אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שצא

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שצא

סימן שצ

ס"ב אבל תוך ל' אסור וכו'. בשו"ת נוב"י מהד"ק חיו"ד סי' ק' הקשה דדברי הטור סותרין זא"ז דבסי' של"ב הביא דברי ר"ת שהתיר באחד ששידך אשה ומתה אחי המשודכת קרוב לחופה והתיר משום איחור פ"ו וא"כ מכ"ש היכא שיתבטל הענין מכל וכל דודאי לא גרע מאיחור פ"ו שמותר ע"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד ל"ק כלל דשם התירו להמשדך בעצמו שישא המשודכת משום פ"ו אבל כאן איך נתיר לזה האבל שמתעסק בזה משום פ"ו של זה והוה כעין דאמרי' אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ואף דהיכא דלא פשע אומרים היינו באופן שהדבר ברור שיזכה חבירו וכאן אין דבר ברור די"ל שגם אם לא יתעסק לא יתבטל המצוה מכל וכל וישאנה גם בלא זה ועוד דכאן הוה כפשע דאטו לא יוכל להשיאה בלעדו שיהיה שם רק שהוא אינו רוצה להשיאה בלתי שיהיה שם לכך הוה קצת כפשיעה ולא התירו וא"ל דגם שם במעשה דר"ת כיון שהיא אינה מצווה על פ"ו א"כ היא האבילה והתירו לה בשביל פ"ו של הבעל דז"א דניהו שאינה מצווית מ"מ היא המסייעת לדבר מצוה וע' בח"מ באהע"ז סי' ל"ו ס"ק ב' וכדבריו כ' הר"ן בתשובותיו כמ"ש במק"א ע"ש וא"כ גם היא יש לה מצוה אבל כאן הוא מבטל האבלות בשביל מצותו של זה ומה שהאריך הנוב"י שם דמנ"ל להראב"ד דהא דאמר באבל רבתי אא"כ היה לש"ש קאי דוקא על אחר שלשים ובאביו ואמו דלמא קאי גם אריש' ובתוך ל' ע"ש נלפענ"ד דהנה הא דמתיר לש"ש נראה הטעם כיון דבאמת שיעור אבילות הוא עד שלשים כדכתיב ויבכו וגו' שלשים יום ורק דבאביו ואמו החמירו חז"ל משום כבוד אביו ואמו להתאבל עד יב"ח עד שמשתכח מן הלב דעד יב"ח אינו משתכח מן הלב וכיון דאינו רק משום כבוד שפיר כל שהיתה לש"ש אנן סהדי דאביו ואמו מוחלין לו בשביל המצוה ואדרב' זה כבודם שעושה מצוה רבה. ומעתה זה לאחר ל' אבל בתוך שלשים דנוהג דין אבילות אף בשאר קרובים דכן שיעור האבלות פשיט' דלא נדחה משום זה דפשיט' דאבילות שחל עליו מקודם לא נדחה בשביל זה שיכול להיות אח"כ:

ובזה נ"ל לדחות דברי הנוב"י שם וכ"כ בדג"מ ראיה להב"ח דהתיר בתוך שלשים לקרובים בסעודת מריעות ולפמ"ש אתי שפיר דשאני סעודת מריעות שהוא חייב לפרעה שכבר חל עליו חיוב השמחה לפרעה קודם חלות האבלות ואף שלא הגיע הזמן עד אח"כ אבל החיוב נמשך עליו מקודם א"כ אין בדין שידחה משא"כ כאן דאבילות חל קודם א"י לדחותו ובמ"ש י"ל ג"כ הא דמבואר דוקא תוך יב"ח ולא בחדש י"ג ולפמ"ש א"ש דהגזירה על המת לא היה רק על יב"ח ואח"כ נשכח מלב ע"כ לא החמירו גם באביו ואמו יהיה איך שיהיה דברי הראב"ד נכונים וכמ"ש. איברא דלפי מה שהביא הרא"ש בשם הראב"ד הגירסא במס' שמחות דעל אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו וע"ז אמר אם הוא לש"ש מותר וכאן ל"ש מ"ש בזה דמה ענין גערת חביריו לכבוד אביו ואמו אך נראה דאדרב' לפי אותה הגירסא ודאי א"ש דהשתא בגערת חביריו שרי מכ"ש אם עושה לש"ש דראוי לגערה שיקיים המצוה פשיטא דהמצוה לש"ש לא גרע מגערת חביריו וז"ב כשמש. ובאמת לפי גירסת הראב"ד ודאי דנכון ההיתר באם היה לש"ש ובאמת כמו שהיא לפנינו במס' שמחות דבאביו ואמו עד י"ב חדש וכמו שגרסינן במ"ק דף ס"ב היה מקום לומר דלא היקל הראב"ד כלל באם היה לש"ש ובזה היה מקום להלות מחלוקת הראב"ד ורמב"ן בזה אך כיון שכל הפוסקים הביאו דברי הראב"ד להלכה אף לפמ"ש לפנינו ע"כ לא נקרב המרוחקים אבל מ"ש בראשונה נכון לפענ"ד ודו"ק היטב וע' בראב"ד בהשגות פ"ו מאבל ה"ז שכ' ולשמחת מצוה עד שלשים כמו בשאר קרובים מבואר בהדיא כהבנת הש"ך בדבריו ולא כהב"ח ועלח"מ ומהתימה שלא הרגישו בזה הב"ח והש"ך וע' בשו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ל"ז בסופו שם מבואר איזה פרטים בסימן הלז:

והנה אם מהני רגל והגערה בתוך ל' הנוב"י מהד"ק חא"ח סי' י"ד כתב להתיר דהרגל הוה כאחר ל' שהרגל מבטל ובצירוף הגערה מועיל ובשו"ת תשובה מאהבה הלכה ז' העלה דהרגל אינו מבטל כלל בתוך ל' אף שגערו בו רק לאחר ל' והגערה מועיל ע"ש באורך:

שם ואף אם השנה מעוברת וכו'. הטעם מדנקט י"ב חדש ולא שנה ש"מ די"ב חדש דוקא וע' ת"ח כלל ע"ג סעיף ב' דדייק מכאן דכ"מ דמוזכר י"ב חדש אין העיבור בכלל ואף דלענין מינקת דעת הרבה פוסקים ובראשם המהר"ם מרוטנבערג ז"ל דהעיבור בכלל אף דתני כ"ד חדש כבר ביאר הטעם מדנקט בגיטין דף ע"ו במשנה השיעור דב' שנים ע"ש ובתה"ד סי' רט"ז ובפסקיו שהאריך בזה ובאמת שהאחרונים כלם תמהו על דבריו וע' נוב"י באהע"ז סי' ק' ובשב יעקב וכבר קדמם הנחלת שבעה וגם אני בחבורי חלק לשבעה כת"י הארכתי בזה. וראיתי להמג"א סי' תקע"א ס"ק ג' שכ' דאין האב יכול להפר נדרי בתו כל שהיא בת י"ב שנה וששה חדשים אף כשהשנה מעוברת משום דשמואל אמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים וא"כ חדשי העיבור אינו בכלל. ובאמת שלפענ"ד היה מקום לחלק דכיון דאנן קי"ל שפורא גרים וכמ"ש הרשב"א במשמרת הבית דהכל לימות החדש וכפי שהב"ד מעברין השנה והביא כן בשם הירושלמי לאל גומר עלי אם עברו ב"ד החדש בתוליה חוזרין ועש"ך יו"ד סי' קפ"ט ס"ק י"ג שהאריך בזה וא"כ י"ל דכיון שנתעברה השנה שוב חזרה לנערותה ובזה מיושב היטב קושית הלוית חן פ' מטות שהקשה דלמה לא הביא המג"א ראיה מהא דאמרו בכתובות דף ל"ט ובשיתא ירחי מי קילדה והאמר שמואל אין וכו' ואם נימא דגם חדש העיבור בכלל א"כ שוב הוה שבעה חדשים ומשכחת לה שילדה (וצ"ל דילדה למקוטעין דהא מתה טרם שבגרה ויולדת לז' יולדת למקוטעין כדאמרו ביבמות דף מ"ב ונדה דף ל"ח) ולפמ"ש א"ש דכל הטעם שנמנה החדש העיבור בכאן הוא משום דחזרה לנערות וא"כ שוב גם לענין הלידה לא הוה קא ילדה דגם ענין הלידה תלוי בשפורא דכל מאורעות הגוף תלוי בעיבור החדש ובמ"ש הרשב"א שם וכן מצאתי בדגול מרבבה שם סי' תקע"א שהרגיש בעצמו בזה על המ"א מכתובות וכפי הנראה שכוון לתירוץ הלז אבל לפענ"ד אחר העיון דבריו תמוהין דא"כ שוב אין דברי המג"א מוכרחין דהכל תלוי בשפורא וגם קושייתו מכתובות אינו מיושב דבאמת דברי הרשב"א לכאורה צ"ב כמ"ש הכו"פ סי' קפ"ט דהיאך אפשר דטבע כל הנשים יהיו כרוכין אחרי הב"ד כפי מה שמעברין השנה ואף ב"ח כמו גבי בהמה לענין נגיחה דתלוי בווסת החדש יהי' נדונים כפי הב"ד ומה להם ולחמריותם חלק ונחלה בב"ד ובחקי התורה ע"ש שהאריך בזה אבל חלילה לדחות אמרות קודש הרשב"א בדבר ניקל כזה ובאמת הכוונה שגם הב"ד רואין שהשנה צריך להיות מעוברת הקב"ה משנה הטבע כדי שיתקיים מאמר הב"ד שעוד לא הגיע זמן שיהי' עוד שנה אחרת ומחדש טבעי בני אדם ובעלי חי כלם הם שבים לאיתנם הראשון ובמחכ"ת הכו"פ מה שחשב לנמנע שיהי' הבהמה נדון כפי חשוב הב"ד להעיבור ולא זכר שם מ"ש הת"ח כלל ע"ג סעיף ב' הנ"ל דלענין טריפה שאינה חי יב"ח אף שתלוי בי"ב חדש כל שנתעברה השנה החדש העיבור בכלל משום דצריך שיעברו עליו ימי צנה וימי החמה שלימים ע"ש וכ"כ הש"ך סי' נ"ז בשם א"ר הרי שכך לפניך דגם הבהמה כפי שנשתנה ימות החמה והצינה כן היא נידונית. אך זה דוקא לענין טבע הגידול והווסתות וכדומה אבל לענין הלידה בו' חדשים ששם עיקר החסרון שצריך להיות עוד זמן חדש ובימים תליא מלתא וא"כ כל שנתעברה השנה ונתרבו הימים מה נ"מ בזה אם היא חזרה לנערותה או לא מ"מ הימים נמשכו עוד חדש ימים ואפשר לה שתוליד והיא קושיא נפלאה וצ"ל דכיון דהיא חזרה לנערותה ועוד לא מלאו ימיה להוליד בן קיימא אף שהולידה אבל אינו בר קיימא דבנערותה א"א לה להוליד בן קיימא והנפל אינו יכול להנחיל ובזה יש ליישב מה שהקשה בקצה"ח סי' ער"ו לשיטת הרמב"ם דנפל מנחיל משכחת לה שתלד לחמשה חדשים וחי אחר אמו ולפמ"ש י"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ם רק בנפל שלא גמרו סימניו אבל יכול להיות שבו קיימא הוא שפיר יכול להנחיל דאמרי' מה שהוא כעת נפל אינו מוכרע שהיה נפל מעיקר' דלמא איזה סיבה גרם לו שנעשה נפל אבל כאן דבחמשה או ששה חדשים א"א לה להוליד שיהי' בן קיימא בשום אופן זה בודאי א"א להנחיל ומ"ש הקצה"ח שהיה חי איזה ימים זה בודאי א"א לדעת דגם בן שמנה הרי הוא כאבן מכ"ש בן ה' דודאי לא יוכל לחיות רק דנפל הוה אבל מ"מ כבר כתבתי דבנפל כזה א"א להנחיל עכ"פ יש ליישב הקושיא הנ"ל אבל עכ"פ אינן מוכרחין דברי המג"א. אך לפענ"ד ראיה ניצחת להמ"א מהא דאמרו בקידושין דף ע"ט קדשה עצמה בעיר וקדשה אביה בדרך והרי היא בוגרת לפנינו דרב ס"ל הרי היא בוגרת ושמואל אמר חיישי' ופריך הש"ס אילימא בתוך ששה בהא לימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא היא דבגרה חלא לאחר ששה חדשים והאמר שמואל אין בין נערות וכו' ואם נימא דגם חדש העיבור בכלל משכחת לה שנתעברה השנה במשלם הששה חדשים וכעת ראינו דהיא בגרה וא"כ שפיר ס"ל לרב דהרי היא בוגרת ולא אמרי' דהשתא היא דבגרה דהא באמת הוא לאחר ששה חדשים רק דאמרי' דהקב"ה משנה הטבע להיות חוזרת לנערותה וא"כ זה בדבר שא"א באופן אחר אבל באמת גם בתוך הו"ח יכולה לבגור דפעמים ממהרת לבגר וכמ"ש רש"י ד"ה אי נימא וא"כ מכ"ש כל שעבר הו"ח ובאמת מהראוי להיות בוגרת וכעת ראינו שבגרה בכה"ג ודאי מהראוי לילך בתר החזקה דהשתא ולכך הרי היא בוגרת לרב ושמואל ס"ל דחיישי' לקידושי שניהם מיהו לפירוש התו"י שם דא"א לבגור בתוך ו' אפשר ליישב דכל שנתעבר השנה חוזרת לנערותה וא"א לה לבגור. אך עדיין קשה דהרי רש"י פי' ד"ה בהא דעיקר הקושיא היא כיון דכל אותן ששה חדשים בחזקת נערה קאי א"כ אף שבדקוה בפניא ואשתכח בוגרת בצפרא נערה הוה ולפ"ז כיון דכל הטעם היא משום דעד השתא בחזקת נערה קאי א"כ יקשה הא כאן באמת לאחר דמשלם ו' עומדת בחזקת בוגרת רק דנתעברה השנה אמרי' דתחזור לנערות' בכה"ג כל שיצאתה מחזקת הנערות לולי העיבור ל"ש להעמיד על חזקת נערות דהחזקת נערות כבר נפקע והדבר דומה למ"ש הט"ז בחו"מ סי' ע"ה במי שפרע לחבירו ואחר כך טוען זה שמא נתת לי בפרעון מטבע מזוייפת וכ' הט"ז כיון דפרע לו רק שהספק אחר כך אם הפרעון טוב שוב לא שייך לומר דאוקי אחזקת הלואה דחזקת הלואה כבר נפקע ע"ש וה"ה כאן דהחזקה כבר נפקע ואף די"ל דכאן דמסתמא נודע מקודם דהב"ד יעברו השנה שוב לא פקע החזקת נערות אכתי י"ל דעכ"פ חזקת נערות לא חשוב חזקה דעומדת להיות בוגרת במשלם שיתא וכמ"ש התוס' יבמות דף ס"ט דחזקת קטנות לא חשוב חזקה דעומדת לגדל וכ"כ הר"ן לענין מקוה שעומדת להתמעט וא"כ פשיטא דהחזקה דהשתא עדיפא בכה"ג וע"כ דאין חדש העיבור בכלל ודו"ק היטב כי חריף הוא ובחידושי אמרתי בזה ליישב קושית התוס' בב"ב דף כ"ז דר"י אמר שלשה חדשים בראשונה וכו' הרי הן י"ח חדש והקשו התוס' וכי מנינא אתי לאשמועינן ועיין בתוי"ט שם ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הת"ק נקט שלש שנים אף העיבור בכלל והאיר ד' עיני ומצאתי בחידושי מגן אברהם על התוספתא פ"ב דב"ב שכתב בהדיא דחדש העיבור בכלל ע"ש ולפמ"ש הדבר מוכרח דנקט שנים ולא חדש ולפ"ז ר"י דנקט י"ח חדש להורות בא דאין העיבור בכלל מדנקט ח"י חדש ואם לא נקט מנינא הו"א כיון דאינן רצופין רק ג' חדשים בראשונה וכו' א"א לנקוט שנה ומחצה דאינו רצוף ע"ז קמ"ל מנינא דהרי אלו י"ח חדש להורות דאין חדש העיבור בכלל ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי במפרש עצי משפט בחו"מ סי' קמ"א שנסתפק אם בחזקה חדש העיבור בכלל וכ"כ בשם המג"א דחדש העיבור בכלל ודו"ק:

וכעת שנת תברך ח' טבת התחלתי ללמוד פרק חזקת הבתים ונזכרתי מ"ש בזה והנה במ"ש הנו"בי להקשות בהא דאמרו מה דעתיך ר"מ ור"י הלכה כר"י והא בגיטין שנאו רבי לר"מ בלשון רבים וכמ"ש התוס' בביצה דף ב' דזה מקרי סתם והנה באמת כבר נחלקו בזה הרי"ף עם ר"צ גאון ולדעת הר"ץ הלכה כר"י אף שסתם הת"ק ולא מוזכר ר"מ בהדי' ואף להרי"ף פרק כל הכלים שכתב דבזה הלכ' כר"מ ולכאורה מהך דביצה ראיה ברורה לדבריו עכ"ז בכאן ל"ק דכאן לענין מיניקת חולק בהדיא ר"מ ור"י ובודאי הלכ' כר"י וניהו דבגיטין סתם התנא דמתניתין והוה סתם מ"מ לא שבקינן מה דנקט פלוגתא בגוף הדין דמיניקת ואף דנחלקו לענין גט ג"כ בהך פלוגתא כנלפענ"ד ואני תמה על הנוב"י שרצה לומר דשם סתם התנא כר"מ ושנאה בלשון רבים ואיך אפשר זאת והא רנבר"י אמר בכתובו' שם הן הן דברי ב"ש והן הן דברי ב"ה וכי ס"ד דיסתום כב"ש במקום ב"ה וע"כ כמהר"ם ובאמת לפענ"ד היה נראה דמה דנקט בכתובות דברי ר"מ ובגיטין שנאו סתם משום דבאמת שנים הוא ג"כ כ"ד חדש ורק דבמיניקת הוכרח לומר דברי ר"מ משום דבאמת הלכ' כר"מ בגזירותיו ושם לענין שלא תנשא עד אחר כ"ד חדש הוא דהלכ' כר"מ אבל שם בודאי הי' הלכה כר"י נגד ר"מ לכך סתם התנא לר"מ בסתם כדי שיהי' הלכ' כמותו אך לפ"ז יקשה דא"כ סתם התנא כר"מ והן הן דברי ב"ש אך נראה כיון דהלכ' כר"מ בגזירותיו והיינו דחשו חז"ל מפני תקנת התינוק שמא לא תמסמס ליה בבצים וימות אלמא דהתינוק צריך להנקה כ"ד חדש א"כ שוב בודאי שיעור הנק' בסתם שהתנה ע"מ שתניקי הוא כ"ד חדש דהיינו שתי שנים ולכך סתם כר"מ:

ובזה נראה דצדקו דברי מהר"ם מרוטנבערג שהביא הנוב"י שכתב דת"ק ור"י פליגי בפלוגתא דנחלקו פרק אעפ"י והקש' הוא דרש"י לא כתב רק בר"י אבל לא בת"ק ע"ש ולפמ"ש הדבר מוכרח דהרי באמת תמוה דבכתובו' העתיק דברי ר"מ ובמשנה סתם התנא וע"כ כיון דהוצרך התם להעתיק דברי ר"מ שיהי' הלכה כר"מ בגזירותיו א"כ חזינן דשיעור הנקה הוא כ"ד חדש ממילא לכך סתם שם כת"ק כדי שנדע שיהי' שיעור הנק' כ"ד חדש והא דנקט שנים הוא לפי שנ"מ לענין חדש העיבור ודברי המהר"ם מרוטנבערג מבוארים אמנם אי קשיא הא קשיא לאביי דס"ל הלכה כר"י יקשה למה סתם התנא בגיטין דברי ר"מ בסתם והא הלכ' כר"י וזה תימה על שיטת הרי"ף ואף לר"צ גאון קשה דעכ"פ יקשה למה לא אמר בהדיא דברי ר"מ. אמנם נראה דלפי מה דאמר אביי בעירובין דף מ"ז ע"ב דלמא ה"מ במתניתין אבל בברייתא אימא לא ולפ"ז לכך סתם התנא לדר"מ דנדע דלא נחלף הברייתא דר"י לדר"מ וע"ש ברש"י לכך סתם במתניתין כי היכא דנדע דר"י ס"ל י"ח חדש וצ"ע בזה ודו"ק. ובלא"ה יש לומר דלאביי דס"ל דהלכ' כר"י א"כ לפמ"ש המהר"ם דשתי שנים כולל אף העיבור פשיטא דהת"ק אינו ר"מ דהרי ר"מ לא אמר רק כ"ד חדש דבשלמא אם הלכ' כר"מ בגזירותיו והיינו מה שיש חשש איסור א"כ יש לומר דחשו אף לחדש העיבור אבל לאסור בודאי היא דעת שלישי דמה"ת להחמיר עוד אף חדש העיבור ודו"ק היטב דמזה ראיה ברורה למהר"ם:

שם ס"ג באותה סעודה של דגים עיין ש"ך מ"ש בשם הב"ח דליל ב' קודם בעילת מצוה יש למנוע אבל מלילך דדוקא ביום ב' דאין מברכין א"ב וש"ב אינה נקראת סעודת מצו' אבל בליל ב' שעדיין לא בעל דמברכין אשר ברא וזה עיקר השמח' אין לאבל לילך ודבריו נכונים בטעם ועיין בב"ח באהע"ז סי' ס"ב וראיתי בב"ש שם ס"ק ז' שהשיג על הב"ח מהא דמברכי כל שבעה ומדינא דש"ס בתולה כבעלה בליל ה' ולא זכיתי להבין כוונתו דהב"ח מיירי באין שם מ"ח רק שאוכל עם ב"ב דאין מברכין אשר ברא ג"כ כמ"ש באהע"ז סי' כ"ב ס"ז וא"כ שפיר כתב דאינו נקרא שמחה אבל בליל ב' אף שאין שם פ"ח חידש הב"ח דכיון דמברכין אשר ברא דעיקר שמחה בעת ההיא ולכך נקרא סעודת שמחה ואסור לאבל לאכול שם וז"ב ופשוט וראיתי במקנה בק"א בסי' ס"ב שם שכתב ליישב דברי הב"ח דס"ל לרוקח כמ"ש הרמב"ם דאין לברך ז"ב כשהיא חופת נדה דאינה ראוי' לביאה ולכך כיון שנהגו לפרוש אחר ביאת בתולים כמבואר ביו"ד סי' קצ"ג וא"כ פסק החיבת חופה ולכך אין מברכין גם אשר ברא ובזמן הש"ס דלא היו פורשין ולכך היו מברכין כל שבעה ובאמת דבריו תמוהין דהרי כל ברכות מלבד אשר ברא וש"ב אין מברכין כל שבעה רק בפ"ח אלמא דנתקנ' על שמרבין בשמחה ויש פ"ח והם מרבין בשמחה וא"כ מה ענינם לחיבת ביאה של החתן ואף לשיטת הרמב"ם דאין מברכין ש"ב בחופת נדה היינו דלשיטת הרמב"ם דבעינן חופה דחזיא לביא' והש"ב בשמחת החופ' בודאי נתקן על היחוד והזיווג ולכך כל שאין חיבת ביאה לכך אין לברך אבל אח"כ שתלוי בפ"ח פשיטא דאף שפרסה נדה אח"כ מברכין ש"ב ומ"ש אני בטעמו נראה נכון ובלא"ה הא אנן לא קיי"ל כרמב"ם בזה כמ"ש בסי' ס"א וע"כ דבריו נדחין אם כי דבר חכמה אמר ודו"ק:

ובאמת בלא"ה נראה בטעמו של הב"ח ול"ק עליו קושית הב"ש דבאמת בזמן הש"ס דהי' המנהג מכי רמו שערי באסינתא דהיו מברכין שהש"ב כדאמרו בכתובות דף ז' וכן היא בטוש"ע אהע"ז סי' ס"ב סי"ג א"כ חזינן דלא תלוי כלל בענין חיבת ביאה ולכך היו נוהגין לברך אף לאחר שבעה עד יב"ח כמבואר שם אבל לדידן דקי"ל דערבה כל שמחה שא"א שהש"ב אלא ז' ימי המשתה והיינו דיש שם אחרים שסועדים ועיין ח"מ ס"ק י"ז שם וא"כ בליל ב' קודם הביא' הוא דמברכין שהש"ב דאיכא שמחת ביאה אבל ביום ב' לאחר הביא' אין מברכין שהש"ב וגם אשר ברא באין פנים חדשות ולכך לא נקרא שמחה וז"ב ופשוט ועיין שו"ת פ"מ שדעתו דכל שלא בעל אף לאחר שבעה יברך שהשמח' במעונו והביא ראי' מהזהר ע"ש בח"ב סי' קכ"ז ובסודם לא בא נפשי ואנן לא קי"ל כן ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה