דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שפח
ס"א להניח תפילין ביום ראשון דעת המהריט"ץ בחידושיו לאיזהו נשך דאם נקבר בלילה שמותר להניח תפילין ביום השני ובדגול מרבבה כאן חולק עליו ובמפרשי הים בסופו בתשובה להגאון מפ"ב ז"ל הארכתי בזה אמנם כעת נ"ל דלפ"ז יש למהר לקבור ביום אף סמוך לק"ש של ערבית כדי שיזכה את האבל בתפילין ביום שני ועיין לעיל סי' שנ"ח ברמ"א ודו"ק כי יש להאריך בזה בש"ס ברכות גבי הא דפריך על דהוציאו ר"י סמוך לק"ש ע"ש וצ"ע:
והנה בסוכה דף כ"ה אמרו אבל חייב בכל מצות חוץ מתפילין שנאמר בהם פאר מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך את היא דמחייבת אבל כ"ט פטירי ובתוס' שם ע"א ד"ה שהרי הקשו דא"כ למה צריך לטעם שהרי נקרא פאר הא ילפינן מיחזקאל וגם הקשו דלמה בד"ת למדנו מיחזקאל על כל העולם ובתפילין אמרו להיפך דדוקא ליחזקאל אמרו ולא לשאר העולם ולפענ"ד נראה עפמ"ש החינוך ואני אמרתי כן ת"ל מדעתא דנפשאי דלכך הכה"ג אסור לטמאות לקרובים משום דהכה"ג שהיה המובחר שבאנשים והי' כלו קדש א"כ הקרובים שהוא מצד החומר אינם קרובים אצלו שגם בהיותו מלובש בגשמי מצד מעלתו רחוק הוא מהגשמי של קרוביו כי הוא נעשה רוחני ואין לו יחס הבשר כ"א יחס הרוחני ע"ש והארכתי בזה:
והנה הטעם של תפילין שאסור לאבל כי במות הקרוב מדה"ד מחוח ח"ו על האבל והוא ירד מכבודו ופארו ואינו בדי שילבש פאר אחרי שהוסר תפארתו ולפ"ז יחזקאל קדוש ד' כמעט סאין לו יחס כ"כ עם הקרוביו ואשתו היא רק כגופו והוא נזדכך ונעשה רוחני וא"כ נשאר עוד בתפארתו וז"ש פארך חבוש עליך והיינו שעוד נשאר בפארו וכבודו וא"כ ז"ש שהרי נקרא פאר והיינו דלכך לא למדנו מיחזקאל על כ"ע דשאני יחזקאל דרב גובריה ועוד נשאר בפארו ופארו חבוש עליו. ויתכן עוד המליצה שיש מלבוש הקבוע תמיד ויש מלבוש אשר יוסר מהאדם וז"ש פארך חבוש עליך והיינו שהוא חבוש וקבוע ולא יוסר מעליו ומעתה בת"ת דאסרה גם ליחזקאל מכ"ש כ"ע אבל מה שמותר ליחזקאל אין ראיה על כל העולם דשאני יחזקאל דפארו חבוש עליו ודו"ק היטב. ועיין בדגול מרבבה מה שהאריך לחלוק על מהרי"ט צהלין במ"ש דאין יום ראשון מדאורייתא רק אם הוא יום מיתה וקבורה והוא האריך דמ"מ בתפילין אסור ביום קבורה אף שאינו יום מיתה ועלח"מ פ"א מאבל ה"א:
והנה בהא דאמר ר"ש בזבחים דף צ"ו שלמים כשהוא שלם מביא ולא כשהוא אונן ולכאורה אם נימא דיום המיתה אף שאינו יום קבורה הוא מן התורה כמ"ש הלח"מ שם וכ"כ הרמב"ם בהלכות מעשר שני פ"ג א"נ למה לי קרא דאינו מביא ות"ל דממעט באכילה דאסורין הבעלים לאכול ביום המיתה וא"ל דיכול לאכול אח"כ דז"א דהרי אף מה שאינו אוכל תיכף ביום השחיטה מקרי ממעט באכילתו כמ"ש הח"ץ ז"ל סי' קנ"א בשם הרמב"ן והש"ס מסיק בזבחים שם דגם ר"ש ס"ל דיום המיתה היא מן התורה וא"ל דר"ש לשיטתי' דס"ל דמותר למעט באכילת קדשים ולהביא קדשים לבית הפסול דז"א דמסקינן בזבחים דף ע"ו דגם ר"ש ס"ל דאסור רק דבדיעבד שרי ע"ש ומזה ראיה ברורה לפענ"ד למ"ש הכ"מ בפ"ו מפהמ"ק הלכה י"א דכל דאינו ממעט רק במקצת קרבן ל"ש דממעט באכילה ולפ"ז כיון דשלמים יש מהם לכהנים ולגבוה ואינו ממעט באכילה רק במקצת הקרבן מה שהוא לבעלים לא מקרי ממעט באכילה אבל בתשובה הקשיתי ע"ז מש"ס בכורות דף ס"א והארכתי בזה וכעת מצאתי בשעה"מ פ"ו מפהמ"ק לאחר אריכות דברים מקשה על הכ"מ זאת ונהניתי:
והנה בטור כתב בשם הרמב"ן דמבעיא לי' לאבל לאותבי' דעתי' ולהניח תפילין בישוב הדעת אבל בשעת הספד ובכי לא יניח ובשו"ת שאגת אריה סי' ל"ח הקשה לשיטת רבינו יונה דהס"ד בתפילין הוא דוק' כשעומד בשחוק ובק"ר והרי כשהוא אבל אינו בק"ר והוא עומד בכובד ראש וע"ש שהאריך דמדברי הרמב"ם פ"ד מתפילין משמע דאפי' אינו עומד בק"ר אסור וע"ש שהאריך כמה שיעור היסח הדעת ועיין בחיבור מגן גבורים סי' מ"ד מ"ש בזה והנה מדברי כלם נלמד דבשינה לא שייך הס"ד ורבינו יונה כתב בהדיא דשוכח הבלי עולם וכ"כ התוס' ישנים ביומא דף ח' דדוקא בניעור שייך הס"ד אבל כשישן ליכא איסור הס"ד רק משום הפחה ע"ש ואני תמה שלא הזכירו דברי רבינו הרמב"ם פ"ה מביאת המקדש ה"ג וז"ל אין הכהן צריך לקדש בין כל עבוד' ועבודה אלא פעם אחת מקדש בבקר ועובד והולך כל היום כלו וכל הלילה והוא שלא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו וכתב הכ"מ היסח הדעת מבואר שם וממילא משמע לשינה דסתם שינה מסיח דעתו ע"ש והיא תימה גדולה דהא בתפילין מותר לישן שינת ארעי אף דאסור בהס"ד ושיעור היסח הדעת הוא הילוך מאה אמה כמ"ש בשאגת אריה סי' ל"ט וא"כ הי' לו לרבינו לחלק עד כמה פוסל בשינה וגם לחלק בין שינת ארעי ביום או בלילה ומסתימת לשון רבינו משמע דאפי' שינת ארעי צריך לקדש וגם לא נודע מקורו. ומחוורתא דשאני בין עבודה לתפילין דתפילין הס"ד אינו רק אסמכתא כמ"ש התוס' ביומא משא"כ בעבודה דהוא דאורייתא אבל עדיין צ"ע מנ"ל לרבינו זאת כיון דשינה לא מוזכר כלל ומן האמור אני אומר טעם נכון למ"ש הר"מ מרוטנבערג וכן קיי"ל באו"ח סי' תקנ"ה שאין מניחין תפילין בט"ב כמו באבל והרא"ש תמה ע"ז ע"ש ואני אומר לפמ"ש הרמב"ן בטור כאן דמבעי לי' לאבל ליתובי דעתיה דבעת הבכי אין להניח תפילין א"כ באמת שייך היסח הדעת אף שאינו עומד בק"ר ושחוק שלא כדברי הרר"י רק שבאבל אין מצווה על צער רק להתאבל אבל לא לצער כמ"ש רש"י בכתובות דף וא"ו לאביי דאמר דבטרדא פליגי וז"ש הרמב"ן ומבעי לי' ליתובי דעתי' כדרך שאמרו בסוכה דף כ"ו לענין סוכה ולפ"ז לענין ט"ב ודאי דמצווה לצער עצמו ולקונן על חורבן בהמ"ק לכך אסור להניח תפילין משום דאסור בהיסח הדעת וז"ב ולכך במנחה שמצוה קצת בנחמה כמבואר שם דמשיח נולד אז ולכך שוב מניחין תפילין ומחוייב ליתובי דעתו ולהאמין בביאת משיח ב"ב ודו"ק ולדעתי אפשר לומר דמה דאסור ביום ראשון משום דכתיב ואחריתה כיום מר היינו דאפשר דיום ראשון דהוא דאורייתא לדעת הגאונים אפשר דס"ל דמצוה לצער עצמו וא"כ שוב אסור משום היסח הדעת וזה שמדמה המהר"ם מרוטנבערג לאבל ביום ראשון דס"ל דלא כאביי רק כרבא ויום ראשון באמת מחוייב לצער עצמו ודו"ק היטב:
ובגוף קושית השאגת אריה סי' ל"ח על רבינו יונה הטבנו אשר דברנו במגן גבורים סי' מ"ד דהיכא דמסיח דעת לגמרי זה אסור אף שאינו שחוק וק"ר אבל מה שאינו מתכוין לגמרי לתפילין ועוסק בדבר אחר ג"כ זה לח נקרא היסח הדעת ע"ש אמנם מדברי הראב"ד פ"ז מפרה ה"ג מבואר דא"א לאדם לכוין לשני דברים כאחת וא"א בלי היסח הדעת יעו"ש והנה מ"ש רבינו יונה דלכך שינת ארעי מותר משום דאז שוכח הבלי עולם ואין כאן היסח הדעת צ"ע בהא דאמרו בפסחים דף ק"כ ישנו לא יאכלו ופירש"י משום דהוה כאוכל בשני מקומו' דכבר הסיח דעתו הרי דגם בשינה הוה היסח הדעת מיהו יש לחלק דעכ"פ לא אכל אז והפסיק בנתים מיהו מבואר שם דנתנמנמו יאכלו והיינו דל"ח היסח הדעת וא"כ גם בשינת ארעי דהוה כמתנמנם וכמ"ש הרר"י שוב ל"ח היסח הדעת ודו"ק. אך בגוף הקושיא של הרר"י וכל הקדמונים דישן הוה היסח הדעת נרא' לפענ"ד דהנה ענין דפסול תפילין בהיסח הדע' נ"ל דלאו שצריך לזכור גוף התפילין רק מ"ש בתפילין וזה דאמרו מי לא בעי מינם רק דתמיד יהי' כמו דמנח על מצחו וכמו דמצינו בערובין דף ע' ודניאל בתרע מלכא דפירש רש"י שאף שהי' בביתו היה בתרע מלכא ודעתו להתם וא"כ גם כשישן הרי מבואר בש"ע דבשכבו ידע לפני מי הוא שוכב ועיין תב"ש בבכור שור סוף קידושין ושמואל שוכב בהיכל ד' וא"כ גם השינ' ל"ח היסח הדע' ובזה מיושב קושית השאג"א שם דלפירוש הרר"י משמוש זה בתפילין מה טיבו וע"ש עוד קושיו' ולפמ"ש א"ש דהמשמוש הוא שיזכור מ"ש בתפילין וג"כ העיקר שלא יהי' ק"ר שע"י שיזכור תמיד מה שכתוב בתפילין יהיה תמיד על ראשו עבוד' השם ותורתו וזה לדעתי מ"ש בברכות דף למ"ד חזיא דבקבדח טובא א"ל אמאי קא בדיחת אמר תפילין קא מנחנא ואינו מובן תירוצו ולפמ"ש הרר"י דעיקר היסח הדע' הוא ק"ר וא"כ זה ששאל אמאי קא בדחו חשש משום שחוק וק"ר וע"ז השיב תפילין קא מנחנא וא"כ שוב ע"כ הוא שמחה של מצוה ודו"ק: