דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שעח
ס"ג אם רצה האבל שלא לאכול וכו' כ"כ הרמב"ן בת"ה ומקורו מהירושלמי והטור נסתפק בזה אם אינו חייב לאכול ביום שני משל אחרים ע"ש ולפענ"ד ראיה קצת להרמב"ן דהרי אמרו בחולין דף ח' דאמרו על ר"פ ב"י דמיום עמדו על דעתו לא רצה להנות משל אחרים והכי לא קרה לו שום סעודת הבראה ומה עשה בזה וע"כ דהתענה אותו היום ולמחר מדיליה וכדאמרו בירושלמי גבי ר"ז אלא דלשון הירושלמי צ"ב לכאורה דאמר דהוה מפקד לא תקבלין עלי יומ' דין אכילה ולמחר מדיליה ע"ש מ"ש דנקט למחר ומה יעשו בלילה ולשיטת הנימוק"י מברין בלילה א"כ גם בלילה היה צריך להתענות ולר"ת שאין מברין בלילה א"כ ממילא היה מותר לאכול בלילה משלו ולמה נקט מחר דוק' ועיין בטור שהבי' בשם ספר המצות שר"נ היה אבל והתענה ובלילה אכל משלו ומשמע דס"ל דבלילה אין מברין ואולי כיון דלהנימוק"י נחשב הלילה כיום הראשון וא"כ הוה בכלל מה דאמר לא תקבלין אכילה יומ' דין דהיינו היום והלילה אבל זה דחוק דיצוה שיתענו יום ולילה כדי לבטל מצות הבראה וע"כ הי' נראה להיפך דאדרב' משם ראיה לסברת הטור דבאמת כל שלא אכל ביום זה חל מצות הבראה ביום שני רק דס"ל לר"ז דאין מברין וא"כ ממילא כיון שלא אכל ביום הראשון שוב לא הברו אותו בלילה ולכך אמר ולמחר מדילי' דאז ודאי לא מברין ביום שני כיון דכבר נדחה יום ולילה מיהו לפמ"ש הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' צ"ח דהיכ' שחזרו בעוד יום והיה אפשר לעשות סעודת הבראה ביום ולא עשה כבר נדחה לפ"ז כיון שלא אכל ביום שוב ודאי אין מברין בלילה ושוב ביום שני ודאי אין מברין אלא שלפענ"ד דברי הנוב"י בפשרתו בין ר"ת והנימוק"י תמוהים דמ"ש דבזה גם הנימוק"י מודה דהיכ' דיכול לעשות ביום ולא עשה שוב נדחה שהרי הר"ת הבי' מדוד שכתב ויבאו כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום ומשמע דאח"כ לח באו והיינו דאין מברין בלילה ולדברי הנוב"י שם כיון שדוד רצה לצום אותו היום ודרכם של ראשונים היו לצום על חכמים ביום הראשון כמ"ש הטור משמא דירושלמי וא"כ שוב לא שייך לומר שנדחה והו"ל שוב יום השני כיום הראשון וגם בלילה היו צריכין להברותו דלא נדחה כלל וע"כ דר"ת סובר דאין מברין בלילה ל"ש שנדחה או לא:
ובזה מדוקדק לפענ"ד לשון הירושלמי דר"ז הוה מפקד דלא תקבלין עליהון אכילה יומ' דין ולמחר מדלכון וקשה למה לא אמר דתצומו היום ולמחר מדלכון ולפמ"ש אתי שפיר דאם צוה להם לצום שוב היו מברין אותו בלילה משל אחרים או עכ"פ ביום שני אבל הוא צוה שלא יקבלו לאכול והיינו לא מתורת צום רק שלא יאבו לאכול ואז נדחה ההבראה ובכה"ג ודאי מותר ביום השני משלו וז"ב ודו"ק:
והנה הב"י הקשה על ראיית ר"ת מדוד דשם לא הי' סעודת ההבראה כלל דאבנר לא היה קרוב לדוד והד"מ תמה דלא נזכר מדברי הרא"ש שאם רצה להתאבל על אחד רשאי והבי' ראיה מדוד שרצו להברותו וע"כ שקבל אבלות ולפענ"ד כוונת הב"י דהנה אם נימ' דר"ת ס"ל דוק' אם יכול לעשות סעודה ביום אז אין מברין לפי שכבר נדחה וכמ"ש הנוב"י לזה הקשה הב"י דזה שייך היכ' שהיה קרובו שפיר אמרינן דכל שחל כבר אבלות ומחוייב להברותו שפיר כל שנדחה אין מצווין להברותו אבל כאן שלא היה קרובו רק שרצה להתאבל מה שייך דיחוי וכל שרוצה לאכול סעודה הראשונה מתחיל האבלות ושפיר יכולין להברותו וז"ב אף שלא כוון הב"י לזה מ"מ הסבר' נכונה ובשנת תרי"ב עש"ק יתרו כשהייתי בעשירי קודם להתפלל ולקבל שבת נשאלתי באחד שנעשה אבל ר"ל וקבל שבעה בעת הלז סמוך לקבלת שבת אם יאכילו אותו סעודת הבראה ולא היה הזמן מסכים לעיין בספר ופסקתי דאין להאכילו ואמרת בלבי כיון דבעת ההיא אם יקבע לסעודה צריך לקדש וא"כ שוב יקבל שבת ול"ש סעודת הבראה ועיינתי אח"כ בש"ע וראיתי שיפה כוונתי שהב"י כתב כן ואף דמבואר שם בשמועה קרובה בשבת יאכל סעודת הבראה אף בשבת היינו כשנודע לו בשבת אבל כשקיבל אבילות בע"ש ואז לא היה רשאי לאכול בלתי קבלת שבת א"כ נדחה אז הסעודה שוב א"צ לאכול סעודת הבראה דאף דלילו כיומו היינו כשלא נדחה רק שבא לביתו בלילה וקבל אז האבילות אבל כשקיבל אבילות בע"ש ונדחה פשיטא דא"צ יותר ועיין בשו"ת נוב"י הנ"ל כנלפענ"ד ברור:
שם ס"ח ולשתות יין מעט ראיתי בספר ב"ה כאן שכתב דנזיר שאירע לו אבילות ר"ל מותר לשתות מעט יין דהרי זה מצוה שלא נברא יין אלא לנחם אבלים והרי אמרו בנזיר ד' מהו קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד מה"ס ופירש"י דכתיב זכור זכרהו על היין והרי איכ' למ"ד דאינו רק דרבנן ואפ"ה מותר לדבר מצוה מכ"ש לנחם אבלים שלא נבר' רק בשביל זה ע"ש ובמחכת"ה טעות נזדקר לו שהוא הבין שמושבע ועומד מה"ס הוא וא"כ אינו חל והרי זה הרכבה מפירש"י והתוס' דלרש"י באמת זכירה על היין היא מן התורה ואפ"ה פריך שם רש"י ותוס' דנדרים חלים עד"מ ומכ"ש להתוס' שפירשו בדרך בתמיה דלמה לי קרא דיין ושכר יזיר הא בלא"ה אסור הא אינו רק מדרבנן אבל זה מבואר דעכ"פ אסור לנזיר לשתות אף שהוא מצוה דרבנן ומכ"ש כאן לנחם אבלים שאינו מצוה כ"כ רק לפכך צערו דודאי אסור ומצוה לפרסם הדבר שיש כאן מכשול בדברי הב"ה: