דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שצו
ס"א חוץ מהקריעה וכו' עט"ז מ"ש בזה לענין חולה וכתבתי בגליון הש"ע דלא זכר שהב"ח חולק והובא בש"ך ולפענ"ד תלוי מחלוקתם במה שנחלקו הב"ח והט"ז בס"ג לענין קטן שהגדיל דהב"ח פסק כמהר"ם והט"ז פסק כהרא"ש עכ"ל וכעת אני רואה דאין ענינו לזה דשם כ' הט"ז שפיר דפטור דכל שנפטר בשעת עיקר המרירות נפטר אח"כ ולא הטילו חז"ל עליו חיוב אבל כאן אטו אינו מחויב כעת לקרוע רק שאין דעתו מיושבת. הן אמת שדברי הט"ז שם אף שדפח"ח והביא ראיה נכונה מדברי הש"ס אבל באמת לא זכיתי להבין דאטו כאן בקטן פטור הקטן הא באמת הוא חייב רק דל"ש חיובא לדרדקי דאינו בר מצוה והרי קורעין לו משום עגמת נפש ולא שייך לומר שנפטר בעת מיתה דבאמת נתחייב רק שקטן הוא ואין בו דעה להתאבל. שוב ראיתי להש"ך בנקה"כ שכ' כעין זה. אמנם לפענ"ד כוונת הש"ך שם עמוק בזה והוא דמחלק דבשלמא התם אדחי אבילות מכל אדם שעל הרוגי ב"ד אין שום אדם חייב להתאבל אבל כאן הקטן פטור אבל אם לו אח גדול צריך להתאבל וא"כ לא נדחה אבילות לגביה דהגדול וא"כ גם לגבי קטן לא שייך דיחוי וז"ב. וזה שדייק הש"ך שם דהתם לא היה ראוי המת להתאבל עליו שום אדם בעולם אבל הכא המת ראוי להתאבל לולא שהקטן אינו בר חיובא וז"ב בכוונת הש"ך והוא נכון מאד עכ"פ אינו ענין לכאן:
ובגוף הדין לענין קריעה צ"ע מהא דקורע לאחר המועד ונימא כיון דאדחי בשעת חימום אדחי וע' מלמ"ל פי"א דאף בחוה"מ אינו קורע רק לאחר יו"ט דהואיל ואדחי אדחי וכתבתי בגליון שכן פסק בשו"ת ר"מ מלובלין סי' ע"ד וקשה א"כ לדחי לגמרי וצ"ע:
אחר כמה שנים ראיתי דמ"ש בסברת הש"ך יש לדחות דא"כ תקשי גם באונן אם היה לו מי שישא משאו היה חייב לפי תירוץ אחד בירושלמי וע' באו"ח סי' ע"א וביו"ד סי' שמ"א וא"כ לא שייך דיחוי דעכ"פ חזי למי שיש לו מי שישא משאו וע' בהרא"ש סוף תענית אות ל"ט שהביא ג"כ דברי רבינו יהודה הנ"ל לענין אונן ומחלק ג"כ לענין ט"ב במ"ש כחילוקו שכ' לענין קטן שהגדיל ע"ש וצ"ע בזבחים דף י"ב דחשיב ליה נדחה אם אמרי' דלילה מחוסר זמן או דיום מחוסר זמן והא שם אין הדיחוי רק משום היום או הלילה ויש לחלק דשם עד אותו הזמן גם הגוף אינו ראוי להקריב משא"כ בזה דהוא ראוי להקריב רק שאירע לו מקרה מבחוץ שהוא ט"ב היום ועדן צ"ע בכ"ז. אמנם בגוף ראיית המהר"ם מרוטענבערג ז"ל מהא דאמרו פ' ד' אחין כגון דאייתי שתי שערות בשבת הו"ל זרות ושבת בהדי הדדי אף דבה"ש דשבת קטן היה ולא מחייב אשבת לא אמרי' הואיל ואדחי בה"ש דשבת אדחי כולי יומא מאיסורי דהאי שבת והרא"ש נדחק בזה דשבת דמי לפסח שני לרבי דסוף שבת פגע בחיוב וחייב לשמור שבת וכוונתו דלא שייך בזה אדחי דכל רגע דשבת נתחייב חיוב בפ"ע ולא הוה תשלומין דתחלת שבת ואני תמה דהא המהר"ם כ' דנימא כיון דאדחי בתחלת שבת אדחי בכולי יומא מאיסור שבת וכמו דאמרו לענין מוקצה דבה"ש לא מחזי חזי אך באמת דברי המהר"ם תמוהין דל"ד לשם דשם מתורת מוקצה שאדחי מדעתו וא"כ עיקר תלוי בה"ש אם מחזי חזי לא אדחי מדעתו וזה אינו ענין לנ"ד דניהו דתחלת שבת לא נתחייב אבל בסופו חיוב בפ"ע ולדברי המהר"ם א"כ כשאבעיא לן אי מוקצה לחצי שבת יהי' שייך גם לענין איסור וזה א"א ודברי הרא"ש נכונים בזה. אך מה שהוא תימה רבה על מהר"ם ועל הרא"ש דהא אנן קי"ל דשתי שערות לא בעי מעל"ע דשעות ומיד בהתחיל כניסה דליל שנת י"ג נתחייב כמ"ש המלמ"ל באורך בפ"ד מאישות וא"כ שוב שתי שערות חלו בבה"ש דשבת מספק דשמא כבר התחיל שבת וכמו כל בה"ש וא"כ תיכף נעשה גדול וחלו בבת אחת וז"ב. הן אמת דלפמ"ש בשיטה מקובצת כת"י על ערכין בשם הרא"ש דבן י"ג שנה שלימות בעינן דיליף מעונשין של מעלה דבעי שלימות ומשמע דבעי שלימות ממש וע' מגן גבורים סי' כ"ג ס"ק ד' אבל אין הכרע בדבר והעיקר כדברי המלמ"ל שכן מביא ראיה ברורה מהא דאמרו בנדה בדף ל"ד בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג ע"ש וא"כ שוב אין ראיית המהר"ם ראיה. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי להרב בעל טורי אבן שבאבני מלואים שלו מס' ר"ה גבי הא דאמרו שכפאו שד והתניא כשהוא שוטה וכו' כ' שם דאין לפרש דכיון דנדחה בעת שטותו שוב לא נתחייב אח"כ והביא הך דיבמות ודחה כמ"ש הרא"ש וכ' דאל"כ דאדם שנדחה מן המצוה נימא דאדחי לגמרי דהרי בחגר ביום ראשון לא אמרי' הואיל דנדחה ביום א' ידחה לגמרי ואף למ"ד כולן תשלומין דראשון מודה דחגר ביום ראשון ונתפשט באותו יום דחייב ולא אמרי' דהואיל ונדחה נדחה. והנה אף שרב גובריה וזכה לכוין לדעת הרא"ש והביא ראיית המהר"ם ודחה כמו שדחה הרא"ש אבל בסוף הדין באמת כ' הרא"ש להיפך דכל שנדחה בעת התחלת חיוב המצוה נדחה לגמרי והביא מהך דחגר ביום ראשון ואף דאה"נ דמודה הרא"ש דכל דנתפשט ביום ראשון דחייב היינו משום דכל היום הוא חיובא ואינו מסויים השעה שנתחייב ולא נדחה כלל משא"כ בחגר ביום ראשון לגמרי דנדחה כלו וכן בכפאו שד בתחלת הלילה ל"ש דחוי דכל הלילה זמנו. אבל לפענ"ד היה נרא' דכל דנדחה עד לאחר חצות כיון דלכתחלה מצותו קודם חצות אף שיש לו תשלומין כל הלילה מ"מ אפשר דמקרי נדחה מעיקר המצוה. ומ"ש הטורי אבן שם בהא דכ' רבינו בפ"ה מק"פ ה"ז דגר שנתגייר בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור והקשה למה פטור כיון דבראשון היה קטן תמהני שכבר קדמו מהר"י קורקוס בזה וכ' כיון דרבי' רחמנא לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני. ולפענד"נ טעמו של רבינו מהא דאמרו בפסחים דף צ"א חטאו ישא האיש ההוא למעוטי קטן מכרת והקשו בתוס' דהיכן מצינו שקטן חייב בכרת וכתבו דנ"מ לקטן שהגדיל בין שני פסחים וקמ"ל דתשלומין דראשון נינהו וכ' המהרש"א דר"י דשם ס"ל דלאו תשלומין דראשון נינהו ורק שבפ"ע הוא וחייב ע"ש וי"ל דמש"ה פטור ליה מכרת כיון דאם שחטו עליו בראשון פטור שוב לאו חיוב כרת בפ"ע הוא דהא אם עבר ושחטו היה פטור ולכך פטור מכרת ודו"ק וע' בתוס' חגיגה דף ט' ד"ה כיון שנסתפקו למ"ד תשלומין זה לזה אם היה ראוי ביום ראשון וחגר בשני אי נפטר. ובאמת לפמ"ש הרא"ש א"כ בנראה ונדחה כ"ש דפטור דבנראה ונדחה אף בקדשים הוה דיחוי ובשלמא אם תשלומין דראשון נינהו שוב שייך לומר דכל שנרא' בראשון לא אכפת לן במה שנדחה אח"כ אבל לא אם תשלומין דזה לזה נינהו וע' רמב"ם פ"ב מחגיגה ה"ה דכ' דתשלומין דראשון נינהו וכ' דאם נטמא בליל ראשון פטור ואם נטמא ביום ראשון חייב מטעם דכשהאיר יום הראשון היה חייב ע"ש. וראיתי בטורי אבן בחגיגה שם שכ' ג"כ דלמ"ד תשלומין דראשון בחגר ביום שני חייב. ומה שהקש' שם דא"כ לימא בריש הפרק דהכל לאתויי בנעשה חגר ביום שני לפענ"ד זה פשיט' דחייב דמה אכפת לן ביום שני וכעין מ"ש התוס' שם בדף ב' ד"ה תשלומין דחגר בשעה ראשונה ונתפשט בשעה ב' לא אצטריך לאשמעינן וע' בתוס' שם ד"ה איזהו שמחלקו בין היכא דגברא לא חזי ובין היכא דגברא חזי רק שהיום אינו ראוי ובטורי אבן דף ט' האריך לחלוק על סברא זו אבל באמת כסברא זו כ' המהר"ם דל"ד לשמע ברגל דמונה אח"כ ז' משום דשם הוא חזי רק דהרגל מעכבו אבל רש"י בסנהדרין דף מ"ג בהא דאמר הואיל ואדחי ידחי כ' בע"א דשם לא אדחי לגמרי ולא כ' לחלק משום דיומא לא חזי ע"ש ויש להאריך הרבה ואכ"מ:
והנה מה שהקשו הב"ח והט"ז מסי' שמ"א דפסק בש"ע דחייב בהבדלה אח"כ לפענ"ד היה נרא' דבר ברור דהנה זה ודאי דכל שלא נתחייב בעיקר האבלות מהראוי שלא יתחייב אח"כ כיון דעיקר המרירות הוא ביום ראשון ומכאן ואילך הוקל האבלות והמרירות איך אפשר שיפטור מעיקר המרירות ומתחייב אח"כ וכעין דאמרו בזבחים דף ע"ג שלא יהי' נופל חמור מן העיקר וכן אמרו במנחות דף צ"א ובש"ס בכורות דף י"ז אף שאין שוה בטעמים והטפל יותר מהראוי להתחייב מהעיקר מ"מ כל דנפטר העיקר הטפל ודאי פטור ע"ש וה"ה בזה כל שנפטר הקטן בעת קטנותו מעיקר המרירות ממילא מהראוי שיפטור מכל האבילות וגם הט"ז בעצמו נחית לזה אבל אני הוספתי נופך ת"ל בטעם הדבר ולפ"ז זהו לענין אבילות אבל אונן דלא שייך לומר שביום הראשון נתחייב טפי מיום שני דכל הטעם הוא מפני כבודן המת ואין לו מי שישא משאו ולפ"ז אין חילוק בין אונן יום אחד או כמה ימים וא"כ מה בכך שנפטר במ"ש מהבדלה מ"מ ביום א' נתחייב ולא שייך לומר שלא יהי' טפל חמור מן העיקר דלא נעשה טפל כלל וז"ב מאד:
ובזה מובן מ"ש הרא"ש דימי אבילות תשלומין דראשון ותמה הט"ז דאיך שייך תשלומין דראשון והא כל יום מצוה בפ"ע והרי בזלזל במקצת הימים קי"ל דא"צ להשלים. ולפמ"ש א"ש דעיקר כוונתו דיום ראשון עיקר המרירות והשאר הוקל המרירות וא"כ הוה כמו תשלומין דראשון שאינו שייך לומר שיתחייב ביום השני יותר מהראשון וז"ב כשמש. וזה נלפענ"ד ביאור המחלוקת אי תשלומין דראשון אי תשלומין זה לזה דמ"ד דתשלומין דראשון ס"ל דעיקר החיוב הוא בראשון ורק שהתורה הקילה שאם לא יוכל תיכף ביום ראשון שיוכל להשלים בשאר ימים ומ"ד תשלומין זה לזה ס"ל דכלם שווים בחיוב ויש להאריך בזה ואכ"מ:
עוד היה נלפענ"ד לחלק בין אונן לענין קטן שהגדיל דבאמת אם נימא כדעת הפוסקים דביש לו מי שישא משאו מותר לברך ולענות אמן א"כ שוב לא מקרי דיחוי דהא בידו לשכור אנשים או הקרובים לטפל במת ואף אם נאסור מפני כבוד המת מ"מ הוה כמו איסור שבת דכתבו התוס' ריש חגיגה דזה לא מקרי דיחוי דזה אינו מפאת האדם רק משום דבשבת לא יכול להקריב ולכך לא נקרא דיחוי אבל באבל קטן דאין בידו לחייב עצמו דקטן פטור ולאו בר חיובא הוא ולכך שפיר פטור אח"כ דנפטר ונדחה כבר ודו"ק:
וראיתי בסידור של הגאון מליסא זצלה"ה בהלכות אונן שכ' דאם לא בירך ברכת המזון וקודם שנתעכל המזון נעשה סתימת הגולל דחייב לברך דלא שייך לומר כיון דנדחה נדחה דמתחלה משך החיוב היה עד זמן שיתעכל וכמ"ש הרא"ש במ"ק ובברכות והנה ברא"ש לא נמצא מבואר אבל הט"ז חידש זאת לענין הבדלה. אך לפענ"ד בפשיטות י"ל דכל שראוי באותו יום לא שייך כיון דנדחה וכמ"ש בשה טורי אבן לענין נכפה שאכל בעת שטותו וכבר כתבתי למעלה דהדבר מבואר בתוס' ריש חגיגה דחגר בשעה ראשונה ונתפשט אח"כ בשעה שניה דחייב וכמ"ש לעיל מלתא בטעמו דאין זמן מסויים מתי יעשה זאת וגם כאן כ"ז שלא יתעכל יוכל לברך בהמ"ז וע' או"ח סי' תע"ה ס"ה בט"ז ס"ק יו"ד ובחק יעקב שם ותמצא שם ג"כ סיוע למ"ש וגם דברי הט"א מבוארים שם ודו"ק:
ובזה נלפענ"ד לפרש דברי הגהמ"נ שהביא המג"א סי' תרפ"ז וז"ל גר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה דעיקר מצותה ביום וכ' המג"א אף שלענין ק"ש מקרי לילה וחייב ע"מ פטור ממגילה הואיל ועיקר מצותה ביום ולא נודע מה בכך שעיקר מצותה ביום סוף סוף כיון דרבנן חייבו אותו בלילה לקרות למה לא יקרא עדיין וגם מ"ש המג"א לחלק דאחר שלא קראה בלילה קוראה קודם הנץ החמה נדחקו מפרשי המג"א המחצית השקל ואינך דמה טעם יש בדבר. ולפמ"ש הדבר מבואר דהרי המהר"ם מרוטנבערג והרא"ש נדחקו באם לא נתחייב בתחלת התחלת החיוב אם אמרי' כיון דאדחי אדחי. ולפענד"נ דבמגלה כ"ע מודו דפטור כל שנדחה בהתחלת החיוב כיון דעיקר מצותה אינה רק ביום וחכמים חידשו דאף בלילה צריך לקראה ולפ"ז כל שלא נתגייר רק קודם הנץ א"כ אדחי מתחלת הקריאה בלילה וכיון שעיקר החיוב בלילה אינה רק מדרבנן אגב שנתחייב ביום וכל שנדחה מתחלת החיוב שוב נדחה לגמרי ולפ"ז זהו שמחלק המג"א בין גר לאחר דאחר דבאמת נתחייב כבר רק שעבר ולא קרא וכדומה שקרה לו אונס שפיר מחוייב לקרותה ומ"ש המג"א דגם אחר פטור דתלוי בלילה והרי מעה"ש מקרי יום עט"ז סי' תקפ"ח סוף ס"ק ו' שחולק בזה על המג"א ולפענ"ד העיקר כהט"ז דאטו בלילה הוה החיוב מצד שהוא לילה ואדרב' עיקר המצוה אינה רק ביום רק שחז"ל תקנו ואסמכו אקרא למען יזמרך וגו' או מפסוק אקרא יומם וגו' אבל לא שייך לומר דתלוי בלילה:
ובזה נלפענ"ד מ"ש הגהמ"נ בגר שנתגייר קודם הנץ החמה ולדבריו הו"ל לומר בגר שנתגייר באמצע הלילה כל דלא הוה בתחלת החיוב נפטר ולפמ"ש א"ש דבאמת בלילה ל"ש לומר דהוא פטור בהחלה החיוב דבשלמא אם היה מצותה בלילה א"כ עיקר ההתחלה מקרי תיכף בחלות הלילה ושייך לומר דאדחי אבל כאן לא חל בתחלת הלילה רק שעל כללות הלילה חל החיוב א"כ לא שייך לומר דנדחה. ומעתה לכך נקט קודם הנץ החמה דאז ממנ"פ פטור שאם תאמר שהחיוב גם בלילה א"כ אדחי בתחלתו ואם תאמר שלא חל בתחלת הלילה והיינו מטעם שעיקר מצותה ביום א"כ כיון שבאמת קודם הנץ משעלה החמה יום הוא א"כ כבר נפקע החיוב מהלילה ודו"ק היטב כי הוא עמוק. ומן האמור אני תמה על מה שמצאתי בירושלמי פ"ב דמגלה ה"ג אר"י והוא שיצא קודם שהאיר המזרח אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר רנב"י בעי מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר ופירש הק"ע וזה אינו נרא' שיפטר אף שלא נתחייב בעת שהאיר המזרח ולדברי הרא"ש נימא כיון דאדחי מעיקר החיוב כשתאיר המזרח אדחי גם אח"כ וצע"ג:
אחר כמה שנים עוררני החריף מוה' מרדכי מיזיס נ"י בדברי הט"ז ביו"ד סי' רס"ד ס"ק ט' שנסתפק במי שנולד מהול והטיפו ממנו דם ברית ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור אם חייב למול שנית דבזה ל"ש לומר שכבר היה נימול כראוי דבאותה שעה לא היה לו ערלה כלל ודמי לכסוי הדם דאמרו כסהו הרוח וחזר ונתגלה דחייב לכסות דאין דיחוי אצל מצות ה"נ ממש כן הוא דלא אכפת לן במה שלא היה ראוי למול בשעתו דמ"מ החיוב בא עליו אח"כ ע"ש וע"ז אמר דזה תלוי במחלוקת הר"מ מרוטענבערג והרא"ש כאן דלהרא"ש גם בזה כבר נפקע מעליו חיוב המצוה ובאמת שנ"ד דבמילה מה שלא נתחייב למול הוא מפני שאין לו מה למול וא"כ כל שנתרבה שומנו ויש לו מה למול שפיר נתחייב וז"ב ופשוט. גם מה שהקש' על התה"ד סי' רס"ד שם והרמ"א דדינו מבואר ברש"י שבת לענין נרא' ואינו נרא' ע"ש ברש"י ויש לדחות:
ובשנת תרי"ט י"א שבט העירני תלמיד החשוב מוה' שמואל ג"ב נ"י דבהגה"מ פ"ד מאבל אות ה' מחלק לענין אבילות שנדחה בין דאוריית' לדרבנן דחגר שנתפשט הוא דאוריית' ע"ש ואינו מובן החילוק וגם יש לפלפל ממגילה לענין גר וכדומה וצ"ע:
והנה בשנת תרי"ז נשאלתי בנערה בת י"ב שנים אם חייבת באבילות שלא נזכר רק בזכר בן י"ג ורצה הרב מוה' יעקב שלמה היילפרין נ"י אבד"ק פרעמישלאן לחדש דכיון דבחליצה חוששין א"כ הו"ל ספק אבלות ובזכר כיון שחייב בתפילין הוה כגדול שלם ולא נהירא דגם נערה לענין קידושין וגיטין ותענית הוה בת י"ב שנים כגדולה וע"כ פשיט' דשוה קטנה לגדולה כמו בזכר בן י"ג שנים:
שם ס"ב וזלזל במקצת הימים. מצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקכ"א במי שמת אביו ר"ל ונסבה מן הסבות אמר לו א מקרוביו שלא מת ואחר שעברו איזה ימים א"ל שאמת הדבר והעלה שאותן שני ימים עד שנודע לו עולה לו ומונה משעת השמועה ראשונה ולפענ"ד דבריו תמוהין וצ"ע דמ"ש דאנוס היה כיון שהטעהו וגם בזלזל מקצת הימים עולה לו באמת שאינו דומה דשם ידע שמת וקבל אבילות רק שהיה אנוס או שזלזל במקצת הימים דמונה מאותה שעה שמת דשם כבר מת וחל עליו אבילות וקיבל אבילות אבל כאן כל שחשב שזה חי לא התחיל לקבל עליו אבילות וגם הוא הרגיש בזה ודחה מהא דמבואר דאם חשב שמת וקרע ואח"כ נודע שהוא חי דלא עלה לו אבל אם היה אמת אף שאמרו לו שלא מת אז עלתה לו. ולא ידעתי מה אשיב דודאי כל שמת וקרע רק שהטעו אותו שלא מת ואח"כ נודע שמת פשיט' דאגלאי מלתא למפרע דהקריעה הראשונה היתה כדין אבל כל שהאמין שלא מת ואח"כ נודע לו שמה אפשר דלא תעלה הקריעה וגם אף אם נימא דהקריעה עלתה לו לא דמי דשם בשעה שחשב שמת וקרע הרי היתה הקריעה בשעת חימום כדינו משא"כ כאן דלא התחיל בענין אבילות איך אפשר שתעלה לו ואל"כ לעולם יטעו אותו ובטל שבעה ואף שמצוה להגיד לו בכ"ז אם יטעו אותו יפטור מאבילות וזה לא שמענו וראיתי בספרי בה"ט על יו"ד עם פתחי תשובה שנדפס מחדש שהביא דברי הרדב"ז הלז לדינ' ולפענ"ד לא נהיר' אבל מאד יפלא שהביאו בסתם ולא הרגיש כלל כי דין זה צ"ע:
והנה במה שהארכתי לעיל בדברי פט"ז מה שהביא מסנהדרין דף מ"ז לפענד"נ כעת שנת תרי"ז דראיית הט"ז משם אין ראיה דשאני כאן בקטן שהגדיל אינו רק מחוסר זמן ולא מקרי מחוסר כ"כ משא"כ שם דמחוסר כפרה ואף שהוא ביד"ש מי יודע אם נתכפר ודבר זה תלוי בשיקול אל דעות וע"כ שפיר מקרי דיחוי ומה שהקש' הב"ח דברי הש"ע אהדדי בזה יתכן חלוקו של הט"ז שם ודו"ק:
ובשנת כת"ר ו' וירא היה איש אחד שמת לו אח קודם יו"ט באופן שהיום עברו שלשים אמנם הוא לא ידע וחשב שיו"ט עולה אף שלא ידע והיה שמועה רחוקה וסגי בשעה אחת וישב שעה אחת ולא קרע ואח"כ כשבאמת עבר שלשים ונעשה שמועה רחוקה נודע לו שבשעה שנודע לו היה עדיין שמועה קרובה ושאל אם עכ"פ עלה לו היום שישב שעה אחת והיום השני והשבתי שלא עלה דאף דאם זלזל במקצת הימים עולה היינו כשהתחיל לנהוג אבילות וזלזל אח"כ אבל כל שלא התחיל לנהוג אבילות רק מתורת שמועה רחוקה והרי לא קרע כלל וא"כ אח"כ שנודע לו אף שנעשה אז שמועה רחוקה מ"מ הרי באמת נודע לו בעת שהיה שמועה קרובה וחייב לנהוג שבעה ושלשים אף שבאמת טעה וחשב שהוא שמועה רחוקה לא הועיל לו כלום וצריך לנהוג מחדש שבעה ושלשים כנלפענ"ד וראיה ברורה מהרדב"ז שהבאתי למעלה שגם על דבריו תמהתי מכ"ש בנ"ד וז"ב ודו"ק וע' בש"ך סי' ת"ב ס"ק ה' ובנקה"כ ובדג"מ היאך מונין יום שלשים בשמועה קרובה אם מיום המיתה או מיום הקבורה ובעש"ק ויצא נשלח לי מבראד תכריך של ספרים של ש"ב הגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל תשובת כת"י מהגאון מגיני שלמה וחפשתי ומצאתי בסי' כ"ג שם שנשאל ג"כ שאלה זו והשיב כן כמ"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו הרמה ז"ל
שם קטן שהגדיל עט"ז מה שהאריך בענין זה ומדמה ליה לחגר ביום ראשון. והנה נסתפקתי להיפך אם היה ראוי ביום ראשון ואח"כ חלה או נעשה אונן ר"ל היאך הדין והנה התוס' בחגיגה דף ט' ד"ה כיון נסתפקו בפשוט ביום ראשון וחגר ביום שני דאפשר לומר דלר"י דחיובא רמיא עליו ביום ראשון תו לא פקע מיניה אע"ג דהשתא לא חזי או דלמא כיון דתשלומין זה לזה לר' אושעיא לא מחייב וכוונתם דא"כ לימא הך א"ב לר"י מחייב ולר' אושעיא לא מחייב וע"ז מסקי כיון דהשתא לאו ב"ח לא מצי מייתי לי' וא"כ לא שייך הנ"מ כמ"ש המהרש"א שם ולפ"ז כאן עדן איכא לספוקי דכאן אינו ברור אי הוה תשלומין דראשון או דלמא כ"א בפ"ע:
והנה שמעתי קושיא בשם הגאון מוה' יוסף באב"ד נ"י אבד"ק טארניפאל דמת מספקא להו לתוס' הא בבכורות דף נ"א והובא בתוס' ר"ה דף ו' ע"ב ד"ה יורש דיורש שייך בהבאת ראיית אביו וא"כ הרי במת דמי לחגר ביום שני ואפ"ה מחייב. והנה לפי דבריו עוד יותר תמיה דהתוס' מסקי דגם לר"י פטור. אבל לק"מ דשאני התם דיורש כרעא דאבוה וחייב בהבאתו כמו שהיה האב קיים אבל בחגר ביום שני המביא בעצמו נפטר והדבר דומה למה שמחלק הר"ן דאם מת הלוה לא נפקע השעבוד רק כשנפקע מצד המלוה וכמ"ש בפ' הכותב וע' קצה"ח סי' ס"ו:
והנה אמרתי לבאר דברי הרא"ש סוף מ"ק מ"ש לחלק בין אם יומא קגרים או שהדבר בעצמו נדחה ולפענ"ד סברת הרא"ש דכל דבידו לבטלו אף שצריך מעשה אפ"ה לא מקרי דיחוי כל שבידו לבטול ולעשותו ראוי מכ"ש כשרק היום גורם ולאחר שיעבור היום יהי' ראוי פשיט' דלא מקרי דיחוי דהא שמשא ממילא ערבא וא"צ שום מעשה לזה פשיט' דלא מקרי דיחוי וז"ב:
ובזה ישבתי מ"ש ש"ב הגאון ביד אפרים באו"ח סי' י' בשערי תשובה דעדיף חתך הראשונים דהרי האחרונים הוה דיחוי מעיקר' משא"כ הראשוני' הוה נרא' ונדחה וע"ז הקשה הרב מוה' חיים צבי נ"י אבד"ק יאניב דכאן הוה כיומא גרים דע"י האחרונים נפסלו הראשונים א"כ לא הוה דחוי בעצמותו. והשבתי דזה ל"ש יומא קגרים דדוקא אם יומא גרים ואחר כך הלך מעצמו הדיחוי שפיר לא מקרי דיחוי אבל כאן כ"ז שלא יחתוך האחרוני' יפסלו הראשונים א"כ שפיר הוה דיחוי ואף דבידו לחתוך הא גם הראשוני' בידו לחתוך וא"כ מה אולמא זה מזה ועיינתי ביד אפרים שהרגיש בעצמו דאף נרא' ונדחה הא בידו לחתוך וכ' דדיחוי בידים גרע וא"כ שוב לא עדיפי האחרונים מהראשונים ודו"ק. אמנם גוף דברי היד אפרים דהאחרוני' הוה דיחוי מעיקר' ועדיף מנראה ונדחה לפענ"ד ע"כ לא אמרו דדיחוי מעיקר' לא הוה כ"כ דיחוי רק בדבר שלא עשה איסור רק שלא היה ראוי לאותו דבר אבל כאן שהטיל למוטלת ועבר על בל תוסיף מה רבות' דדיחוי מעיקר' הא עשה איסור והוסיף על המצוה והרי פשע בדיחוי זו ודחה המצוה בידים ועבר עבירה פשיט' דאין רבותא במה דנדחה מעיקר' ואדרב' הראשונים עדיפי שלא עשה עברה בהם אבל האחרונים נעשו בפסול ובעביר' ואין עבירה מצוה:
ובזה יש לי לפרש הא דאמר רבא במנחות דף מ"ם השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה והיינו דכל דקאי בבל תוסיף שוב יכול לחתוך את האחרונים והראשונים כשרים ולא שייך דיחוי מעיקר' דהא הדיחוי עבר בב"ת ושפיר מקרי דיחוי אף דהוה מעיקר' ודו"ק. הן אמת דהדבר צ"ב דאם נימא דציצית חובת גברא הוא א"כ בשעה שהטיל למוטלת עדן לא עבר על בל תוסיף בעת ההטלה ואח"כ כשלובש שוב הוה תולמ"ה ואולי ע"כ לא נחלקו אי חובת גברא או חובת מנא רק בתחלתו אבל כל שכבר היתה בציצית ולבשה הוה כאזמניה וצר ביה ועביד מעשה שוב נתחייב אותה מנא בציצית וכל שהטיל למוטלת עבר על ב"ת דאותו טלית נתחייב בציצית ואסור לשנותו ושוב הוה כתובת מנא ושפיר עבר על ב"ת ודו"ק:
ובזה יש לי ליישב קושית התוס' שהקשו דהכא אמרי' בשעת קציצת הראשונ' זו היא עשייתה והרי בסוכה לא אמרי' כן. ולפמ"ש א"ש דשאני כאן שכבר נתחייב אותה מנא וא"כ תיכף עבר על בל תוסיף ולא מחשב עשייתו כלל למעשה אבל סוכה כל עוד שלא נשתמש עדיין לא הוקצה למצותו ולכך לא אמרי' קציצתן זו עשייתן:
והנה הרב מוהרח"ץ אמר בישוב קושית התוס' לפמ"ש בש"ע סי' תרכ"ז ס"ב בהג"ה דכל שאין הפסול בהסכך עצמו לא מקרי תולמ"ה ע"ש וגם כאן כיון שאין הפסול בציצית עצמן רק שע"י שהוסיף על המצוה והטיל למוטלת שוב שפיר אמרי' כל שקצץ הראשונים קציצתן זו עשייתן. ובאמת של"ד דשם אין הפסול בסכך עצמו אבל כאן הציצית נפסלו ע"י ההוספה וא"כ כיון שנפסלו וצריך לחתוך אחת מהם שוב נקרא תולמ"ה ואדרב' נרא' לפענ"ד דבזה עדיף לחתוך השניים דהם גרמו הפסול והראשוני' נתכשרו. ובזה נרא' לפרש מ"ס רבא השתא בב"ת קאי מעשה הוה והיינו שיחתוך האחרונים והראשונים יתכשרו ולא הוה תולמ"ה דהראשונים נשארו בכשרותן כמו שהי' וע"ז אמר דלמא לבטולי קמכוין ושוב האחרונים יותר כשרים ודו"ק:
והנה הרא"ש שם כ' דכיסוי מקרי בידו לגלות ולכך אין דיחוי אצל מצות וצ"ע דבסוכה דף ל"ג כתבו התוס' דלא מקרי בידו לגלות כיון שא"צ לגלות ע"ש ועמג"א סי' תקפ"ו ס"ק ו' ע"ש היטב ובמחצית השקל שם ודו"ק וע' ברא"ש סוף תענית ובטוש"ע סי' שמ"א לענין אונן במ"ש אי צריך להבדיל ומחלק ג"כ בין גופו נדחה ע"ש שמבואר בהדיא הסברא כמ"ש דכל שתלוי בזמן ממילא כל שיעבור הזמן לא מקרי דיחוי ע"ש והוא מה"ט שכתבתי ודו"ק: