אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שעב

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שעב

סימן שעא

ס"א או ללמוד תורה וכו' אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר. מזה תמהתי על מה דמבואר בספרי פ' ראה פסקא פ' מעשה בראב"ן שמוע ור"י הסנדלר שהלכו לנציבין ללמוד תורה אצל ריב"ב והגיעו לצידן וזכרו את א"י זקפו עיניהם וכו' וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתם אותם וישבתם בארצם חזרו ובאו למקומם אמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות והוא תמוה דהא ללמוד קיי"ל כר' יוסי אפילו מוצא ממי ללמוד ומכ"ש שהלכו לגדול הדור כמו ריב"ב ששלחו לו את בנציבין ומצודתך פרושה בירושלים כמבואר בפסחים דף ב' ומכאן מבואר דנציבין ח"ל והתוס' שם כפי הנרא' כוונו להספרי הלז שבידן הוא ג"כ ח"ל ועיין בע"ז דף י"ג. ולפמ"ש התוס' בע"ז שם דוקא שאין הולכין להשתקע בח"ל ואולי רצו להשתקע בח"ל ולכך בכו והביאו מקרא דוירשתם וישבתם אבל הלשון אינו מורה כן. שוב נזכרתי שגם הרמב"ן במנין המצות במצות הנוספות לפי דעתו מצוה ד' מזכיר הספרי הנ"ל המאמר הקודם לזה מעשה בריב"ב וכו' שהי' יוצאין ח"ל ומזה הביא שהמצוה לדור בא"י גם בזמן הזה ומ"ש המגלת אסתר שם שבכו על שאין בידם לקיים המצוה בזה"ז לאחר החורבן והלא גם עתה יכולין לקיימם במחכת"ה לא ראה הספרי במקומו שניהו דבהך מעשה לא היה לפניו הגירסא שחזרו ובאו למקומם כאשר גם בפנינו הוגה שבכת"י נמחק אבל בהך מעשה דר"א בן שמוע מבואר בהדיא דחזרו ובאו למקומם וכפי הנרא' מה שנמחק במעש' הראשונ' היא לפי שריב"ב באמת נשאר בח"ל שהיה בנציבין אבל המצוה היא בודאי בזמן הזה ג"כ ובאמת הרמב"ן היה יכול להביא מע"ז שם דמשמע דגם בזמן הזה היא וכן קי"ל בטוש"ע כאן וע' מ"ק ר"פ ואלו מגלחין וע"כ דברי הרמב"ן נכונים ועיין ברמב"ם פ"ו ממתנות עניים הלכה י"ז שגם מעשר עני אין מוציאין מהארץ לח"ל והיא מהספרי פ' ראה פסקא ק"י ופסקא ש"ג פ' תבא וגם משם נראה שא"י מצוה לשבת בה אף בחורבנו ועיין זרע אברהם שרצה לחלק שם בשם הזית רענן בין כשהית' בישובו לחורבנו אבל דחה שם זאת ובאמת יפה כתב הרמב"ן דחז"ל הפליגו בשבח א"י עד שאמרו כל היוצא ממנה ודר בח"ל עובד ע"ז וכו' ומ"ש המנ"א שם דר"ח הכהן היה אומר דעכשיו ליכא מצוה בא"י באמת על הראשונים אנו מצטערים דהרי המהרי"ט בחידושיו לכתובות שם ובחלק יו"ד סי' כ"ח תמה מאד על הר"ח כהן הנ"ל וכתב דכל הפוסקים לא ס"ל כן ועיין שו"ת מעיל צדקה סי' כ"ו מ"ש בזה. ובאמת שבש"ס כתובות דף קי"ג ובירושלמי סוף כלאים ובש"ס בבלי שבת דף מ"א מבואר בהדי' דגם לאחר חרבן מצוה לדור בא"י והנני יוסיף דבמדרש שה"ש יש רמז דאף לאחר החורבן הי' עולין כל הסביבות לא"י בשביל חיבוב א"י ע"ש על פסוק הנך יפה וע"כ ברור כהרמב"ן וד' יזכני לקיים המצוה הלז ועיין חידושי מהרי"ט בקידושין דף ל"א גבי הא דבעי לקראת אימא מאי:

והנה אירע מעשה שנת תר"ט עת שהיה בעוה"ר החולי רע מתגלגל בעולם היה יושב הכפרים אחד שאשתו חלתה החולאת הזאת ד' ישמרנו מכל רע והיה עיוה"כ ושכר האיש הנ"ל עשרה אנשים בצמצום דהיינו תשעה ישראלים עמו ואחד היה כהן כדי שיהי' עשרה בני אדם ביחד להתפלל ולקרות בתורה ולישא כפיו והנה האש' מתה ביוה"כ ר"ל ולא היה אפשר לקחתה למקום אחר כי הערלים לא הניחו לביתם שום אדם אף כי מת והם לא היו יכולין לילך למקום אחר או ע"פ השדה כי לא היה מי שישמור את המת והכהן ההדיוט לא יודע ספר הי' שם בבית עם המת והתפלל ונשא כפיו ונשאלתי אם כדין עשה. והנה זה ודאי דנים ומכ"ש תפלה עם הציבור אינו דוחה הטומא' אף דזה עשה דרבים וכדאמרו בירושלמי הובא בתוס' סוטה דף ל"ח ע"ב ד"ה כל ועיין בירושלמי פ"ב דכלאים הובא ברא"ש ריש פ"ב דכתובות אות ה' ובריטב"א שם ובאמת שטומאה הוה עשה ול"ת רק דאינו שוה בכל ומכ"ש תפלה דאינו רק דרבנן מה דצריך עשרה ואף דר"א שחרר עבדו להשלים לעשרה לפמ"ש הרמב"ן לא הוה עשה כל שאינו עושה בשביל טובתו של עבד ועמג"א סי' צ' מה שהקשה ע"ז והדברים עתיקים ועיין בספר נתיב חיים להגאון בעל קרבן נתנאל סי' רמ"ח בשו"ת בנו הגאון מו"ה טיאה וויל ז"ל מ"ש בזה. אמנם באמת היה להם תקנה פשוטה שהכהן היה יכול לצאת החוצה ולפתוח החלון והוא מראה להם פניו שמה מצטרף לעשרה כמבואר באו"ח סי' נ"ה סי"ד ועמג"א שם וא"ל שאני התם דהיה ראוי להיות בבהכ"נ משא"כ כאן דאינו ראוי לבא שם ולהצטרף. אמנם ז"א דהא בעצם ראוי הוא רק דאריא דרביע עליה ואף אם נימא דלענין צירוף אינו מצטרף כמו כהן בתרומה אינו מצטרף עם זרים דאסורים לאכול עמו וכמבואר בברכות דף מ"ם ובערובין דף ג' ובטוש"ע או"ח סי' קצ"ו מ"מ הא הם יכולין להיות עמו והוה כמו באחד אוכל בשר ואחד אוכל חלב דהאוכל חלב יכול להצטרף והנה מצד אנינות לא שייך כאן דהיה יוה"כ ולא חל אנינות אך עכ"פ משומרי המת היה שייך ומיהו אינו רק פטור אבל אם רצה לחייב עצמו רשאי כנלפע"ד:

שם קברי כותים אינם מטמאים באהל. ראיתי בס' טוב טעם ודעת שנדפס מחדש סי' רפ"ח שהקש' על הא דאמרו בכריתות דף ו' דאוה"ע אינם קרויים אדם וכן אמרו ביבמות דף ס"א מקרא דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון והניח בצע"ג. ונעלם ממנו דברי התוס' בנדה נ"ז ד"ה ודלמא שהקשו זאת. אמנם מה שהקש' על הא דאמרו בכריתות שם דמת כיון דמית לי' מת מקרי ולא אדם וע"ז הקשה דהא כתיב עצם אדם אלמ' דגם מת מקרי אדם וכן הקשה מקרא דכתיב ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם והניח בצע"ג. לא ידעתי מהו שח דהכי אפשר לומר דמת לא נקרא אדם לענין טומאה וכדומה הא בודאי היה אדם ומת אבל שם אמרו דעל בשר אדם לא ייסך וא"כ פשיט' דכוונה התורה למי שהוא אדם כעת ולא מי שהיה אדם ומת דזה פשיט' דמת פטור מן המצות ולא רבתה התורה בזה על בשר אדם לא ייסך דזה הכוונה מי שהוא עודנה חי ובשר אדם יש לו וז"פ לכל מבין:

עוד ראיתי שהקש' ולא ידעתי באיזה סימן על הא דאמרו רוב ארונות פותח טפח והקשה דהיאך שייך רוב הא הוה קבוע ולא ידעתי מהו שח דמה דאמרו רוב ארונות יש בהן פותח טפח היינו רובא דעלמ' אבל כאן לא נודע כלל אם יש בהן פותח טפח ולא שייך קביעות כלל וע' שעה"מ סוף הלכות מילה ולפי דבריו יש ליישב באופן אחר אבל א"צ ודו"ק:

והנה בש"ק שמיני תרט"ז ראיתי דבר נפלא בפ' פרה אדומה אשר קראנו שכתוב כל הנוגע במת לכל נפש אדם ואח"כ כתיב כל הנוגע במת בנפש האדם ולמה שינה וכ' כאן האדם בה"א ואמרתי בזה לפמ"ש התוס' ביבמות דף ס"א ובכמה מקומות בשם רבינו משלם שאם כתוב בה"א האדם כוללים עכו"ם. והנה נודע שיטת היראים דהעכו"ם אינם מטמאים אף במגע ומשא וביאר המלמ"ל פ"ג מאבל דלענין טומאת מקדש וקדשיו בודאי מטמאים אבל לענין טומאת הכהנים אינו מוזהר על טומאת מת עכו"ם ולפ"ז דברי התורה מדוקדקים שבתחלה שכ' סתם הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא דמיירי לענין טומאת הכהנים לכך לא כתיב בה"א דהרי כולל גם עכו"ם אבל אח"כ כתיב את משכן ד' טימא וכולל שפיר גם העכו"ם בזה ודו"ק היטב אבל לפי מה שהבאתי לעיל בשם היראים עצמו אינו מחלק בין מקדש לטומאת כהנים וא"כ לא א"ש ע"ש:

שם בהג"ה דגדול כבוד הבריות. ע' באהע"ז בברכות שתמה על דברת רמ"א וכן הוא בשו"ת נוב"י מהד"ק חאו"ח סי' ל"ה וכ"כ בשו"ת פ"מ ח"ב סי' כ"ז והניח בקושיא וע' מגן גבורים ח"א סי' י"ג. והנה בהא דאמרו בב"מ דף כ"ט הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשו בתוס' דהא הל"ת דטומאה אינה שוה בכל ובשיטה מקובצת שם כ' דגם העשה דאבידה אינו שוה בכל דהא אינו נוהג בזקן שאינו לפי כבודו ושאל אותי עלם משכיל מפה לבוב דל"ש בזה עשה שאינו שוה בכל דהא דאינו נוהג בזקן ואינו לפי כבודו לא משום קלות איסורי' רק משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה וא"כ זהו בכל שב וא"ת ואינה בעבודה לבד ולכאור' יפה טען. אך לפענד"נ דהדבר נכון דל"מ לפמ"ש התוס' בשבועות דף למ"ד דהא דמצא שק וקופה היא אף בדבר שיבא מכשול איסור ואפ"ה א"צ להחזיר א"כ זה דוקא באבידה דבאיסור כל שיש מכשול איסור בידים לא שייך גדול כבוד הבריות וא"כ שוב מקרי אינה שוה בכל ובלא"ה לפי שיטת רב אלפס ודעימיה דכל שדרכו לחזור בשדה מחוייב לחזור אף בעיר וכ"כ הפוסקים דאם רוצה להחמיר ולוותר על כבודו רשאי להחזיר ודלא כשיטת הרא"ש ודעימיה וע' בחו"מ סי' רס"ג וא"כ שוב גם בזה גופא שאינו מחזיר מקרי אינו שוה בכל דהרי בכ"מ דאמרי' גדול כבוד הבריות אינו דוחה אף שרוצה לדחות ובאבידה תלוי ברצונו וע"כ מקרי שפיר אינה שוה בכל שתלוי לפי רצון וצדקת האיש המשיב וז"ב ודו"ק. ולכאורה היה נ"ל דבר חדש דע"כ לא כ' הרמב"ם דאם מוצא בחבירו שלבוש כלאים שמחוייב לפשוט מעליו רק התם דהלובש עובר בקום ועשה וא"כ כיון דהמוצא אותו יודע מה בכך שזה אינו יודע והוא שוגג אבל זה המוצא אותו הוא מזיד ולא שייך כבוד הבריות שזה המוצא יודע שזה יעבור וא"כ כשם שזה המוצא אם היה מוצא בעצמו כלאים היה פושטו כמו כן אם מוצא בחבירו ולנגד כבוד ד' אין הבדל בין נפש לנפש וכלם חייבים בכבודו של שמו ית' אבל לענין טומאת כהן דלא אתרבי רק הכהן בלבד ולא הישראל ואדרב' אנחנו נצטווינו לכבד הכהן כדכתיב וקדשתו א"ב איך רשאין אנחנו לזלזל בכבודו שהקב"ה החמיר בכבודו ובזה פשיט' שאין הישראל מחוייב לגלות להכהן ולכך כל שכבר ידע הכהן מחוייב לצאת לחוץ דהכהן בעצמו מחוייב לזלזל בכבודו כל שיודע שעובר על מצות ד' וא"כ א"ש דברי התה"ד והרמ"א כאן אף לשיטת הרמב"ם וקושית הש"ס בברכות דף כ' ממדלגין היינו וכן מולאחותו הוא דוקא על הכהן עצמו ולא אם הכהן א"י שום ענין אנו מחוייבים להגיד לכהן שאנחנו חייבים בכבודו ואיכא קצת עשה דוקדשתו מכ"ש שלא לזלזל בכבודו. עוד היה נ"ל דהנה הגאון בדג"מ כ' שם סי' שע"ב על מה שכ' הרמ"א דאם כבר הגידו לו דאסור להמתין עד שילביש עצמו דהוא תימה דל"מ לדעת הראב"ד פ"ה מנזירות הי"ז על מ"ש הרמב"ם בד"א וכו' דדעתו דכל שכבר נטמא שוב אינו מוזהר דא"כ כל שכבר נטמא שוב אין איסור לטמאות אלא אף לדעת הרמב"ם דכל שלא פי' מהטומאה בודאי אינו מוזהר ע"ש ואח"כ חזר בו דלדעת הראב"ד עכ"פ איסור יש בו מה"ת ואני ציינתי על הגליון דברשב"א ח"א סי' שכ"ד משמע דאין שום איסור כל שכבר נטמא אבל בשטה מקובצת בנזיר דף מ"ג מבואר דבטומאה בחיבורין אינו לוקה אבל איסור תורה מיהא איכא וע' בחידושי הר"ן בנדה דף נ"ז ד"ה ודלמא כהן טמא הוא ע"ש ותמצא חדשות עכ"ל בגליון הש"ע. ולפ"ז נ"ל ברור דאף אם נימא דכל שכבר נטמא מוזהר אח"כ אבל כ"ז שלא נפרש מן המת פשיט' דאינו טמא ולפ"ז באמת צ"ב הא כבר נטמא ולמה יצטרך למהר לצאת וכמ"ש הדג"מ. אך לפענ"ד ז"א דע"כ לא פטור לרמב"ם כל שלא פי' מטומאה היינו דוקא בתפוס במת דנטמא משום מגע או נושא אבל אם הוא באהל המת אף דאמרו בנזיר דף מ"ג בבית נמי כיון דעייל ידיה אסתאיב וערש"י ותוס' שם דבית הוה כמליא טומאה ומטמא אף שלא נגע והוה מחולל ועומד זהו דוקא בזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה דגם בזמן האמוראים היה אפר פרה כמבואר בפ"ג דפרה בתוספת' והמלמ"ל פ"ג מאבל כ' שנזכר באיזה מקום שהיה להם אפר פרה אבל לא ידע את מקומו וציינתי על הגליון שם מקורו וא"כ הוה מחולל ועומד אבל בזמן הזה שכלנו טמאי מתים אם כבא לפטור בשביל זה תפקע כל הקדושה של כהונה דאיזה בית אשר תבנה כמ"ש ר' חיים הכהן לר"ת וא"כ פשיט' דלענין אהל המת לא מקרי מחולל ועומד כל שאין לו תקנה ולפ"ז זהו לענין הכהן עצמו דעכ"פ שלא בחבורין יטמא וא"כ פשיט' דמחוייב לצאת ולמהר כדי שלא ישהה בטומאתו אבל אחר פשיט' דא"צ להגיד דכל שהוא כמו שהוא אינו עושה שום איסור דכבר נטמא ול"ד לכלאים דעכ"פ עובר על כל שהייה ושהייה בכלאים משא"כ בזה דכבר מחולל ועומד והישראל לא נצטווה ע"ז שיתקדש הכהן מטומאתו וז"ב לפענ"ד. ובגוף הענין שנחלקו הרמב"ם והרא"ש ברואה כלאים בבגד חבירו אי מחויב לפשוט מעליו לפענ"ד היה נרא' לכאורה דאינו מחוייב להגיד לו דהרי באמת בכלאים כל שאינו מתכוין ליכא איסור וכדאמרו בב"ק דף קי"ג ד"ה אבל את הכלאים לפטור בו המכס דפטור שאינו מתכוין להנאת לבישה ואף דקיי"ל בש"ע יו"ד סי' ש"א ס"ה דאסור עט"ז שכ' לחלק דדוק' ללבוש כל פעם על סמך זה אסור ע"ש ובש"ך העלה דכל שנתכוין ללבשו דרך מלבוש אסור וא"כ י"ל דגם כאן הוא לובשו דרך לבישה רק שלא ידע שהוא כלאים לכך אסור אף שהוא שוגג ועכ"פ יותר טוב לו שלא לומר לו דאז אינו מתכוין להתחמם בו וכל שאינו מתכוין להנאת לבישת כלאים מותר משא"כ באם אומר לו שאז דלמא לא יפשטנו ויעבור עליו דכל שעוש' משום כבוד הבריות הרי נהנה ממנו במה שאינו מתבזה ועש"ך ס"ק ח' שם וצ"ל כיון דבידו למחות שיצטרך לפשטו מחוייב להגיד לו שזה עובר איסור בזה בשוגג ולפ"ז נ"ל דזה דעת הטור והרא"ש דלכך בכלאים א"צ להגיד לו דבאמת מה לו ולחבירו ולמה יעבור חבירו במה שזה לובש כלאים וצ"ל דכל ישראל ערבים זה בזה ומחוייבים אנחנו לראות שלא יעשה חבירו איסור ולפ"ז נ"ל דבכלאים כל שאין בו הנאת לבישה אינו עובר וא"כ חבירו שאינו כהנה עכ"פ ניהו דנעשה ערב בעדו הא גם הוא בעצמו כל שלא היה נהנה לא היה עובר וכעין דאמרו דלשמאי אף דס"ל דיש שליח לדבר עבירה לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב וה"ה בזה כל דזה לא נהנה ל"ש שיהי' מצוה להזהיר לאחרים:

עוד היה נ"ל דבר חדש דלפמ"ש הרשב"א ח"א סי' רנ"ט דלכך כלאי בגדים לא בטל אף דכלאי זרעים בטלים משום דכלאי זרעים א"א לבדוק ולברר כל השדה שלא יהי' בו פרידה אחת ממין זרע אחר ולכך בטלה ברוב דלא נתנה תורה למלאכי השרת אבל כלאי בגדים אפשר לטרוח ולברר ולפ"ז נ"ל במוצא כלאים חוט א' של כלאים דבאמת היה לו ביטול ברוב ורק דאפשר לבדוק ולברר וא"כ זה לאותו איש שלבש בו אבל אחר שא"א לו לבדוק ולברר א"כ בטל ברוב וא"ל דיפשיטנו דבאמת גדול כבוד הבריות הוה כלא אפשר שהרי דוחה ל"ת שבתורה בשב וא"ת משום דגדול כבוד הבריות וא"כ גם האחר א"א לו לעשות וזה שוגג ולא נתנה תורה למלאכי השרת שלא ישגוג בדבר א"כ כעת שא"י שוב א"צ להגיד לו דהוה כא"א בענין אחר ובטל ברוב וז"ב ראה זה חדש הוא:

ובזה מיושב קושית השאגת אריה מהך דס"פ הקומץ דאמר אי אמרת לי מהתם הוה שדיתא ולל"ב אמרי' דא"ל אמאי לא אמרת לי מהתם ולשיטת הרא"ש למה צריך להגיד לו מהתם כיון דזה היה שוגג ולפמ"ש י"ל דוקא בכלאים כ' הרא"ש להאי דינא ולא בשאר איסורים. ובזה מיושב ג"כ קושיתו מתוס' שבועות דף למ"ד ע"ש:

ובזה נלפענ"ד להבין דברי הירושלמי שמביא הרא"ש בהלכות כלאים וז"ל במי שנמצא לבוש כלאים פליגי תרין אמוראי חד אסר וחד מתיר מאן דמתיר כר"ז דאמר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתור' שעה אחת והוא תימה דלמה אמר דוקא שעה אחת וע' בנוב"י מהד"ק חאו"ח סי' ל"ה מ"ש בזה ולפענ"ד הוא הדבר אשר דברתי דבאמת הירושלמי קאי בנמצא לבוש בשוק והיינו שאחר ראהו וא"כ כל ההיתר רק בשביל שא"א לבדוק וגם לפשוט א"א ובטל ברוב וא"כ שוב לא מותר רק לשעה עד שיבא לביתו דאז לא שייך כבוד הבריות ושוב לא בטל ברוב כל דאפשר לאפשט ולבדקו וז"ב. וגם לפמ"ש הט"ז סי' ש"א ס"ק ו' דבל שאינו רק לשעה הותר באינו מתכוין ללבישה עולמית וא"כ זה שמתיר לפי שעה דוקא ודו"ק היטב בכל מ"ש ואין לפקפק כיון שזה מוצא כלאים בבגדו א"כ ל"ש ביטול דהא ניכר האיסור דזה אינו די"ל דמיירי שנודע לו שהבגד הלז נתערב בו כלאים אבל אינו מכיר מקומו וגם כיון דהלבוש בו אינו מכיר לדידיה שייך ביטול ומועיל וזה א"צ לברר ולפשטו וכמ"ש ודו"ק:

והנה במ"ש הנוב"י חאו"ח סי' ל"ה דמקרי שב וא"ת אמר לי החריף ושנון מוה' מאיר ברא"ם נ"י דהדבר תלוי בשני תירוצי התוס' בשבועות דף למ"ד ע"ב ד"ה אבל ובאמת שהשאג"א סי' נ"ח העיר מדברי התוס' על הרא"ש בהלכות כלאים וע' במגן גבורים שם ודו"ק:

שם סעיף א' יכול לילך אחריו לנחמו. הנה לא הוצרך כאן לנפח ואלו באו"ח סי' ה"ט מצריך נפוח ובש"ס אמרו על שניהם הך דר"י ל"ש דצריך לנפח והגיעני ביום ד' דברים תר"ל מהרב ר' ישראל עוזר ווידבערגר שאלה זו והשבתי דל' חכמים מרפא דבברכות דף כ' אמרו תרגמא ר' אבא בבה"פ דרבנן כדר"י א"ש מנפח וזה יש לפרש דהביא ראיה כמו דר"י א"ש היקל בבה"פ דרבנן לנפח כמו כן כאן הקלו בבה"פ דרבנן משום כבודו של אבל אף בלא נפוח אבל בעירובין דף למ"ד על המשנה דלכהן בבה"פ דר"י א"ש ואם הכוונה רק לראיה דבה"פ דרבנן מה צריך ראיה מדר"י א"ש והלא במשנה אמרו בבית הפרס והיינו דהוא דרבנן וע"כ דהביא דצריך נפוח שוב מצאתי בריש פ"ח באהלות משנה ד' דמפרש דהוא רק לראיה דהקלו בבה"פ דרבנן ולדעתי היא דקדוק נכון. עוד הקשה הנ"ל למה השמיט הרמב"ם הך דאמרו בחגיגה דף כ"ה בדק לפסחו אוכל בתרומה לעולא והתם מביא ראיה לדבריו מהמשנה דזבחים דף צ"ט דר"א לא ס"ל הך איידי דנאמן על פסח והרמב"ם פסק לדר"א בפ"ז מק"פ ה"ט שם וס"ל להרמב"ם דר"א לא ס"ל הך דעולא וראיית המג"א מהמשנה אינו ראיה כ"כ כמ"ש הט"א שם:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה