אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שצ

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שצ

סימן שפט

ס"א אבל אסור לגלח שערו וכן הוא בסי' תקנ"א לענין ט"ב. וצ"ע מהא דמבואר במקרא בירמיה מ"א ויבאו אנשים משכם משלו ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים ופירש"י ורד"ק ומצודות שבדרך שמעו מחורבן בהמ"ק ולכך קרעו בגדיהם וגלחו זקנם לגודל הצער הרי שגלוח הזקן הוא צער והנה מ"ש ומתגודדים אף שהיה שריטה ושריטה אסור אפשר דוקא על המת אסור ולא על צער אחר כמבואר סי' ק"פ ס"ז ואף דאפשר דחורב בהמ"ק דומה למי שמתו מוטל לפניו מ"מ כבר כתבו התוס' ביבמות י"ג דכל שאינו עושה בשביל מת רק בשביל כבוד התורה שרי וא"כ מכ"ש חורבן בהמ"ק דבטל התורה וכבודה אבל מגלוח זקן יקשה וע' בטור או"ח סי' תקפ"א שמעתיק המדרש דמי שיש לו דין אינו מגלח משמע דבצער אינו מגלח ובמקרא מבואר להיפך וצ"ע. וע' במ"ק דף כ"ו בתוס' דיה משכם:

והנה לענין נטילת צפרנים מבואר בש"ע דהוא כתגלחת ולפ"ז למה דנהגו בתגלחת כל יב"ח לכאורה גם בצפרנים אסור וזה לא שמענו ונשאלתי בזה בשנת תרט"ו פ' משפטים מהחריף מוה' מאיר בראם נ"י ואמרתי בזה דלא גרע מאבילות דשבוע שחל ט"ב דמותר בנטילת צפרנים דבזה לא נהגו רק בשלשים וכ"נ ממ"ש בסי' שצ"ט ברמ"א שם ודו"ק:

אחר כמה שנים בשנת תבר"ך י' אלול ראיתי ברמב"ן על התורה פ' תצא על פסוק ועשתה את צפרניה שר"ע אומר תגדלם ור"א אמר תקוץ ואמרו בספרי (וכן הוא בש"ס יבמות דף מ"ח והרמב"ן לא הזכיר רק מספרי) ראיה לדברי ר"א מקרא לא עשה שפמו והיא ראיה גדולה וע"כ כ' הרמב"ן כי כל אלה משפטי אבילות שתגלח ראשה כדרך האבילו' כענין שנא' ויגז את ראשו דאיוב וכן גזי נזרך וכן קציצת צפרנים אבילות כגלוח הראש והדברים תמוהים דהרי גלוח וקציצת צפרנים אסור באבל אלמא שהגילוח והקציצה הוא סימן שאינו אבל ומ"ש ראיה מויגז את ראשו אני תמה דהגזיזה שהיא ענין תלישה אינו ענין לגילוח וכ' גזי נזרך בודאי אינו ענין לזה וע' מ"ק דף כ"א אלא מעתה ויגז ראשו ה"נ ומשמע משם דהגזיזה היא סימן לאבלות וצ"ל ג"כ כמו שפירשתי שאינו רק תלישת שער וכמ"ש וצע"ג והרמב"ם פ"ח ממלכים פסק באמת כר"ע:

שם ס"ה ואין הרגל מהני אם פגע קודם שיגערו בו חביריו וכו'. בהיותי בק' קרילוב במדינת פולין על חתונת ב"ג הרב נ"י והיה החתן אבל ב"מ על אמו בתוך יב"ח ואמרתי דבר חדש דאם יגערו בו חבירו יהי' מותר לגלח לאחר החופה דהו"ל רגל שלו כדקי"ל בסי' שמ"ב ס"א דנוהג שבעת ימי המשתה דהו"ל כרגל לגבי דידיה וא"כ הו"ל רגל והגערת חביריו דמועיל לענין אבילות יב"ח. אמנם לפענד"נ דדוקא ביום החופה שאז עיקר השמחה אבל אם לא גילח ביום החופה לא יגלח אח"כ אף בשבעת ימי המשתה דעיקר השמחה הוא ביום החופה כדכתיב ביום חופתו וביום שמחת לבו ואח"כ תקנת חז"ל הוא בשביל להרבות השמחה וכל שנדחה ביום השמחה העיקרית נדחה גם אח"כ והוה כחיגר ביום הראשון כנלפענ"ד וע' בשו"ת פ"מ ח"ב סי' כ"ג דאבל בתוך יב"ח והוא בעל ברית אם הוא תוך ג' חדשים אסור לגלח דבתוך שלשה חדשים אף ברגל ל"מ כמבואר סי' תקמ"ח באו"ח וכאן דלאחר שלשה חדשים בלא"ה מותר לגלח לפי מנהגינו ע"ש. ומכאן סתירה למה ששמעתי בשם חכם אחד דהא דשיעור הגערה מועיל בשלשה חדשים הוא דוקא בפעם הזאת ולאח"כ אסור ג"כ עד שיגערו בו חביריו ובדברי הפ"מ משמע דכל שגערו בו חביריו שוב הותר הגלוח לגמרי. ובאמת שמצד הסברא היה נראה כמ"ש החכם הנ"ל דגלוח לא תלוי בשבעה ושלשים ואין הרגל מבטלו ממילא כל דכבר גלח בהגערת חביריו והוקל שערו למה יגלח שנית וזה קולא שהקלו בו שהתירו לו שלא יתנוול אבל כל שאינו מנוול שוב אסור עד שיעור הגערה ובאמת חפשתי ולא מצאתי גלוי לדין זה ומצד הסברא מסתבר כדבריו. שוב ראיתי בסידור הגאון מליסא ז"ל שהעתיק דאחר כל ג' חדשים מותר לגלח משמע כדברי החכם הנ"ל ודברי הפמ"א צ"ע כי כעת אין לפני ספרו. ולפ"ז גם לדידן יש נ"מ לאחר שלשה חדשים. אך י"ל דהכוונה דכיון דרגל אינו מבטל אם כן ממנ"פ גם בשלשה חדשים השניים והשלישים ג"כ אין הרגל מבטל והעיקר תלוי בשלשה חדשים וע"כ נלפענ"ד ברור כדברי החכם הנ"ל:

והנה אירע מעשה באחד שהיה אבל ב"מ ועבר עליו הרגל וגערו בו חביריו אבל לא היה ג' חדשים לאבלותו והוא הלך וגלח את ראשו וגם קצץ קצת מפאותיו שהיו ארוכים וגערתי כי מלבד דגם גלוח הראש אסור לדידן דלא מועיל עד ג"ח דזה שיעור הגערה ואף דבזה אי עבר ועשה יש מקום לסמוך על שיטת הגהת סמ"ק דבב' חדשים שיעור הגערה וגם הרגל מבטל אבל קציצת פאות זה ודאי אסור דתגלחת כל הגוף אסור ולא ראש דוקא ואדרב' על הראש יש קצת קולא שכבד עליו שערו אבל הפיאה אין לה שיעור ואסור לקצץ כל יב"ח כנלפענ"ד. שוב נתיישבתי בדבר דגערת חביריו מהני אף בתוך ג"ח ורק דשיעור הגערה היא בג"ח דהיינו אף שלא גערו בו חביריו וכ"כ הרמב"ם והיינו דגערת חביריו הוא אף שלא יגדל פרע כ"כ וע' בב"י שפירש ג"כ כן ורק דשיעור גדל פרע לא נודע ובאמת בנזיר מצינו דגידול פרע הוא שלשים יום אבל כאן הוא בשלשה חדשים והוא שיעור היותר גדול ולפ"ז נלפענ"ד דאם גערו בו ערב הרגל או יום קודם זה לא מקרי גערה כל שאינו ג"ח דכל הטעם דגערת חבירו מועיל הוא משום דבודאי כל שגערו בו מסתמא הוא מנוול ביותר שהרי גערו בו אבל ערב הרגל י"ל דהגערה היה בשביל דדרך בני אדם להסתפר לכבוד הרגל אף שאינו מנוול כ"כ שזה מכבוד יו"ט וא"כ ל"ש ענין הגערה בזה אבל מדברי הפוסקים לא משמע כן וע' בשו"ת נוב"י מהד"ק חאו"ח סי' י"ז שהאריך בהגיע הגערה קודם הרגל דהיינו ערב הרגל ולפמ"ש היה מקום לפלפל אבל באמת כיון דאינו רק חומרא בעלמא י"ל ספק אבלות לקולא וצ"ע בזה. והנה לפמ"ש החכם הנ"ל שוב אם לא גלח קודם שקרה לו אבלות מחשב הגערה ושיעורו לפי ערך הזמן שלא גלח. אבל לפענ"ד אם לא היה בזמן אבלותו ל' יום עד"מ שלא גלח קודם אבלות ב"מ יותר משני חדשים ל"מ דשלשים יום בעי לכ"ע והרי הגערה בעצמו ל"מ תוך שלשים כנלפענ"ד:

והנה אם מהני הרגל והגערה בתוך שלשים על אביו ואמו הנה הנוב"י חאו"ח סי' י"ד מהד"ק מתיר אבל בס' תשובה מאהבה סי' קכ"ה חולק ע"ז והעלה דבתוך ל' אין הרגל מבטל ול"מ הגערה רק לאחר למ"ד והגערה מועיל ע"ש באורך:

והנה בשנת תרכ"ח כ' למב"י הגיעני תשובה מאחד ושמו ר' יעקב קאפיל צבי דיקמאן מעיר סעריט שהאריך לדחות דברי התשובה מאהבה בחנם על לא דבר ושם נזכר כל דברי ר"י קאפיל הנ"ל והעלה מהפוסקים דאין הרגל מבטל גיהוץ ותספורת שוה לגיהוץ. ומ"ש הנ"ל דתספורת קיל מגיהוץ אמנם לענין זה דהרגל א"מ שוה תספורת לגיהוץ ע"ש וע"ש שהבעל תשובה מאהבה סותר עצמו מסי' קכ"ד שם לסי' קכ"ה תמהני דסי' קכ"ד הוא מהרב השואל ובסי' קכ"ה משיב ע"ז:

שם ס"ו אלא תאמר לעכו"ם. עט"ז שהקשה דבס"ה התיר ליטול לאשה השער אחר שבעה ולכאורה לא הבינותי דשם תספורת ודאי אינו רק ע"י אחר וגם כאן מותר ע"י אחר וכמ"ש רמ"א דלאו דוקא ע"י עכו"ם וכמ"ש הט"ז בעצמו דע"י שינוי מותר. אמנם נרא' דשפיר הקשה דבתספורת כיון שאין דרך לגלח בעצמו שוב ליכא שום שינוי במה שמגלחה ע"י אחר ואפ"ה הותר ה"ה כאן מהראוי להתיר ע"י עצמו. אך י"ל דשם כיון דאי אפשר בענין אחר שוב התירו לאשה לאחר שבעה משא"כ כאן דכל דאפשר בשינוי מותר. אבל לפ"ז יקשה מכאן על הש"ך שכ' בס"ק ד' דדוקא עכו"ם דהוה שבות ולכך התירו אמירה לעכו"ם בשבות דמצוה משא"כ ע"י ישראל אסור משום שבות דא"כ בתספורת למה לא גזרו דע"י עכו"ם תעשה כמו בצפרנים ואולי כיון דאסור להסתפר מן העכו"ם כ"א כשרבים מצויים כמבואר סי' ק"ג לכך התירו ע"י ישראלית. אך גוף דברי הש"ך לא נהירא לפענ"ד דממנ"פ אם חשוב ליה שבות אחד א"כ גם ע"י עכו"ם אסור דרק שבות דשבות התירו לענין שבת כמבואר בסי' ש"ז ובסי' רע"ז וה"ה כאן ואם נימא דאבל גופא אינו רק דרבנן לאחר יום המיתה והו"ל שבות דשבות א"כ גם ע"י אחר מותר אף בישראל דשבות דשבות התירו. ואולי לפמ"ש בשו"ת אא"ז הפני יהושע בחלק יו"ד סי' ג' להקשות דאמאי אסרו אמירה לעכו"ם משום שבות ת"ל דאסור משום שליחות אם נימא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ע"ש וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש הראב"ן דדוקא בריבית יש שליחות לעכו"ם לחומרא ולא בשאר דברים ובמק"א הארכתי בזה וא"כ ל"ק ולפ"ז דוקא עכו"ם דל"ש שליחות משא"כ ישראל דאסור משום שליחות ועש"ך בראש דבריו כ' כיון דשלוחו הוא אסור ומשמע דמשום שליחות אסור. אך לפענ"ד כאן לא שייך ענין שליחות דכפי הנרא' מה דאסרו הנטילת צפרנים הוא משום מלאכה דאסור לאבל דהרי בידים או בשניו מותר וא"כ כל שהוא אינו עושה המלאכה רק אחר עושה לו ח"כ אינו עושה הוא המלאכה רק האחר והאחר מותר במלאכה וכעין זה כ' הבית מאיר ליישב קושית הפ"י לענין שבת דרחמנא לא קפיד רק שישבות גופו וגופו הרי שובת ובתשובה הארכתי בזה ולפ"ז שוב הדרא קושי' לדוכתא למה התירו בתספורת וכאן ל"ש ליישב מ"ש למעלה דגם שם לא הותר רק באחר שמגלחו דז"א דשם הוא המסייע בהקפת הראש כמבואר בסי' קפ"א דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע משום שמטה ראשו וא"כ גם גופו אינו שובת ואפ"ה התירו וה"ה כאן יכולה לעשות בערמה ובפרט הט"ז לשיטתו דדעתו בסי' קצ"ח דגם בצפרנים שייך זאת ולכך אסר גם נטילת צפרנים בחוה"מ שהיא מסיעתו וע' בנקה"כ שם ובשו"ת אא"ז הח"ץ סי' פ"ב. ומיהו בגוף הקושיא י"ל דשאני תספורת שנוול היא לה וכמ"ש הרי"ץ גיאות להתיר בשביל זה לאחר שבעה ואף שהרמב"ן חולק עכ"פ סמכינן בזה על דעת הרי"ץ גיאות כדי שלא תתגנה על בעלה בשעה שמעברת סרק על פניה משא"כ צפרנים דכל שאפשר לחתוך בידים או בשיניו שוב ליכא ניוול ורק שהיא צריכה לטבול ולכך התירו ע"י אחר דוקא. שוב ראיתי בבאר הגולה שכ' דשאני נטילת שער שנמאסת בה ביותר וכוונתו למ"ש ומצאתי בשו"ת נוב"י מהד"ק חיו"ד סי' צ"ט שתמה על הבאה"ג דצפרנים ניוול יותר מגידול שער באשה ובמחכ"ת הרי הרי"ץ גיאות כ' שנוול הוא לה בשעה שמעברת סרק על פניה והצפרנים כיון דאפשר לה בשני' שוב ליכא ניוול כ"כ וז"ב ופשוט:

ובזה מיושב היטב הק"ו שלו שכ' שהק"ו של ר"ח שייך גם בזה שהרי במקום שאסרו לספר ולכבס לאשה כגון בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה מותר בצפרנים במקום שהתירו לה לספר כגון בימי אבלה אחר שבעה אין דין שמותרת בצפרנים ע"ש שהאריך בזה. ולפמ"ש א"ש דכפי הנראה נטילת צפרנים אינו רק משום מלאכה דלכך התירו בידים ושינים ועכ"פ לא שייך לאבלות כ"כ ורק ניוול לאשה שמענו ולא אבילות כ"כ לכך התירו בשבוע שחל ט"ב וגם לאיש התירו דלא נחשב לאבלות כ"כ או שאינו חמור כ"כ שבוע שחל ט"ב לאסור בזה אבל בימי אבלה שפיר י"ל דצפרנים אסורה אף דתספורת מותר דשאני תספורת שנמאסת ביותר משא"כ בגידול צפרנים דאפשר ע"י יד ושן וכמ"ש וז"ב ודו"ק וגם במה שהשיג על הש"ך כפי הנראה לא זכר דברי הנקה"כ שהשיב על קושית הט"ז כיון דאפשר ע"י שינוי לא התירו רק בשינוי וכפי הנראה כוונתו למ"ש דבתספורת אף שהוא ג"כ ע"י אחר כיון שחי אפשר בענין אחר התירו משא"כ בצפרנים שיכול להיות ע"י שינוי וכמ"ש ודו"ק היטב בכ"ז כי הדברים נחמדים ומה שהקש' הט"ז מסי' שצ"ג דמותר למוהל לתקן הצפרנים בשביל למול ע"ש ובנקה"כ נדחק בזה אבל במחכ"ת לא נזכרו מדברי הא"ז שכ' משום דהיא מצוה דאוריית' ודחי אבילות דרבנן והיינו דמיירי שאין שום מוהל אחר וכמ"ש בד"מ שם וברמ"א רמז בסי' שצ"ג ס"ג לזה ע"ש וא"כ מה ענינו לכאן דטבילת מצוה לכל היותר אינו רק מצוה דרבנן והיא אינה מצוות על פ"ו ולכך לא דחי וז"ב ודו"ק וע' רא"ש פ"ק דכתובות סי' ו' דכתב דאשה מותרת בנטילת שיער כרי שלא תתגנה על בעלה ותמהתי מאד הרי הרא"ש מכת הסוברים דגם אשה אסורה ויגעתי ומצאתי בקונ' ברא"ש מ"ק סי' ק' שהעיר בזה ע"ש:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה