אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שעד

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שעד

סימן שעג

ס"ג אזלינן בתר רובא. אעתיק כאן מ"ש בתשוב' אשר שאלת אם בספק טומא' ברה"י אזלינן בתר רובא. הנה לכאור' היה נ"ל דכיון דגמרינן מסוטה דעשאו הכתוב כודאי וא"כ אף רוב לא מועיל דכבר נודע מ"ש השיטה מקובצת בסוגי' דתקפו כהן בהא דעשירי ודאי אמר רחמנ' ולא ספק דלכך לא אזלינן בתר רובא דגם רוב הוא ספק רק דהתור' התירה אותו ספק ולפ"ז כל דעשאו הכתוב כודאי א"כ מה מועיל רוב להיתר הא מ"מ הוה ודאי טומא'. אמנם אחר העיון אינו דומה דשאני התם דכל דבעינן עשירי ודאי לא אזלינן בתר רוב והו"ל מ"מ ספק ואנן עשירי ודאי בעינן אבל כאן אדרב' כיון שהרוב נגדו א"כ שוב אי אפשר לומר דודאי טומא' דהרי אדרב' הרוב מורה שהוא טהור וכל שאינו ודאי שוב אפשר לומר דגם ספק אינו דבכ"מ אזלינן בתר רוב ודמי למ"ש התוס' ר"פ ב' נזירים דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות אבל הכא אי אפשר להיות שניהם טמאין דאחד ודאי טהור וכוונתם דכל דבעינן ודאי וכאן ודאי בודאי אינו דעכ"פ אחד מהם טהור ואינו רק ספק והארכתי בזה במק"א ליישב קושית התוס' השניה וה"ה כאן דכל שאינו ודאי שוב גם ספק אינו דאזלינן בתר רובא וכן מצאתי בתוס' בכורות דף כ"ג ד"ה נבלה בטלה בשחיט' שכתבו דמיירי דנגע בזה וחזר ונגע בזה וכתבו ולא הוה ספק טומא' ברה"י דבטלה ברובא הרי מבואר דכל דאיכ' רוב נגדו לא מקרי ספק טומא' ברה"י ע"ש. שוב מצאתי הדבר מפורש בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ס"ג שכ' בהדיא דכל דהוה רוב ל"מ ספק טומא' ואף ברה"י טהור והובא דברי הרשב"א בקצרה בש"ע יו"ד סי' שע"ד ס"ג בהג"ה עכ"ל ובאמת שצריך להבין דלפמ"ש הרשב"א דס"ס עדיף מרוב בסי' רי"א והרי קיי"ל דכל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י ספיקו טמא הרי דלא אזלינן בתר ס"ס דהוא כרוב ולמה בתר רוב אזלינן. אך נר' דבשלמ' כל שיש רוב כנגדו אמרי' דכל שהרוב מעיד שהוא טהור הרי הוא אין בידו ספק טומא' כלל וטהור אבל בס"ס דכל הטעם דהוא כרוב או שעדיף מרוב הוא משום דספק הראשון עשהו פלגא והספק השני עשהו רוב וכאן שספק טומא' עשה הכתוב כודאי א"כ בספק הראשון כבר נטמא בודאי ומה מועיל הספק השני להתיר וז"ב מאד לפענ"ד:

שוב ראיתי בק"א להפ"י בכתובות בפ"ק בהשיגו על ראיות הרשב"א דס"ס עדיף מרוב הקשה מהא דמועיל רוב בספק טומא' ברה"י והבי' ראיה ממשנה מפורשת דתשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם טהור וס"ס ברה"י טמא הנה הרגיש בקושי' הלז ושמחתי שכוונתי לדעתו ולפענ"ד כמ"ש לחלק וע' בשו"ת שב יעקב סי' מ"ח שדחה קושית הפ"י הנ"ל וכ"כ בהפלאה שם דשאני ספק טומא' דהלכת' גמירי לה ולפענ"ד מ"ש הנ"ל הוא נכון ובאמת שמ"ש הפ"י דהוא משנה אינו במשנה רק שהוא תוספת' והובא בנדה דף י"ח ולכאור' אמרתי להביא ראיה דלא כהרשב"א דאזלינן בתר רוב מהא דאמרו בסנהדרין דף י"ב שחזקי' עיבר שנה מפני הטומא' ואמרו בירושלמי דגלגולת של ארנון היבוסי מצאו שם ולכאור' תמוה דהא קברי עכו"ם אינם מטמאין באהל א"כ אמאי נטמאו. וראיתי לדו"ז הגאון בישועת יעקב סי' שמ"ג שעמד ע"ז הוא והגאון מהר"מ סופר ז"ל וכבר קדמם בזה המלמ"ל פ"א מבית הבחיר' הלכ' י"ג ורציתי לומר בזה דבאמת הדבר תמוה דאיך הכירו שהיה גלגלת של ארנון היבוסי ואטו נרשם על הגלגלת שם ארנון היבוסי וצ"ל דאזלינן בתר רובא והרוב הי' שם עכו"ם שהרי הי' קונין אותן מארונה היבוסי ולכך נקט ארונה היבוסי והיינו כמ"ש הרשב"א דאזלי' בתר רוב ולפ"ז אם נימא דבספק טומא' ברה"י לא אזלינן בתר רוב א"כ י"ל דלכך עברוהו דלא ידעו בבירור אם עכו"ם הוא או ישראל הוא ולכך עברוהו מפני הטומא'. איברא דלכאור' זה טעות דאכתי הו"ל ספק טומא' ברה"ר דדלמא עכו"ם הוא וכבר אמרו בפסחים דף י"ט דעזרה רה"ר הוא וטהור. אמנם נרא' דלפמ"ש התוס' ריש פ"ק דנדה דלא גמרינן מסוטה לטהר ברה"ר רק ספק מגע ולא ספק ראיה דזה טמא אף ברה"ר וביאור הדבר שמעתי מפי אבי מורי הרב הגאון נ"י דהכוונ' דהרי רשב"ג אומר הטעם דברה"ר טהור לפי שאפשר להשאל ליחיד ואין נשאלין לרבים והיינו דרבים אי אפסר שישאלו כלם ולפ"ז זהו בספק מגע שכ"א ספק בפ"ע אם נגע או לא נגע אבל ספק ראיה דאין הספק רק על הנדה אם ראתה אבל כל מי שנגע בה הוא יש לו דין מגע נדה א"כ לא שייך שאין נשאלין לרבים דהא הספק שוה בין ליחיד בין לרבים ודפח"ח. ובחידושי להלכות נדה ומס' נדה הארכתי בזה ולפ"ז כאן דהספק היא על הגלגולת אם הוא של עכו"ם או ישראל א"כ הוה כמו ספק ראיה דמטמא ושפיר עברוהו מפני הטומא'. ובזה יש ליישב דברי התוס' דבאמת לענין אכיל' שפיר היו יכולים הטהורים ג"כ לשחוט ואף דיוכל לטמא מחמת הכהנים שהיו טמאים מספק ואי אפשר להם לזהר שלא יגעו ואף ברה"ר טמא כמ"ש התו' בחולין דף ב' ע"ב ד"ה דליתיה דכל דא"א לזהר אף ברה"ר טמא דרוב פעמים הוא נוגע אך כיון שהוא רק ספק שמא נגעו הכהנים שוב הו"ל ספק מגע וטהור ברה"ר כיון דהספק אם נגע באותו פסח דדלמא היו הטהורין עושין כלו ולא הניחו ליגע בבשר ובכה"ג לא הוה רוב דודאי נגע ושפיר טהור ולכך מפני אכיל' לא הוצרכו לעבר רק מפני הקרבה ודו"ק היטב כי הוא חריף וע' בנוב"י שם וע' בשיטה מקובצת ב"ק דף י"א דמחלק דספק טומא' הבאה מאסה גופא טהור בס"ס והביא ראיה מדם הנמצא בלול ולחוץ דטהור משום ס"ס אף ברה"י והיינו משום דס"ס לא שייך לומר דהוה כרוב דהא הספק נעשה כודאי ולא מועיל כרוב משא"כ ברוב ממש ולכך כל שבאה מאשה גופא שוב מועיל ס"ס דלא נעשה כודאי ושוב מועיל רוב אף ברה"י וע' ש"ש שמעתא א' פט"ו וכ' ג"כ דמועיל רוב ברה"י ע"ש שהביא ראיה מחולין דף יו"ד גבי צלוחית ודו"ק:

שוב ראיתי בס' שנדפס מחדש ושמו עץ הדעת טוב על מס' כתובות דף י"ד הביא דברי הפ"י וראייתו וכ' דבאמת לא קיי"ל כהך תוספת' וברה"י באמת ל"מ רוב ונעלם ממנו דברי הרשב"א והש"ס הלז דמבואר דרוב מועיל אף ברה"י ודו"ק:

והנה במ"ש לענין רובא ברה"י למדתי מס' ע"ז והגעתי לדף ל"ז ע"ב בהא דאמר לאו אמינ' לכו לא תתלי בוקי סרוקי בדרב נחמן הכי אמר ר"כ ספק טומא' ברה"ר התיר להם והא הלכה מסוטה גמרינן לה מה סוטה רה"י אף טומא' רה"י היא הא אמר ר"י הלכה ואין מורין כן ואתא הוא ואורי לי' אורי תנ"ה ר' יהודה אומר קורות נעץ להם ע"כ רה"ר ע"כ רה"י תמיהא גדולה דאיך אפשר דמר זוטרא בריה דרב נחמן אמר דיקרב בדיקרב בחבורין טמא וכו' ואיך אפשר דכל המעש' שקר ור"נ לא מיירי רק בספק טומא' ברה"ר והיא תימה גדולה וגם התוס' הקשו דאיך אפשר דר"נ ס"ל דטומא' לאו דאוריית' וגם בחזקת טהרה לאו מסוטה גמירי לה וע"ש בתוס' ד"ה דיקרב וד"ה הא וע"כ נלפענ"ד דה"ק ר"נ דהנה בנגע באחד בלילה וא"י אם חי אם מת ולמחר השכים ומצא מת דר"מ מטהר וחכמים מטמאין והיינו אף ברה"ר כמ"ש התוס' ריש נדה בד"ה מעל"ע ורק אם ראוהו חי מבערב מטהרין ברה"ר כמ"ש התוס' שם דף ד' ד"ה כי ע"ש והיינו מטעם דספק טומא' ברה"ר בספק ראיה טמא ומטעם שפירשתי לעיל בשם אבי עורי הרב הגאון נ"י ולפ"ז באמת הי' דיקרב בדיקרב והיינו שנגע באחד בלילה ולא נודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת דאין הספק במגע רק אם זה הי' מת או חי וא"כ בכה"ג ברה"ר ג"כ טמא וע"ז אמר דוקא בחבורין אז טמא גם האחר שנגע בו דאין הספק על הנגיעה רק אם זה המת טמא היה אבל שלא בחבורין א"כ היה יכול להיות הספק גם במגע אף שכעת אין הספק בנגיע' דודאי נגע בזה שנגע בספק מת אפ"ה טהור ברה"ר וע"ז שפיר פריך והא הלכת' מסוטה גמרי לה דוקא ברה"י ולא ברה"ר וא"כ למה הוצרך להורות דבכה"ג שלא בחבורין ודאי מהראוי לטהר וכאן לא שייך חזקת טהרה דהא ודאי נגע רק שהספק אם הראשון שנגע היה נוגע במת או בחי וא"כ מה שייך חזקת טהרה דהא אתרע רק דלא מטמאין רק ברה"י ולא ברה"ר וע"ז אמר הלכה ואין מורין כן ופירש"י כי היכי דלא לזלזל והיינו כיון דבחבורין היינו מטמאין אף ברה"ר א"כ אי מטהרין שלא בחבורין היינו מזלזלין גם בחבורין ולכך עד שבא יוסף היו מטמאין ובא יוסי וטהר וע"ז אמר תנ"ה ר' יהודה אומר קורות נעץ להם והכוונ' למ"ש בפ"ו דטהרות המסוכן ברה"י והוציאהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י ברה"י טמא וברה"ר טהור ע"ש ולכך הורה להם בזה שהוא טהור ברה"ר אף שאח"כ כשהחזירו לרה"י היה טמא וזה דבר תימה שבאמת נדחקו בהמשנה הלז מ"ט וע' רשב"א ריש נדה ובתב"ש בבכ"ש במ"ק מ"ש בזה ולזה בא יוסף והתיר ברה"ר בכה"ג אף שאח"כ כשחזר לרה"י הוא טמא ודו"ק והיינו מ"ש הא מיא בשקעתא דנהרא זיל טבול והיינו בכה"ג שספק אם נגע ברה"י או ברה"ר בכה"ג היו מטמאין וא"ל זיל טבול כנ"ל ליישב הדברים שלא יהיו תמוהין כ"כ. והנה אם היו תשע שרצים ברה"ר וצפרדע אחת ונגע באחת מהם ולא ידע הי' כ"ל דברה"ר ג"כ טמא דהרי הרוב מעיד שהי' טמא ועכ"פ א"א לומר דודאי טהור הוא ובכה"ג ברה"ר ג"כ טמא ואף שיש חזקת טהרה ומוקמינן אחזקת טהרה הא הרוב עדיף מחזק' וצ"ע וגם בזה יש מקום לפרש ודו"ק:

שם ס"ו כל מי שמתאבל עליו מתאבלין עמו וכו' דעת הרמב"ן דנוהג כל דין אבלות כמ"ש הטור בשמו וצ"ע מהא דאמרו במדרש דגם יצחק התאבל עם יעקב כשנתאבל על יוסף ודוקא בפניו אבל כשהלך מעמו לא התאבל והרי מתאבלין עמו נוהג כל דיני אבילות וא"ל דשאני התם שבאמת לא מת יוסף רק שיעקב טעה ויצחק לא רצה לגלות לו לפי שהשכינ' לא גלה לו כדאמרו במדרש וכיון שכן שוב ל"צ לנהוג אבילות רק בפניו ולא שלא בפניו ואף דנרא' כלועג כמ"ש הגהמ"ר וע' בש"ך ס"ק ה' ז' דוקא כשמת ומחויב באמת להתאבל אבל שם לא היה מת כלל פשיט' שאינו מתאבל רק בפניו ולא כל דיני אבילות ח"ב ודו"ק. ובגוף הדבר נלפענ"ד דש"ס ערוך הוא כדברי הרמב"ן מהא דאמרו בכתובות דף ד' מי שמת חמי' או חמותה וכו' כופה מטתו ונוהג עמה אבלות וכו' ומוקי לה מאי עמה בבית וכו' באפה נסוג אבילות וכו' הרי דדין מי שמתאבלין עליו שנוהג כל דיני אבילות וזה ראיה ברורה לדעתי ודו"ק. שוב ראיתי במ"ק בהך מעשה דצודנייתא בעי למיכל הביא הש"ס ג"כ הך בריית' המובא בכתובות דף ד' הנ"ל והרמב"ן הביא הראיה מש"ס הלז וא"כ היינו הך:

והנה נסתפקתי לפמ"ש הרמ"א דרק הפסולין לעדות מראין אבילות קצת איך הדין אם לאבי או לאם המת הוא קרוב הפסול לעדות ולמת עצמו כבר כשר לעדות אי נימא דאזלינן בתר המת ולהמת כבר נתרחק או דלמא כיון דכל הטעם שמתאבלין עמו הוא מפני כבודו של המתאבל ותדע שהרי שלא בפניו א"צ להתאבל וא"כ כל שהוא עכ"פ קרוב להמתאבל צריך להתאבל עמו. ובאמת בהג"ה לא נזכר רק שכל קרובי המת הפסולין לעדות משמע דדוקא כשקרוב למת עצמו ופסול לו לעדות. וכאשר השקפתי במקור הדין והוא בתה"ד סי' רצ"א נלפענ"ד להעמיס בו עפ"ז כוונה עמוקה שהרי הוא הביא בתחלה דברי המהר"ם דגם שאר הקרובים משנים מקומם מפני כבוד המת. הנה מדנקט משום כבוד המת ומשמע דכל שאינו קרוב למת עצמו לא וע"ז הביא שגדולי עסטרייך הורו שכל אותן שהיו פסולין לעדות למת צריכין לשנות וכו' הרי דנקטו דוקא אותן הקרובים למת ואח"כ כתב שהיו גדולי' אחרים שם שהורו בכל דינים הללו אפי' לאותן שהם שלישי עם המת ועוד יוסר מעט והדבר יפלא דלאיזה צורך נקט שהן שלישי למת אטו פסולי עדות בא להשמיענו ופשיטא דתלוי בחלוקי הדיעות אם שלישי בראשון כשר לעדות (דזה ודאי דלא כוונו לשלישי בשלישי עם המת דפשיט' דכשרים להעיד וע"כ דכוונו לשלישי בראשון) ולהרא"ש דפוסל א"כ פשיטא שהן צריכין לנהוג אבילות וגם מה הלשון עוד מעט יותר וע"כ נראה לפענ"ד דר"ל דהם ס"ל דשלישי בראשון פסול לעדות ולפ"ז אם היה עם המת רביעי בראשון רק שעם המתאבל היו שלישי בראשון זה הורו אותן הגדולי' דצריכין לנהוג אבילות דהם ס"ל דעיקר תלוי בכבוד המתאבלים ולפ"ז ל"ק עליהם קושית התה"ד דהא במהר"ם אינו מבואר רק בקרובים הפסולים לעדות ואם אתה אומר שגם שלישים בכלל א"כ אתה אומר אפילו שבעיים או עשירים ואין שיעור לדבר ולפמ"ש אתי שפיר דאותן גדולים סברו ג"כ דרק אותן הקרובים הפסולים לעדות רק שבזה נחלקו על המהר"ם דהוא נקט רק הקרובים למת ולפ"ז ברביעי אינו קרוב למת והם פסלו משום שקרוב להמתאבל ולכך מדוקדק הלשון שנקטו אותן שהם שלישי עם המת ועוד יותר מעט דהיינו לכל מר כדאית ליה דלהסוברים דשלישי בראשון כשר א"כ אם הי' עם המת שלישי בראשון כשר לעדות ואפ"ה צריך להנהיג אבילות דהו"ל שני בראשון עם המתאבלים ולמ"ד שלישי בראשון פסול עוד יותר מעט צריך לנהוג אבלות וכמ"ש וע"כ הי' נראה לפענ"ד לדינא דגם אותן שאין קרובין עם המת רק להמתאבל צריכין לנהוג אבלות כיון דלדידן אין אנו נוהגין באבלות ממש רק שמראין קצת אבילות וא"כ אינו רק משום כבוד המתאבלים וא"כ כל שהם קרובים להמתאבל צריכין להתאבל עמו ובזה הי' נראה לפענ"ד דאותן גדולים לא נחלקו על המהר"ם כלל דאף דהמהר"ם נקט דשאר קרובים נהגו לשנות את מקומם משום כבוד המת ומשמע דוקא קרובי המת היינו משום שנהגו באבלות לגמרי עד ששינו מקומם וא"כ זה אינו רק משום כבוד המס ולכך בעי שיהיה קרוב למת משא"כ לדידן דאינם מראים רק קצת אבלות ואינו רק משום כבוד המתאבל לכך כל שהוא קרובו של מת די ומיהו התה"ד שפיר השיג על הגדולים הללו דהם היו מחמירין בכל החומרות שהזכיר התה"ד שם אף בשלישי בראשון ומעט יותר וא"כ לזה מבואר במהר"ם שלא כדבריהם אבל לדידן דאין מראין רק קצת אבילות נראה לפענ"ד נכון מ"ש דאזלינן בתר המתאבלין אם קרוב להם ועיין באר הגולה מה שהביא המנהג דאף בקרובי פסולי עדות כל שאינו מתאבל עמם א"צ לשנות רק בגד עליון וכ"נ מהש"ך אבל בחמיו וחמותו וכן להיפך או בשביל אבי אביו ואבי אמו וכן באמם אין משנים כל הבגדים רק הכתונת לבן והיינו משום דאלו שחייב בכבודם חייב מדינא להתאבל עליהם דאבי אביו מבואר בסי' ר"מ דחייב בכבודו וכן בכבוד חמיו וכמ"ש הטור שם וכן בחמותו כמ"ש הב"ח שם וא"כ כל שהוא מדינ' שוב חייב מדינא להתאבל ע"כ יש להחמיר וזהו כמ"ש המ"ב והש"ך השיג עליו ובאמת שדברי המ"ב מסתברים וכן יש לנהוג ולפי שרבו בזה המנהגים ואתי כ"ע ושיילו ע"כ אמרתי לברר הדבר. וד' יצילנו מכל רע:

והנה בהתחלת שנת תרי"ג ראיתי בספר מחנה לויה והוא חיבור על מס' שמחות של הר"מ מרוטנבערק ובסי' מ"א הביא שם המהר"ם ז"ל שרבינו שמואל בר"י הכהן הורה לישב בני בנים על זקינם אבל הזקן לא ישב באבלות על בי בנים וזהו טעם תחת אבותיך יהיו בניך והדבר תמוה דא"כ להיפך נמי וכן תמה במחנה לויה שם ולפענ"ד הסברא דכיון דאבא לא מזכה ברא וברא מזכה אבא א"כ בשלמ' ב"ב על זקינם יכולין לזכות אותו קצת וגם הם מחוייבים בכבוד זקינם כמבואר בסי' ר"מ ועיין בחבורי יד שאול שם וא"כ שפיר הם מחוייבים להתאבל משא"כ בהזקן על בניהם ובזה יתיישב עה שיצחק לא התאבל שלא בפני יעקב ג"כ ולפמ"ש אין חייב הזקן להתאבל בעד הב"ב ודו"ק:

שם ס"ח שניהם מתאבלין עליו כ"כ המרדכי לפרש הא דאמרו במס' שמחות פ"ד ספק שהוא אחיו וספק שאינו אחיו ספק שהוא בנו או אינו בנו מתאבלין עליו דהיינו בספק בן שבעה לאחרון ובן תשעה לראשון דמתאבלין עליו דהוא גנאי שלא יתאבלו שניהם עליו וכ"כ הב"י בשם התוס' יבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה הא וכן מצאתי בתוס' בכורות דף מ"ט ד"ה כיום ובתוס' נדה דף מ"ד ד"ה דקים אף שכתבו שני תירוצים אבל. כוונתם נראה דמשום חשש בעלמ' דיסברו העולם שאין מתאבלין על אחין כיון דבר קיימ' הוא ע"ש וז"פ וראיתי בשו"ת רדב"ז ח"א סי' ס"ב שכתב לפרש הך דמס' שמחות דדוק' בנפל דספק שמא לא חייב כלל באבילות עליו דלא אתחזיק בבר קיימ' הוא דאמרינן ספק אבלות להקל אבל כל שודאי נתחייב באבילות עליו רק שהספק על מי החיוב להתאבל עליו בכה"ג לא אמרינן ספק אבילות להקל ומזה דן בכל מקום שספק אם היא שמועה קרובה או רחוקה כגון שלא נודע מתי מת לא אמרינן ספק אבילות להקל דכבר אתחזיק עליו חיוב אבילות ובאמת שדבר גדול דיבר אבל משו"ת מהר"ם מינץ סי' צ"ה הובא בט"ז וש"ך לקמן סי' שצ"ז בענין ספק שמועה קרובה או רחוקה מבואר דגם בזה ספק אבלות לקולא אף שאתחזק עליו חיוב אבלות ולכאורה גם ממ"ש המרדכי ובש"ע שם ס"ב שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאינו מתאבל ומטעם דמוקמינן דהוה ספק וכמו לר"ע דאמר כיום שלפניו לענין אבילות וה"ה בזה ולפמ"ש הרדב"ז שם הוה ספק אם נתחייב באבלות כלל אבל כאן הוה אתחזיק חיוב אבילות עליו ולמה לא יתאבל עליו אמנם באמת יש לדחות דשאני התם דכנגד חזקת חיוב אבלות יש חזקת חי כנגדו וא"כ שוב אין מתאבל עליו והש"ך כתב באמת הטעם דחזקת חי ולכאורה תמוה דלמה לא כתב בפשיטות דהו"ל ספק אבלות ולפמ"ש א"ש דהא יש חזקת חיוב אבלות ולכך הוצרך לומר דיש חזקת חי כנגדו והרי כל תרי ותרי ספיק' דרבנן היא ומדאוריית' אוקמא אחזקה ואף דרבנן החמירו דלא לאוקמ' אחזקה היינו לחומרא אבל לא לקולא ובמידי דרבנן הקלו וכאן אבילות אינו רק דרבנן מלבד ביום הראשון ומה גם דלענין אבלות הוה קולא דאתי לידי חומרא כמ"ש המהר"ם מינץ שם וע"כ בודאי מוקמינן אחזקת חי ועיין בתוס' כתובות דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן ובמהרש"א שם אבל מ"מ פשטת דברי המרדכי מבואר דלא כרדב"ז אך מה שאני תמה דהא בש"ס עירובין דף מ"ו ע"א ומ"ק דף כ"ב שם מבואר דהלכה כדברי המיקל באבל אף יחיד במקום רבים ואף באבילו יום ראשון דהוה דאוריית' ועיין תוס' עירובין שם ד"ה דאמר ע"ש ושם קאי לענין ספק שמועה רחוקה אי דינו כשמועה קרובה ושם אתחזיק חיובא דאבילות ואפ"ה אזלינן בספיקו להקל ואף דיש לחלק דשם הוה ספקא דפלוגתא ולמ"ד פטור אין שום סברא לחיוב אבל באמת כיון דאחזוק חיוב עליו עכ"פ להתאבל אף שכעת היא שמועה רחוקה מ"מ יש לחייבו מספק ועיין מ"ק דף י"ח י"ט כ' כ"ב כ"ו חולין דף נ' בכורות דף מ"ט ותמצא דבכל מקום הקלו באבילות כמאן דמיקל וא"כ לפענ"ד אין דברי הרדב"ז נכונים ובפרט שהתוס' וכל הקדמונים לא ביארו כן כמ"ש:

והנה ביום ט' סיון שנת תרכ"ד הגיעני תשובה מהרב החריף מוה' אנטשיל אשכנזי מק' קאלימייע ושאל במי שנולד מוצאי ש"ק שעה י"א בלילה ומת אחר ד' שבועות בליל שלאחר יום ב' בשעה עשירית והורה שצריך להתאבל עליו ומורה אחד אמר שא"צ להתאבל עליו דבעינן מעל"ע דשעות וע"ז האריך להביא ראיות דא"צ מעל"ע דשעות ושאל חוות דעתי ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה הט"ז סי' שצ"ז ביו"ד חידש דאף דאדם יש לו חזקת חי היינו כ"ז שלא מת אבל במת וספק להו מתי מת יש להסתפק דשמא מת כבר ובנקה"כ כחלק בזה ואני אומר דאף לנקה"כ מ"מ דוקא זה כשכבר אתחזיק בחי אבל ילד שמת ולא מלאו לו מעל"ע דשעות לפענ"ד בזה ודאי אין אומרים שהוא בחזקת חי ולא יצא מכלל נפל והטעם דאף דכ"ז שלא מת אמרינן דיש לו חזקת חי משום שיצא מעל"ע דיממא אבל כ"ז שאין לו מעל"ע דשעות אמרינן דכל שמת אגלאי מלתא למפרע דהיה נפל ולא יצא עדן מכלל נפל ומטעם דבאמת אף דשפיר מעמידין בחזקת חי אף דלא מלאו לו מעל"ע דשעות היינו כל שלא מת תוך מעל"ע דשעות אבל כל שמת אמרינן למפרע דמת מחמת שהיה נפל ובזה אזלינן באבילות לקולא והן נסתר מחמתו כל ראיות מעלתו שהביא מכמה מקומות שא"צ מעל"ע וראיה יותר גדולה מפדיון הבן דבהשלמת כ"ט י"ב תשצ"ג פודין הרי דלא בעי מעל"ע ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת פודין תיכף דמוקמינן בחזקת חי אבל כל שמת בתוך מעל"ע דשעות אמרינן דהאי דמת היה מכח שהיה נפל ולפ"ז היה נראה לי דגם בפדיון אם מת בתוך מעל"ע דשעות אמרינן דנפל היה כנלפענ"ד דבר חדש:

ובזה נראה לי לפענ"ד לישב דברי הפרמ"ג ביו"ד שחידש בסי' ט"ו דהכי ח' ימים דבהמה בעי מעל"ע דשעות ובשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ז' דוחה דבריו וכן נדפס בפרמ"ג בשם הגאון מוה' שמחה ז"ל ראיות לדחות דבריו ולפענ"ד אין ראיה כלל מכל הני שמביא בנ"ב שם דבאמת כל דלא נשלם מעל"ע דשעות אסור לשחטו ואף דמוקמינן בחזקת חי מ"מ כל כמה דאיכא לברורי מבררינן דהרי רוב עדיף מחזקה ומ"מ כל דאיכ' לברורי מבררינן ושאני פדיון הבן דזריזין מקדימין למצות ולא שייך דאיכ' לברורי דהא מצוה מן המובחר לפדות מקודם כל שזמנו הוא ובזה אזדא ליה ראיות הנוב"י שם דשם לענין קרבן ודאי לא בעי מעל"ע דהוא צריך להקריב מקודם ואין לו דבר אחר להקריב אבל בבהמת חולין לענין שחיטה למה לא נבעי ז' מעל"ע כנלפענ"ד ועכ"פ לפענ"ד כיון דכל ספק באבילות להקל מידי ספק לא יצא וא"צ להתאבל וזה לפענ"ד מ"ש יום שלשים כיום שלפניו באבלות והיינו כל יום שלשים עד שנשלם מעל"ע ובזה כראה לפענ"ד מה דאמרו שם ואמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל והוא תמוה דמשמע דזה שאמר רב אשי הכל מודים ביום שלשים דהוא מטעם דהלכה כדברי המיקל באבל והרי ר"א אמר דהכל מודים בזה וא"כ אינו מתורת ספק ולפמ"ש יש לומר דהיינו עד שנשלם מעל"ע דשעות וזה מטעם דמקלינן באבל ודו"ק ועיין ברא"ש מ"ק סי' פ' שביאר בהדי' דהך דרב אשי הוא מטעם דמקלינן באבל ולא יתכן לשון הכל מודים ולפמ"ש אתי שפיר ובזה יש ליישב דברי הגאונים דכתבו דשמועה ביום שלשים חשיב שמועה רחוקה ומביאין ראיה מהך דר"א ותמה הרא"ש דאדרב' שם מבואר להיפך ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבעי מעל"ע ומטעם דכל שמת אמרינן דאגלאי מלתא למפרע דנפל היה וחשבינן מעל"ע ומעתה בשמועה קרובה ביום שלשים דהיינו מעל"ע הו"ל כבר שמועה רחוקה ודו"ק ועכ"פ לענין דינא נראה לפענ"ד דא"צ להתאבל וכמ"ש:

שם סעיף יו"ד בהג"ה בשעת הדבר ר"ל אין מתאבלין אעתיק כאן מ"ש בשנת תרכ"ז ה' תולדות להרב המאוה"ג וכו' מוה' אהרן אלעזר פשקיז האבד"ק גלאבטה והגליל במה שהי' בהקיץ העבר החולירע ר"ל שם שהיה המנהג שלא להתאבל כמ"ש כאן סיו"ד וכאשר עבר הזעם ויש שהם בתוך שלשים ונשאל אם צריכין להתאבל וע"ז הביא מעלתו דברי הנ"ש שכתב בשם הגאון מהר"ש שמעון אבד"ק פראג וכן הסכים בשו"ת ח"ס וע"ז פקפק מעלתו על גוף הר"ן במה שדימו הגאונים הדבר למי שהוא חולה ונתרפא תוך שלשים דכאן הוה פ"נ והוה כאילו התאבל ול"ד לשוגג או למזיד ולפענ"ד גם חולה הוה אנוס ושייך ג"כ פ"נ אך מ"ש מעלתו שהוא לא התיר להם שום מו"מ וכל דבר המבי' לידי היסח הדעת מאבילות רק נעילת הסנדל התיר להם וגם שא"צ לשבת על הארץ שזה אמרו הרופאים שקשה להם וכיון דהוא פ"נ ואפי' אם פ"נ רק דחוייה ע"מ כל שנהג עכ"פ מקצת אבלות הו"ל כנהג מקצת אבלות שא"צ לנהוג עוד והנה גם זה לפענ"ד לא נהירא דהרי גם בחולה הוה אנוס ובאמת בחולה ונתרפא אם נהג קצת אבלות לא ידעתי אם פטור אח"כ כי באמת גוף הדין לא ראיתי מוזכר ומה שמדמה ליו"ט שני דעולה למנין אף שאינו נוהג כל אבלות גם זה לא נהיר' דשם א"צ לנהוג יותר דדברים שבפרהסי' אינו נוהג אבל כל שיכול לנהוג ומחוייב לנהוג רק שלא יכול לנהוג מנלן דפטור אח"כ מיהו לפענ"ד יש רמז מיחזקאל פסוק כ"ב כתב רש"י כי אין אבילות אלא במקום שיש מנחמים וכאן שאז לא היו להם מנחמים שהכל מתיראים ממנו שוב לא חל אבלות:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה