אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שפ

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שפ

סימן שעט

הנה בש"ק וירא שנת תרח"י נתתי ללבי לעיין במה שהוריתי עש"ק הנ"ל סמוך לקבלת שבת באחד שהוא אצל בעה"ב שאופה ונעשה אבל ב"מ והוא בתוך שלשה ובאה חמותו לשאול אם יוכל לילך לבית האופה במש"ק כי הוא עני ואף משכון אין לו ואם לא ילך יקח האופה איש אחר במקומו ומאבד פרנסתו ואמרה כי לא יאפה וילוש רק בלילה ובבקר ישב שבעה ולא יעשה דבר ונכמרו רחמי ואמרתי אם אינם נביאים בני נביאים הם ובלילה יש מקום להקל ויסוד הדברים ממ"ש רש"י בתענית דף י"ג כשאמרו אסור במלאכ' לא אמרו אלא ביום אבל בליל' מותר ופירש"י דקאי על תענית צבור וכתב רש"י דמהכא משמע דבלילי ט"ב מותר במלאכ' ואין ביטול אלא ביום ואין מפרסמין הדבר והנה בט"ב שייך ג"כ אבלות ואפ"ה מותר בלילה וא"כ י"ל דה"ה באבל בשעת הדחק כה"ג שאין לו מה יאכל ואין לו משכון וגם יאבד פרנסתו אפשר דיש להקל. הן אמת דהמג"א סי' תקנ"ד ס"ק כ"ג תמה ע"ז דברש"י בפסחים דף נ"ד ע"ב פירש"י דבה"ש אסור באכילה ובמלאכ' וע"כ כתב דדברי רש"י בתענית הן תמוהין דשאני ת"צ דבליל' לא אסור כדאמרו שם בהדיא דאספו עם לא שייך בלילה אבל בט"ב שהאיסור הוא משום שלא יסיח דעתו מאבלות או משום עינוי ולכן אף בלילה אסור וכן מצאתי בחכמת שלמה בפסחים דף נ"ד שם שכתב סברא זו במ"ש רש"י שם דמשתחשך אסור דלא קאי על תענית צבור רק בט"ב משום שלא יסיחו דעתם מאבילות ואף דבדברי רש"י שם הדבר דחוק כמו שיראה המעיין אבל גוף הסברא נכונה. ולכאור' רציתי לומר דמ"ש המג"א ששייך שלא יסיחו דעתם מהאבילות לפ"ז יקשה למה תלוי במנהגא בט"ב ולא אסרו משום אבילות והפ"י נדחק בזה בפסחים דף נ"ד ע"ש שכתב כיון דעיקר חומרא דט"ב אינו רק במנהג' וקבלו עלייהו כדאמרו בר"ה דברצו תליא מלת' וגוף המלאכ' אינו רק דרבנן ואסמכת' בעלמ' לכך לא רצו להחמיר בביטול מלאכ'. והנני יוסיף לפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קי"ט דרבנן לא גזרו לענין ממון דלענין ממון אוקמ' אד"ת ע"ש בס"ק כ"ז ואף שבתשוב' תמהתי ע"ז עכ"פ בכה"ג שאינו רק דרבנן בודאי לא רצו להחמיר בביטול מלאכה. אך עכ"פ אותן שנהגו שלא לעשות מלאכה יש לומר דבמחמת זה אסרו ולזה רמז המג"א במ"ש דבמנהג' תלי' מלתא ואותם שנהגו לאסור שייך שלא יסיחו דעתם מאבילות. אך לפענ"ד בלילה לא שייך זאת דהרי אם ישן בודאי מסיח דעתו מאבלות והנה לגבי תפילין מצינו באו"ח סי' מ"ד דלא שייך היסח הדעת רק אם מסיח דעתו לקלות ראש ואף אם נימא דגם שאר היסח הדעת כל שאינו מכוין לתפילין אסור וע' שו"ת שאגת אריה ובמגן גבורים מ"ש בזה עכ"פ במלאכ' דהש"ס בתענית מקשה מלאכה צער היא והוה עינוי ומשני משום הכתוב קדשו צום ועיין בחידושי ריטב"א דעיקר הוא שיתן דעתו לשוב ולפ"ז בלילה דאם היה ישן בודאי לא נתן לבו לשוב א"כ מלאכה הוא צער ועכ"פ קלות ראש לא שייך בזה וא"כ לא שייך בזה משום היסח הדעת. וגם מ"ש המ"א משום עינוי תמוה דהא במלאכ' הוה עינוי כדאמרו בתענית דף י"ב בהדי' וא"כ שוב מקום להקל בלילה. אמנם מפסחים קשיא דרש"י כתב בהדי' דאסור במלאכ' בה"ש. וראיתי לדו"ז בישועת יעקב סי' תנ"ד שכתב ליישב דבה"ש דפסחים מיירי בבה"ש דאפוקי יומא ולא בבה"ש דעיולי יומא ע"ש ובמחכת"ה דבריו תמוהין דמלבד דא"כ קשה מה מקשה שם דשמואל אדשמואל לימא הא דבה"ש מותר מיירי בעיולי יומא ובה"ש דאסור מיירי באפוקי יומא ואף אם נימא דמשמע להש"ס דתרוייהו אזלי בחדא מחתא ומיירי בבה"ש דאפוקי יומא. אבל אכתי תקשי דמה מקשה מת"צ והרי שם מיירי מבה"ש דעיולי יומא וקשה דזה אליבא דכ"ע מותר בט"ב וא"כ איך יתכן דברי שמואל לגמרי וגם תירוצם דש"ס לא יתכן לפ"ז דניהו דת"צ מותר בה"ש היינו בעיולי יומא אבל באפוקי יומא יש לומר דאסור ואיך קאמר שמואל דבה"ש דט"ב מותר וגם במחכת"ה נעלם ממנו דברי הגהמי"י הובא ביתה יוסף או"ח סי' תקס"ב ובמג"א שם ריש הסימן שכתב בהדי' דבה"ש דט"ב אסור בעיולי יומא ע"ש שהביא הך דפסחים גם מ"ש שם בישועת יעקב דכל דבה"ש דאפוקי יומא אסור ה"ה דעיולי יומא דאל"כ הוה תרתי דסתרי זה תמוה ובהגמי"י שם מבואר בהדי' דלא כדבריו וכן מבואר בעירובין דף ל"ז בהדי' דשאני בין אפוקי יומא מעיולי יומא ובס"פ הדר ועמ"א סי' שמ"ב וע"כ כל דבריו תמוהי' שם במחכ"ת ושוב ראיתי בפ"י שכתב בפסחים שם לפי דרכו דהסוגי' מיירי בבה"ש דעיולי יומא ע"ש וע"כ קושית המג"א דדברי רש"י סותרים נצבה כמו נד ואני תמה עוד על דברי רש"י בתענית הנ"ל ועמוד והתבונן בזה דבריש פסחים דף ב' ע"ב אמרו שם בשלמא לדידי אשכחן דקא פליגי רבנן בין יממא לליליא דתניא גבי ת"צ עד מתי אוכל ושותה עד שעלה עמוד השחר והדבר תמוה דאדמייתי מת"צ לענין אכילה ושתייה והביא ראי' לענין מלאכה טפי הו"ל להביא דגבי מלאכה אמרו בתענית י"ג הנ"ל כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו רק ביום אבל לא בלילה והיא תימ' רבה לפענ"ד אמנם צ"ל כיון דשם נלמד מקדשו צום קראו עצרה וכיון דאסיפ' לא שייך בלילה א"כ לענין מלאכה ל"ש כלל התקנה דהת"צ וא"כ אין ראי' בשאר מקום לחלק בין יום ללילה ולכך הוכרח להקשו' מאכיל' דל"ש לקדשו צום ולכך בת"צ של גשמים אסור באכילה בליל' ואפ"ה בשאר ת"צ מותר עד קרות הגבר לכך שפיר הקשה משם. אמנם עדיין קשה דהרי בט"ב יש חילוק בין יום לליל' כמ"ש רש"י וגם ט"ב הוה בכלל ת"צ וא"כ למה לא הקשה מט"ב ושם לא שייך קדשו צום כמ"ש המ"א והמהרש"ל וע"כ דבט"ב באמת אסור אף בליל' והיא ראי' נפלאה לכאור' דלא כרש"י אמנם לפענ"ד נרא' בישוב דברי רש"י דבאמת בלא"ה תמוהין דברי רש"י בפסחים שכתב שני פעמים דת"צ אסור במלאכ' ע"ש בד"ה בה"ש וכתב דמחמרינן על ספיקו כדאמרו בת"צ והרי בת"צ מותר במלאכ' ואף שנדחק דבת"צ מחמרינן לענין אכיל' גם בספק דהיינו בה"ש להס"ד דלמעוטי בה"ש אבל בד"ה לא למלאכה כתב רש"י בהדי' דאסור בת"צ במלאכה משתחשך ואף שהמרש"ל מחקו אבל הדבר מבואר בכל השסי"ן שלפנינו ומה שנדחק דקאי את"ב המעיין ירא' שזה דחוק וע"כ צ"ל דלהס"ד לא ידעו מהבריית' דכשאמרו אסור במלאכה וכמו שלא ידעו מסיום הברייתא דכשאמרו אסור ברחיצה דמקשה לבסוף על ר"י וא"כ לק"מ על רש"י בתעניו' דלפי הבריית' דמיקל בת"צ במלאכה בליל' ה"ה בט"ב ובאמת אם נדחוק בדברי רש"י ונמחק משתחשך כמ"ש הרש"ל לפענ"ד נראה דבאמת המג"א כתב דלא דמי לת"צ. אך נראה דאם נימ' דט"ב קיל מת"צ א"כ אף שיש לחלק בין ת"צ לט"ב מטעם שכתב המג"א מ"מ כיון שקיל מת"צ פשיט' דאף שיש מקום לחלק מ"מ כל שבת"צ מותר אף בט"ב מותר ובפרט לפמ"ש הפ"י בפסחים שם דכיון דגוף המלאכ' אינו רק דרבנן וט"ב גופ' אינו מד"ק בזמן הזה רק מדרבנן א"כ פשיטא דכל מה שמותר בת"צ ודאי מותר בט"ב וז"ב בסברא. ולפ"ז לשמואל משוה ט"ב כת"צ א"כ פשיט' דכל שבט"ב לא שייך הטעם שהתירו בת"צ כמ"ש המג"א בודאי בט"ב אסור במלאכה ולר"י באמת דט"ב קיל מת"צ פשיט' כיון דבליל' שרי בת"צ מכ"ש בט"ב דקיל אף שיש לחלק וא"כ ל"ק על רש"י. ובזה מיושב מה שלא הקשו ריש פסחים הת"ב משום דלא פסיק' להו דאפשר דבת"ב באמת אסור בליל' אם נימ' דדמי לת"כ וכמ"ש אבל לפי המסקנ' דפסחים דקולי קולי קתני וט"ב קיל מת"צ פשיטא דכל מה דשרי בת"צ בט"ב ודאי שרי אף שיש לחלק כמ"ש המג"א מ"מ הא ט"ב קיל מת"צ וז"ב לפענ"ד ומעתה כיון שעלה בידי ליישב דברי רש"י לענין ת"ב ממילא יש ללמוד גם לענין אבל בשעת הדחק. ובלא"ה הרי חמרו בתעניו' שם וכן למנודה ולאבל ולהס"ד קאי אכלהו ואף לפי המסקנ' דלא קאי אלא אשארא ולא על רחיצה אבל לענין מלאכ' משמע דשרי בליל' באבל וא"כ לכאור' מבואר דבאבל מותר במלאכה בלילה ולזה העירני אחד מהלומדים כשהצעתי לפניו דבר זה ולכאורה תמוה על כל הפוסקי' שהשמיטו זה לענין אבל וגם רש"י לא כתבו רק על ת"ב ואולי כיון דהש"ס מדחה דלא קאי על רחיצ' רק אשארא י"ל דלא קאי רק על נעילת הסנדל ולא על מלאכה. ועכ"פ בכה"ג שהוא שעת הדחק יש לסמוך על דברי רש"י לענין ת"ב ומה גם שבלילה יש לדון דהוה בצנע' וקיל מבפרהסיא ועכ"פ אין לפרסם הדבר כמ"ש רש"י ועש"ך ביו"ד סי' ק"ס שהאריך שם על תשובת רש"י לענין ריבית שכתב שאין לפרסם הדבר והלבוש השיג דממנ"פ אם הדין כך למה לא יפרסמו והש"ך הליץ שם דאף שהדין כך אין לפרסם והנך רואה שזה דרכו של רש"י אף כאן שאינו רק איסור דרבנן אפ"ה כתב שאין לפרסם מכ"ש לענין רבית דאוריית' ודו"ק:

והנה במ"ש דיש ספק אי קאי וכן באבל ומנודה גם על מלאכה או לא הנה עכ"פ מידי ספק לא יצא ואיסור מלאכה לאבל אינו רק דרבנן וספיקו להקל אך מה שאני תמה על המ"א ומהרש"ל שכתבו דל"ד ט"ב לת"צ ובת"צ שייך משום דליכ' אסיפ' בלילה משא"כ בט"ב דאסור משום אבילו' דלפ"ז קשה להס"ד וכן באבל ומנודה קאי אכלהו ואמאי הא ל"ד אבל דהוא משום אבילו' לת"צ וע"כ דאין סבר' לחלק וא"כ דברי רש"י נכונים ודו"ק:

והנה במה דמבואר במ"ק כ"א דכל שלשה ימים אסור בעשיית מלאכה אף לעני המתפרנס מן הצדק' אי אמרינן מקצת יום שלישי ככלו הנה בשו"ת גינת וורדים הספרדי חלק יו"ד כלל ה' סי' ד' הבי' בשם קדוש אחד דאסור כל שלשה והוא חלק עליו והורה דמקצת יום ככלו וכתב דהדברים ק"ו דהרי בדברים מהן מדאוריית' אמרינן דמקצת יום ככלו כדאמרו בנדה דף כ"ג וגם לענין נזירות אמרו כן מכ"ש בדבר דרבנן וגם בתפילין אמרו מיום שלישי ואילך וג' בכלל מותר הרי דאמרינן מקצת יום ככלו ואח"כ הביא שמצא בירושלמי דבר קפרא ות"ק מחולקים בזה ולת"ק מותר ולב"ק אסור וכתב הוא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וגם דאמרו בירושלמי ב"ק כדעתי' משמע דב"ק ס"ל כן אבל אנן לא קיי"ל כן וע"ז חתם דכתבוהו בשוקא ובברא דמקצת יום ככלו ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי הנימוק"י במ"ק שם שכתב דש"ס דילן כבר קפרא מדלא אמר מיום ג' וג' בכלל. ובאמת לא קשה מכל מה שהביא דבאמת בכ"מ קי"ל דמקצת היום ככלו אבל כאן דתלת יומין נפש' שייטא על גופ' וא"כ כל ג' ימים אסור ולא שייך בזה מקצת יום ככלו ודברי ב"ק הלז דנפש' שייטא על גופא אמרו בירושלמי יבמות פ' אחרון כן וכן קי"ל וכבר האריך בחיי אדם יו"ד במצבת משה דכל ג' ימים אסור והביא דברי הנימוק"י הנ"ל והכי קיי"ל ודו"ק:

אמנם כעת נראה לי דבר חדש באם שמע שמועה קרובה שחייב לנהוג אבילות בזה יוכל לעשות מלאכתו בענין האמור למעל' תיכף ביום שלישי כי בזה לא שייך הטעם דנפש' שייטא על גופא אחרי כי כבר עברו שלשה ימים מיום המיתה ודו"ק:

והנה ביום ב' מצורע תרל"ב מצאתי במדרש רבה פי"ח בר קפרא אמר עד שלשה ימים נפשא טייסא למה שצורת הפנים ניכרת ותנן על פרצוף פנים עם החוטם אין מעידין לאחר ג' ימים והיינו שאחר ג' ימים כבר נשתנה והנה בשו"ת נוב"י סי' מ' כתב דלא חשבינן להו מעל"ע וא"כ ממילא גם תוקפו של אבל ג"כ מקרי ג' ימים אף באינו מעל"ע ודו"ק וזה כגינת וורדים. ודרך אגב אומר מה שמבואר דאין מעידין אלא על פרצוף פנים פדחת וחוטם יש ראיה מהמדרש שם פ' ח"י והשמש זה קלסתר פנים והאור זה המצח והירח זה החוטם ודו"ק:

שם ס"ה ואפילו תוך ג' והוא הפ"מ היינו בצנעא בשו"ת תפארת צבי להגאון מוהר"ץ ז"ל אבד"ק המבורג בחלק יו"ד סי' ג' נשאל במי שאירע לו אבל ר"ל והוא עוסק במלאכת כלי זמר והוא בתוך ג' והוא עני אם מותר לנגן בימי אבלו והשיב דאף דהרמ"א מתיר כאן בתוך ג' והוא הפסד מרובה היינו בצנעא אבל בפרהסי' אסור וכאן פרהסיא היא וכתב דמ"מ יש להתיר דהרי הרא"ש כתב די"ל דבר האבד שרי לעשות בעצמו ק"ו מחוה"מ דאסמכוהו אדאוריית'. ולפ"ז כיון דקיי"ל בסי' תקמ"ו באו"ח [וצ"ל תקל"ח] דכל דא"א בצנעא מותר בפרהסיא א"כ ה"ה באבל ע"ש והנה לכאור' יש לחלק דדוקא פסידת הקרן התירו אבל לא מניעת הריווח ומנ"ל דגם זה מקרי פסיד'. אבל באמת הרי הרא"ש ר"פ מי שהפך הביא בשם הראב"ד דכתב דהלכ' כרשב"ג והביא ראיה לשיטת הרי"ף דחולק על רשב"ג דאל"כ אמאי אין עני עושה מלאכ' בימי אבלו דאין לך אבידת גופו יותר מזה והרא"ש השיב דכיון דהוא ניזון מן הצדק' אין לו אבידת גופו ע"ש ואם איתא לשני דע"כ לא התירו רק משום הפסד הקרן ולא בשביל מניעת הריווח וע"כ דאין לך אבידת גופו יותר מזה ולפ"ז בנ"ד דהוא כ"ז שמתפרנס מיגיע כפו ולא בא למדה זו להתפרנס מן הצדק' לא שייך סברת הרא"ש א"כ ודאי שרי משום הפסד וז"ב מאד לדעתי. שוב מצאתי בשו"ת גוא"י חיו"ד סי' ק"ג שהביא דברי הח"ץ הנ"ל ותמה עליו מדברי הראב"ד והרא"ש הנ"ל דאסור לעני לעשות מלאכה אף בצנע' ובמחכ"ת אזיל בתר איפכ' דאדרב' מדברי שניהם נלמד להיפך דגם זה מקרי דבר האבד ותירוצו של הרא"ש לא שייך בזה דלא יזון מן הצדק' וגם הוה פסידא דדבר האבד דאם לא יעשה היום כבר עבר זמן החתונה ולא ינגן עוד וגם לא שייך סברת הרא"ש דלכך אסרי באבל יותר מחוה"מ דחוה"מ אי אפשר לעשות ע"י אחרים משא"כ באבל דאפשר לעשות ע"י אחרים דמ"מ אותו עני שאליו הוא נושא את נפשו הוא יפסיד ויהיה לו אבידת גופו כמ"ש הראב"ד והרא"ש ומ"ש בגוא"י דדוק' לענין צנע' למד הרא"ש ק"ו מחה"מ משא"כ לענין פרהסי' אבל בפרהסי' חמיר אבילות מחוה"מ משום דחוה"מ אסמכוהו אדאוריית' לא חשו כ"כ למ"ע משא"כ באבל דאינו רק דרבנן חשו יותר למ"ע וכמ"ש בש"ך סי' פ"ז ס"ק ו' לענין בשר עוף בחלב ע"ש במחכ"ת דברי רוח הם דשם כתב הרש"ל דיש לחוש למ"ד דבשר עוף מותר בחלב כריה"ג אבל כאן פשיט' דבדאוריית' יותר החמירו במ"ע מאיסור דרבנן וגם הדבר ברור דכאן ל"ש מ"ע כ"כ דבשלמא בחוה"מ הכל יודעין שהוא חוה"מ משא"כ באבילו' דמי יודע דהוא אבל ר"ל ע"כ העיקר נרא' לפע"נד כדברי הח"ץ ועיין בשו"ת לחמי תודה למהר"י בסאן בסי' ז' לענין שמש בהכ"נ חולק על הט"ז כאן:

וביום א' בשלח תרי"ז נשאלתי באחד שאירע לו אבל ר"ל והוא בעל מלאכה וכבר החל לעשות ומי ששכרו לעשות אומר שאם לא יעשה לו בימי אבלו שוב לא יעשה לו אח"כ כי הוא נחוץ לו להיות לו אותה הסחורה ליום השוק וגם לא יעשה לו עוד מלאכ' כלל והעני הלז יש לו אשה ובנים ששה ואין לו מה לפרנס אותם והשבתי דבתוך שלשה איני מתיר רק לאחר שלשה אני מתיר שילך לאות' מלאכה ויכנס לו עפר במנעליו ואם אפשר לו שפועל אחר יעשה והוא יעמוד על גביו להראותו איך יעבוד זה מקרי בצנעא כיון שאינו עושה בעצמו ושרי בפרט לאחר ג' ימים ולפמ"ש למעלה יש היתר גם בתוך שלשה אבל לא רציתי להקל כ"כ שלא יבא מכשול עי"ז חלילה שיקילו ראשם באבילות ח"ו והנה בפסח שנת תרי"ז בשביעי של פסח אירע ר"ל אבילות לאחד ממוזגי יי"ש ובא לשאול את פי מה יעשה מאחר שלא נתן המזיגה לאחר וביו"ט לא יוכל לסלק וגם כבר נקבר המת ואמרתי כיון שמכר היי"ש לנכרי בשביל פסח א"כ יוכל שלא יקחנו ממנו אחה"פ עד שיכלה ימי אבלות שלו ואז יקחנו ממנו ואף שכבר כלה היי"ש שנתן להנכרית יוכל לומר להנכרית שתקח יי"ש מאחר ותמזגנו ובכלות אבלות שלו יחשוב עמה כל מה שמכרה כנלפענ"ד דבר חדש:

והנה בשנת תרי"ז עש"ק פנחס נשאלתי במי שהוא עני ויש לו אומנות כלי זמר ואין לו משכון להשכין וביום א' הבע"ל כבר יהיה לאחר ג' ימים וביום ה' לאבלו אם יותר לנגן והוריתי בפשיטות להיתר מטעם דהח"ץ מתיר אפילו בתוך ג' ימים וכמ"ש למעלה שדבריו נכונים מכ"ש לאחר ג' ימים ודו"ק:

והנה בא"ח שבועות תרכ"ו נשאלתי מהרב מוהר"ל אבד"ק סאמביר בסוחר אחד שהיה לו חנות ומת ביו"ט א' שבועות ויו"ט שני עלה לו וביום ד' נשא עוד הוא ביום השלישי של אבלות וצוה שהרביעי' מנכסיו והחנות בכלל יהיו לאחד אשר לא מיורשיו וביום הד' הנ"ל הוא יום השוק גדול ויהיה פסידא אם לא יפתח החנות אבל האיש הנ"ל אינו שם ונשאלתי אם יוכלו האבלים לפתוח החנות וזה היה על הטעליגראף וכוונת השאלה לפי שיש לספק אם יום השלישי מקצתו ככלו וגם אם מי שאינו אבל אם יוכל לסלק עצמו כמ"ש השב יעקב רק שהוא אינו שם לסלק עצמו והשבתי שיום השלישי אין מקצתו ככלו כמ"ש בחיי אדם קונטרס מצבת משה סי' ד' ורק שיוכל אחד ממשרתי החנות לזכות עבור האיש שאינו אבל שיש לו רביעית נכסים והוא יסלק את היורשים וימכור רק הרביעית של זה האיש וחילי דילי ממ"ש בשו"ת זקני שער אפרים סי' קל"ז שכל שאינו חב לאחרים ודאי יוכל להעשות שליח ולזכות נעשה שליח וממיל' יוכל לסלק עצמו עבורו כנ"ל:

שם ס"ו פרקמטיא שלו בדבר האבד. יש להסתפק ספק דבר האבד אם מותר לאבל והנה לענין חוה"מ מבואר במג"א סי' תקל"ז ס"ק א' בשם מהרש"ך דספק דבר האבד מותר וא"כ ה"ה בזה וכן היכא דנחלקו הפוסקים אי מותר או אסור אזלינן לקול'. ולפענ"ד היה נרא' דדוק' בדבר שהוא שלו מקודם והספק הוא אם זה מקרי דבר האבד כשלא יעשה כעת אי יפסד הדבר בזה אזלינן לקול' אבל דבר שאין שלו רק שיוכל להרוויח ע"י שיקנה פרקמטיא ויסתחר וירויח והדבר ספק אם ירויח אם לא וזה בודאי ספק דבר האבד כגון שכעת שיירות מצויות ואחר כך יש להסתפק שמא ילכו להם בזה בודאי מחמרינן דהא הספק אם התחיל כאן דבר האבד דלמא לא יקנה כלל או שלא ירויח כלל ואיכ' מי יימר טוב' אם יתחיל כאן ענין דבר האבד בזה יש להחמיר מספק דבשלמ' כשדבר שלו נפסד בודאי רק שיש ספק אי יתקלקל לגמרי ויהי' דבר האבד או לא בזה אמרי' דספק דבר האבד לקול' משא"כ בזה:

ובזה מיושב היטב קושית האחרונים מהא דפסק המחבר בסי' תקל"ג לענין אם מותר להערים במועד במה שהוא לצורך מועד דיש בזה מחלוקת הפוסקים ופסק המחבר דאזלינן להחמיר והקשו והא הו"ל ספק פלוגת' דרבוות' ומהראוי להקל בספיקו ולפמ"ש א"ש דשם דבאמת דיש לו שכר רק שעושה שכר חדש כדי שהשכר הישן ישאר לו לאחר המועד בזה פשיט' דאסור לו לעשות מספק דלא התחיל כלל ההפסד וליכא עוד צורך המועד כלל. ובזה ניחא גם מה שהקשו מהא דכ' הב"י סי' תקל"ט דאסור לגבות חובו מן הנכרי בחוה"מ כיון שאינו דבר האבד בודאי ויכול להיות שיגבה גם לאחר יו"ט ע"ש והרי ספק דבר האבד מותר ולפמ"ש א"ש דשם הלוה להם ולא הלוה לאותן שלא יוכל לגבות ורק דכל אשראי ספק אתא ספק לא אתא אבל עכ"פ לא התחיל עדן שום ספק ושום הפסד וקלקול ומה"ת להתיר בספיקו אבל כל שהוא הפסד רק שיש ספק אי לא יוכל לתקן הדבר או שיארע הקלקול כ"כ עד שיהי' דבר האבד בזה פשיט' דיש להתיר בספק ובחידושי אמרתי בזה דבר נפלא בהא דאמרו במ"ק דף י"ח דמותר לארס אשה בחוה"מ שמא יקדמנו אחר והדבר תמוה דמשום חשש רחוק שמא יקדמנו אחר נתיר איסור אירוסין בחוה"מ. ולפמ"ש כיון דיש ספק שמא יקדמנו אחר ויהי' דבר האבד שוב מותר משום דספק דבר האבד מותר. איברא דעדיין קשה דשם הספק שמא לא התחיל כלל דבר האבד ודלמא אינה בת זוגו וכשהיא בת זוגו מן הסתם לא יקדמנו אחר. אך נרא' כיון דמקשה הש"ס ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר והא אר"י א"ש ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ומשני שמא יקדמנו אחר ברחמים וא"כ כיון דחיישי' שהיא בת זוגו וכבר נכרז בת פלוני לפלוני ושמא יקדמנו אחר ברחמים דתפלה יוכל לשנות א"כ זה הוה כבר שלו וספק שמא יתקלקל הדבר ויהי' דבר האבד לגמרי בזה ספק דבר האבד מותר. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דלישני כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני כדמשני בסנהדרין דף י"ז ובסוטה דף ב' ולפמ"ש א"ש דבזווג שני שלא הכריזו כלל א"כ הספק הוא שמא לאו בת זוגו היא כלל ולמה נתיר לארס דזה לא מקרי ספק דבר האבד אבל בזווג ראשון דהספק היא שמא מה שהיא שלו יתקלקל ממנו בזה התירו לארס וא"כ ע"כ מיירי בזווג ראשון ומקשה שפיר להס"ד למה התירו לו כיון דב"ק יוצאת א"א לקדם אחר כלל וע"ז משני דשמא יקדמנו אחר ברחמים וז"ב ודו"ק. איברא דלפ"ז יקשה דא"כ בזווג שני שוב לא יהי' מותר כלל לארס בחוה"מ וזה לא שמענו וצ"ל דבאמת לא שייך באירוסין שמחה כ"ר ורק דבחוה"מ ה"א דמ"מ אסור דמ"מ איכא משום עירוב שמחה בשמחה ולפ"ז כל דהתירו בזווג ראשון שמא יקדמנו ברחמים דהוא חשש רחוק מכ"ש בזווג שני דאיכ' חשש שמא יקדמנו וכיון דאינו שמחה כ"כ ובפרט בזווג שני דכבר נשא אשה וליכא שמחה כ"כ ובאירוסין ג"כ ליכא שמחה כ"כ שפיר התירו אבל להס"ד דלא ידענו מחשש שמא יקדמנו אחר ברחמים וא"כ בזווג ראשון אין מקום להתיר כיון דלא שייך שום חשש לא היינו מקילין בזיוג שני כיון דהספק שמא לא התחיל כלל ספק דבר האבד. ויש להמתיק הדברים ע"פ מ"ש הרא"ש בפ"ב דגיטין לענין זמן בגט משום בת אחותו דאף דבזה"ז לא שייך כ"כ החשש דל"ש מיתה מ"מ כיון דעכ"פ שייך החשש לענין פסול הבנים המשיכו התקנה אף דבתחלת התקנה לא היינו מתקנים בשביל זה ע"ש וה"ה כאן בספק דבר האבד שמתחלתו הוה הספק שמא אין כאן דבר האבד כלל פשיט' שלא תקנו אבל כל שבזווג ראשון יש ג"כ חשש שמא יקדמנו ברחמים וא"כ הוצרכו לתקן שיהי' מותר לארס תו הניחו הדבר אף בזווג שני מותר דשייך החשש שמא יקדמנו וז"ב ונכון:

ובזה אני אומר דבר נחמד בהא דנחלקו הרמב"ם והרא"ש והרמב"ן אם מותר לארס באבלו ודעת הרמב"ם דמותר לארס משום שמא יקדמנו אחר ברחמים כדהתיר בירושלמי בט"ב והרא"ש והרמב"ן אוסרין וכ' הב"י ביו"ד סי' שצ"ב דס"ל דשאני ט"ב דאבלות ישינה היא והרמב"ם ס"ל דלענין חשש שמא יקדמנו אחר אין לחלק בין אבילות ישינה לחדשה ע"ש. ולכאורה נראין דברי הרמב"ם נכונים. ולפמ"ש א"ש דבאמת מבואר כאן ס"ה דלענין אם יעשה האבל בעצמו בדבר האבד יש להקל לאחר ג' ימים ע"ש ברמ"א ולפ"ז כיון דט"ב יש לו דין אבל לאחר ג' ימים כמבואר באו"ח סי' תקנ"ט דט"ב דאבילות ישינה היא יש נו דין אבל לאחר ג' ימים וע' מג"א ס"ק ח' שם ולפ"ז שוב יש להתיר בשביל דהוה דבר האבד אף דמארס בעצמו מ"מ לאחר ג' ימים בדבר האבד מותר ואף ספק דבר האבד מותר אבל שם מיירי שיארס בתוך הג' ימים בזה ודאי דאסור ואף דאסרו כל למ"ד הוא משום דכל דחל אבילות לענין זה שוב הוה אבלות כל שלשים. וראיתי בט"ז סי' תקנ"א ס"ק ג' באו"ח דבר תימה שכ' להקשות על הטור דכ' שם הטעם משום דאירוסין לאו שמחה היא ולא כ' טעם הירושלמי משום שמא יקדמנו וכ' דהטור ס"ל דבמקום דאסור משום אבילות לא התירו בשביל שלא יקדמנו אחר והביא ראיה מהא דאסר הטור בסי' שצ"ב אף לארס ולא התיר משום שמא יקדמנו ובאמת שלא נזכר דש"ה דלא אבילות ישנה היא משא"כ בט"ב דאבילות ישינה היא וכמ"ש הב"י שם וא"כ עכ"פ בט"ב הו"ל לטור ליתן טעם שמא יקדמנו ולולא דמסתפינ' הייתי אומר דבאמת חשש שמא יקדמנו אינו רק חשש רחוק רק דבדרבנן ספקו להקל ולפ"ז זהו בט"ב דעיקרו רק מדרבנן וכן חוה"מ דלדעת רוב הפוסקים אין לו עיקר בדאוריית' אבל באבילות כיון דיום ראשון הוא מה"ת א"כ הו"ל עיקר בתורה ואזלינן להחמיר כמ"ש התוס' ישנים בביצה דף ג' גבי וספיקו אסור ולפ"ז יש להחמיר גם בספק דבר האבד באבילות דהו"ל עיקרו בדאוריית' וצ"ע בזה דאולי עכ"פ כיון דמיום ראשון ואילך לא הוה מה"ת שוב אין לו עיקר בדאוריית' מקרי דמה ענין יום זה ליום ראשון והימים מחלקים ודו"ק היטב בזה:

והנה יום ד' ויגש שנת תר"י נשאלתי שמת הרבני המופלג רך בשנים מוה' מענדיל ז"ל בהרב אבד"ק טאלטשווע נ"י והי' לו שותפות בחנות וכפה אחת אשר כל החנות נקראת על שם אחר וזה האיש השכיר מקום אחד וחדר אחד מהחדרים להשותפין הנ"ל ובחליו נתן המנוח לאיש אחד המפתחות שיהי' בהכפה כל ימי משך חוליו ותיכף הכביד חליו ושל"ח ושאל אותי השותף איך לעשות. והנה באמת הרבה שאלות כאלו באו לפני והנה בסכ"א כאן דשני שותפין נועלין חנותן שלא יעשה השותף בפרהסי' אבל בצנע' מותר וזה כדעת הראב"ד ולפ"ז כאן שהחנות נקרא ע"ש אחר לגמרי ואף שאותן השותפין ישבו בה באמת עיקר הישיב' בהחנות היה השותף השני והמנוח הנ"ל לא בא רק לפרקים כי היה בביתו ולמד תורה וא"כ אפשר דזה מקרי בצנע'. אמנם באמה אף להרי"ף והרמב"ם דאסרו אף בצבע' מ"מ נלפענ"ד דזה מיירי בחנות שעושין בו מלאכת עבודה כמו בעובדא דמוזכר בירושלמי דפסקיה לגמליה אבל כאן החנות הוא למכור בו סחורה ובאמת זה הוה דבר האבד דמה יעשו הקונים שצריכין לקנות בעת ההיא ואם לא ימכור כעת ילכו למקום אחר ויפסד הקונה וזה הוה פסידא דלא הדר כנודע לסוחרים והרי בדבר האבד מותר אף לאבל לעשות ע"י אחרים וא"ל דשם דוקא כשיפסיד מהקרן גם כאן אפשר דאם לא ימצא קונים יפסיד מהקרן ואף בספק דבר האבד מותר כמ"ש למעלה ומה גם דעכ"פ השותף השני יפסיד עי"ז וזה ודאי א"צ להפסיד בשביל אבילות חבירו ר"ל וע' בטור כאן בשם הירושלמי גבי פסקיה לגמליה וע"כ הוריתי שהשותף השני מותר לישב בחנות ולמכור ומ"מ לא מלאני לבי להקל כ"כ ואמרתי דהריווח מהשבוע הלז כל ימי משך אבלו לא יתן להאבל ר"ל ואף דלאחר שלשה ימים דעת הרש"ל להקל לא רציתי להקל כ"כ שלא יהי' זלזול באבילות כנלפענ"ד. עוד נשאלתי ביום הלז משרת אחד בבית אחד שהוא מוכר משקים והבעה"ב לא יוכל ללכת כ"כ להביא המשקה מהמרתף אם יוכל המשרת ללכת והשבתי דמותר וכמבואר סכ"ב דאף לאפות ולבשל מותרין המשרת והמשרתת ואף דהט"ז כתב דכל מידי דהוא מלאכ' ואינו לצרכי הבית רק להרוויח אסור היינו כשהוא מלאכ' כמו אפייה ובישול אבל ללכת להמרתף להכניס ולהוציא המשק' אין כאן שום מלאכה ואינו יוצא מהבית פשיטא דמותר ואף שיצטרך לנעול מנעל מפני הצנה נרא' לפענ"ד שיכנס עפר בהמנעל ואז יהי' מותר כיון דמצד אבילו' לא אכפת לן כיון שהוא משרת בבית אחרים ואין לך דבר האבד גדול מזה והוא עני וצריך להתפרנס מהבעה"ב ואם יקח הבעה"ב משרת אחר ידחה מאומנותו ומלאכתו וא"כ מותר בכה"ג כנלפענ"ד שוב ראיתי בשו"ת שב יעקב סי' ס"ג שכתב שהמנהג פשוט ב"ק פראג בעת שאירע אבילו' ר"ל לאחד מהשותפין שחבירו שולח לו ע"י נאמני הקהלה שרוצ' לסלק עצמו מעסק השותפו' ממנו וכתב שמועיל אף שאינו רק בדיבור בעלמא ואחר משך השבע' הם שותפין כמעיקרא וגם השטר שותפות קיים וכתב הוא הטעם דהרי קי"ל בחו"מ סי' קע"ו סכ"ח דבמקום פסידא יכול לחלוק בלי דעת חבירו וא"כ כאן שיש לו פסיד' שאינו מרוויח א"כ יכול לחלוק אף שלא מדעת חבירו ע"ש ולכך כתב שא"י לתבעו כלל הריווח דהרי חלק עצמו שלא מדעת שותפו ע"ש ובאמת שדבריו צ"ע דמניעת הריוח לא מקרי פסידא וגם בלא"ה יש לדחות משם אבל הדין דין אמת וכמ"ש למעלה. ובשנת תרי"א הייתי בכפר טריסקאוויטץ אירע שהמחזיק הראנדא נעשה אבל ב"מ על אביו והוא ישב שבעה בדראהביטש רק שאשתו וב"ב מכרו כאן יי"ש לשתות כנהוג ונשאלתי בזה והשבתי ג"כ להקל דאינו מלאכת עבודה וגם האבל אינו בביתו וגם צוויתי שהשפחה עכו"ם תמכור והם יכולים להשגיח שלא תגנוב ושם יש עוד צד להקל שהוא מחזיק הראנדא ואיכא הפ"מ וגם הוא מוכרח למכור יי"ש ויוכלו לכופו ע"ז מדד"מ:

והנה בחג הסוכות שנת תרי"ג ביו"ט שני של יו"ט הראשון היתה אשה אחת גוססת ר"ל ובא הבן לשאול היות שיש לו חנות משותפת עם אחד איך יעשה. והנה לכאור' ביו"ט לא מועיל הקנאה ולומר דהוה כסלוק רשות לבד גם זה א"א דהא השותף השני צריך לזכות לעצמו בחלקו וזה אי אפשר ביו"ט ואמרתי בזה דאם אינו רוצה לקברה ביום ההוא רק ממחרתו דאז לא חל אנינות עליו כמבואר סי' תקכ"ו ס"ד ודברי המג"א סי' תקמ"ח תמוהין בזה ועשו"ת נוב"י מהד"ת חלק יו"ד מ"ש בזה וא"כ כל שלא חל אנינות יוכל לסלק עצמו בה"ש של יו"ט שני דאז בודאי מועיל סילוק רשות דאינו רק ספק דרבנן ואנינות לא חל בספק דספק אבילות לקולא וה"ה ספק אנינות ויכול לסלק עצמו בה"ש. והנה מדברי השב יעקב נראה שעצתו היה להיפך שהשותף השני יחלוק לעצמו דשותף חולק שלא מדעת חבירו אלא שלפ"ז מהראוי היה שיועיל אף לאחר שנעש' אבל ב"מ דהא יכול לחלוק לעצמו והוא אינו אבל אבל העולם לא נהגו כן רק שהאבל מסלק עצמו או מוסר המפתחות לחבירו ודו"ק:

והנה בשנת תרט"ו ג' בא אירע לתלמידי המופלג מוה' שמואל גאלדבערג אבילות ר"ל על ילד ושותפו תלמידי מוה' אלימלך נ"י בא ושאל אותי עה יעשה בחנות המשותפת שיש להם. והוריתי לו כמ"ש ומצאתי בשו"ת ראנ"ח שצדד ג"כ להיתר ככל מ"ש אמנם מסיק שם להחמיר ולא ידעתי למה החמיר כ"כ ויהא רק שהוא ספק הלא ספק אבלות להקל ומה גם שהדברים מסתברים כמ"ש ועכ"פ הוריתי שיעש' כ"מש השב יעקב וזה בודאי שרי ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרט"ז ה' אב הגיעני שו"ת מהרב מוה' מיכל הובכר מניזניב במה שאירע שם שמתה אשה אחת וגיסתה אשת אחיה ישבה בהחנות באמרה שבעלה מכר לאחד החנות והיא יושבת בחנות בשליחות של אותו האיש והאריך לאסור והביא דברי הראנ"ח הלז ומטעם דאף שהתירו מכיר' דרך הערמה בחמץ ושבת כאן באבילות דקיל שייך דאתי לזלזולי וכעין המבואר בסי' שמ"ב בהכנסת המת לחדר דחשו דלמא יזלזלו בה והנה פשיט' דאחרי שהמנהג בפפ"ד לעשות כן כמ"ש השב יעקב פשיט' דאין לחוש וגם אם מכר בינו לבינו ג"כ אין לחוש והכל יודעים הדבר הזה ומ"ש דיש לחוש למ"ע וציין דברי הפרמ"ג הלכות שבת סי' רנ"ד באשל אברהם ס"ק ח' ותמה עליו דמ"ע אפי' בדרבנן אסור כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' פ"ז וכ' לחלק דבשבות דשבות ל"ש משום מ"ע והביא שבשו"ת נוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' פ"ט כ"כ לפענ"ד כאן בלא"ה ל"ש מ"ע דדוק' מפני מראית עין דאורחים שייך לחוש כמבואר סי' רמ"ג ורמ"ד דבני העיר יודעים וא"כ כאן לא שייך מראית עין דאורחים דהם לא ידעו כלל שבעל האשה הלז נעשה אבל ומ"ש ראיה מאו"ח סי' רמ"ו ס"ב דאף בזמן הזה שאין לנו רה"ר שייך מראית עין הנה אין לדמות הדברים דזה הוה כעין חד גזירה ולפענ"ד אין להחמיר כ"כ באבילות דקיל ויש הפסד והלכ' כדברי המיקל באבל:

והנה בשנת תרי"ט נשאלתי במי שמת לו מת פתאום ולא מסר החנות והוא הפ"מ ואמרתי דאם יש לו אוהבים יוכל לסלק עצמו מהחנות ואותן אוהבים יזכו בזה והם יוכלו לתת לו אח"כ וכעין דאמרו בירושלמי לענין אחר הביעור שיראה לו אוהבים והוא יפקיר ודו"ק היטב. ובשנת תבר"ך ט' חשוון אירע שאחד יש לו פועלים בחנות ומת אביו ר"ל ונשאלתי אם הפועלים מותרין לעשות ואמרתי דבר חדש כיון דאומן קונה בשבח כלי א"כ הוה כמלאכת הפועלים ושרי לעשות ואף דמבואר בש"ע דאסור גבי לארוג בגד אפשר דהם ס"ל דאומן אינו קונה בש"כ אבל לדידן צ"ע ועש"ך חו"מ סי' ש"ו דהוה ספיק' דדינא:

שם ס"ו מותרין לבנותו אפי' הוא בשבת ויו"ט. כן אמרו במ"ק מקבלי קבולת בתוך התחום ובאמת רש"י פי' דקאי על שאר בני אדם ומשום איסור מלאכת שבת וחוה"מ מיירי אבל הפוסקים למדו מזה דגם באבל הדין כן והנה ר"ת פי' דוקא באבל איירי אבל בשבת ויו"ט שרי בקבולת וראיתי לדו"ז הגאון ז"ל בישועת יעקב סי' רמ"ד שתמה על פירושו דהרי שמואל הוא בעל המימר' ושמואל ס"ל דאף בשבת אין אבילות שבצנע' נוהג ומכ"ש ביו"ט וא"כ למה יאסר משום אבילות בתוך התחום ומשום אבילות והא אינו נוהג אבילות בשבת ויו"ט ולפענ"ד נרא' דלק"מ דדוק' דבר שאדם רגיל בהם לעשות אם אינו אבל אז בשבת ויו"ט אינו נוהג אבילות אף דברים שבצנע' כדי שישמח ולא יוסיף עצב בשבת ויו"ט אבל כאן לקבל קבולת בנין זה אינו רגיל לעשות רק לפעמים ע"י מקרה א"כ לא שייך בזה דאין אבילות שבצנע' נוהג דבאמת נרא' כמוסר מלאכתו לאחר ומזלזל באבילות ובזה ל"ש דאין אבילות נוהג דניהו דאין להתאבל אבל לעשות מלאכתו ע"י אחר ולסלק האבלות זה ודאי לא שרי כנלפענ"ד ברור ומ"ש לתמוה ענ"ד כיון דמצד שבת ויו"ט בעצמו מותר בקבלנות א"כ לא שייך לאסור משום אבלות שלא יבא לזלזל דהא בשבת וביו"ט בלא"ה אסור ומוכרח לעשות בדרך היתר וא"כ גם מצד אבילות לא יזלזל לפענד"נ דהנה הא דשרי בשדה באריסות ומטעם דנכרי אדעתי' דנפשי' קעביד נסתפקתי אי דוקא נכרי שייך לומר דאדעת' דנפשי' קעביד ובשבת ויו"ט אין נ"מ דלא משכחת לה ע"י ישראל אבל מצד אבילות יש להסתפק אי שייך לומר ישראל חבירו אדעת' דנפשיה קעביד וטעם הדבר נלפענ"ד דבשלמא נכרי דל"ש שליחות דנכרי לאו בר שליחות הוא ורק משום אמירה לעכו"ם שבות גזרו דנרא' כמעמיד פועל בזה כל דאדעת' דנפשיה קעביד שרי אבל באבילות דהו"ל שליחו וא"כ בכה"ג לא מועיל מה דאדעת' דנפשיה קעביד וז"ב ואף דגם באבל התירו היכא שהוא בקבולת היינו כשהיה בקבולת כבר ביד אחר שפיר שייך לומר דלא נפסיד לזה בשביל אבלותו של זה אבל שיתן בתוך ימי אבלות ע"י קבולת אפשר דאסור דהו"ל כשלוחו ממש ובכה"ג דאבל ודאי שייך שליח לדבר עבירה דהא האחר אינו מצווה ע"ז והו"ל כמו כהן שאמר לישראל צא קדש לי אשה גרושה ומעתה שפיר גזרו גם בעכו"ם דיבא לזלזל באבילות גם בימות החול וע"י ישראל ובזה אסור והוא לא ירגיש בחילוק כנלפענ"ד. ומצאתי בב"י כאן שכ' בשם הרמב"ן דגם באבל בשבת ויו"ט מותר חוץ לתחום שדברים של צנעא נוהג משמע דזה דוקא לדידן דדברים שבצנע' נוהג ולפענד"נ דר"ת יסבור דכאן אינו ענין לדברים שבצנע' וכמ"ש. והנה הרמב"ן כ' דגם בשדה שקבלה באריסות שרי ואף דבקבולת אומרים למחר שהבעלים אוכלים פירות מ"מ לחשד דלאחר זמן לא חיישי' וצ"ע מ"ש משבת ויו"ט מצד מלאכת שבת דחיישי' אף לאחר זמן ואולי באבל הקלו בזה. והנה מ"ש הרמב"ן דבשבת ויו"ט מותר אף דדברים שבצנע' נוהגת מהני דמה ענין דברים שבצנע' לכאן הא העכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ומשום מ"ע ליכא דהוא חוץ לתחום ותדע שהוא כן דאל"כ יקשה למה באמת יהי' מותר והא דבר שבצנע' נוהג ות"ל עכ"פ מידי צנעא לא נפיק וע"כ דכאן הוא היתר גמור וצ"ע:

ובגוף קושית דו"ז ז"ל לפענד"נ דכל הטעם דדבר שבצנע' ג"כ אינו נוהג לשמואל משום דשבת ויו"ט אסור להיות נעצב אף בלבו ולא יזכור כלל ענין אבילות ולפ"ז כאן שכל ימי אבלות לבד משבת אסור להיות מקבלי קבולת שהרואה יחשדו ובשבת נתיר לו וע"כ משום דבשבת מקילין באבל ע"כ אתה מתיר לו וזה א"א דניהו דאין אבלות נוהג אבל מ"מ נחשב לו למנין הימים ואיך אפשר שנימ' שאינו אבל כלל. ובזה יש ליישב גם קושיא השניה ודו"ק. ומה שהקש' למה נקטו בחוה"מ לנקוט יום חול דלענין אבילות מיירי. הנה המעיין בב"י סי' ש"פ ימצא שהקדמונים הרגישו בזה ומצאתי בספר הישר הגדול לר"ת סי' תקפ"ח דף ס"ה ע"ב דפוס ווין שהרגיש בעצמו בזה וכ' דאיידי דנקט שבת ויו"ט נקט חוה"מ:

והנה בשנת תרכ"ד יום ה' ויחי אירע שקצב אחד נעשה אבל ר"ל ואז היה קודם האיד שלהם והיה הפסד מרובה כשלא ימכור הבשר על האיד שלהם ואמר לי שהבשר לקח בהקפה מאחד כנהוג ואמרתי שהמוכר יבא לביתו ויחזור ממה שנתן לו בהקפה ויאמר שאינו בטוח לו ויקח הבשר ויתן לאיש אחר שימכור אותו וזה הערמה בדרבנן ובאבלות יש להקל בהפ"מ כנלפענ"ד:

והנה במה שהבאתי בשם השב יעקב דהשותף יכול לחלוק עצמו מהשותף האבל לפענ"ד כעת אור ליום ד' משפטים תרכ"ו נרא' ראיה ברורה מהא דאמרו בסנהדרין דף קי"ב עיסה של עיר הנדחת וחציה לעיר אחרת דעיסה כמאן דפליגא דמי ובשו"ת שאגת אריה סי' פ"ט הקש' דהא איך ברירה ונאסר כלו ולפמ"ש י"ל דהכוונה דאנשי עיר אחרת יסלקו מהשותפות וכמאן דפליג דמי ובזה לא שייך אין ברירה דהא השותף יכול לחלק וכל מה שלקח לחלקו הוא שלו ולא שייך בזה ברירה דהא יש לו חלק בכל העיסה וכאלו נחלק חציו שלו דזה אין לו לאנשי ע"ה כלום בזה כנלפענ"ד וכעת יום א' דברים תרכ"ט קשה לי מהא דפריך במ"ק דף י"ב גבי פסקי' לגמלי' ניהו דפסיד' דידי' לא חייש פסידא דאחריני לא חייש וקשה אמאי לא סילק עצמו מריון מהשותפות והיה לו לחרוש לעצמו ומיהו י"ל דהשור לא מצו לחלק ודוקא שותפות בחנות יכול לחלק ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה