דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שפא
ס"א אלא שנהגו האידנ' לאסור כל רחיצה כל שלשים עש"ך שכ' להגיה דלא כמ"ש כל רחיצה כל שלשים דהרי רחיצה בצונן ליכא איסור כלל והנה רבים אומרים דהש"ך מתיר רחיצה בצונן אף כל גופו אבל בדגול מרבבה כ' ע"ז היינו פניו ידיו ורגליו אבל כל גופו גם בצונן אסור כל שלשים יום ויפה כוון שודאי רחיצת כל גופו אף בצונן נהגו לאסור כל שלשים וכן נ"ל ראיה ממ"ש רמ"א ס"ה לענין נדה אע"פ שנהגו איסור רחיצה כל שלשים ואם איתא הא בצונן ליכא איסור ותרחוץ בצונן דאף שנהגו לרחוץ בחמין פשיט' דחמין אינו מעכב וע' בסי' קצ"ו ס"ג וע"כ שאסור כל גופו ומנהג כשר היא שתרחוץ כל גופה אבל באמת אין משם ראיה דשם ע"כ בחמין מיירי דבאמת לענין ללבוש לבנים ודאי א"צ רק מקצת הגוף ובאותו מקום אמנם הדין דין אמת והרי בע"ש של חזון דלא התירו בטבילה בצונן כל הגוף כ"א למי שנהג כך כל השנה ופשיט' דלא עדיף ע"ש של חזון מאבילות שלשים וע"כ דאסור כל הגוף אף בצונן וע' באו"ח סי' תקנ"א ובמג"א שם ס"ק מ"א ועכ"פ נלפענ"ד דמי שטובל בכל יום עצמו בצונן לתפלה ואינו מבטלו מדי יום ביומו מדי שבת בשבתו כאשר המתחסדים בזמנינו נהגו נלפענ"ד דיש להתיר להם לאחר שבעה באבילות דעיקר האיסור משום התספורת שרגיל במרחץ כמ"ש הרש"ל והט"ז וא"כ ל"א בשבת דאין לחוש לזה ואף בחול כיון שאינו הולך למרחץ כ"א לטבול להתפלל ובזה אין דרכו להסתפר וע' במג"א שם ובט"ז שם ס"ק ט"ו ודו"ק שוב ראיתי בגוא"י חיו"ד סי' ל' שהאריך ג"כ דכוונת הש"ך הוא דוקא לפניו ידיו ורגליו וע"ש אף שקצת ראיות יש לדחות הדין דין אמת ודו"ק. וראיתי בסידור הגאון ש"ב מליסא ז"ל שכ' בשם הש"ך מדיני אבילות דרחיצת כל גופו בצונן מותר לאחר שבעה הבין דברי הש"ך כפשטן והא תמוה וכנ"ל:
אחר זמן רב ראיתי בישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל בסי' תקנ"א סי"ג באו"ח שמבואר שם שיש נוהגין שלא לרחוץ מראש חדש וברמ"א שם כ' דנוהגין שלא לרחוץ בצונן אף מר"ח ומקורו מהתה"ד סי' ק"ן ובישוע"י חולק ע"ז דסברת התה"ד היא שם דכיון דכל שהוא משום אבילות נוהג בין בחמין בין בצונן כדאמרו בתענית דף י"ג וכיון דמה שנהגו לאסור הרחיצה מר"ח הוא משום אבל ולכך אסור אף בצונן וע"ז כ' בישוע"י דז"א דהא אינו רק כאבילות שלשים ולא כשבעה שהרי מותר בת"ת ונעילת הסנדל וכדומה ובאבלות שלשים מותר מדינא רק שנהגו איסור והש"ך כ' דבצונן ליכא מנהגא ע"ש וה"ה בזה ולפמ"ש דהש"ך לא התיר בצונן רק פניו ידיו ורגליו אבל כל גופו אסור א"ש דברי התה"ד וא"כ נהפוך הוא דמדברי התה"ד ראיה ברורה להדג"מ דכוונת הש"ך היא כן ומ"ש שם דעכ"פ החסידים שנהגו לטבול בבקר בודאי מהראוי להתיר ומטעם שלא שייך הטעמים של רש"ל והט"ז ת"ל כוונתי לדעתו וסברתו ז"ל ונהניתי. ומ"ש בישוע"י לפרש ל' המרדכי בתעניות בהלכות ט"ב שם (והב"י סי' תקנ"א כ' שהמרדכי כ"כ בתחלת מ"ק וחפשתי ולא מצאתי וגם כ' שהמרדכי העתיק כן בשם אבי העזרי ובתעניות שם לא כ' בשם אבי העזרי) שהסכים ג"כ דאין כוונתו רק על רחיצת חמין המעיין שם בתה"ד יראה דעדיין לא מיושב קושית התה"ד על המרדכי דמהו לשון ומיהו דהא בש"ס דקאי על ט"ב עצמו אסור רחיצה אף בצונן וע"כ דכל גופו אסור אף בצונן לפי המנהג ומ"ש לפרש דקאי על הא דקאמר בש"ס כל שהוא משום ט"ב אסור לרחוץ ושם קאי על ערב ט"ב בסעודה שמפסיק בה שהרמב"ן אוסר אף לרחוץ שנהנה בט"ב ושם ודאי ליכא איסור כ"א בחמין במחכ"ת המעיין בש"ס שם יראה דשני ענינים הם והמרדכי שציין אסור ברחיצה קאי על הא דת"ר כל מצות הנוהגות באבל אסור בט"ב ברחיצה וכו' ושם קאי על ט"ב בעצמו והמעיין במרדכי שם ימצא בהדיא כן וע"כ שפיר דייק התה"ד דמה ל' ומיהו וע"כ דגם מר"ח ואילך נהגו לאסור אף בצונן. איברא דעדיין קשה הא דאמר כל הנוהג באבל נוהג בט"ב והא ט"ב עדיף מיניה דאף פניו ידיו ורגליו אסור אף להושיט אצבעו במים אסור כדאמר ר"א וכן קי"ל בסי' תקנ"ד ואלו באבל פניו ידיו ורגליו מותר וצ"ל דלאו דוקא דעדיפ' מיניה דאבל וכל מה שנוהג באבל ודאי נוהג בט"ב דעדיפא מיניה ובאמת שמ"ש בתה"ד דמלשון הרמב"ם פ"ה מתעניות ה"ו שנהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא יכנסו למרחץ בשבת זו משמע דוקא בחמין לולא דמסתפינ' הייתי מדייק להיפך דאף בצונן אסור דאל"כ למה נהגו שלא לכנס למרחץ אטו מרחץ תמיד חם יכנסו לרחוץ בצונן וע"כ דגם בצונן אסור. שוב ראיתי שכוונת התה"ד למה דדייק בש"ס תענית דף י"ג אף אנן נמי תנינא נועלים את המרחצאות והיינו בחמין דוקא וכדמסיק שם הרי דלשון מרחצאות משמע חמין דוקא ולכאורה רציתי לומר דע"כ דכוונת הש"ס היא דע"כ בחמין מיירי דאל"כ מה תקנת' שנועלין את המרחצאות והא יש נהרות וכדומה דיכולין לרחוץ וע"כ דבצונן לא אכפת לן ורק בחמין לזה תקנו במה שנועלים את המרחצאות. ובזה מדוקדק הא דקאמר הש"ס אטו אי בצונן אסור סוכרין את הנהרות מבע"ל והקושי' אינו מובן כ"כ ולפמ"ש הכוונה פשוטה דכיון דבנהרות ליכא תקנה דלא מצי למסכר לכך לא קתני רק נועלין את המרחצאות. אמנם אכתי יש לדייק מהא דקאמר מכדי קתני אסור ברחיצ' ל"ל נועלין את המרחצאות והיינו דרחיצה משמע אף בצונן וכמו שפירש"י שם ולפ"ז רבינו הרמב"ם ז"ל שכל דבריו בדקדוק היה לו לנקוט ונהגו שלא רוחצין בשבת זו וע"כ רק למרחץ שהוא חם נהגו שלא לכנס אבל אכתי אין ראיה כיון דתלוי במנהג אפשר דבמדינת ספרד נהגו שלא לרחוץ בחמין דוקא אבל המרדכי אפשר דבמדינת אשכנז נהגו שלא לרחוץ אף בצונן. ומיהו י"ל דהש"ס דדייק מנועלין את המרחצאות לאו למימר' דמרחצאות דוקא בחמין מיירי וכמ"ש רש"י ותוס' שם ורק דק"ל מה נועלין הא עכ"פ טבילת ב"ק וכל חייבי טבילות ודאי חייבין אף בת"צ דלא עדיף מיוה"כ דמותרין להרבה פוסקים ועס"י תרי"ג ולכך ק"ל היאך נועלין המרחצאות והא עכ"פ צריך לטבול בו וע"כ דמיירי במרחצאות חמין וטבילה בחמין ליכא וכדאמרו שם. ומה דאמר אטו סוכרין את הנהרות והיינו דעכ"פ לטבילה איכא נהרות לטבול אלא שדבר זה רחוק ולא נקרב את הרחוקים אבל בכ"ז העיקר כהתה"ד והרמ"א דכיון דבמנהגא תליא מלתא ואבותינו באשכנז נהגו שלא לרחוץ כמ"ש אבי העזרי והמרדכי א"כ אף בצונן אסור. ומן האמור נראה להחמיר אף בע"ש שהוא ר"ח שאינו שבת חזון דהרי אבותינו נהגו איסור לרחוץ מר"ח ואילך ואינו מבואר דבע"ש לא נהגו וע"כ דנהגו אף בזה וא"כ אסור לשנות המנהג ובפרט במה שנהגו אבותינו החיוב על בניהם אחריהם וכמו דאמרו גבי בני בישן וע' בפר"ח סי' תצ"ו בדיני המנהגות ע"ש וכנלפענ"ד כמ"ש הט"ז ס"ק ט"ז ולא כמ"ש אא"ז הרש"ל והב"ח ז"ל להתיר ובפרט בחמין דודאי יש לאסור:
שוב ראיתי באו"ח סי' תס"ז בסופו במ"ש הרמ"א אע"פ שנהגו שלא לרחוץ ובספר אלי' רבא שם האריך להקשות דהא בצונן המנהג להתיר ע"ש ולפמ"ש א"ש דרק פניו ידיו ורגליו מותר ולא גופו וז"ב ודו"ק. אחר כמה שנים בעברי דרך ק"ק ראדוויל ראיתי במקרה בספר נדפס מחדש ושמו עצי לבונה שדעתו דבאבל אסור גם להזיע וטעמו כשם שאסור בשבת זיעה בשביל רחיצה כמו כן באבל כמו דאסור ברחיצה גם בזיעה אסור ולפענד"נ מלבד שהוא דבר חדש ואין מדמיו בגזירות חז"ל (והוגד לי בשם דו"ז הגאון בעל ישוע"י שהתיר לכנס להזיע לאחר ז') וגם י"ל דשאני שבת דחמין אסור מה"ת משא"כ באבל דאינו רק דרבנן מלבד יום הראשון לדעת רבים מהפוסקים ומנ"ל לגזור כ"כ אף גם לפענד"נ לחלק ע"פ מה דמבואר בש"ע או"ח ס"ס תרי"א שמותר ליגע באוכלין ביוה"כ אף שבפסח אסור משום דשם לא בדילי מיניה בפסח משא"כ ביוה"כ שבדיל מכל מאכל ע"ש ולפ"ז בשלמא בשבת דרק חמין אסור ולא בדיל עכ"פ מצונן לכך גזרו על הזיעה שלא יבא לרחוץ בחמין משא"כ באבל דאסור אף בצונן לכך לא גזרו על הזיעה דהרי בדיל לגמרי מרחיצה ובזה נלפענ"ד ליישב לשון המשנה ונועלין את המרחצאות דלכאורה צ"ב למה אסרי כ"כ ולפמ"ש א"ש דגזרו על המרחץ שלא יכנס בו כלל דעכ"פ יזיע תיכף והרי בת"צ בצונן מותר כדאמרו בתענית דף י"ג ות"כ שוב לא בדיל ולכך נועלין וז"ב:
ובזה נפתח לי שערי בינה במה דאמרו מכדי קתני ואסור ברחיצה נועלין את המרחצאות ל"ל והוא תימה גדולה דמה קושיא כ"כ לדייק מינה דין חדש כזה והא אצטריך נועלין את המרחצאות דהו"א דניהו דאסור ברחיצה אבל אכתי א"צ לנעול את המרחצאות ולפמ"ש א"ש דהכי מקשה דאם נימא דאסור בצונן ג"כ א"כ נועלין את המרחצאות למה לי והיינו למה גזרו לנעול דהוא משום שלא יבא להזיע והא כיון דאסור גם בצונן שוב בדיל מינה וע"כ דבצונן מותר ולכך צריך לנעול את המרחץ לגמרי ודו"ק ויש להאריך בכל הסוגי' שם גבי הא דאמרו טבילה בשאובין אי איכא ע"פ הסוגיא בשבת דף י"ד ודף ל"ט גבי חמי טבריא ואכ"מ. ומעתה י"ל דהרמב"ם בדקדוק נקט ולא יכנס למרחץ משום דאין אסור רק בחמין לכך גזר שלא יכנס למרחץ כלל ודינהו לת"צ שגזרו לנעול את המרחצאות ויש להאריך בזה בדברי התה"ד הנ"ל וכעת לא נפניתי וע' בפסחים כ"ה דמשני תנא קולי קולי נקט ובתוס' שם ד"ה קולי ומשם ראיה לענין צונן וגם לענין זיעה לכאורה מוכח דגם בט"ב שרי להזיע דאל"כ היה מקום לחלק בין ת"צ לט"ב בזה מיהו יש לדייק איפכ' בהא דמדמה ט"ב ליוה"כ וביוה"כ ודאי דאסור זיעה מצד יוה"כ ויש לדחות דבשביל התענית לא אסור וצ"ע:
שוב מצאתי בפ"י שכ' שם סברא זו לענין דא ע"ש ונהניתי. והנה לפענד"נ שאחר שאסור צונן שוב אסור לטבול לתפלה משום דמחזי כמתקן דל"ש למיקר שהרי אסור להקר בימים האלו וגדולה מזו ביאר במג"א סי' שכ"ו ס"ק ח' דהשתא בזמן הזה ל"ש למיקר ומכ"ש בימים האלו שאסור להקר ודו"ק וע' בירושלמי בפ"ב דברכות ובמ"ק פ"ג ה"ה דלאיש חמימות אין בעי אפי' בט"ב אפי' ביוה"כ וצ"ע דמשמע דוקא במקום סכנה התירו והלא מבואר בהלכות שביתת עשור פ"ג ה"ב דהחולה רוחץ כדרכו ואע"פ שאינו מסוכן וכ' ה"ה שם דנלמד מדין סיכה שהחולה סך כדרכו ע"ש וצ"ל דלאו דוקא אם ימות אף בחולה לבד התירו וצ"ע וע' בפ"ה מתעניות הלכה י' ואסור בסיכה של תענוג וכ' הה"מ וז"ל בריית' שם אסור בסיכה ופירש רבינו בסיכה של תענוג ודבר ברור הוא שלא עדיף מיוה"כ וכוונתו דאף דבבריית' סתמא אמרו בסיכה וא"כ משמע אף שאינו של תענוג וע"ז כ' דע"כ הבריית' מיירי בסיכה של תענוג דוקא דא"ל דסתמא משמע דא"כ היה אסור אף סיכה של חטטין דסתמא אמרו סיכה וע"כ דלא מיירי בסתם דא"כ היה עדיף מיוה"כ דמותר בחטטין וע"כ דסיכה לאו כולל היא וא"כ ממילא י"ל דדוקא בסיכה של תענוג מיירי דט"ב קיל מיוה"כ ודו"ק:
ובזה מיושב קושית הלח"מ שם על הה"מ דמהה"מ משמע דמשום ט"ב ליוה"כ והלא בסיכה להעביר הזוהמ' חלוק יוה"כ מט"ב ולפמ"ש א"ש דעיקר כוונת הה"מ לשלול דלא תימא דבבריית' אסרו כל סיכה ובכל גווני מיירי וע"כ אמר דע"כ לא מיירי בכל גווני סיכה דהרי לחטטין ודאי מותר וא"כ ממילא י"ל דגם בסיכה להעביר הזוהמ' מותר ודוקא סיכה של תענוג אסור ודו"ק היטב:
ובזה מיושב גם דברי הטור סי' תקנ"ד שכ' שלא אסרו אלא סיכה של תענוג דהרי אמרו מי שיש לו חטטין והקשה הלח"מ שם דמה ענין חטטין לסיכה שאינו של תענוג יוה"כ יוכיח דאסור סיכה שאינו של תענוג ומ"מ מותר בחטטין ולפמ"ש א"ש דעיקר הראיה היא דלא נימא דסתם אסרו וע"ז אמרו דהרי חטטין בודאי מותר וע"כ דאינו כולל כל סיכה וז"ש הה"מ וכן הדין לרחיצה שמותר ביוה"כ והיינו כל שצריך בשביל שהוא חולה כנלפענ"ד. ומה שהקש' הלח"מ דא"כ לימא בפסחים דיש חילוק בין יוה"כ לת"ב סיכה שאינה של תענוג ל"ק לפענ"ד דזיל בתר טעמא דיוה"כ לאו משום אבילות לא הותר שום סיכה וזה משום אבילות לכך כל שאינו של תענוג שרי ולא אמרו רק בענין אבילות שוה ט"ב ליוה"כ וז"פ. ומזה סתירה מ"ש הרמב"ם דבט"ב ויוה"כ אין נט"י וכ' המגדל עז דהטעם דהנטילה היא משום רוח רעה וביוה"כ בטל השטן וכל כת דיליה ע"ש והוא תימה דבט"ב מאי איכא למימר וע' בגליון הרמב"ם מ"ש בזה ובלב אריה בחולין דף ק"ז הקשה כן ולפמ"ש יקשה יותר דהרי ביוה"כ אף רחיצה שאינו של תענוג אסור אבל ט"ב דרחיצה שאינו של תענוג שרי וא"כ ודאי צריך טעם למה אין נוטלין בשחרית ודו"ק היטב וע' בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג שכ' ג"כ דהעולם נוהגין איסור בצונן כל שלשים:
שם ס"ו כלה שאירעה אבל וכו' עב"י מ"ש על דברי הרא"ש אע"פ שאין נרא' כן מדברי רש"י בכתובות דף ד' ע"ש וכוונתו למ"ש רש"י דכל שלשים מקרי כלה וכ"ש לאחר שלשים וע' בד"מ מ"ש בזה וע' באו"ח סי' תרי"ג ובמג"א שם ס"ק יו"ד ובאמת המרדכי הרגיש בזה במס' יומא ובגליון הש"ע כתבתי דכבר קדמו התר"י הובא בשטמ"ק שם:
והנה בהא דמבואר בש"ע כאן דבוגרת שאירעה אבל דאסורה ברחיצת חמין כל גופה ראיתי בחתם סופר סי' שמ"ו שהביא בשם חותנו הגאון המובהק מוה' עקיבא איגר זצ"ל שהקש' דלמה נקט כל גופה והא אף להושיט אצבע בחמין אסור כדאמרו בתענית דף י"ג ע"ב אילימ' בחמין והא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין והגאון לא השיב כלום ולא הוסיף עוד קושיות ולפענד"נ דבאמת צ"ב דפריך אילימא בחמין וכו' אלא בצונן וקשה אם נימא דאבל אסור בצונן ואפ"ה התירו לבוגרת א"כ גם בחמין נמי אפשר דשרי משום שלא תתנוול ומ"ש הרמב"ן והריטב"א כיון דאפשר בצונן לא שייך משום ניוול ע"ש. אבל אכתי צ"ב דעכ"פ מה פשיט ליה כ"כ דלמא באתרא דאין כאן צונן כדאמר לעיל מיניה שם וע"כ נראה דהש"ס פריך דאף דבבוגרת הקלו היינו דנחית חד דרגא אבל לא שתי דרגות דבאבל אף להושיט אצבעו אסור ובבוגרת תהי' מותרת לגמרי דהכי משמע ליה וע"ז משני בצונן ובבוגרת הקלו והיינו דבצונן אינו אסור רק כל גופו וא"כ ממילא בבוגרת נחית חד דרגא ולפ"ז כל דמסיק הש"ס דבצונן פניו ידיו ורגליו מותר רק כל גופו ובחמין פניו ידיו ורגליו הוא דאסור אבל להושיט אצבעו מותר רק לסוך אסור בכ"ש וא"כ ממילא בבוגרת נחית חד דרגא דעכ"פ פניה ידיה ורגליה מותר ורק כל גופה אסור ושפיר העתיק כן בש"ע ודו"ק. ובאמת מ"ש הגאון בפשיטות דאבל אסור להושיט אצבעו בחמין באמת זה סברת ר"ח אבל לפענ"ד להמסקנ' רק פניו ידיו ורגליו הוא דאסור אבל להושיט אצבעו מותר וא"כ בבוגרת י"ל דקיל האיסור בחד דרגא ומותרת אף פניה ידיה ורגליה. ומ"ש הגאון מהר"מ סופר זצ"ל דגם בצונן כל גופה אסורה כיון דלהמסקנא כל גופו אף בצונן אסור וכן בדין כיון דמשום דלא תתגנה סגי בפניה ידיה ורגליה ע"ש. הנה לפמ"ש אין קושי' דבוגרת נחית חד דרגא מאבל ובאבל אינו אסור רק כל הגוף ובבוגרת שרי אף כל הגוף בצונן. ומ"ש דלמה כ' בנערה אפי' בכיחול ופיקוס הא בנערה דלא הותרה שוב אין חילוק בין כיחול ופיקוס לרחיצה לפענ"ד כיון דכל הטעם דנערה משום שאינה ראויה להנשא עדיין עד שתבגר כמ"ש רש"י וא"כ היינו כוון הש"ס דמדלא השיאה אביה עדן ע"כ שאינה ראויה לנשואין אבל לדידן שאף פרנסה מגיע לה כמ"ש הט"ז והב"ש סי' קי"ג ס"ק י"ט דמגיע לה פרנסה דאין ראיה ממה שלא השיאה דאנחנו במתי מעט י"ל דלא נזדמן לה זווגה עדן ע"ש וא"כ ה"א דאף נערה לא התאבל קמ"ל דאף בכיחול ופיקוס אסורה דכל דלא תקנו מתחלה שא"צ להתאבל א"א לעקור התקנה ודו"ק היטב. ובחידושי אמרתי בזה דהנה לכאורה צ"ב כל ענין אבלות באשה מנ"ל דהא כל מצות אבילות אינו רק ע"ע כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות אבל דנפקא לי' מואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ד' ולפ"ז כל ע"ע שהז"ג נשים פטורות ואין לך מ"ע שהז"ג גדול יותר מזה. הן אמת דבלא"ה צ"ב כיון דנפקא ליה אבילות מטומאה וא"כ לפ"ז בנשים שאינם מצוות לטמאות למת מצוה כמ"ש רבינו בפ"ב מאבל ה"ו א"כ לא יהי' נשים בכלל חיוב אבילות ומצאתי בלח"מ פ"ב מאבל ה"א שבמרוצת דבריו נרגש בזה כלאחר יד ע"ש ולכאורה רציתי לומר דבאמת אינו רק מדרבנן בנשים ומזה ראיה לשיטת רש"י ברכות דף כ' דבדרבנן לא שייך מ"ע שהז"ג וגם נשים חייבות אבל התוס' דחו לה. אך העיקר נלפענ"ד דכיון דבמצות ל"ת אף שהז"ג נשים חייבות דאתקש אשה לאיש וביאור הדברים דכפי הנראה מתוס' רי"ד וכן מריטב"א בחידושיו בקידושין דף כ"ט דהטעם דפטורי ממ"ע שהז"ג משום דמשועבדות לאיש ואולי רשות בעלה עליה בעת ההיא ולכך בל"ת חייבות דמ"מ ניהו דמשועבדות למצות בעליהן מ"מ אסורה לעבור בידים ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין בשב וא"ת דבשלמא מ"ע י"ל דהוה כאלו לא נזדמן להם לקיים דאנוסי ולפ"ז גם מ"ע דאבילות ניהו דהוה מ"ע אבל רוב עניני אבילות בשב וא"ת וא"כ לכך לא שייך מ"ע שהז"ג והקושיא השניה דהאשה אינה מצווה לטמאות י"ל כיון דרבנן תקנו שהאשה מתאבלת ואולי לענין טומאה מטמאות ג"כ מדרבנן וכופין אותה וא"כ לכך מתאבלת וביותר י"ל דלשיטת הרי"ף והרמב"ם אבילות יום ראשון הוא דהוה מה"ת ולא שאר הימים וא"כ רבנן הוא דאסמכ' אקרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים ותקנת משה רבינו היה שיתאבלו שבעה ימים וא"כ גם על אשה תקנו ואיך אפשר שבשאר ימים תהיה מחוייבת להתאבל וביום ראשון לא תתאבל ובזה יש ליישב קושית הלח"מ פ"ב מאבל ה"א על הכ"מ ודו"ק. ולפ"ז אחר שזכינו לזה נלפענ"ד דזה החילוק שבין בוגרת לנערה דבוגרת כיון שעומדת להנשא וא"כ משכחת לה שיהי' רשות אחרים עליה ולא מחוייבת באבלות מה"ת רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו והקלו על הבוגרת כל שעומדת להנשא ולכך הקלו שתרחץ משא"כ בנערה דאינה עומדת להנשא ול"ש שיהיה רשות אחרים עליה ולכך חייבת באבלות מה"ת כמו לענין מצות כבוד באלמנה וגרושה וה"ה פנויה כמבואר סי' ר"מ כל שהיא ברשות אביה. וב"ה נראה לפענ"ד דלכך בבוגרת מותרת לרחוץ אף בחמין כל שאינו כל גופה דבאמת זה דאסור ברחיצת חמין אף להושיט אצבעו אינו רק מדרבנן דהרי באמת אח"כ מסיק הש"ס דרק פניה ידיה ורגליה הוא דאסור בחמין אבל להושיט אצבעו מותר דלא הוה כסיכה דרחיצה בכלל סיכה דלא הוה כסיכה לגמרי ועלח"מ פ"ה מאבל ה"ג ולפמ"ש יתיישב קושייתו וערמב"ם וטוש"ע סי' שפ"א שלא השכירו איסור רחיצה בחמין רק פניו ידיו ורגליו ובסיכה הזכירו ס"ב דהוא בכ"ש וברמב"ם לא מוזכר החילוק הלז אבל הדבר מוכרח שכן מסקי הלכתא בהדיא בדף י"ג ע"ב שם ודברי המעיין משפט שרשם על הא דאמרו שם ע"א בשם ר"ש שהאבל אסור להושיט אצבעו ורשם ברמב"ם פ"ה ובטוש"ע והוא תמוה דשם לא מוזכר רק פניו ידיו ורגליו (גם קצת תעה דשם אמרו בשם ר"ש ור"ח הדין כן ובע"א שם הקשו מר"ש ובע"ב שם הקשו מר"ח ואמאי לא הקשו משניהם) ולפ"ז כיון דעכ"פ אינו רק דרבנן א"כ הקלו בבוגרת ואינה אסורה גם בפניה ידיה ורגליה כ"א כל גופה כיון דגוף אבלות של אשה אינו רק דרבנן כמ"ש ודו"ק היטב:
ובזה י"ל הא דפריך אילימ' בחמין והא ר"ח וכו' אלא לאו בצונן וכבר כתבתי למעלה דאכתי קשה דאבל אסור בצונן וע' מהרש"א מ"ש בזה והרמב"ן והריטב"א כתבו כיון דאפשר בצונן פשיט' דאסורה בחמין ולפמ"ש וי"ל כיון דכל הטעם דהנשים פטורות משום דרשות בעלה עליה א"כ כל דאפשר בצונן שוב בודאי מהראוי לאסור אף באשה מכ"ש בבוגרת דרק עומדת להנשא. איברא דלפ"ז לצורך טבילת מצוה של אשה ודאי רשאית אף בחמין א"כ מהראוי להתיר לרחוץ ואף בוגרת כל שעומדת להנשא. אך זה אינו כיון דאסורה בתשמיש המטה א"כ שלא לצורך היא לה ולכך אסורה לרחוץ כמבואר כאן ס"ה ובט"ז ס"ק ב'. ולפ"ז עכ"פ לרחוץ מעט לצורך לבישת לבנים שתהיה טבילתה אחר ז' מותרת וצריך שתהיה מעט חמין בחפיפה כמבואר בסי' קצ"ח לכך לא אסרו בבוגרת רק כל גופה ודו"ק היטב וע' חידושי מהרי"ט בקידושין דף ל"ג שפירש דהך אינה רשאית לנוול היא איסור שנקראת חובלת בעלמה ודבריו צ"ע וע' בר"י כאן:
ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש רש"י דקטנה אינה חייבת כלל ותמה בספר בית הלל דמ"ש מכל המצות שחייבין לחנך גם הקטן ובאמת שיפה שאל ועמג"א סי' שמ"ג דגם הבת מחוייבת לחנך במצות ולפ"ש א"ש דהרי אמרו בחגיגה דף ו' כל היכא דגדול חייב מדאוריית' קטן חייב בחינוך כל היכא דגדול פטור מדאוריית' קטן פטור אף מדרבנן ע"ש ולפ"ז כיון דאבילות באשה אינו רק דרבנן ואף בבוגרת פטרו בזה כל דעומדת להנשא שוב לא שייך חינוך לקטנה וז"ש רש"י דוקא קטנה דלפמ"ש הב"ה גם בקטן היה מהראוי לפטור ולפמ"ש קטנה דוקא ול"ד למגילה דחייב בחינוך היינו משום דעיקרו מדרבנן ולא שייך לומר דיהי' חייב מה"ת אבל כל שחייב מה"ת והאשה פטורה בזה לא שייך חינוך מיהו לענין דינא יפה כיוון הב"ה דהרי בסי' שצ"ג ס"ג מבואר דגם קטן פטור מאבלות וע"כ משום דלאו בעונו מת דקטן לאו בר עונשין וכמ"ש הב"ה בטעמו מיהו בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קי"א מבואר דבכל התעניתים יאכילם לחם צר ומים לקטנים להתאבל עם הציבור וע' מג"א סי' תק"נ ס"ק ב' והרי כל התעניתים אינם רק לעורר לב העם לתשובה כמ"ש הרמב"ם הובא במג"א סי' תקמ"ט ס"ק א' מיהו המג"א סותר עצמו למ"ש בסי' תקנ"א ס"ק ל"ח ובס"ק ל"א ולפמ"ש לחלק בין אבילות דרבים לאבלות דיחיד א"ש ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים נפלאים ת"ל:
וראיתי בריטב"א דרצה לומר דרחיצת כל הגוף ל"ש להתיר משום נוול ודחה דבנדרים משמע דהוה ניוול. אבל אין ראיה לפענ"ד דשם ג"כ אמרו דלא מקרי עינוי תיכף ובאמת המעיין בביצה דף כ"ב מבואר בתוס' דפניו ידיו ורגליו שוה לכל נפש משא"כ כל הגוף ולכך י"ל דלכך אסרו באבל דוקא כל גופו בצונן ובחמין אף פניו ידיו ורגליו משום דיכול לרחוץ בצונן ולפ"ז עכ"פ בבוגרת הוה ניוול בפניו ידיו ורגליו דבחמין יכולה להעביר הזוהמא טפי מצונן וע' שבת דף מ"ט רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו לכבוד קונהו בכל יום ודו"ק היטב וע' במרדכי במ"ק סי' תת"ץ שכ' ומה שכתבתי להקל באבילות דאשה יותר מאיש לא ידעתי דמילי דרבנן איש ואשה שוין ולפמ"ש למעלה יש סברא להקל דאשה אינה מצווית להתאבל כ"כ כמו איש דהא אבילות מטומאה יליף והנשים רשות אחרים עלי' ודו"ק וע' ט"ז סי' ש"ו ס"ק ט"ו ובנקה"כ שם ובדג"מ לענין אבלות של קטן: