אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שפט

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שפט

סימן שפח

ס"ג בהג"ה בגדי שבת תוך ד' שבועו' וכו' כ"כ הכלבו בשם הד"מ ובד"מ כתב ע"ז דלענין כלים חדשים אין בו משום גיהוץ ואף בתוך ארבעה שבועו' דהא רבי אמר אין איסור גיהוץ חלא בחדשים תוך ל' הרי דאין איסור רק משום גיהוץ אבל משום חדש ליכא איסורא ומזה רצה להקל לענין בגדי שבת ע"ש שהפליא בראי' זו ולא זכיתי להבין דברת קדשו דלפנינו אין הגירסא כמו שכתב הוא וכך שנוי לפנינו ת"ר כל שלשים יום לגיהוץ וכו' רבי אמר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד ומזה דייק הד"מ דקאי על גיהוץ האמור בדברי ת"ק אבל אין ראיה דאפשר דרבי דאוסר בחדשים משום חדשים הוא דאסר וגיהוץ לא אכפת לן כלל וגם יוצאים מתוך המכבש לא אסר רק חדשים לבד וכן נרא' שהבין רבינו הרמב"ם ז"ל כמ"ש הרא"ש ועיין בחידושי ריטב"א שם וא"כ נדחה ראייתו וצ"ע:

ובגוף הדין שכתב הכלבו דאסור ללבוש בגדי שבת לכאורה הי' נראה דמותר בשב' ללבוש בגדי שבת דהו"ל פרהסי' דהכל יודעין ורואין שזה לבוש בגדים צואים כדרך בגדי חול ובפרט בגדים שאין דרכם ללבשם כ"א בשב' וא"כ אין לך פרהסיא גדול מזה מיהו לפמ"ש המהרי"ו והובא בש"ך סי' ת' ס"ק ב' דלא אסרו דבר שבפרסיא כ"א מה שאינו נוהג רק תוך שבעה אבל עטיפה שנוהג גם אחר שבע' לא הותר בשביל פרהסי' ע"ש א"כ גם כאן כיון שבגדים חדשים או מגוהצים אסור אף לאחר שבעה דסומכין על ריב"א כמבואר כאן ס"א ובגדי שבת דינו כמגוהץ כמ"ש המהרי"ל הובא בד"ת כאן וא"כ ל"ש פרהסיא כנלפענ"ד בטעם המנהג אבל לשון הכלבו בעצמו מגומגם קצת לפענ"ד שכתב אדם שאבל על אביו ואמו אם יש לו בגדי שבת מותר ללבשם אחר ד' שבועו' ואין לו לעשו' חדשים אח"כ רק שמניח לאחר ללבשן ב' או ג' ימים הרי שאסר כל שנתנו לעשו' חדשים ואח"כ כתב והכל מותר לאחר ארבע' שבועות הן ללבשן או לעשות חדשים אלא שאין מנהג הרי שמותר אח"כ רק המנהג שלא לעשו' כן וצ"ע עכ"פ לפענ"ד טעם נכון להמנהג אלא שצ"ע דא"כ למה המנהג שלא ללבוש בגדי שבת כל יב"ח והא זה הוה פרהסיא וכאן לא שייך מ"ש למעל' דהרי לאחר שלשים ודאי מותר ללבוש בגדים המגוהצין וא"כ שוב הוה פרהסיא והכלבו לשיטתו דס"ל דגם לאחר ארבע' שבועות אסור ללבוש כ"א כשאחר לבש תחלה אבל לדידן מותר כשהוא לאחר שבעה ואף דצריך שאחר ילבוש היינו בתוך שלשים אבל לאחר שלשים משמע דמותר בלי אחר וא"כ הו"ל פרהסיא וצ"ע קצת דרמ"א כתב דבשע' אחד שלבשם די ובכלבו כתב שאחר ילבשם ב' או ג' ימים וכפי הנרא' סמוך על הסמ"ק שכתב דבשע' אחת די כמ"ש הב"י בשמו. עכ"פ מה שנרשם הכלבו בזה ברמ"א בס"א ליתא יהי' איך שיהי' קשה כנ"ל ואולי כיון שארבע' שבועו' הוא הולך כן שוב לא הו"ל פרהסיא דמי שיודע שהוא אבל לח נתפרסם יותר ממה שהי' ומי שלא יודע יאמר כי עוד לא נשלמו השלשים וצ"ע בזה ואולי כיון דאנן בני אשכנזים נוהגין שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון ול"ח בזה לאבלו' פרהסיא ה"ה בזה דשבת חזון לא עדיף מאבל על אב ואם לאחר שלשים מיהו גם שם צ"ע ורק משום דכדאי כבוד בית אלקינו להתאבל עליו שבת אחת ול"ש כאן אבל באמת הרי בט"ב בעצמו נאמר זה וא"כ למה לובשים בגדי חול וע"כ דל"ח בזה וע"כ גם כאן נהגו כן כנ"ל ליישב המנהג:

אחר זמן רב נתיישבתי דמה שאסרו באשכנז ללבוש בגדי שבת כל השנה הוא משום דכיון דמצוה לכבד אב ואם אף לאחר מותם כמבואר סי' ר"מ וא"כ חשו שמא בשבתו' ויו"ט שלב אדם שמח אולי ישתה וישכח רישו ועצבותו על האב ואם ויהי' כמזלזל בכבודם ע"כ נהגו שלא ללבוש בגדי שבת דבזה ניכר שהוא אבל ומכבד בזה אביו ואמו וכל שהוא משום מצוה ל"ש איסור אבילו' בפרהסיא כמבואר במרדכי במ"ק הלכו' ת"ב סי' תתצ"ו דמשום מצו' הקלו אף באבלו' פרהסי' ע"ש וה"ה בזה ולכך גם בשבת חזון נהגו שלא ללבוש שראו שעמודי האמונה ירופפו וכמעט שמתייאשים חלילה מהמקדש וע"כ תקנו שיזכור האדם גם בשבת הלז אבל בית קדשינו ותפארתינו כנלפענ"ד בטעם המנהג והשינוי בגדים לא יעשה רושם כ"כ בלב אדם שלא יוכל לקיים מצו' עונג שבת ורק שיזכור קצת האבלו' וע"כ הנהיגו כן ודו"ק:

ועיין בשו"ת פנים מאירו' ח"ב סי' קכ"ג שהתיר ליולדת בתוך שלשים ימי אבלה ללבוש בגדי שבה ולא לשנו' מקומ' דהוה כיו"ט שלה אבל לא תלבוש בגדי יו"ט שלא תשכח לגמרי אבלה בלבה והוא מסכים למ"ש בטעמו של אבלו' דבגדים גם כתב שם דאם חל יו"ט אחרון של פסח ביום וא"ו זיי"ן מי שקובר מתו ביום ו' א"צ בשבת הבאה להכריז צאו נגד האבל שכבר נשלמו האבלות ביום ו' דיום אחרון עול' ואף ביום שבת עולה כמבואר באו"ח סי' תקמ"ח ובי"ד סי' ת"ב ואף כשחל יו"ט באמצע השבוע מ"מ כל דכלו המנחמים ברגל שוב א"צ להכריז צאו נגד האבל דזה נתקן לצאת ידי חובת תנחומי אבלים ר"ל ע"ש ועיין בשו"ת פ"מ שם סי' מ"ם גם כתב שם לענין הקרובים שמראים קצת אבילו' בשבת ראשונ' באם הי' הרגל מבטל גזירת שבעה אם חייבים להראו' אבלות וכתב שאותן הקרובים שחייבין מן הדין להתאבל ישנו איזה מלבוש משבת ויו"ט אבל אותם שאינם מן הדין ומכ"ש שלא בפני המתאבל דא"צ לשנו' דהא כבר בטל גזירת שבעה אף שהי' עדיין בגזירת שלשים:

והנה אירע מעשה בק' לבוב בקרובים שהתאבלו על המת קרובם שני בשני שמת בשבת וכלו ז' ימי אבלו' בשבת וחשבו שא"צ להתאבל בשב' הבאה לפי שמת בשב' אבל לא נקבר רק ביום א' ולבשו בגדי שבת בליל ש"ק ואח"כ שלחו למורה והורה להם שילכו בשבת בבגדי חול וכששאלו אותי הנחתי להם והנה אברר הוראתי והנה באמת כל שכלה האבלו' בשבת אמרינן מקצת היום ככלו וא"צ ללבוש בגדי חול רק עד לאחר תפל' בבקר ועיין בסי' ת"ב אבל מה שלא כראה המנהג כן שהקרובים ילבושו באמצע היום נרא' לפענ"ד דזה הוה משום דיהיה ניכר שעשו כן משום אבלות פרהסיא ולכך לבשו לאחר כלות הז' וא"כ אך בזה יתרא' האבלו' בפרהסיא ולכך נהגו שלא ללבוש כל היום כנלפענ"ד טעם המנהג. אך לפענ"ד הי' נרא' במנהג של קרובים אם כבר טעו ולבשו בלילה בגדי שבת פשיטא דאין להורות להם שילבשו בשבת בבקר בגדי חול דזה הוה בודאי אבלות בפרהסיא וזה אינו רק מנהג בעלמא ומ"מ כל שכבר הורה לא רציתי לשנו' מנהגם דאז הי' נראה יותר אבלו' בפרהסיא ועיין ט"ז סי' ת"ב ודו"ק היטב ולענין להחליף הטלי' של שבת הנה בח' אדר תרט"ו אבל אמי הכ"מ ולא החלפתי הטלית בתוך שבעה אבל לאחר שבעה נראה לפענ"ד דטלית של מצוה בודאי מותר להחליף דיהיה אבלו' בפרהסיא ובפרט שכבר גם בחול התעטפתי בטלית הלז אם אני נוסע בדרך וכדומה וע"כ הדבר ברור שמותר לאחר שבעה:

שם ס"ז גיהוץ י"א צק"ל בלשון ערב וי"א דהיינו כיבוס במים ואפר או בנתר ובורית הנה השיטה הראשונ' היא שיטת רבינו האיי דהיינו עבורי חומרתא אמנא ודעת הי"א השני' היא נימוק"י וכן הוא בש"ע או"ח סי' תקנ"א ס"ג ואני תמה דלפענ"ד ש"ס מפורש היא כשיטת רבינו האיי ופירושו והוא כתובות דף יו"ד ע"ב א"ל גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת נעביד גיהוץ מעברא לי' חומרתא הרי דגיהוץ מקרי חומרתא ולענין זה דגיהוץ שלנו הרי הוא ככיבוס שלהם

שוב מצאתי בריטב"א במ"ק שמביא ראי' זו ונהניתי. והנה בהא דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ יש בזה מבוכה גדולה ואמרתי לבאר הדברים הר"ן סוף מס' תעני' הביא שני דיעות בזה דאיכא מ"ד דלכך כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ מפני שאינן מתלבנין כ"כ ולפיכך אין בהם לא משום גיהוץ דבבל ולא משום כיבוס של א"י וזה דעת הראב"ד והרמב"ן ודעת הר"י ב"ר דגיהוץ אינו משום ליבון רק משום שמחזיר אותו ע"י המכבש לחדושו ע"ש ולפענ"ד הדבר תלוי בשני הפירושים של גיהוץ דאם הפירוש של גיהוץ עבורי חומרתא אמנא כמ"ש רבינו האיי הנ"ל זהו מסכי' לשיטת הר"י ב"ר שמביא הרנב"ר אבל אם נימא דגיהוץ היינו בנתר ובורית כמ"ש הנימוק"י וא"כ ממילא כ"פ דא"י להסיר כ"כ הזיע' ואינו מתלבן כ"כ לכך שרי בכ"פ ולפ"ז צ"ב מ"ש כאן בש"ע ס"ח דהאידנא ליכא איסור גיהוץ שהרי גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם והרמ"א לא הגי' כלום והרי באמת כיבוס אסור להרמ"א ס"א אף כל שלשים שהעולם נהגו בו איסור וחששו לדעת ריב"א וא"כ לפי שיטת הרנב"ר דוקא כיבוס של בבל שאיני מהרים ובקעות והמים מכוערי' הוא דמותר אבל בכיבוס שלנו שדומה לא"י אסור וכמ"ש הר"ן סוף תעני' שם והרי אסור גיהוץ שלנו שעכ"פ הי' בו כיבוס והנרא' בזה דהנה לפירוש הר"י ב"ר גיהוץ היינו עבורי חומרתא דאומנתא וא"כ אינו מוכח שיהי' בנתר ובורית וא"כ כל שאינו נתר ובורית גם אנו מתירין וכמ"ש בש"ך ס"ק ב' דלאחר ז' אינו אסור רק בנתר וחול ובמים לבד מותר ולפ"ז גיהוץ בנתר ובורי' באמת אסור לדידן עכ"פ מכח כיבוס שלהם לשטת הרמ"א וז"ב לפענ"ד ומ"מ בעיקר הפירוש של הר"י ב"ר שפירש דגיהוץ אינו רק מה שיוצא מתחת המכבש ולפ"ז כלי פשתן החדשי' ג"כ מועיל גיהוץ וכ"כ הר"ן שם בהדיא דכלי פשתן החדשי' אסורים בכ"מ שבשע' שהן חדשים יש בהם משום גיהוץ ומשמע דאפי' בבבל אסור וזה א"א דא"כ איך אמרו בתעני' גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ וקשה במה מיירי אי בחדשי' אפי' כ"פ יש בהם משום גיהוץ ואי בישינים א"כ מ"ט יהי' גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואף אם נימ' דגיהוץ שלנו אינו מועיל כלום ואינו מחזיר לחדשיה א"כ מה חילוק בין כ"פ וכ"ל והא בגיהוץ שלנו אין בהם כח לגהץ כמו גיהוץ שלהם שהי' מחזיר אותו לחדשים ומשום ליבון יש בין בכ"ל ובין בכ"פ ובאמת מה שמביא ראי' מהא דאמרו במה משמחו בכ"פ המגוהצין בא"י משם ראי' להיפך דדוקא בא"י הי' מועיל הגיהוץ בכ"פ אבל בחיל ל"מ בכ"פ שום גיהוץ וז"ש בבבל בבגדי צבעונין וצע"ג וגם מה שהעתיק הר"י ב"ר הבריית' דמס' שמחות צ"ע דבמס' מ"ק דף כ"ג מבואר בשנויים הרבה הברייתא ועיין בתוס' שם שהאריכו הרב' ולפי שיטת הראב"ד כאן בב"י ודאי אין מקום לפירוש הריב"ר ואף מהרמב"ן בת"ה החולק עליו אין הכרע לפירושו וע"כ צ"ע ולפענ"ד העיקר כפירוש הראב"ד והרמב"ן דבכ"פ אין בהם משום גיהוץ משום דאינו יוצא להיות מתלבן כ"כ אבל בכלי צמר מתלבנין ע"י גיהוץ והנה לכל השיטות יש חילוק בכיבוס בין פשתן לצמר. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הטור או"ח סי' ש"ב שמהר"ם מרוטנבערג היה אומר דשרייתו זהו כבוסו ל"ש רק בפשתן ולא בצמר והטור חולק עליו שלא מצינו חילוק בין פשתן לצמר בש"ס ולפענ"ד נראה דכוונת מהר"מ הוא דבאמת הא דאמרינן דשרייתו זהו כבוסו אף דלא כבסו עדיין ובמה מתלבן ועודנו מלוכלך במי השרייה רק דכיון דפשתן אינו מתלבן כ"כ אף אם מגהצים משום שאין הזיעה והטינוף יוצא מהם ועיין בב"י או"ח סי' תקנ"א ולפ"ז אין נ"מ בין כיבוס לשרייה שגם אם יכבסם ואף אם יגהצם לא תוסר מהם הזיע' והטינוף ולא יתלבן ולכך כל שנתנו במים ומעביר הלכלוך שהוא כעין כיבוס שרייתו זהו כיבוסו אבל בצמר שע"י הכיבוס יתלבן הדבר א"כ באמת שרייתו לבד אינו ככיבוס ושרי וז"ב לפנע"ד:

ובזה נראה לפענ"ד דזה יצא לו ממה שחלקו בתוס' בשבת דף קי"א דדוקא אם יש בו טינוף אז שרייתו זהו כיבוסו ולא כשאין בו טינוף והיינו משום דשרייתו זהו כיבוסו באמת לא מסתבר כלל דאם הטעם משום מלבן א"כ עינינו הרואות דכל שהוא שרוי במים אינו מתלבן כ"כ כמו שהוא לאחר הכביסה רק לפי שבפשתן ל"ש ליבון רק בשביל שנראה כמלבן שמסיר הטינוף שהוא עליו בעין לכך דוקא כשיש עליו טינוף שייך שרייתו זהו כיבוסו שתיכף ששורה בו מעביר הטינוף מעליו ומתלבן ממה שהיה מטונף אבל בשאינו מטונף בכ"פ ליכא משום שרייתו זהו כבוסו ולפ"ז בכלי צמר ל"ש כלל ענין שרייתו זהו כיבוסו דצריך כיבוס גמור להיות מלובן אבל באמת שיש לומר להיפך דגם בכ"צ שייך שרייתו זהו כיבוסו כשיש טינוף שעכ"פ יוצא מידי טנופו ונתלבן מטנופו ורק כשאין בו טינוף דאז בצמר אינו מתלבן מהזיעה והלכלוך שיש עליו עד שיתכבס היטב משא"כ בפשתן שכל מה שיצא ע"י כיבוס יצא ג"כ ע"י השרייה שהרי יש בו מים והוא מתכבס מעצמו ואין נ"מ בין שרייה לכיבוס ולפ"ז העיקר כתירוצא בתרא של התוס' דתלוי בדרך לכלוך או לא:

והנה לכאורה יש ראיה דדוקא אם מטונף שייך שרייתו זהו כיבוסו מדאמרו בשבת דף קי"ב היתה עליו לשלשת משמע דוקא לשלשת שהיא צואה וטינוף אבל בלא לשלשת ל"ש שרייתו זהו כיבוסו ולהתירוץ השני אף בלי לשלשת כל שאינו דרך לכלוך אסור ומצאתי ביראים מצוה ק"ב שהרגיש בזה וכתב דשמע מפרשים דדוקא בלשלשת מחסר נתינת מים מדנקט לשלשת וכתב הוא דזה אינו דהרי רבא אמר סתם זרק סודר למים חייב משמע אף באינו לשלשת ומה דנקט במשנה לשלשת אורחא דמלת' קתני שדרך לתת מים על הלשלשת הנה קיצר בדברי' אבל כוונתו דל"ת לשלשת דוק' משום דהוא מטונף ולזה מביא ראיה ברורה מהך דרבא דזרק סודר למים ולשיטת הפוסקים בתירוץ ראשון של התוס' צ"ע מהך דרבא ומצאתי שם שביאר בהדי' דאפי' בשל צמר אסור ליתן מים דשרייתו זהו כיבוסו ומהתימה שלא הזכירו הב"י והאחרונים שזה מבואר בהדיא דלא כהמהר"ם מרוטענבערג עוד ראיתי שם דבר תימה במ"ש לחלק דביין ושכר ל"ש שרייתו זהו כיבוסו דאדרב' מתטנף זהו אינו מבואר בתוס' ובתוס' לא חלקו רק דביין ל"ש משום דלמא אתי לידי סחיטה אבל שרייתו זהו כיבוסו שייך אף ביין ומצאתי במג"א סי' שי"ט ס"ק י"א שמזכיר שיטה זו יעו"ש ולפמ"ש דסובר היראים כתירוץ השני של התוס' דאף בשאינו מטונף שייך שרייתו זהו כיבוסו א"כ ע"כ כשהוא דרך לכלוך שרי וא"צ לנגב ידיו קודם שינגב במפה או בבגד דלא כמהר"ם וכמ"ש הב"י בהדיא סי' ש"ב ולפ"ז צ"ע דהיראים כ' ג"כ כמהר"ם מרוטענבערג וא"כ צ"ע למה יאסור וצע"ג אבל בספר התרומה סי' רמ"ד תפס תירוץ הראשון דכל שאינו מטונף שרי אבל דבר תימה ראיתי שם שכפי הנראה הבין בספר התרומה דמ"ש בספר הישר כל שהוא דרך לכלוך שרי אינו תירוץ בפ"ע רק דכל שאינו מטונף ואדרב' עי"ז יתלכלך ביותר לכך שרי ע"ש שכ"כ בהדיא בשם ספר הישר ואינו כמ"ש לפנינו בתוס' שהוא תירוץ בפ"ע גם ראיתי שם דמחלק דמשום ליבון לא שייך ביין לפי שצריך לנקותו משום חזותא וריחא ולכך לא גזרו משום סחיטה דאין מרויח בכך הרבה ואינו רגילות לסוחטו לכך לא גזרו שמא יבא לסחוט אבל כל שהי' שייך לבון היה אסור אף שאין מרויח ולכך במים אסור לשרות דשייך ליבון וע"ש בפסק דביאר דסחיטה שבמים הוא משום ליבון ולכך כל שאינו מטונף ל"ש ליבון רק דחיישי' שמא יסחטם ואז יהיה לבון דדוקא בשרייה לא שייך לומר דזהו כיבוסו כיון דאינו דרך ליבון ול"ח רק שמא יסחוט וכל שאינו מים מרובין ל"ש חשש זה אבל ביין ושאר משקין אין אסור משום שמא יסחוט דאף שיסחטם לא יהי' אסור משום ליבון דאכתי איכא ריח ומראה ורק דאיכא איסור משום מפרק וכיון שאין רגילות לסחוט הבגד משום מעט יין שבו לכך לא אכפת לן אם מקנח במדה מיין ושמן משום דל"ש לא משום מפרק ולא משום ליבון ובדברי התוס' בשבת מבואר דביין ושמן שייך משום ליבון ומשום מפרק ובב"י לא הרגיש בכ"ז וע' בסי' ש"כ שכ' דסוחט במשקין הוא משום מפרק וסוחט בבגדים הוא משום מלבן ולא הרגיש כלל בדברי התוס' ששייך משום מפרק ג"כ בשאר משקין וכ"כ בספר התרומה בהדיא וע' בסמ"ג לאוין ס"ה שגם הוא דעתו כתירוץ הראשון של התוס' דכל שאין בו טינוף לא שייך מלבן ומ"מ כ' דמקנח ידיו במפה שאין מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים ואינו אלא דרך לכלוך וכפי הנרא' הבין הוא דלכך לא אסור בקנוח במפה לא משום דלא הוה מטונף דזה דוקא למה ששרייתו זהו כיבוסו מועיל זאת שאינו מטונף אבל גזירה שמא יסחוט שייך בזה ולכך אמר שאין שם רק מעט מים ואינו מרויח כ"כ הוה כעין מ"ש ביין כל שאינו רק מעט ל"ח שמא יסחוט דאינו מרויח הרבה וגם הוה דרך לכלוך זהו תירוץ השני של התוס' דבכה"ג לא שייך שרייתו זהו כבוסו אבל אכתי שייך שמא יסחוט ולכך הוצרך לומר דהוה מעט מים. ובזה יתפרש היטב דברי הטור דבסי' של"ד כ' דאם אחז בהם האור מותר ליתן משקין אבל לא מים והיינו משום דכל שאינו מטונף אסור משום דשרייתו זהו כבוסו ומשום סחיטה לא שייך דאדרב' הוא רוצה שיהי' עליו המים כדי שלא ישרף הבגד וגם דל"ש סחיטה דמשום מעט היין אין דרך לסחוט כמ"ש בסה"ת ובמשמרת ל"ש ענין סחיטה רק משום לבון לכך כיון דעשויה לכך אינו מתכוין משום לבון ושרי אבל כל שמתכוין אסור משום ליבון ובשאר משקין ל"ש משום לבון דאינו מתלבן בכך דאכתי צריך לנקותו משום חזותא וריחא וז"ב ופשוט בדברי הטור שהם כמ"ש הסה"ת והסמ"ג ובב"י סי' ש"ב הבין בדברי הטור שלא ס"ל כתירוץ הראשון של התוס' רק משום כל שהוא דרך לכלוך ובמג"א סי' שי"ט ס"ק י"א הבין להיפך דרק לפי תירוץ הראשון אתי ולא הזכיר כלל דברי הב"י אף שרמז שם להב"י סי' ש"ב הנ"ל ולפמ"ש באמת דברי המג"א נכונים אבל לא מטעמיה דבאמת הטור ס"ל כסה"ת דתפסו תירוץ הראשון כמ"ש הרא"ש אביו ובמשמרת ל"ש סחיטה דאינו עשוי לסחוט ומשום ליבון ג"כ ליכא כיון שעשוי לכך לא מתכוין ללבנו דמה בכך שהוא כעת מלובן ברגע אחרת הדר יסנן ויהי' שחור ולכך מותר וז"ב כשמש והב"י הביא דברי הסמ"ג וכ' טעמו וכללו בתוך מ"ש התוס' שמותר לקנח ידיו במפה שאינו רק דרך לכלוך וכ"כ בשם סה"ת ובאמת הם דברים הפכיים שהסמ"ג והתרומה הם אזלו לתירוצם הראשון דאינו רק במטונף וכל שאינו מטונף לא שייך שרייתו זהו כבוסו ומשום סחיטה לא שייך כיון שאינו רק מים מועטים ואינו מרויח ובש"ע סי' ש"ב מבואר כדבריו וע"פ כלל זה דיש בסחיטה שני ענינים משום שמא יסחוט ומשום שרייתו זהו כיבוסו וכל שיש בו טינוף אסור משום שתיהם כשיש בו מים מרובים ובאינו מים מרובים אסור משום שרייתו זהו כיבוסו ואם אין בו טינוף וגם מים מועטים לא שייך משום סחיטה ולא משום שרייתו זהו כבוסו והי"א ס"ל דכל שאינו דרך לכלוך אסור משום שרייתו זהו כבוסו ואפי' במים מועטים ומ"ש טוב לנגבם בכח הוא משום דאף שאינו מטונף מ"מ אסור במים מרובין משום סחיטה וע' מג"א ותוספת שבת שם ובסי' שי"ט ואכמ"ל:

שוב ראיתי דיש להביא ראיה ברורה להמהר"ם מרוטענבורג הנ"ל דיש חילוק בין פשתן לצמר עפמ"ש הב"י סי' ש"ב גבי חלוק לאחר כביסה בשם הש"ל שכ' בשם הר"א דכובעים דקנים של פשתן אסור לכסכס וה"ה חלוק ומכנסיים של פשתן דכבוסה זהו לבונה וכ' הב"י דהוא גרס דסודר אסור וכל בגד פשתן בכלל סודר היא וכתנתא היינו שאינו של פשתן ע"ש ולפ"ז בזבחים שם דאמרו שם שרייתו זהו כבוסו רבא לטעמיה דאמר זרק סודר למים חייב מבואר דפשתן הוא בכלל סודר א"כ מבואר דפשתן דוקא שייך שרייתו זהו כיבוסו דהרי חזינן ששייך יותר ליבון בזה ובלי ספק שמזה הוציא דינו. שוב ראיתי בב"ח שהביא בשם מהרש"ל דבצבועים אף בפשתן לא שייך שרייתו זהו כבוסו והב"ח חלק דאין חילוק וכ' אף דהש"ל כ' בשם ר"ת דבמנער טליתו דוקא בשל פשתן מ"מ לא קי"ל כן ודבריו תמוהין דהרש"ל לא כ' כן על מנער טליתו רק על חלוק וטעמו משום דסודר הוא פשתן ולכך בטיט לא חלק בין צמר לשל פשתן וע' מג"א ס"ק ט"ז ולפמ"ש א"ש דדוקא במה דנקט סודר הוא דיש לחלק בין פשתן לצמר וכמ"ש ודו"ק. ולכאורה רציתי להביא ראיה להמהר"ם הנ"ל דבאמת צ"ב מה דאמרו דרבא לשיטתו דזרק סודר במים חייב דלמא שם חייב משום סחיטה וע"כ דא"כ גם בשל צמר שייך זאת ומדנקט סודר משמע בשביל דשרייתו זהו כבוסו וזהו בפשתן דוקא אבל ז"א דבשביל חשש שמא יסחוט דניהו דאסור אבל לא שייך לומר דחייב וע"כ משום דשרייתו זהו כבוסו ודו"ק. איברא דקשיא לי מה חידש רבא דזרק סודר למים דחייב הא מבואר כן במשנה דלשלשת אסור לכבס במים וע"כ משום דשרייתו זהו כיבוסו ומיהו יש לדחות דשמא אסור אבל לא חייב וגם י"ל דלשלשת היא בשביל דמטונף אבל זרק סודר אף באינו מטונף ואפ"ה אסור וכמ"ש ביראים ודו"ק:

ובזה יש ליישב גם מה שהקשה הטור על המהר"ם דהא לנגב הידים שרי כיון דאין בו אלא דבר מועט לא שייך כיבוס ולפמ"ש י"ל דבאמת המהר"ם ס"ל דשרייתו זהו כבוסו הוא בדבר מועט רק לחשש שמא יסחוט ל"ש בזה כיון דהוא דבר מועט וכמ"ש ודו"ק היטב בכל ע"ש כי הם דברים נפלאים:

והנה החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י הקשה בהא דאמרו ר"פ במה אשה א"ב דטניפן ופירש"י בשם רבותיו דקאי לענין חציצה וע' בב"י יו"ד סי' קצ"ח וע"ז הקשה דהרי התוס' הקשו בהך דנדה מערמת וטובלת דהא שרייתו זהו כבוסו וכתבו דדוקא במלוכלך בטיט הוא דשייך שרייתו זהו כיבוסו ולפ"ז בהך דטניפי כיון דהם מטונפות איך שרו והא שייך שרייתו זהו כיבוסו. והשבתי דרבותיו של רש"י יכולין לפרש דשרייתו זהו כבוסו אינו רק בשל פשתן ולא בשל צמר כמ"ש המהר"ם מרוטענבערג ושם מיירי בתיכי חללתא של צמר. ומה שהקש' דאיך מערמת בבגדיה וטובלת הא ודאי מקפדת בעת שתרחץ להסיר הבגדים רק כעת רוצית לטבול בגדיה וא"כ שייך חציצה כמ"ש רבותי' וגם זה לק"מ דבאמת כעת שהבגדים טמאים כל אדם אינו מקפיד לרחוץ עם הבגדים וא"כ ל"ש חציצה וע' בהר אבל ענף ט"ז שכ' שבמדינתינו נוהגין להחליף הבגדים אך אין לובשין בגדי שבת לגמרי ובשם השכנה"ג כ' דנוהגין להחליף הכתונת וצ"ע דתוך שבעה אין מחליפין כלל ולאחר שבעה נוהגין שאדם א' לובש כמבואר בטור וש"ע ואיך כ' דהכתונת מחליף ובאמת לענין ט"ב סי' תקנ"א מבואר קצת דמותר להחליף הכתונת וע"כ צ"ע:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה