בשעה שבא עליה אם הוא בן ט' ניהו דאם היינו דנים אז על הדבר היינו מעמידין אותו בחזקתו הראשונ' השתא כשבא לפנינו ודאי בן ט' לגבי השתא חזקתו הראשונה הורעה והיינו כמ"ש דכל שכעת הוא בן ט' בודאי ל"ש להעמיד בחזקת קטנו' דחזק' קטנו' עלול להשתנו' ובזה ל"ק כל קושיו' המהרי"ט וע"ד שכתב הוא בעצמו רק מה שהקש' מהך דראהו חי מבערב דמטהרין ועיין בח"ץ ונוב"י שם מ"ש בזה ובאמת העיקר הוא כיון דמיירי ברה"ר וספק טומא' ברה"ר טהור אף דאתרע החזק'. הן אמת דהט"ז לא מחלק בין אם אתרע החזקה ונולד ספק קודם החזק' דהשתא אם לא. אמנם באמת ל"ד לגמרי לדברי הט"ז דהט"ז מיירי לענין אדם שעלול למות בכל רגע ורגע יגוע אדם ואיו א"כ אף שלא נולד ספק כלל הספק היא לפנינו דכל רגע הוא בספק זה ולא צריך שיארע ספק אבל מקוה שצריך ענין מעש' או נדה שצריך שיהי' מעשה בזה כל שלא נולד ספק מקודם אף שעלול לראו' לא מחמרינן ורק לתרומ' ולקדשי'

ובזה מיושב מה שהאריך המהרי"ט בהא דאמרו דאשה מגופא קחזי' ואפ"ה לא מחמרינן רק לקדשים ולפמ"ש אתי שפיר ועמ"ש המהרי"ט סי' נ"א ומה שהקש' המהרי"ט דאיך ילפינן מנדה דע"א נאמן באיסורין והא שם אתחזק איסורא ואפ"ה מהמנינן לה ותירץ דאינ' בחזקת שתראה אח"כ המהני שהן הן דברי התוס' פ"ק דגיטין דף ב' וביבמו' שם ועיין בקדמונים:

והנה בשנת תרי"ב י"ז מרחשון נשאלתי באחד שבא לו מכתב על הב"ד שאחד מודיעו שמתה אמו שינהוג אבילו' ב"מ והוא אינו מאמין בשביל שלא נחתם הכתב אולי שונאים כתבו כן להקניטו וגם הוא ישב בחנות ויהי' מוכרח לסגור החנות וכתבתי דהמעיין בשו"ת פנים מאירו' ח"ג סי' מ"ד ימצא דכל שהוא כתב ישראל כיון שבעגונ' סומכין ע"ז אם שאינו מקוים ה"ה לענין אבלו' אך בכ"ז כיון שאין הדבר ברור הוא יוכל למכור עדיין חנותו לאחר ואח"כ יקבל עליו אבילו' דלענין הפסד ממון כל שספק בדבר אינו מחוייב להאמין וא"כ יוכל למכור חנותו לאחר ואח"כ יקבל אבלות ר"ל כנלפענ"ד ואמרתי לרשום לזכרון ועיין שו"ת רדב"ז ח"א סי' ס"ב ואף שראייתו קצת תמוה מ"מ הדין אמת:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה