דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שצד
ס"א כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאוג ויפשפש במעשיו כ"כ הרמב"ם ובשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקנ"ה כ' על גדול אחד שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת שאינו מדה טובה שמורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש שהוא דרך הפילוסופים באמרם כי זה העולם הבל ע"ש שהאריך בזה ומהתימה שלא הזכיר דברי הרמב"ם אלו ואני תמה שלא הזכירו דברי הש"ס בשבת דף קנ"א שר"ח אמרה לו דביתהו תרנגולא אפקת מביתא וא"ל תכלא ועוירא תרי שלא הורידו דמעות כלל ולא הוה קבכי עלי' ובאמת מצינו באהרן קדוש ד' שכתוב וידום אהרן. אמנם באמת לפענ"ד הדבר נכון דאם הכוונה חלילה שחושב שהעולם הבל ומה בצע בחיים זה באמת ענין רע אבל אהרן קדוש ד' וכן ר"ח הוא לא בכה דקיבל עליו דין שמים ומה שלא בכה הוא כדי שלא יראה שחלילה מתרעם על מדותיו ובלבם בכו רק שלא הראו דמעה שלא יתראה שמתרעם על מדותיו לפי שבנם המה ומתאבלים על שהרע להם זה אין רע וז"ש מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו והיינו שלא יתאונן חלילה ויתרעם על מדות הש"י רק שיפחד מחטאיו ובזה יותר יפה שיתאבלו אחרים שנראה שאינם מתאבלים רק על מה שמת אדם כשר וז"ש ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ד'. וזה לדעתי מ"ש כל המוריד דמעות על אדם כשר והיינו שאינו מוריד דמעות על מה שקרה לקרובו או לידידו שזה הוא נראה כעין תרעומות רק שמוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופר ומניח בבית גנזיו והיינו שאין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד וזה בית גנזיו שהוא מביא הדמעות וסופרן אם היה כוונתו על העדר קרובו או שהוא על העדר אדם כשר וחסרה הארץ גברא לבה כנלפענ"ד. וזה לדעתי מ"ש הוא אשר דיבר ד' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד והיינו דאדרבא הקרובים יותר יגדל המספד במה שיוכלו לכבוש ולא יבכו על העדרם אבל ע"פ כל העם אכבד שהמה יבכו את השריפה אשר שרף ד' ודו"ק:
ובזה מבואר מ"ש מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי והיינו שיכול להתאפק עלי יגון רק שעלי לבי דוי היינו על חטאיו שגרם לזה ע"ז לבי דוי ואינו מראה היגון בגלוי רק שהלב דוי. שוב ראיתי ברש"י כתובות דף ו' ע"ב ד"ה ואביי דטרוד בדבר מצוה פטור מק"ש והאי דאבל חייב דטרוד טרדא דרשות שאין צערו מצוה אע"פ שאבלותו מצוה ע"ש והכוונה שאם הוא טרוד כ"כ עד שא"י לקבל עול מ"ש נראה שהוא כביכול מתרעם על מדותיו וזה אסור ואין צערו מצוה רק אבילות מצוה והיינו שיתאבל על חטאיו ודו"ק היטב:
שם ס"ב וכן חכם שבא שמועתו לאחר יב"ח וכו' תמהני דזה נלמד מרישא דהשתא כשנודע שמת מקודם אין מספידין לאחר י"ב חדש וכדכ' שאין מספידין יותר מי"ב חדש ומקורו מהא דאמר דוד שאול כבר עברו י"ב חדש ולאו דרכיה למספדא מכ"ש כשלא נודע רק לאח"כ וצ"ע. גם מ"ש הש"ך ס"ק ב' בשם הרש"ל דמי שמת לו מת ובתוך שלשים נולד לו בן אין עושין שמחה ומשתה ביום המילה אף שכ"כ בשם הרוקח תמהני דכיון דאמרו נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאה כל אותה המשפחה וכמ"ש בסעיף ד' א"כ מכ"ש כשנולד לו בן שראוי לשמוח ולעשות שמחה ומשתה שזה חיוב כדילפינן מויעש אברהם משתה ביום הגמל ודרשי' ה"ג מ"ל כמבואר בב"י סי' רע"ה ולמה לא ישמח בזה וגם הש"ך כתב כמדומה שאין נוהגין כן ולפענ"ד בדין הוא שלא ינהגו כן:
שם ס"ג יוצאין לבה"ק ופוקדין על המתים שלשה ימים אעתיק כאן מ"ש בתשובת ע"ד שיצא הפקיד' מהמלך יר"ה שכל מת לא יקבר רק אחר מ"ח שעות ונשאלו חכמי ישראל כדת מה לעשות אחרי שאסור להלין את המת ועובר בעשה ול"ת כדאמרו בסנהדרין דף כ' הנה לכאורה הי' נרא' דהוה בכלל יהרג ואל יעבור כיון דהוא בפרהסי' אבל באמת הא מבואר בסי' קנ"ז ס"א דדוק' אם העכו"ם מכוין להעבירו על דת וכאן אינו מתכוין חלילה בשביל העברת דת ות"ל אדרב' נתנו לחן ולחסד בעיני המלכים ושרים ונותנים תוקף לשמור הדת כפי החק והמשפט ורק שמתכוונים אולי עוד יוכל לחיות והרי גם על מתיהם הם מצווים כן ובכה"ג ל"ש אף שעת הגזירה דזה דוק' באם הוא על ישראל לבדם יעו"ש שכ"כ הרמ"א בשם הנימוק"י וא"כ אין עלינו לחקור כ"א מצד האיסור בלבד דהא הוא עשה ול"ת ועיין במגן גבורים סי' ע"א שם מבואר דכן היא דעת כל הפוסקים. והנה בדורות שלפנינו קם אחד המיוחד מהמתחכמי' אשר נתחדשו בימים ההם והאריך בזה בתשובה לדו"ז הגאון סבא קדיש' מוהר"י יעב"ץ ז"ל שיש להתיר והבי' מהדין הלז שמקורו ממס' שמחות רפ"ח שכתב שפוקדין על המתים עד שלשה ימים והבי' מעשה באחד שחי אח"כ כ"ה שנים והוליד והגאון יעב"ץ ז"ל האריך לדחות דבריו ולא ראיתי דבריו:
והנה לפענ"ד דבר שפתים אך למחסור כי אחרי שאנו רואין בו סימני מיתה שאין בו נשמת חיים והדפק אינו דופק וכבר סמכו חז"ל על בדיקת נשימת חוטם לענין פקוח נפש שדוחה אפי' ספק שלה שבת החמיר וכל המצות ואפ"ה כל שבודק בחוטמו ואינו מוצא רוח חיים אסור לחלל שבת עליו וממילא שהוא בחזקת מת א"כ פשיט' שהוא ממיל' בכלל איסור הלנת מת וכבר כתב הרשב"א לענין ודאי טריפה דאף שראינו שחי יב"ח אין להכחיש דברי חז"ל שטריפה אינה חיה י"ב חדש ותלינן שזה חי בנס והמהרש"ל כתב שהוא ממיעוטא דמיעוט' דחי ועיין ביו"ד סי' נ"ז ובש"ך שם ס"ק מ"ת וכמו כן כאן כל שראינו שלא נותרה בו נשמה כפי הסימן מנשימת החוטם המקובל לחז"ל לסימן מובהק א"כ מה שקרה שחי אולי היה עפ"י נס או מיעוטא דמיעוטא ואין לסתור בזה כלל דברי חז"ל ולהתיר עשה ול"ת ובפרט שכבר נודע שיש מין עילוף הנדמה למת גמור ובטל ממנו כל החושים ובכ"ז הרופ' המשכיל יודע לבקר אם חי או מת הוא ובימים הקדמונים עוד לא נתפשטה חכמת הרפואה כ"כ וגם אולי הי' במקום שלא היו רופאים וסברו שחי עוד ולכך אין בו משום דרכי אמורי שכל שיש לתלות שלא הבינו ענין מיתה אינו נקרא יוצא מהיקש הטבעי ואינו בכלל דרכי אמורי כמ"ש הרמב"ם במורה בח"ב ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ט האריך בזה ובכה"ג גזרו חז"ל טומאת אבן מסמא על זב וזבה ונדה ויולדת משום גזירה שמא מתעלף והיינו במקום שאין להם רופאים חכמים כ"כ כי מעטים היו בימים הקדמונים והמתחכם הלז הביא מדברי הש"ס הנ"ל בנדה דף ס"ט ע"ב ראיה שאין להגביל החיים והמיתה מדגזרו טומאה וליתא דבש"ס ביאר בהדי' שמא יתעלף והיינו שיקרה לו חולשא שלא נבין ענין המיתה אבל כל שאנו רואין סימן המקובל מחז"ל ובפרט אם הרופא אומר זאת וסמכינן על הרופאים באיסורים החמורין כבדה ויוה"כ ולהקל אף כי להחמיר ובפרט בדבר המפורסם בזמנינו שמאז הפקידה הלז על מתיהם ולא אחד שנדע בבירור שזה חי אח"כ ורק בהשערות וסיפורים מרבים דברי הבל וכזב ולדעתי יש לפרש דברי המס' שמחות הנ"ל עפ"י מה דאמרו בירושלמי פ"ג דמ"ק שעד שלשה ימים נפשא טייסא על גופ' סבורה דהיא חזרה לגבה יעו"ש ולפ"ז יש לומר דלכך אין בו משום דרכי אמורי דכל שהנפש עוד משוטטת וסוברת להשיב אל הגוף יש לומר דאולי יחיה שנית אחרי שמת אבל לעולם כבר מת ואסור להלינו ואם ד' ירצה לחדש לו נס יוכל להתחדש אף שנקבר ועיין בב"ק דף קי"ז גבי ר"כ שענשו ר"י ונח נפשי' למחר אזיל לגבי מערתא ומבואר שם שחי לאחר שמת ובירושלמי אמרו שלגלג עליו אחד שחי אחר שמת הרי שהיה חידוש בימים הקדמונים בזה והרי לא היו בימים ההם פוצה פה ומצפצף לומר שלא מת כלל רק שכל שמת עוד לא יוסיף לקום כ"א מי שיכול לחיות המתים ועיין בע"ז דף יו"ד איזיל ואימא לי' דמית אין משיבין על הקלקלה ואחיה והוא אמר דזוטא בכו מחיי מתי ולא אמר ר"ח דנחלש ונתעורר אח"כ וע"כ דכל דמת א"א לחיות כל דלא יוכל לחיות המתים. וע"ד הפלפול יש להביא ראיה לזה ממה שדחה הרא"ש במ"ק אות פ' דברי האומרים דיום שלשים כיום ל"א לענין שמועה קרובה והבי' הרא"ש מהא דשמע שמועה קרובה בשבת ולמ"ש נעשית רחוקה דא"ל דבשבת היו כ"ט דא"כ במ"ש ג"כ שמועה קרובה ע"ש ואם נימא דעד מ"ח שעות יש להסתפק אז אולי חי א"כ יש לומר דביום שבת הי' כ"ט דעד מ"ח שעות למיתתו יש להסתפק אולי חי הי' ויום שלשים דמקילין בודאי יום ל' למיתתו ולכך במ"ש נעשה שמועה רחוקה דעכ"פ הוה יום שלשים מכלות המ"ח שעות ויום ל' כיום ל"א להקל וע"כ דכל שראינו שמת אין להסתפק עוד ודו"ק וצ"ע בהא דאמרו בגיטין דף נ"ו דאנהו ידעי דחיא קליל ממיתא ולא אמר הסימן דכשמת החוטם וצ"ע ועכ"פ זה לפענ"ד ברור כשמש שכל שאנו רואין שהוא מת ואין בו נשמת אף ואינו דופק על הלב שזה הסימן של חיות כמבואר ביומא דף פ"ה אינו חי עוד ויש לו דין מת לכל דבר. שוב נזכרתי שבשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ע"ז האריך בענין הלז ועיין שם שהקשו לו על מה שהעלה דא"א לחיות בלי לב והקשו לו מהא דבודק עד חוטמו הרי דחיות תלוי העיקר בנשימה והעלה דדא ודא אחת הוא דאיו נשימה אלא כשיש חיות בלב שממצו ולצרכו הוא הנשימה יעו"ש שהביא מכל ספרי החוקרים והמקובלים שמסכימים בזה והיו לאחדים ולפ"ז כל שראינו שאין בו שום נשימה והרופא מעיד כן וע"כ שבטל חיות חלב וכל שהלב מת א"א בשום אופן לחיות בלי לב חי ובהעדר הלב יעדר החיים כמו שהאריך שם אא"ז הח"צ ז"ל ואף החולקים על הח"צ יודו בזה שהם לא דיברו רק אם אפשר לחיות בלי לב כלל אבל כל שכבר מת הלב פשיטא שא"א לחיות וכל שאין בו נשימה ע"כ שהלב מת וכמ"ש שם והמעשה דאבל רבתי ע"כ הי' במקום שלא היו שם בני אדם המבינים היטב ענין המיתה אבל בזמנינו שהוציא הנסיון לאור ונתפשטה חכמת הרפואה ועכ"פ יוכלו לשפוט אם בטל הרגשת הנשימה ממנו שזה דבר הניכר פשיטא שיש איסור:
והנה מחדש נדפס תשובת הגאון מופת הדור מוה' משה סופר מפ"ב ז"ל האריך בסי' של"ח ג"כ דחלילה להלין המת בשביל זה וכתב ג"כ דתלוי בנשימה כמו בפ"נ והאריך בזה ות"ל שכתבתי כמה ענינים חדשים שלא עורר הגאון ז"ל. ומ"ש הגאון שם ליישב דברי הרמב"ם פ"ד מאבל ה"ד שכתב ולא יפנה אדם לבקר הקברות שנדחק הריב"ש והכ"מ שם שקאי על למעלה והוא כתב שיש לפרש דקאי בפ"ע ורק שכוונתו שבראשונה שהיו קוברין במהמורות כמוזכר בירושלמי דמ"ק הי' מקום לחיות אחרי נפלו ומזה מיירי במס' שמחות משא"כ מימי האמוראים ואילך שבטלו מהמורות שוב ל"ש שיקום מקברו לכך אסור לבקר הקברות ומזה למד הרמב"ם דינו ע"ש שכתב שכוון לאמת ובמחכ"ת לא הרגיש בראש דברי הרמב"ם בהלכה זאת שכתב וחופרין בעפר מערות וכתב הכ"מ דמקורו מירושלמי בראשונה היו קוברין אותו במהמורות וט"ס נפל בדפוס הכ"מ שכתב בירושלמי פרק בראשונה וצ"ל פ"ב דמ"ק בראשונה היו קוברין אותו במהמורות ותיבת בראשונה נמשך למטה הרי שהזכיר המנהג הלז וא"כ הי' ראוי לבקר הקברות וא"ל דכיון שכתב הרמב"ם ואח"כ מחזירין העפר והאבנים עליו א"כ א"א לחיות אף במהמורות וכמ"ש הגאון יעב"ץ ז"ל על הדרישה דא"כ לא הועיל ליישב דברי המס' שמחות דגם שהיו קוברי במהמורות היו מחזירין העפר וע' בש"ע יו"ד סי' שס"ג ס"ר שכ' מקום שנוהגין שקוברין במהמורות הרי דגם בזמן הרמב"ן והב"י ג"כ יש מקומות שנהגו כן וע"כ אין לדבריו מקום ובאמת גוף תמיהת הגאון יעב"ץ ז"ל על הדרישה לפענ"ד אינו כ"כ תימה דאף שמחזירין עפר כיון שנקברו בכוכין היה אפשר לגלות העפר והיה מקום לבקרו ולראותו משא"כ עכשיו וז"פ. אמנם בגוף כוונת רבינו במ"ש ולא יפנה אדם לבקר הקברות נלפענ"ד דהנה במה שבונים נפש ע"ג קבר הם על שני פנים אם להיות כיכר ששם נקבר מת וכמו שמציינים בה"ק ה"ה כל קבר וקבר למען לא יטעו הכהנים או להיות להם לזכרון שמותם למען לא ישכחו או שיבאו להתפלל על קבריהם והנה רבינו ס"ל דמה שהולכין על הקברות נרא' קצת כדורס אל המתים [וע' בזהר פ' אחרי מות על פסוק כמעשה ארץ מצרים ע"ש בטעמו] כאשר דרש הרמב"ן בסרקוסטה לפני המלך וכאשר רמז היעב"ץ במכתבו שם וכ"נ משמחות הנ"ל שכתבו פוקדין על המתים ולא משום דרכי אמורי וגם בשמחות לא התיר רק בעוד שלשת ימים ולכך כ' הרמב"ם ובונין נפש ע"ג קבר והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם והיינו דס"ל דכל הציון ע"ג הקבר הוא לא משום חשש טומאת הכהנים שזה כבר נתקן במה שמציינים על בה"ק ולא בשביל שיבאו להתפלל על קברם שזה להרמב"ם כדורש אל המתים ולא נשאר רק בשביל שיהי' להמת לזכרון ולכך כל שדבריהם הם זכרונם לכך א"צ לשום דבר וז"ש רבינו ולא יפנה אדם לבקר הקברות והיינו דלחוש שמא יבאו להתפלל על קבר שזה יותר שייך בקבר הצדיק משאר הקברים ע"ז כ' רבינו דזה אסור ולא נשאר רק משום זכרון והצדיקים א"צ לזכרון שדבריהם הם זכרונם ונמצא דברי רבינו מפורשים בהירושלמי דאמר דצדיקים אין בונין להם נפש דדבריהם הם זכרונם וקשה הא מ"מ שייך הטעם דשמא יצטרכו לבקר על קבריהם לזה כ' שזה ל"ש דאסור לפנות לבה"ק וכמ"ש וז"ב ודו"ק. ועכ"פ אנו רואים שרבינו דחה דברי המס' שמחות ולא ס"ל דפוקדין על הקברים וע"כ לא נהגו כן כנ"ל ברור וע' ביפה מראה על הירושלמי בשקלים שם:
והנה בהא דאמרו בב"ק דף פ"ב בעשרה דברים נאמרו בירושלים וא' מהם שאין מלינין בה את המת והדבר תמוה הא אסור להלין את המת בכ"מ לכאורה היה ראיה מזה דבמקום אחר מותר להלין בכה"ג דספק הוא אם הוא מת או נתעלף אבל בירושלים לא היו מלינים והיו מוליכין אותו חוץ לירושלים מפני כבודו של ירושלים דשמא מת הוא. אמנם מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק שם שכתב בשם הרשב"א דנ"מ בהליני לכבודו ע"ש הרי מבואר להיפך דאי לאו לכבודו לא משכחת לה להלין ודו"ק וע' בס' יוחסין מ"ש המעשה מרבינו יחיאל אביו של הרא"ש שהיה שוחק לפני הקבורה בפני כל הקהל וי"א להיפך יעו"ש ובסדר הדורות אבל מ"מ מת ונקבר שוב הראוני מ"ש הגאון הנשר הגדול בעל נוב"י ז"ל והוא נדפס שם החזיק בראיות ברורות שאין להלין את המת אף רגע אחת והביא ראיה ממעשה דיוסף הכהן בזבחים דף ק' שקברו ביום ההוא והכותב שם דחה דהי' בכוכין אבל אין זה ממש דעכ"פ רואין אנו שטמאהו בע"כ ולא היה שום ספק שמא חיה תחיה עוד ויוכל להקריב הפסח עוד ודו"ק:
והנה חכם אחד השיב עלי דעדן אין ראיה דשאני טומאה דלענין טומאה אזלינן בתר רוב ואמרינן דודאי מת משא"כ לענין פקוח נפש יוכל להיות שלא מת עדיין ולכך לא סמכינן על הרוב והשבתי דלפמ"ש הריב"ש סי' שע"ט דהיכא דיש שתי חזקות נגד הרוב אזלינן בתר החזקות ועכ"פ הוה ספק ולפ"ז שם יש חזקת חיוב הפסח וחזקת טהרה ומהראוי להחמיר עכ"פ בספק פסח ולא לדחות פסח החמור וע"כ דכשמת ודאי מת חשבינן ליה ואין כאן ספק. ובזה נדחה מה שרצה גיסי הרב נ"י להביא ראיה מהא דאמרו בפסחים דף ע' ע"ב דמית נשיא בי"ד והא יש כאן חשש שמא לא מת עדן ולפמ"ש אין ראיה דעכ"פ מחשש ספק שמא מת באמת עכ"פ אין מביאין חגיגה בטומאה ובפרט דהרוב מסכים שמת ואמת ויש ראיה מהא דאמרו בפסחים דף צ' ע"ב האונן שוחטין עליו ומטעם דאנינות לילה דרבנן ול"ל האי טעמא דהא ע"כ כבר נשתהה שני ימים וליתא לאנינות מה"ת ואם נימא דמיירי דהוא ביום ראשון א"כ בלא"ה מספק יש להביא דיש חזקת טהרה וחזקת חיוב פסח וע"כ דכל שמת כודאי חשבינן ליה ולכאורה רציתי להביא ראיה מהא דאמרו בכתובות דף ד' הרי שהיה טבחו טבוח ומת אביו של חתן וכו' בועל בעילת מצוה ופורש ולמה יפרוש מספק דלמא לא מת עדיין וע"כ דכמת ודאי חשבינן ליה משעה שמת ושם מיירי קודם שחל עליו אבילות מיהו י"ל דשם עכ"פ הרוב מעיד שמת וכל שבעל בעילת מצוה אסור מפני הרוב ודו"ק:
ובזה נדחה מה שאמר לי הרב מוה' נחום ואביש נ"י מפה ראיה מהך דיוסף הכהן דאיך קידש אחות אשתו בע"פ אף אם נימא דלא בעל הא לשיטת הסמ"ג גם בקידושין לבד אסור אף בלא בעל ודלמא עוד אשתו חי ועבר על שקידש. ולפמ"ש א"ש דלענין זה שפיר סמכינן ארוב דודאי מתה גם בלא"ה אינו מוכרח שיסבור הסמ"ג דיעבור באחות אשה על הקידושין בלבד ואכמ"ל בזה. ובאמת שדברי הסמ"ג הם במצות ל"ת סי' ק"ח ודבריו תמוהין מאד וע' בביאורי מהרש"ל שהמעתיק שם תמה בזה על הסמ"ג וע' בשו"ת מזרחי ח"א סי' פ"א ובח"ב סי' מ"ם וסי' מ"א האריך בדברי הסמ"ג דא"א לומר כן ובאמת שלפענ"ד הדבר נכון בעצמותו דאיך אפשר דאחות אשתו יהי' שני מלקיות על הקידושין דא"כ איך ילפינן ביבמות בשטה דעליה מאחות אשתו וכן בדף כ"ה שם ובקידושין דף ס"ז שם היאך יליף שאר עריות מאחות אשתו הא אחות אשתו שאני דהיא בשני לאוין וע"כ דזה א"א ובאמת גוף דברי הש"ס דרצה לחדש חילוק מה"ת בין לכתחלה בין דיעבד צ"ב דאנה מצינו בתורה חילוק בין לכתחלה ובין דיעבד ואף דרו"ז בשלל בצים האריך להוכיח דיש חילוק בזה גם מה"ת והוא נדפס במו"ק שלו קודם הלכות שבת אבל דבריו תמוהין וצ"ל דהחילוק אם בדיעבד תפסי הקידושין או לא וצ"ע ועכ"פ דברי הסמ"ג תמוהין ועכ"פ אין להקשות מזה:
והנה בשנת תרכ"ט ג' בלק כתבתי בתשובה להרב החריף מוה' משה מייזל בהגאון בעל פני יוסף ז"ל שפלפל ג"כ אי שייך לחלק בין לכתחלה ובין דיעבד בדאוריית' וכתבתי שדברי הש"ס הלז דמחלק בין לכתחל' ובין דיעבד יעו"ש וע' בחידושי ריטב"א שם שיש לדחוק בדברי הש"ס אך בתו' פסחים דף י"א משמע דיש חילוק גם בדאוריית' בין לכתחלה לדיעבד:
והנה בהך דמת וקברתיו דנאמן לכאורה קשה הא לענין עגונה מחמירין ולא אזלינן בתר רוב אם כן למה נסמוך שזה מת דלמא יקום עוד וצ"ל דזה מיעוטא דמיעוטא והרי גם לענין פ"נ סמכינן על נשימת החוטם כמ"ש למעלה: