אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שעג

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שעג

סימן שעב

ס"ג אחד האיש ואחד האשה. היינו שגם האשה מוזהרת למצוות לטמא לאיש להמתים האמורים בפרשה ומטמאים אותה בע"כ וכן הוא ל' הטור ואף דהרמב"ם חולק אבל הרמב"ן והרא"ש כתבו דדינו לא נהיר' דניהו שאינה מוזהרת על הטומאה אבל לטמא לקרובים מצווה ע"ש וז"ב ופשוט ועש"ך ס"ק ג' רק מ"ש האשה שהיתה כהנית ומשמע דישראלית אינה מצווה וז"א דמ"ש ובנשים אין חילוק דכלם אינם מוזהרות על הטומאה ואם היו מוזהרות הי' הכהנית יותר מסתבר שלא לטמאות מישראלית. אבל באמת אין חילוק והנה בגוף דברי רבינו הרמב"ם שכ' שהנשים אינם מצוות לטמא נלפענ"ד דטעמו דהנה בסי' שמ"ח ס"ב מבואר דכל שאין יורש כלום אינו מצווה להתעסק בקבורתו הרי דעיקר החיוב הטילה התורה על מי שיורשו ולפ"ז ה"ה לענין טומאה י"ל דמה שצוותה התורה לטמא למתים המוזכרים בפרשה הוא אותו שלפעמים ירש אותו אבל כל שאינו יורש בשום פעם לא צותה התורה לטמאות ותדע שהרי הראב"ן דס"ל דאף אם אינו יורש מחוייב בקבורה כל עיקר ראייתו הוא מדצוותה התורה לטמא אף שאינם יורשים ע"ש וע"כ צ"ל לשיטת החולקים כיון שעכ"פ משכחת לה שירש אף דיש יורשים אחרים קרובים יותר מ"מ צוותה התורה לטמא להם ולפ"ז נשים דלא משכחת לה שתירש דהירושה חוזרת למשפחת האב לכך אינם מצווים לטמא וע' בשו"ת תורת השלמים סי' ח' הנספח בסוף ס' מנחת יעקב מ"ש בזה ראיה דאינו תלוי טומאה עם ירושה דהרי אשה אינה חייבת בקבורת בעלה ואפ"ה מחוייבת לטמאות ע"ש. ואני אומר להיפך דזה באמת טעמו של רבינו במה דכ' דאין הנשים מחוייבות לטמאות אבל כ"ז בטעמו של רבינו אבל העיקר דמחוייבות לטמאות דאינו תלוי הטומאה בירושה וכמ"ש בתוה"ש שם ודו"ק וכן כתבו בהדיא בתוס' יבמות דף פ"ט ע"ב ובנזיר דף מ"ג ע"ב ועמ"ש לעיל בסי' ש"ס בזה. ובמ"ש הן נסתר מחמתו מה שרצה הגאון בעל טורי אבן בר"ה דף ט"ז ע"ב לחדש דלשיטת רבינו דאין הנשים מצוות לטמאות לקרובים כמו דאינם מוזהרים בבל יטמאו ה"ה אנשים ישראלים דאינם מוזהרין לטמאות עצמם ה"ה דאינם מצווים לטמאות לקרוביהם והקשה דא"כ היאך אמרו בסוכה דף כ"ה דעוסקים במצות פטורים מן המצות ופריך הש"ס דנילף מדר' יצחק דאמר דאותן אנשים טמאי מת מצוה היו ולא יכלו לעשות הפסח והא שם היו טמאי מת מצוה של קרובים כמ"ש רש"י ותוס' והדבר מוכרח דמתי מצוה שאין לו קוברין מיירי א"כ אין ליליף מהתם דשאני מ"מ כזה שדוחה כל המצות וע"כ טמאי מתים שנטמאו לקרוביהם היו והרי שם לא היו רק אהרן ובניו כהנים וא"כ ע"כ שישראלים היו מטמאין לקרוביהם ישראל וקשה הא מאי עוסקי מצוה היו כלל הא ישראלים אינם מצווים כלל וע"כ דמצווים ולפמ"ש ישראלים דשייכי בירושה מצווים לטמאות לקרוביהם ודוקא כהנית שאינה בירושה ועיקר מצות טומאה בירושה תלוי. איברא דלפי הטעם של הרמב"ן דתלוי במי שמצווה על הטומאה א"כ גם ישראלים בכלל (וכן מבואר ברשב"א ח"א סי' כ"ו) הדדא קושית הגאון בעל ט"א לדוכתא. והנרא' בזה דבאמת צ"ב הא דאמר סתם טמאי מת מצוה היו ואם הכוונה לקרובים היה לו לפרש ומת מצוה סתמא קתני דמשמע שאין לו קוברין. אך נרא' כיון דבאמת לא יכלו לעשות הפסח רק שעוסקי במצוה פטורין מן המצוה א"כ עכ"פ כיון שעשיית פסח היא מצוה גדולה וכרת והם היו סבורים דא"י לטמא וא"כ שוב עכ"פ לא הי' להם קוברין הרבה דמי ומי ירצה להטפל בהם ולקוברם ולדחות מצות פסח החמורה ואין שום מצוה שידחה דהא ישראלים אינם מצווים לטמאות לקרוביהם ושוב היו כמת מצוה שאין לו קוברים ועוסק במצוה פטור מן המצוה וא"כ שפיר דייק דעוסק במצוה פטור מן המצוה משום דמתי מצוה שאין לו קוברין היו ובכה"ג נ"ל ברור דכופין לקרובין שיטפלו בהם וא"ל דא"כ היכי יליף דעוסק במצוה פטור מן המצוה הא מ"מ שאין לו קוברין ודאי דחי דז"א דבאמת היו לו קוברין רק דלא רצו לדחות המצוה דפסח ובכה"ג ודאי דלא מקרי מת מצוה ממש לולא משום דעוסקי מצוה פטורין מן המצוה ודו"ק. איברא דלפמ"ש הראב"ד בהלכות ק"פ דטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ ששוחטין וזורקין עליו לאחר שטבל והוזה עליו וכ' דהאנשים האלו היו סבורים שיעלו להם ולא שאלו אלא לאחר שחיטה ולכך נדחו א"כ שוב לא היו מת מצוה שאין לו הוברים דהא היו יכולין לשחוט אם היו טובלין מקודם. הן אמת דלהראב"ד צ"ב מה קרי ליה עוסק במצוה פטור מן המצוה והיכא מוכח הא לא היו דוחין המצוה כלל וכבר תמה בזה אבי מורי הגאון נ"י זה רבות בשנים על גליון הרמב"ם שלו. וראיתי בהגהות הרמב"ם במחנה אפרים שעמד בזה ומצאתי בריטב"א שהרגיש בזה לפי דרכו ע"ש מ"ש בזה. ובאמת לשיטת הראב"ד אינו מוכח כלל והראב"ד באמת ס"ל דכהנת ג"כ מצוות אבל הרמב"ם לשיטתו דהוא ס"ל דבאמת אין שוחטין וזורקין על טמא מת אף לאחר שטבל והזה ולדידיה א"ש דהוה כמת מצוה שאין לו קוברין איברא דקשה בגוף הש"ס דלמד מזה דעוסק במצוה פטור מן המצוה והא הם היו באים ואמרו למה נגרע לבלתי הקריב וא"כ חשבו שיהיו יכולים להקריב וא"כ שוב לא מוכח דעוסק במצוה פטור מן המצוה וצ"ל דהם ג"כ ידעו שטמאי מת אסורים רק ששאלו אולי יש להם איזה תקנה לזה שיעשו אח"כ פסח וכוונו לדעת המקום שא"ל שידחו לפסח שני ולפמ"ש הריטב"א י"ל דהם ס"ל כשיטת הראב"ד דיש לשחוט עליהם ומ"מ למידין מזה דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי לא נתרעמו על מה שלא עשו פסח רק דלמה לא יעשו ע"ש. ובזה נלפענ"ד דבר נחמד מה דסיים ר"י שחל שביעי שלהם להיות ע"פ שנא' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא דלא יוכלו לעשות ולא היו צ"ל רק דעוסקים במצוה היו ולכך לא יכלו לעשות הפסח ולפמ"ש א"ש דהרי בר"ה אמרו בדף ט"ז ע"ב דחייב אדם לטהר עצמו ברגל ור' יצחק א"ל ואולי הוא ר' יצחק התנא ועכ"פ כיון דחייב לטהר עצמו קשה למה לא שאלו ע"ז ג"כ דהא יטמאו אף בפסח עצמו אך כל הטעם הוא משום דצריכין לכנס למקדש ולאכל קדשים כמ"ש הרמב"ם פט"ז מאה"ט ולפ"ז כיון דביום ההוא הוא דלא יכלו להקריב למחר היו יכולין לכנס לכך לא שאלו אלא על הפסח ודו"ק:

ובזה יש ליישב קושית התוס' בסוכה דלרבה דקרובים דוחה ג"כ את הטומאה דאלמ' מטמא לקרובים אפי' היכא דמטא זמן חיובא דפסח מאחר שלא שחטו וזרקו עליו ולפמ"ש דבאמת בישראל אין מצוה על קרובים לטמאות רק דהוה כמת מצוה שאין לו קוברין כמ"ש ולכך שפיר היו פטורין מלטמא ודו"ק היטב. ומן האמור אני תמה על שו"ת הרדב"ז סי' י"ב ואא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"י שפלפלו במי שחבוש בבית האסורין ונתנו לו זמן לצאת יום א' בשנה והאריכו איזה יום יבחר לו והרי ש"ס ערוך הוא דעוסק במצוה פטור מן המצוה ועסקו בטומאת מת מצוה ולא עשו פסח החמור' וע"כ משום דאין מעבירין על המצות אף בחד מינייהו עדיף ולפמ"ש הח"ץ שם דלמיתה דזמן מועט לא חשו אף למיתה דחד א"כ שם דהיו רק לשבעה ימים ושבעה ימים מקרי זמן מועט כמ"ש השעה"מ הלכות סוכה פ"ד וביערת דבש בדרושיו וא"כ ל"ח למיתה ג"כ ואפ"ה עסקו בטומאת המת. ומיהו לפמ"ש הח"ץ שם לחלק בין מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים א"כ שם מצות טומאת קרובים דאי אפשר בענין אחר לכך לא דחו והעבירו על המצות אבל בעליו' אפשר דמעבירין על המצות אבל עכ"פ הי' להם להזכיר דברי הש"ס אלו וצע"ג:

והנה במ"ש רבינו שאין הנשים מוזהרות על טומאת קרובים השיג הראב"ד מהא דארוסה לא מטמאה לו וכ' הלח"מ דפירש כפירוש השני של רש"י דקאי על רגל ושאלני א' דא"כ למה בנשואה מטמאה לו והשבתי לו דבאמת כל הטעם דאסור לטמא עצמו ברגל הוא משום הקרבנות וכיון דאין הנשים חייבות בזה רק שהבעל משמחה וע' פ"א מחגיגה ה"א ובכ"מ ולח"מ וא"כ האשה אינה מחוייבת בזה וא"צ שתטמא אבל ארוסה כיון דאין לה בעל רק על מי ששרויה אצלו לפעמים שהיא בפ"ע אין לה מי שישמחה לכך אינה מטמאת לו וע' בית הלל כאן ובבאר היטב ולפמ"ש באמת לא שייך לגבי נשים מצוה זו כלל דס"ל כהראב"ד בפ"א מחגיגה שם ולכך לא הזכירו הפוסקים דבר זה ודו"ק כי קצרתי:

שם מצוה שיטמא להם עיין רמב"ם בספר המצות שכתב שהא דלא הוה רק רשות לפי שהכתוב מנעם מלהטמא למתים ה"א דבמת מצוה ג"כ רק רשות ע"ז אמרה תורה שהיא מצוה צ"ע דבאמת לפי מה דאמרו בזבחים דף ס"ו באמת אינו רק שלילה ועיין תוס' שם לענין לא יכסנו ע"ש וכבר האריך הרמב"ם בשורש השמיני לסה"מ בענין זה וע' רמב"ן ומג"א וכ"כ בזה בתשובה באורך וגם כאן למה לא נימא כן ובסוטה ג' אינו מבואר כלל טעם זה ואף דיש לחלק דדוקא בלאוין שייך ענין שלילה אבל בעשין לא שייך שלילה דכל דאמרה תורה להיטמא מה"ת לומר דהיא שלילה אבל הרי הרמב"ם אומר כן וא"כ מנ"ל דהוא מ"ע ולא שלילה וצ"ע וגם צ"ע דלפ"ז לר"י לא יהיה שום אבלות מן התורה דהרמב"ם כ' דזה נלמד עזה והרי הרמב"ם תולה זה בזה וא"כ יהי' לר"י אבלות אף יום ראשון רק אסמכת' ול"ש זאת וע' טורי אבן בר"ה שרצה לחדש דכשם דבנשים כהנות אינן מצוות על הטומאה כמו כן ישראלים שאינם מוזהרים מלטמאות וצ"ע דא"כ לא יהי' חיוב אבלות בישראל ומי יתן והיה שיפקע אבלות:

והנה דרך אגב אומר מה שהטור חולק על הרמב"ם וכ' דאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו מעצמם והב"י באו"ח סי' שמ"ג השיג ע"ז וע' ט"ז שם:

ולפענ"ד יצא לו לפטור מהא דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם והקש' באור החיים דלמה הקדים התואר להמתואר והיה לו לכתוב בני אהרן הכהנים ובדרוש הארכתי. אמנם לפענ"ד י"ל דהתור' כוונה דלענין טומאה אין הכוונה לפי שהם כהנים לכך מוזהרים רק לפי שהם בני אהרן הקדש והטהור וז"ש אמור אל הכהנים בני אהרן לפי שהם בני אהרן ואמרת דהיינו להזהיר גדולים על הקטנים ולפ"ז בני אהרן הם מן הקטן וא"כ שפיר הוזהרו אף הקטנים בזה וכעין מה דאמרו במדרש למוד אותו השבט להיות נמנה מן הבטן ודו"ק היטב:

שם ס"ד אחותו ארוסה. ע' ירושלמי פ"ו מיבמות ה"ד הקרובה לרבות את ארוסה וכו' מחלפא שיטתי' דרבנן תמן אנן אמרין קרובה לא ארוסה וכו' א"ר אילא כל מדרש לפי ענינו וכו'. בשנת תרכ"א כ"ח טבת היה אצלי הרבני המופלג החריף תלמידי מוה' יוסף מיזיש ויאבריב והעירני דהנימוק"י בה"ק הלכות טומאה גבי אחותו ארוסה מקשה מדברי הרי"ף הקרובה ולא ארוסה והקשה בד"ת דמה ענינו זה לזה התם מיירי בבעל וכאן באח וע"ז אמר דכוונת הקושי' דעכ"פ שם דרשו הקרובה ולא ארוסה אלמא ארוסה לא מקריא קרובה וכאן מקרי ארוסה קרובה והיא קושית הירושלמי הנ"ל ולענין נכנסה לחופה ולא נבעלה ע' בחידושי רשב"א פרק הבע"י דף ס' עה שכתבו בזה הרמב"ן והרשב"א ומצאתי בשעה"מ פ"י מאישות לענין חופת פסולים ס"ה שהרגיש בזה:

והנה בענין קברי צדיקים שא"כ מטמאין כדהביאו מב"מ דף קי"ד והתוס' כתבו דאליהו דחה אבל הטעם משום דמת מצוה היה וע' תוס' כתובות דף ק"ג מ"ש רח"כ על ר"ת ומ"ש המהרי"ט שם וכעת שנת תר"ל י"ב אדר שני למדתי ברכות דאמר ריב"ז בעת פטירתו פנו כלים משום טומאה והרי ריב"ז היה צדיק גמור ואפ"ה נטמא וא"ל דבענוותנותו אמר כן אבל כפי הנרא' שהיה בעת פטירתו כמפי הנבואה ושם היה מדבר דברי אמת וע"כ דגם קברי צדיקים מטמאים באהל. אך לפענ"ד היה נרא' דבר חדש דלפמ"ש העקידה בביאור דברי הפסוק וישוב עפר על הארץ כמו שהי' דהצדיק נפרד העפר למטה ואין לו שום חיבור בנפש העולה למעלה וא"כ כיון שעיקר הטומאה היא בעת התחבר הגוף והנפש דמצד הגוף בא הטומאה דהנשמה טהורה וא"כ קברי צדיקים אינם מטמאים שאז שב העפר למטה ואין לו שום שיירות עם הנפש וא"כ הנפש היא טהורה אבל בעת פטירתו שאז עדן הגוף דבוק עם החומר א"כ היא עדן מטמאה ובזה יתיישב הרבה קושיות דוק ותמצא. ובזה י"ל מה דאמר פנו כלים מפני הטומאה והיינו כמו שפירשתי מ"ש ר' יוסי אשריך כלים בטומאה ויצאת בטהרה ופירשתי דהנה הכלי בעת שהיא שלימה היא מקבלת טומאה אבל כשנשברה פרחה טומאה והאדם היא להיפך דהלואי שתהא יציאתו כביאתו טעאהפנו כלים דהיינו בעת שהוא עודנו שלם וראויה לקבלה אז היא הכביא כמו כן כשהגוף עם הנפש אז היא מטמא וז"ש והכינו כסא לחזקי' וז"ש והיינו לפי שאמרו בב"ק דף י"ג דהושיבו ישיבה על קברו וע' בתוס' ובריטב"א שם וע' בעירובין דאמרו מכאן שת"ח שחלה שמושיבין ישיבה וע"ש בע"י דישעי' לפי שהיה נביא וצדיק רשאי וזה רמז שיושיבו ישיבה על פתחו והתלמידים שהיו שם ילמדו תורה ודו"ק וז"ש בעת פטירתו דאז היה הגוף והנפש ביחד וצריכין שיושיבו עליו ישיבה ללמוד דאח"כ שב הנפש למקורה ודו"ק:

שם אבל פסולה וכו' ובסי' שע"ד מבואר דבפסולה אינו מחוייב להתאבל כמבואר שם ס"ד וצ"ע דבמס' שמחות פ"ד ה"ד מבואר דאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכה"ד מתאבל ואונן ולא מטמא וצ"ע כיון דהיא פסולה לו למה יהי' מתאבל עלי' ובאמת לשיטת הרמב"ם דאבילות יליף מטומאה וא"כ איך יפרנס הך דמס' שמחות. אחר זמן רב מצאתי בס' חתם סופר סי' שמ"ו שהביא הך דמס' שמחות לא אונן ולא מטמא והקש' דכה"ג בלא"ה אינו מטמא לקרובים ודבריו תמוהים דלפנינו הגירס' אונן ומתאבל וא"כ קמ"ל דאף שאינו מטמא לה מ"מ מהאבל אבל תמוה טובא לשיטת רבינו דאבילות תלוי בטומא' וא"כ למה יחמיר באבילות ואפשר דמכאן ראיה למ"ש רבינו פ"ב מאבל ה"א דמדרבנן הוא שמתאבל על אשתו הנשוא' וא"כ כיון שהאבילות אינו רק מדרבנן א"כ שוב אינו תלוי בטומאה כלל ועכ"מ ולח"מ שם. אבל אכתי צ"ע דהא בפסולה אינו מטמא ואינו מתאבל וע"כ צע"ג:

שוב מצאתי במרדכי מ"ק אות תחק"י המתיק להך דמס' שמחות אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכה"ד מתאבל ולא מטמא וכגירס' שהיא לפנינו וע"כ צע"ג על הרמב"ם. ודרך אגב אזכיר מה שהראה לי הרב החריף מוה' שמחה יואל נ"י אבד"ק סווירז דברי הטעם המלך במ"ש בכבוד חופה ס"ח במה שמקשים למה לי קרא למעט אשתו פסולה שאינו מטמא ת"ל דלאו אשתו היא וכ' הוא דמשכחת לה בחופה קודם קידושין ובעת החופה היה כהן הדיוט ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול דהחופה היתה כשרה ותמה הוא דא"כ איך משכחת לה דלטמא לאשה כשרה דהא הכהן גדול אינו מטמא אף לשבעה מתי מצוה. ואמרתי בזה לפי מה דאמרו ביבמות דף פ"ט דקרי להו ולא עני היה מת מצוה וע' תוס' שם שהאריכו דא"כ כל מקום שהוא יורשה הו"ל מת מצוה וע' מהרש"ל בגיטין דף מ' ובמק"א כתבתי בזה וא"י מקומו כעת וא"כ לכך אצטריך קרא כיון שירשה באשתו כשרה הוות כמת מצוה משא"כ באשתו פסולה וידעתי שיש לפקפק הרבה מ"מ לא נמנעתי לכתבו ע"ד הפלפול ולפי שהשבתי בראשית ההשקפ' הצגתי לזכרון:

שם ס"ה בהג"ה ולסברא הראשונה וכו' ונכון להחמיר וכו' כ"כ הת"ה וראיתי בשו"ת בית יעקב סי' קנ"א שתמה ע"ז מהא דכתבו התוס' בנזיר דף מ"ז דאף כה"ג יכול לטלטל מת מצוה ביוה"כ מחמה לצל אף שאסור לקברו ביוה"כ והרי כה"ג במת מצוה וכהן הדיוט בקרובים דינם שוה כמ"ש הטור סי' שע"ד ע"ש שהאריך ולפענ"ד לק"מ דניהו דלענין הדין שווים דגם מת מצוה אינו מותר יותר מקרובים בכהן הדיוט אבל מה ענינו לזה דכאן דבאמת יש ישראלים שיכולים לטמאות רק דהתור' התירה גם חייבה לקרובים שיטמאו א"כ שפיר אמרי' דדוקא לצורך קבורה התירה ולא שלא לצורך קבורה כיון דאפשר בישראל משא"כ מת מצוה דעיקר מה שהתירה התור' הוא משום שאין כאן אחר וכפי דיני משפט מה נקרא מת מצוה המבואר בסי' שע"ד ומשום דחס רחמנ' על נפש המת שיבא לקבורה וא"כ מה לי קבורה או כל דבר המביא לידי קבורה דעל בזיון המת קפיד רחמנ' שלא יסרח ויתבזה נפש המת וז"ב מאד. ובאמת לפמ"ש הקדמונים ומכללם הרמב"ן בחה"א בהא דאמרו בברכות דף כ' שב וא"ת שאני והקש' רש"י ממת מצוה וכ' דשאני התם ולא נתבאר הטעם והתוס' חלקו שם על רש"י וכ' הרמב"ן בתה"א דשאני מת מצוה דע"ז לא נכתב כלל הלאו של הטומא' ולא משכחת לה מקום במת מצוה שלא יהי' נדחה הלאו של טומא' ע"ש ולפ"ז א"כ שם דכיון דלא כתיב הלאו של טומא' גבי מת מצוה לכך מותר אף מחמה לצל משא"כ בקרובים שבאמת משכחת לה שגם הקרובים לא ידחו הטומא' ולכך אף שמצוה לטמאות אבל דוקא לצורך קבורה ולא שאר עניינים אבל באמת א"צ לזה והדבר פשוט כמ"ש ודו"ק:

והנה הגאון מליסא ז"ל בסידורו כ' דבחול מותר להיות הכהן בביתו דהוא לצורך קבורה יעו"ש ושמעתי שהגאון מוהר"ח כהן ז"ל אב"ד דפה לבוב היה בבית בנו הגאון מוה' ארי' ליבוש ז"ל כאשר מת על פניו ולפ"ד צירף הגאון ז"ל שקברי צדיקים אינם מטמאים. ודרך אגב ארשום מה ששמעתי קושיא בשם ס' מנחת עני בהא דאבעי' בנדה דף ע' אי בן השונמית מטמא וע"ז הקשה דהרי התוס' הקשו בב"מ קי"ד דאיך נטמא אליהו לבן הצרפית והא היה כהן וכתבו דהו"ל פ"נ וידע בבירור שיחייהו וקשה א"כ כל שכבר החייהו למה נתן אותו לאמו והא כבר החייהו וע"כ שאינו מטמא עוד ולמה לא אפשיט' משם וכ' דכל שכבר נטמא אינו מטמא עוד כשיטת הראב"ד. והנה זה אינו דעכ"פ איסור תורה איכא וכמ"ש בדג"מ סי' שע"ב וגם בלא"ה יקשה למה לא אבעי' בש"ס על בן הצרפית מהו שיטמא. אמנם י"ל דבבן הצרפית לא מת ממש רק חולי השיתוק וכמ"ש המור' ח"א פי"ב וכ"כ הרד"ק בשם התרגום יונתן וכן מצאתי ברדב"ז חלק חמישי ש"א ר"ג וא"כ לק"מ מבן הצרפית ובאמת גוף הדבר לומר דבשביל פ"נ הותר לטמא צ"ב דהא היה אפשר שיתפלל ולא יגע ולא יאהיל על המת ופקוח נפש אינו רק דחויה. אך נרא' דכיון דנפשט בבן השונמית שאינו מטמא אחר שהחי' וא"כ כל שידע שיחייהו שוב לא מטמא אף בעת מותו דזה לא נחשב מיתה כלל וגם בבן השונמית אם היה יודע, אדם בבירור שיחי' לא היה מטמא וז"ב כשמש

שם ס"ט וי"א דה"מ כשחסר לאחר מיתה וכו' כ"כ הרמב"ן אלא שלא הכריע והרא"ש הכריע כן ואחריו נמשך הטור שכ"כ בפשיטות ותמה הב"י דאחר שהרמב"ן בעצמו כ' שאינו מוכרע למה הביאו הרא"ש והטור הדבר בפשיטות שהוא מוכרע כן ע"ש. ולפענד"נ ראיה ברורה לזה מהא דאמרו בתורת כהנים פ' אמור יאמר לאמו ולא יאמר לאביו וכו' אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל ולאביו וכבר נודע הקושי' המפורסמת שבשו"ת הרשב"א ח"א סי' כ"ז דלטמא ממנ"פ דאם אביו הוא שפיר ואם אינו אביו שוב הוא ממזר ואינו כהן וכתבתי בחידושי דהנה הרשב"א הוסיף שם דאיך שייך לומר דהייתי אומר דנדרוש אמו בידוע והלא אם אזלינן לענין מיתה בתר הרוב לאיסור לא כ"ש ע"ש. והנ"ל בזה עפמ"ש השיטה מקובצת בב"מ דף ט' גבי עשירי ודאי אמר רחמנ' ולא ספק דהקשו בתוס' דניזל בתר רובא וכ' בשטמ"ק דגם רוב הוא ספק רק שהתור' התירה וצוות' דנילך בתר רוב אבל כל דכתיב עשירי ודאי אף רוב לא מועיל דהו"ל ג"כ ספק ע"ש ולפ"ז י"ל דבאמת אזלינן בתר רוב לענין שנחזיקו באביו לכל מילי רק אם היה כתוב אמו הו"א דלכך כתבה התורה לאמו דרק לאמו כיון שידוע שהיא אמו וליכא שום ספק אבל אביו ניהו דאזלינן בתר רוב אבל מ"מ מידי ספק לא יצא והתור' גלתה לענין טומא' דדוק' לודאי מטמא ולא לספק. ומעתה מיושב היטב הקושי' הנ"ל דל"ש ממנ"פ הנ"ל דבאמת לענין שיהי' אסור לטמאות בזה אזלינן בתר רוב דאביו הוא לכל מילי משום הרוב ואפ"ה היא דאסור לטמאות דניהו דהוא אביו מ"מ כל דאינו ודאי לא צותה התור' שיטמא וז"ב מאד ולפ"ז ע"כ דחסר מחיים מטמא דאל"כ יקשה דגם אמו אינה ודאי לענין טומא' דאם נימא דטריפ' חיה שוב יקשה שמא חסרה איזה אבר מבפנים ועכ"פ איננה שלימה דמ"ל בפנים או מבחוץ ולא שייך לומר דאזלינן בתר רוב דהא גם באביו יש רוב רק דאנן בעינן ודאי ולא רוב והרי גם באמו אינה ודאית לענין טומא' וע"כ דמה שחסר מחיים לא אכפת לן ולחסר אחר מיתה או בשעת מיתה פשיט' דלא חיישי' דאיך שייך שבשעת מיתה תחסר אבר אחת וצ"ל חסר מברייתו ולכך פסקו הרא"ש והטור כן. אמנם בגוף דברי הת"כ הנ"ל ק"ל דאיך אפשר לומר דאמו בידוע ואביו חזקה לא ידענו דהרי הרשב"א כ' שם דאביו לעולם רק בחזקה ולא ידוע דאף בחבושין בבית האסורין אין שומר לעריות ע"ש שהאריך בזה ולפ"ז הא כ' אח"כ לאחיו ולאחותו והרי בעינן דוקא אחיו ואחותו מאב ולא מאם וא"כ אחיו ואחותו מאב מנא ידעינן דלמא לאו אחוה מאב א' הם וצע"ג. והת"כ אינו בידי לעיין וע' בנזיר דף מ"ט דאי כתיב לאביו ה"א דהוא חזקה אבל אמו דודאי ילדתו ובזה ג"כ קשה קושית הרשב"א הנ"ל וכאן לא שייך כ"כ תירוצי שכתבתי ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה