אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שצב

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שצב

סימן שצא

ס"א ומותר לקדש אשה אפי' ביום המית' כ"כ הרמב"ם ונלמד מהא דאמרו דבחוה"מ מותר לקדש שמא יקדמנו אחר וגם בט"ב מותר כמבואר סי' תקנ"א והנה הט"ז סי' תקנ"א ס"ק ג' האריך דלמה לי טעמא דשמא יקדמנו ת"ל דבאירוסין ליכא שמחה ונדחק בזה וכ"כ בזה וכעת נ"ל דהנה גם האשה מצווה באבילות של ט"ב ולגבי דידה ליכא חשש שמא תקדמנו אחרת דהוא מותר לישא שתים וע"כ הוצרך הטעם דאירוסין ל"ש שמחה אמנם לגבי דידי' י"ל דזה גופא שמחה דהא יש לו שמחה שמא יקדמנו אחר אך בשביל זה גופא שוב מותר דשמא יקדמנו אחר וא"כ צריכי שני טעמים ודו"ק היטב:

שם ס"ג מותר לכנסה ולבא עליה אחר שבעה לכאורה צריך להבין הא מקרי חופה דלא חזיא לביאה ולשיטת הרמב"ם באהע"ז סי' ס"א וכוותיה פסק המחבר שם דל"מ חופה וא"כ איך קנה בחופה זו ועיין בחידושי הריטב"א במ"ק דף כ"ג במ"ש בא"ד שם די"ל דלכך לא התירו בתוך ז' לפי שא"א לבעול ואולי כוון לסברא זו אבל יקשה על המחבר כאן וצ"ל דס"ל דכאן לא שייך זאת דהיא באמת ראויה מצד עצמה רק שאליו אסרו חז"ל כדי שישכח אהבת הראשונה אבל מקרי בעצם חופה דחזיא לביא' וכה"ג חלקו הפוסקים לשיטת הרמב"ם לענין חייבי לאוין ועיין בר"ן ובתשוב' בענין חופת נדה הארכתי בענין חופת נדה ועיין בשטה מקובצת בכתובות דף ד' גבי בועל בעילת מצוה ופורש שכתב דלכך התירו לבעול ולא סגי בחופה לבד משום דאז היה חופה דלא חזיא לביא' ע"ש ולפמ"ש יש לומר דלא גרע מח"ל דמקרי חופה דחזיא לביא' ואולי יש לחלק דבשלמ' בח"ל שפיר כתב הר"ן כיון דהוא רוצה לבעול א"כ רוצה לעשות איסור ומקרי חופה דחזיא לביא' אבל כאן דהוא באמת אינו רוצה לבעול וא"כ שפיר הוה כמו חופת נדה ולפ"ז גם כאן צ"ע בזה ואולי כיון דאינו רק איסור דרבנן ל"ש חופה דחזיא לביא' ועיין שעה"מ בקונטרס חופת חתנים שהאריך בזה וגם אנכי הארכתי בפרט זה בתשוב' שם וע"כ עדיין צ"ע ועיין בשיעורי רז"ה בהגהותיו לש"ע יו"ד סי' שמ"ב מ"ש על הט"ז והטיב לראות וכבר קדמו בשטמ"ק בכתובו' דף ד' וכמו"ש לעיל:

והנה במ"ש הט"ז כאן לחלק דאם הוא אבל ר"ל התירו לו משום מצות פ"ו אבל כשהיא אבלה לא התיר' לה בשביל שהיא אינה מצווית על פ"ו ולכך בעי צירוף הפסד הסעודה ע"ש וראיתי בשו"ת עטרת צבי מן הגאון דו"ז מהר"ץ הלברשטאט זצ"ל שהגיע לידי על שעה חדא סי' ז' שדברי הט"ז תמוהין שלא ראה מקור הדבר בשו"ת הרא"ש כלל כ"ג דין ה' שכתב דהתיר א"א ז"ל במתה אחות המשודכת כר"ת אעפ"י שקשה לדבריו מה היא דמס' שמחות בד"א בשיש לו בנים ולכך לא התיר בלא הפסד והרי מהך דשמחות משמע אף באבילות דידיה אסור בלא הפסד ולפענ"ד כוונת הרא"ש שם דבאמת לדברי ר"ת קשה מהך דשמחות וע"ז הביא דברי הראב"ד שמחלק בין שנושא בשביל שלא קיים מצות פ"ו ובין שנושא בשביל שאין לו מי שישמשנו ומדברי הרמב"ם אין נראה לחלק כן ולכך כיון דדברי ר"ת במחלוקת שנוי ע"כ לא סמך על דברי ר"ת כ"א בהפסד מרובה אבל לדידן דקיי"ל כר"ת וכחילוקו י"ל דהב"י מחלק כן לדעתא דנפשיה דאף לר"ת דוקא באבילות דידיה יש להתיר ולא באבילות דידה כיון שגם דברי ר"ת אינם מוסכמים וכעין זה כתב הגאון בעצמו לישב ע"ש אבל באמת מ"ש דהיא אינה מצווה באמת הר"ן ר"פ האיש מקדש כתב דגם היא מסייעת קצת שהוא מקיים המצוה וא"כ יש להתיר גם באבילות דידה ועיין ח"מ סי' ל"ו שכ"כ מדעתא דנפשיה. אך לפענ"ד היה נראה דהרא"ש לשיטתי' דס"ל רפ"ק דכתובות דלכך אין מברכין אשר קדשנו במ"ו על הקידושין כ' אפשר לקיים מצוה דפ"ו בלי קידושין בפלגש ולפ"ז לא הי' מותר לקדש באבילות דידה וכיון שפלגש אסור לכתחלה א"כ שוב אין אבילו' שלה דוחה דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך דהוא יכול לקיים המצה בלי קידושין והיא אינה מצווית ע"ז רק שמסייעת לו ועי"ז תעבור היא על אבילות ואף דהיכא דאינו בא ע"י פשיעה אומרים לאדם חטא אבל הא הוא יכול לקיים המצוה בלי קידושין וא"כ א"י לקדש' וכל שלא יקדשה לא תרצה שיבא עליה לשם פלגש ולכך לא התירו רק לצורך הפסד אבל באבילות דידיה שפיר התירו בשביל פ"ו ואף דא"צ לקדש מה איכפת לן שיקדש הא היא אינה אבילה ולו שוה האיסור אם מקדש ובא עליה כמו בלא קידושין משא"כ בהיא אבלה דהיא אינה רק מסייעת לו וכל שיוכל להיות בלא קידושין שוב אסור שיקדשה וכל שלא יקדש שוב לא יבא עליה ולכך צריך הפסד מרובה ודו"ק היטב:

והנה במ"ש ברמ"א בס"ב בהג"ה לחפש היתר שיהיה מותר לישא בתוך שלשה רגלים למיתת אשתו וכתב בדגול מרבבה דבר חדש כיון דבמדינות אלו מארסין בעת החופה ואם לא יכנוס לא יארס ג"כ ויש לחוש שמא יקדמנו אחר וכי היכ' שמותר לארס בחוה"מ ובט' באב משום שמא יקדמנו ה"ה בזה והנה לכאורה דבר גדול דיבר בזה אלא שלפ"ז גם בחוה"מ או בט"ב ומר"ח אב עד התענית ג"כ מהראוי להתיר לארס ולכנוס וכבר הרגיש בעצמו בזה וכתב דדוק' כאן שקל איסורו וזה דחוק ולפענ"ד היה בראה לכאורה דהרי זה ודאי דאף אם נתיר לכנוס בזמן הזה מטעם שמא יקדמנו עכ"פ יהיה אסור לבא עליה בתוך ימי משך השלשים דאבלות עכ"פ כמו בנשא באין לו מי שישמשנו ואולי כל משך השלש רגלים דהא כיון שלא התירו רק בשביל שמא יקדמנו כל שליכא חשש שמא יקדמנו דכבר נשאה שוב אסור ובפרט בתוך ג' רגלים דעיקר החשש היא שלא שכח עוד אשתו הראשונה וא"כ עיקר האיסור על הבעילה ושוב הוה חופה דלא חזי' לביאה דאסור לשיטת הרמב"ם דבשלמא כשהתירו בשביל שאין לו מי שישמשנו א"כ כל שהתירו לו שוב ראוי לביאה ואף שאסרו כל שלשים היינו משום אבלות והוא ראוי לביאה וכמ"ש למעלה משא"כ כאן דלא התירו כ"א שמא יקדמנו אך באמת יש לומר דגם בזה ל"ש חופה דחזי' לביאה ואף שאסרו כל שלשים היינו משום אבילות והוא ראוי לביאה ורק הוא אסור בה משום שלא נשכח עוד מלבו אהבת הראשונה אבל עכ"פ בעצמות' חופה דחזי' לביאה היא וכמ"ש למעלה ולפ"ז זהו בתוך שלש רגלים אבל בחוה"מ ומר"ח אב עד התענית דשניהם אסורים בביאה דעל שנים החיוב אבילות ושמחה וא"כ שוב הו"ל חופה דלא חזי' לביאה ולא התירו ובלא"ה י"ל דמקרי לא חזי' לביאה דהרי כל עיקר שמא יקדמנו דאסרו בחוה"מ כתבתי בחידושי למ"ק דהוא דשמואל לשיטתו דלא אסרו לישא בחוה"מ רק משום שאין מערבין שמחה בשמחה והיינו משום דאין עושין מצות חבילות חבילות וא"כ זה כשיהי' לאל ידו לקיים המצות בזאח"ז כמו קידושין הרבה על כוס אחד דיכול לשתות כוסות רבות שפיר מקרי מצות חבילות חבילות והן למשא אבל כל דאיכ' חשש שמא יקדמנו אחר ולא יוכל לקיים מצוה כלל שוב מותר לערב שמחה בשמחה וא"כ זה לענין האירוסין אבל לישא אסור דנרא' כמרבה בחבילות דעכ"פ בביא' אסורה בלא"ה משום דל"ש שמא יקדמנו ולכך לא התירו בחוה"מ ובזה אמרתי להצדיק דברי הט"ז באו"ח סי' תקנ"א שחידש דשמא יקדמנו לא שייך רק בחוה"מ ולא בט"ב ולא בתעני' על הגשמי' וכדומה ע"ש והדברים צריכין טעם ולפמ"ש א"ש דעיקר ההיתר הוא שמא יקדמנו ולא שייך מערב שמחה בשמחה אבל היכא דאסור משום אבילות סוב אסור לגמרי וז"ב. ולפ"ז נפל פיתא בבירא ולא שייך כלל באבילות להתיר משום שמא יקדמנו אלא שעדן יש מקום להחזיק בדברי הדג"מ דמה שאסור לישא בתוך ג' רגלים זה אינו משום אבילות רק משום שלא יזכור הראשונה ובזה כל דיש חשש שמא יקדמנו התירו מחשש שמא יקדמנו ויתבטל לגמרי ועכ"פ מיושב קושייתו מדוע לא התירו בזמן הזה בחוה"מ בשביל זה לארס ולכנוס במדינתינו שאין מארסין ולפמ"ש י"ל דהוה חופה דלא חזיא לביאה דהביאה בודאי אסור. הן אמת דגוף דברי הט"ז תמוהין דהביא ראיה מכאן והרי כאן מבואר להיפך דלהרמב"ם שייך באבילות שמא יקדמנו ג"כ והטור והרא"ש והרמב"ן מחלקין בין אבילות ישינה לחדשה ועכ"פ ט' באב דמקרי אבילות ישינה כמבואר בסי' תקנ"ט במ"א ס"ק ח' בשם בדק הבית שפיר שייך שמא יקדמנו וע' בב"י שכ' כאן בהדיא דסברת הרא"ש והרמב"ן הוא לחלק בין אבילות ישינה לחדשה ואני תמה שכ"כ מדעתא דנפשיה ולפענ"ד ש"ס ערוך הוא דאמרו ביבמות דף מ"ג ע"ב לר' יוסי דר"א אמר שאני אבילות חדשה מאבילות ישינה ושאני אבלות דרבים מאבילות דיחיד ופירשו התוס' שם דלענין אירוסין אבילות חדשה החמירו משא"כ לענין כיבוס אבילות ישינה דרבים חמור וא"כ עכ"פ לענין אירוסין מבואר דיש להחמיר באבלות חדשה טפי והן הן דברי הרא"ש והרמב"ן הנ"ל וע' בסי' תקנ"א דכמה דברים למדו האחרונים לט"ב מאבילות ולפמ"ש ביבמות י"ל דאבילות דרבים חמור לענין זה ועכ"פ לענין אירוסין הדבר מבואר בש"ס ובאמת לפמ"ש למעלה בסי' ש"פ בביאור שמא יקדמנו דהוא משום דהוה ספק דבר האבד וכתבתי שם דבאבלות ישנה דדינו כמו אבילות אחר ג' ימים ודאי שרי דבר האבד א"כ מבואר החילוק שחלקו דלענין אירוסין אבילות חדשה חמיר משא"כ לענין שאר דברים ובתוס' נדחקו בזה ולפמ"ש א"ש דבאירוסין שייך שמא יקדמנו ודו"ק:

ובמ"ש הדג"מ לחדש דבמקום שאין מארסין כ"א בשעת נישואין מותר גם לישא משום שמא יקדמנו יש לתת טוב טעם למה דבאשה אבילה א"צ להמתין שלשה רגלים והמרדכי כ' הטעם דאשה בכל דהו ניחא לה ולכאורה אדרב' אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי וכל שכבר נשאה שוב זוכרת אותו יותר ומצטערת עליו ולפמ"ש א"ש דבאמת שייך חשש שמא יקדמנו דהיינו שהבעל שרוצה לשאת אותה תקחנו אשה אחרת ולא ירצה לקחת את זאת עוד ואף שבזמן הש"ס מותר לישא נשים רבות דלמא תתנה עליו שלא ישא אשה אחרת עליה וגם דלמא לא יוכל לעמוד בסיפוק שתי נשים דאסור ומעתה כל דשייך שמא יקיים אשה אחרת עליה שוב מותר ולא שייך שם לומר דיארס בלבד דבשלמא בבעל דיכול לארס בלבד שוב לא שייך חשש שמא יקדמנו במקום דמארסין אבל היא מה לה לעשות אם ירצה לארסה וישאנה תיכף והוה כמקום שמארסין בעת הנישואין דבשלמא אשה בכל דהו ניחא לה וכל שמארסה סגי לה משא"כ באיש. ובזה י"ל מ"ש הרמב"ם דאשה שנשאת תוך ל' לאבלותה לא תבעל והיינו דלענין הבעילה ל"ש שמא תקדמנו אחרת דהא כבר נשאה ועד ל' יכול אינש לאוקים אנפשיה וכדאמרו ביבמות דף קי"א ולכך פשיט' שירצה לשאנה אף שלא יבעול עד ל' וז"ב בטעמו והכ"מ נדחק דאי מיירי בשאר קרובים למה תצטרך שלשים ואי מיירי כשמת בעלה הא שייך חשש הבחנה ועלח"מ מ"ש בזה והוא כעין מ"ש הב"ח הובא בש"ך כאן ס"ק ב' ולפמ"ש א"ש דמיירי בשאר קרובים ואפ"ה לא תבעל דלענין זה לא שייך שמא תקדמנו וכמ"ש מיהו בפשיטות ל"ק קושית הכ"מ דמשכחת לה שנטבע בעלה במים שאל"ס וכדומה ועד שנתייאשו מלבקשו או עד שהותרה מכבלי העיגון כבר עברו ג' חדשים ומ"מ צריכה למנות שלשים מיום שנמנעו מלבקשו וכמבואר בסי' שע"ה וא"כ מצד הבחנה לא שייך בזה ורק מצד אבלותה אסור וז"ב ופשוט ודו"ק:

והנה בדברי הט"ז ס"ק ה' שהבאתי הלא מראש הנה בשנת תרי"ז ט"ז תמוז בעודי שרוי בצער ובאבל תוך ל' למות אשתי הרבנית ז"ל הגיעני תשובה מהרב מוה' מענדיל זילבער נכד הרב מוה' יחזקאל סופר סת"ם מראהטין זצ"ל והוא כעת דיין ומ"ץ ב"ק קאלימייא ואירע שם שאחד עשה פאהר שפיל לבנו והחופה היה צ"ל ביום ג' וביום א' חלה אבי החתן ר"ל ומת ביום ג' ושל"ח והיה פתו אפוי וטבחו טבוח ושאר דברים ולא הי' יכול לנהוג כדין הש"ס מכניסין כי הכלה היה מעיר אחרת ואחר ג' ימים של אבלות באו לפניו ושאלו אותו לאשר היה הפסד מרובה ומלבד זאת היה חשש פן יהי' פירוד בין הדבקים כי עיקר הסמיכה היה על אבי החתן שהיה נדיב ועשיר וכשמת רצתה הכלה לנתק הקשורין ובקשוי גדול נתרצית ואם הי' מניחין לה עד אחר אבילות ובתוך כך יגיע משך בין המצרים ופן תתחרט וע"כ סמך על דברי הש"ע ואף דהט"ז מסיק שהכניסה יהיה ג"כ אחר ז' מ"מ תמך יסודתיו על שו"ת מאיר נתיבים שהתיר לעשות הכניסה בתוך ימי אבלות ובפרט בהפסד גדול כזה וגם חשש פירוד וע"ז שאל חוות דעתי:

והנה שו"ת מאיר נתיבים אינו תחת ידי אך כפי מה שראיתי בפ"ת שמביא דבריו בקיצור הוא הטעם דהעיקר כדברי המחבר בפשטות הלשון דכונסה מיד וגם לדברי הט"ז דוקא באחות המשודכת מתיר משום שאיכא מי שיטרח בעבורם אבל היכא דמתה אמה של הכלה יש להקל ולהתיר לעשות הנשואין בתוך ימי אבילות אחר ג"י ע"ש ובאמת הש"ך בנקה"כ כ' דבזמן הזה ל"ש דליכא מי שיטרח דיש הרבה טורחים וכמ"ש בסי' שמ"ב. הן אמת דלפענ"ד תלוי במה שנחלקו הב"ח והש"ך לעיל סי' שמ"ב דאם לא טרח עדיין ולא הביא יין דלדעת הב"ח כיון שצריך לטרוח על היין יטרח גם על בשר והש"ך חולק עליו ואני הארכתי לעיל בזה דעיקר כהש"ך דהיינו אם יש פסיד' וא"כ כל שתלוי בפסידא אין נ"מ לבין מי שיש לו שיטרח בעבורו או לא ואף לפמ"ש לעיל דבעי תרוייהו פסידא ואין מי שיטרח בעבורו לפענ"ד בזה דיש חשש שמא ישבור הזוג ויהי' פירוד ע"כ הדבר ברור דיפה עשה במה שצוה לכנסה לאחר ג' ימים לאבלות כנלפענ"ד ודו"ק:

שם ס"ב בהג"ה מי שתפסו השר וכו' כ"כ ב"י להשיג על המרדכי במ"ק בשם מהר"ם ובאמת שכל מעיין וכל הבא בתוכו תמה על המרדכי והמהר"ם שלא ירדו לטענות הרב"י דנראות חזקות מאד וחולשת הדברים של המהר"ם לכאורה גלוי וידוע. אמנם באמת חלילה להמהר"ם והמרדכי שיטעו בזה בשיקול הדעת אבל כפי הנרא' לא היה האיש התפוס רוצה לקחת אשה זאת והשר הבטיחו כשיתרצה לישא אשה הלז שרצה להשיאו שיפטרנו ממאסר וא"כ שפיר כ' המהר"ם דאין להתיר דבאמת כל טעם האיסור הוא כמ"ש הרא"ש דצריך שלשה רגלים כדי שישכח אהבת הראשונה בשעה שמשמש עם השניה והיא אחת מהתשע מדות שאסרו חז"ל כמבואר באו"ח סי' ר"מ ולפ"ז אף שהתירו משום פ"ו או באין לו מי שישמשנו היינו משום דאמרי' דודאי יראה שישכח מלבו בעת תשמיש ויקדש עצמו כראוי לו אבל בכאן שעושה זאת בשביל ההכרח לפטור ממאסר א"כ יוסיף עוד חטא ופשע ויהיה בכלל בני שנואת הלב ואדרב' עוד יזכור יותר הראשונה ומה הגיע אליו במיתתה שצריך לישא אשה שאינה רצויה לו ובכה"ג העמידו חז"ל גזירתם ומ"ש הב"י דשבוי כלהו איתנהו בו היינו אם היה עכ"פ ברור שבזה ינצל מהשבוי אבל כיון שכ' המהר"ם שמי יודע אם יקיים השר וכוון להא דאמרו בפסחים דף צ"א דאין שוחטין על מי שהבטיחו להוציאו מבית האסורין בפ"ע רק עם אנשים רבים ואמרו שם לא שנו אלא בית האסורין של כותים וכו' והיינו משום דספק אם יקיימו דבריהם ובירושלמי הובא בתוס' שם אסרו אפי' עם אנשים רבים משום דפיהם דיבר שוא ע"ש ורואה אני הדברים ק"ו חם מצות פסח ראשון דחינן בשביל חשש זה להירושלמי ומכ"ש זאת שבאמת לא הותר רק בדבר ברור וכאן אינו ברור והמעיין יראה כמה עמקו דברי הקדמונים וחלילה לדחות דבריהם שכלם כגחלי אש וז"ב מאד:

והנה בגוף המעשה עבר שם ר"ה ויוה"כ וסוכות רק שר"ה ויוה"כ לא נחשבו לי"ט כמ"ש הרא"ש ובאמת יוה"כ אפשר לומר כיון דהוא יום צום להכי אפשר דלא נחשב למועד שישכח עי"ז הראשונה אבל ר"ה לכאורה נראה דמקרי מועד דמחוייב להיות בשמחה כמ"ש באו"ח סי' תקפ"א והכתוב צווח אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' ובאמת האגודה חשב ג"כ ר"ה ויוה"כ לרגלים לענין זה אבל נרא' דעיקר טעם הרא"ש הוא בשביל שהוא זמן קצר רק דא"כ נתת דבריך לשיעורין דהרי פסח ועצרת ג"כ אינו רחוק כ"כ ע"ז הוסיף הרא"ש דגם ימי השמחה גורמים להשכיח ואם כן בר"ה ויוה"כ דאינו שמחה כ"כ והזמן קצר לכך לא נחשב לרגל בפ"ע ועכ"פ מ"ש הדג"מ דשמיני עצרת נחשב לרגל בפ"ע והרי"ש דפז"ר קש"ב הוא על ענין זה. הנה לפמ"ש כיון דהזמן קצר אין לחשבו לרגל בפ"ע ואולי כוונתו בשמחה בתוך ימי הסוכות דאז נחשב עכ"פ לשמיני עצרת לרגל א' עכ"פ אבל גם זה אינו נראה דל"פ חז"ל ועכ"פ צדקו רש"י ותוס' דלא פרשו הרי"ש דפז"ר לענין זה דכל הסימנים של פז"ר קש"ב הוא שנחשב לרגל בעצמו להוציא עצמו מן הכלל של חג הסוכות שסוכות הוא רגל והשמיני הוא רגל בפ"ע וכאן לענין הסוכות לא נחשב לרגל בפ"ע דאם מתה קודם הרגל פשיט' דלא מחשבין סוכות ושמיני לשתים דהזמן קצר וא"כ לא יהיה הרי"ש דפז"ר כמו הסימנים שלפניהם ולכך לא חשבוהו בפ"ע:

והנה בשנת תרח"י ד' בשלח כה הראני מופלג א' מלומדי למד דברי הפסקי תוס' במ"ק פ"ג אות קכ"ג שכ' דאשה האבילה מבעלה לא הצריכוה שלש רגלים אלא לאחר שלשים ואף תוך שלשים מותרת למי שיש לו בנים קטנים וע"ז תמה דהא צריכה צ' יום חדשי הבחנה והיא תימה גדולה. והנה בראשית ההשקפה אמרתי דנ"מ למה דמבואר באהע"ז סי' י"ג דאשה שנשאת בטעות והיא קטנה דא"צ להמתין או דנ"מ לענין שלח לה גט ע"י שליח דמונין מיום הכתיבה אבל לא הגיע לה רק אחר מיתה באופן דא"צ להמתין אבל מ"מ מתאבלת דלא נתגרשה וע' שו"ת ח"ץ סי' צ"ה אבל כ"ז דחוק ויש לפקפק. אמנם העיקר למה דמבואר לעיל סי' שע"ה בהרוגי מלכות דמונין משעה שנתייאשו ומשכחת לה בכה"ג דעברו צ' ימים ולא היו שלש רגלים כגון בחורף וכדומה וגם בנטבע במים שאל"ס דאסור' להתאבל רק משעה שנתברר שזהו וא"כ עבר צ' יום ומ"מ צריכה להתאבל וז"ב ופשוט:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה