אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שעא

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שעא

סימן שסט

ס"א אסור לכהן לכנס. עש"ך שהביא בשם הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת לכנס באהל המת דס"ס היא שמא היא נקבה או נפל הוא. והנה כבר הארכתי בדף הסמוך בזה וכעת שנת תרי"ז י"ב אב עיינתי בזה וארשום מה שנלפענ"ד בראשית ההשקפה במ"ש הנוב"י מהד"ה חיו"ד סי' פ"ז להקשות על הרוקח וכ"כ בזה וכעת נרא' עפמ"ש המזרחי פ' משפטים על פסוק ונגפו אשה הרה דעל עוברין אינו נהרג לפי שלא שייך רוב וחזקת חיות קודם שנולד וכבר הארכתי בזה בחבורי שכתבתי בשנת תר"ב עודנו בכת"י ע"ש באורך ולפ"ז לכך בעודה מעוברת שייך חשש שמא תפיל דאין חזקת חיות לולד קודם שנולד אבל בהך דיצתה מלאה שפיר חוששת דכל החשש הוא שמא יולד לה ולד לאחר שיכלו ימי עיבורה ואז כל שתצא לאויר העולם שוב יהי' לה חזקת חיים אף דעדיין נפל הוא כל שלשים מ"מ שוב יש לו חזקת חיים ואף לשמא תפיל לא חיישי' ויש להמתיק הדברים ע"פ מה שנחלקו הר"מ מיוני ור"ת בקידושין דף מ"ה ומצאתי בחידושי רמב"ן והריטב"א בקידושין שם שכתבו על מה שהקש' ר"ת דא"כ בת כהן ועבד כהן שהלך למדה"י ניחוש שמא קידש כהן בתו לזר ומכר עבדו לזר ולא ליכלו דתרומה ע"ז תירצו הרמב"ן והריטב"א דש"ה דמוקמי' אחזקתייהו דאכלו בתרומה אבל זו אין לה חזקה שכיון שעמדה ברשות אביה אינה ברשותו של זה ודפח"ח ולפ"ז שם דעבדים אכלו בתרומה מוקמי' להו אחזקתייהו וחיישי' שמא תפיל אבל כאן דהוחזק' ליבום ולכך אוכלת ול"ש לומר שמא תפיל והוה כמו הפילה כבר וזהו דאמרי' ביבמות שם ריש' דהוחזקה ליבום תתייבם ועתוס' שם ולפמ"ש א"ש דעיקר הענין הוא דניחוש שמא תפיל וכמ"ש ודו"ק היטב. ובעיקר הדבר שחדשו הנימוק"י והרשב"א והריטב"א דשמא תפיל חיישי' ושמא הפילה לא חיישי' לכאורה צ"ב דגם שמא תפיל לא שייך לחוש דהרי רוב ולד מעליא ילדן ולמה נחוש שמא תפיל וע' קצה"ח סי' ער"ו ואולי רוב נשים ולד מעליא ילדן הוא דוקא לאחר שנולד ולא קודם שנולד דאין לו חזקת חיים ושמא הפילה לא חייש די"ל דרוב נשים אינן מפילות ובשלמא שמא תפיל חיישי' דאין לו עדן חזקת חיות ואינו נקר' ולד מעליא דלהוה בכלל רוב נשים ולד מעליא ילדן וז"ש הרשב"א דכל דאנו דנין בשכבר עבר זמן עבורה שוב אמרי' דודאי לא הפילה דאז כבר בא לעולם וא"ל דא"כ קודם שעבר זמן עבורה נימא דשמא תפיל ותנשא וכבר נדחק בזה הנוב"י חיו"ד סי' ר"י וכ' כיון דאחר שתעבור זמן עבורה תחזור לאיסורה ואין זה דרכי נועם ע"ש ולפענ"ד היה נרא' להמתיק הדברים בדרך אחר דהנה ברש"י יבמות דף מ"ט בהא דאמרו דהכל מודים בסוטה דתפסי בהם קידושין ופירש"י דאל"כ מהראוי שיפקעו הקידושין אי נימא דאין קידושין תופסין בסוטה וכבר האריך בזה באבני מלואים דכל דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק אף כשנשאה בהיתר ואח"כ נעשית ח"ל פקעו הקידושין ע"ש בסי' ח"י ולפ"ז ל"מ לרב דס"ל דאין קידושין תופסין בח"ל ואף לשמואל דמספק' ליה בזה עכ"פ כאן שאחר שתעבור זמן עבורה שוב לא נחוש לשמא הפילה ונחזיק שהיא ילדה בר קיימא ושוב זקוקה ליבם ותפקע הקידושין למפרע ואף גט לא תצרך וא"כ איך מותרת להנשא וחוה כאומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא הוה קידושין כמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ו דבאשה לא אשכחן קנין דמים רק קנין הגוף וקנין הגוף לשעה לא אשכחן וה"ה כאן בכה"ג א"א שתנשא כעת ואחר כך יתפקעו הקידושין ודו"ק היטב:

ובגוף דברי הנימוק"י אמר אלי הרב החריף הדיין מוה' שרגא פייביל קארפ נ"י וכן הגיד לי תלמידי המופלג מוה' ניסן דלדעתם הדבר פשוט שכוונת הנימוק"י דבאמת אשת אחיו שלא היה בעולמו אף כשהיתה מעוברת כ"ז שלא יצא לאויר העולם אסור כמבואר בסי' קנ"ז ס"א וא"כ שוב דברי הנימוק"י מבוארים דע"כ אין לחוש רק על זמן שעבר ימי עבורה דבעודה בימי עבורה עדיין היא בחזקת לשוק דהא עדיין הוה א"א שלא היה בעולמו ועיקר החשש הוא על לאחר זמן עבורה ואז שוב הוה שמא הפילה כבר ולא חיישי' רק לשמא תפיל עכ"ד ובאמה שהדברים מכוונים בל' הנימוק"י והריטב"א אף שבחידושי הרמב"ן מבואר דחיישי' שמא תפיל אבל ע"כ הוא כן. אמנם אחר העיון אמרתי דמ"מ י"ל דכל דחייש שמא תפיל לא עמדה בחזקת לשוק דהרי אם הפיל לאחר שיצא לאויר העולם שוב היא קיימ' בחזקת יבום וכל דחיישי' שמא תפיל שוב הו"ל בחזקת יבום וע"ז כ' הנימוק"י דמ"מ לאחר שתעבור זמן עבורה שוב הו"ל שמא הפילה וע"ז הקשה הנוב"י שפיר ואף דדברי הנוב"י בלשונו תמוה מ"מ כיון שגם מל' הרמב"ן משמע כן כמ"ש למעלה שוב ע"כ לומר כמ"ש ודו"ק:

והנה מצאתי בספר רגל ישרה בהגהות לאו"ח סי' שמ"ג שתמה על המ"א והכנה"ג ביו"ד כאן דהא כל שסופו לפרוש כפרוש דמי ואינו מקרי טומא' בלועה והביא מנזיר דף כ"א לענין רקב. ובאמת משם אינו ראי' כ"כ דיש לומר דדוקא לענין שלא יהיה כגופה משום דעובר ירך אמו אמרינן דסופו לפרוש אבל מ"מ טומא' בלועה מקרי ואינו טמא אמנם אני תמה דהא בחולין דף ע"ב אמרו דשאני עובר דסופו לצאת וכן פריך על טבעת ומשמע דהוה כפרוש ומ"מ קי"ל דהוה טומאה בלועה וא"כ יפה תמה המ"א ודו"ק וע' ביבמות דף ע"ח. ולכאור' קשה מהך דנזיר דאמרו דסופה לצאת הוה כמפרש פריש ובגוף דברי הש"ס דאמרו כיון דסופה לצאת לכאור' מזה ראי' למ"ש האחרונים דאם מתה כשהיא מעוברת צריכין לראות שיוציאו הולד ממנה דאל"כ כל שמתה היאך סופה לצאת ודו"ק וע' אבני מלואים סי' פ"ב מ"ש בזה:

שם אסור לכהן לכנס מה שהביא הש"ך בשם הרוקח דאשת כה מעוברת מותרת לכנס באהל המת דס"ס הוא שמא היא נקבה או נפל הוא ראיתי במג"א סי' שמ"ג ס"ק ב' שתמה בזה דת"ל דמותר משום דטהרה בלועה אינה מטמא' כדאיתא במשנה ה' פ"ז דאהלות ובחולין פ"ד וכ"פ הרמב"ם סוף הלכות טומאת המת דלא כר"ע וכ"ד הראב"ד וצ"ע עכ"ל. והנה לאחר שעיינתי שם תמהתי דהמעיין ברבינו פכ"ה מטומאת המת הלכה י"ב יראה אדרבא שרבינו לא פסק דטהר' בלועה אינה מטמא' ואדרבא ביאר שם בהדיא דלכך מן החור' אינו מטמא דמגע בית הסתרים הוא וכפי הנרא' פסק כר"ע דעובר במעי אשה טמא והיינו דניהו דמגע בית הסתרים אינו טמא במגע אבל במשא טמא והיסט בכלל משא והרי העובר נישא ע"י אמו וניסט על ידה וכמ"ש רבינו בפ"א מטומאת המת ה"ח ואף דביאר שם דאם נבלע הטומא' בתוך מעיו אינו לא נוגע ולא נושא היינו בטומא' הנבלע בתוך המעיים אבל טהר' הנבלע שם פשיטא דמתטמא מן האם במשא דהאם נושא הולד ואדרבא הטהר' היא בלוע. ובאמת שגם במ"ש רבינו דהנבלע בתוך המעיים אינו לא נוגע ולא נושא אף שכתב הכ"מ שכן הוא בנדה דף מ"ב אבל צ"ע דהרי בזה נחלקו אביי ורבא אם מקום נבלת עוף טהור אם מקרי בלע או בית הסתרים ואביי ס"ל שהיא בלוע ורבא ס"ל דמגע בית הסתרים הוא ומטמא במשא וכפי הנרא' הלכה כרבא לגבי אביי אם לא שנאמר דבזה הלכה כאביי משום דתניא כוותיה ואינו בכלל פלוגתא דאביי ורבא משום דתניא כוותיה וכעין זה כתבו התוס' לענין פלוגתת ר"י ור"ל אבל זה דחוק מאד דמנ"ל לרבינו להורות כן וע' בתוס' שם שישבו הת"כ אליבא דרבא ע"ש בד"ה יצתה וצ"ע. יהיה איך שיהיה עכ"פ כפי הנרא' פסק רבינו כר"ע דעובר במעי אשה טמא וכן ציין המרשים בעין משפט פכ"ה מטומאת המת ה"ח אבל המעיין שם יראה דאין ענינו לזה דשם בשנפתח הרחם הוא ואדרבא בהלכה י"ב מבואר בשתי טבעות דאינו מטמא האחרת אף שנוגעים זה בזה. אמנם בכ"ז העיקר הטעם משום דמגע בית הסתרים הוא ולא בשביל דבלוע הוא ונ"מ לענין משא וע"כ צ"ע בזה. וראיתי בגליון הש"ע שלי באו"ח שציינתי על קושית המג"א הנ"ל שכבר קדמו בשו"ת רדב"ז ח"א סי' ר' וכעת אינו ת"י:

והנה בשו"ת נודע ביהוד' מהד"ת חלק יו"ד סי' ר"י הקשה הרב השואל קושי' עצומה על דברת הרוקח הנ"ל דמחשב לספק שמא נפל הוא ותמה דהרי קיי"ל דביצת' מליא' חוששת הרי דלא מחשב לס"ס ע"ש מה שהאריך בזה הנוב"י. ולפענ"ד ל"ק דהרי באמת צריך להבין גוף המשנה דביצאתה מליאה חוששת ולמה לא חוששת בלא יצאת מליאה בהיתה לה חמות כדחוששת בצרת' וע"כ צ"ל כמ"ש הנימוק"י דבשלמא כשלא יצאתה מליאה א"כ שפיר הוה ס"ס שמא נפל הוא דבשלמא כשיצאתה מליאה א"כ כל שעבר שיעור זמן יציאת' ולד לאויר העולם א"כ אתה צריך לומר שמא הפילה כבר זה היה כשמא מת דלא חיישינן אבל כ"ז שלא נודע אם היתה מעוברת א"כ שפיר אמרינן דאף שתעבר שמא תפיל ול"ש לשער בזמן יציאת הולד דזה דוקא כשנתעבר' כבר ורק דחיישת שמא הפילה דאם לא הפילה בלי ספק כבר ילדה דכבר עבר זמן העיבור וא"כ צריך אתה לומר שמא הפילה זה הוה כמת כבר ולא חיישינן אבל כ"ז שלא נודע שנתעבר' הוה תמיד חשש שמא תפיל וזה חיישינן וז"ב מאד לדעתי בכוונה הנימוק"י ומ"ש הנימוק"י דלשמא תפיל לא חיישינן דכיון שיצאתה מליאה ועבר זמן לידת' אין אומרים שמא הפילה הרי אף לשמא תפיל לא חיישינן היינו דהנימוק"י בא שם לומר דבעודה מעוברת היא בחזקת איסור לשוק וע"ז בא לומר דלא נימא כיון דחיישינן שמא תפיל א"כ היא בחזקת היתר לשוק ע"ז אמר דכיון דכל ההיתר הוא כשיכלה זמן עיבור דכ"ז שהיא מעוברת ודאי אסורה לשוק וכל שיכלה זמן עיבור שוב הו"ל שמא הפילה כבר וע"ז לא חיישינן וא"כ ממילא בעודה מעוברת היא בחזקת איסור לשוק וז"ב והשואל והנוב"י שם האריכו בדברי הנימוק"י הנ"ל ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר. ומעתה ממילא ל"ק על הרוקח דזה דוקא שם דיצאת' מליאה וא"כ כבר עבר זמן העיבור והו"ל חשש דשמא הפילה וזה לא חיישינן אבל בהך דרוקח דאני דנין לענין לכנס באהל המת בעודה מעוברת בזה שפיר כל שיש ספק שמא תפיל ושמא נקבה שפיר הו"ל ס"ס גמור דלשמא תפיל חיישינן כדחיישינן בשמא ימות. ובזה מיושב מה שהקש' הנוב"י מהא דכתב הרמב"ם בפ"ה מתרומות ה"ד שאם היה העובר חלל אוכלין העבדים בשביל האחים וכתב הכ"מ משום דהוה ס"ס שמא נפל הוא ושמא נקיבה הרי דחשבינן לס"ס שמא נפל ולפמ"ש אתי שפיר דשם בעודה מעוברת יש חשש שמא תפיל דהו"ל כשמא ימות דחיישינן וז"ב ונכון ומהתימה על הנוב"י דלא ירד לחילוק זה אף שהי' עמו והשיא כוונת הנימוק"י לד"א ומ"ש שם דלהרמב"ם ע"כ ס"ל כשנויא דהתוס' ביבמות דף ס"ז דגם שמא כבר הוא נפל חיישינן ע"ש והמעיין יראה שאינו מוכרח ודו"ק. ומיהו בגוף דברי הנימוק"י דכתב דלשמא הפילה לא חיישינן משמע דלשמ' תפיל חיישינן וכ"כ בחידושי רשב"א בהדי' הדבר תלוי בפלוגתת הר"מ מיוני ור"ת ולר"ת ל"ח לשמ' תפיל כמו דל"ח לשמ' יקדש דכל שעה ושעה הוה כקידש כבר וה"ה כאן דכל שעה ושעה הו"ל כהפילה כבר ואולי זה כוונת הנימוק"י דל"ח שמא תפיל דכיון שיצתה מלאה ועבר זמן לדתה אין אומרים שמא הפילה הרי שלא סיים אין אומרים שמא תפיל ועמד בזה הנוב"י ולפמ"ש א"ש דכוונת הנימוק"י היא כיון דלשמ' הפילה לא חיישינן שוב גם לשמא תפיל לא חיישינן דכל שעה ושעה הו"ל הפילה כבר וז"ב ודברי הרשב"א שחילק בזה משמע דס"ל כמהר"מ יוני. אמנם באמת יש לחלק דבשלמ' שמא קידש ושמא יקדש שהיה סברת הנימוק"י דאם ל"ח לשמה קידש גם שמא יקדש הו"ל קידם אבל שמא הפילה ושמא תפיל ל"ד דבשלמ' כל שכבר עבר זמן עבורה מהראוי לומר דרוב ולד מעלייא ילדן אבל כ"ז שהיא מעוברת יש כמה מקרים שהנשים מפילות בעודן מעוברות טפי משכבר הגיע זמן עוברה וא"כ לא שייך לומר דבכל שעה ושעה הו"ל הפילה דבעוד לא הגיע זמנה גם שמא הפילה חיישינן ודו"ק היטב כי יש להאריך בזה בכמה סוגיות ודו"ק. ומצאתי בריטב"א בחידושיו לע"ז דף כ"ז שכתב לפרש דלכך לכתחלה חיישינן שמא ירבעה ובדיעבד לא חיישינן שמא רבעה דלשמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ותיתי לי שכן עלה במחשבה לפני בלמדי הסוגי' שם וצ"ע בזה לפי סברת הר"מ מיוני והר"ת וכמ"ש הנוב"י בכוונתם ואולי גם שם הגוי עלול ומצוי שירבע לכך חיישינן ודו"ק וע' ביבמות ס"ט ע"ב ולתרומה לא חשו והתניא הרי זה גיטך ובספר ערוך לנר מקשה דלישני שמא ימות חיישינן והשבתי דשם קאי לאביי דלא מחלק כן ודו"ק:

אמנם בגוף דברי הרוקח תמהני דמה חשש יש בזה דעל מי מוטל החשש דעל הקטן בעודו במעי אמו בודאי ליכא חשש כלל ואף אם נימא דהגדולים מוזהרין על הקטנים לענין טומאה וכדעת הטור סי' שע"ג אפ"ה זה דוקא על הכהנים שמצווין להפריש אבל הנשים אינם מצוות בזה והרי כתב המג"א סי' שמ"ג דאמו אינה מצוה על החינוך ואף לפמ"ש בגליון המג"א שלי דבחגיגה דף ב' משמע ברש"י דגם היא מצווה היינו בהגיע לחינוך ולא בלא הגיע ומכ"ש בעודו במעי אמו ומיהו יש לומר דזה הוה כספי בידים דמה שהולכת עמו לאהל המת הו"ל כספי בידים אבל זה אינו ברור דהיא הולכת וממילא העובר עמה אבל לא הוה ספי בידים ועכ"פ אף אם נימא דהו"ל ספי בידים י"ל דברי הרוקח דלכך כתב דהו"ל ס"ס דאף דביצת' מלאה חוששת היינו דמדרבנן חיישינן דרוב ולד מעליא ילדן ובאיסור דרבנן כבר נודע דעת הרשב"א דמותר לספות בידים ובלא"ה יש לומר דבאמת טהרה בלועה היא וכקושית המג"א הנ"ל ורק לפי מה דאמרו בחולין דף ע"ב דחיישינן שמא תוציא ראשה חוץ לפרוזדור וכאן ל"ש דאשה מרגשת בעצמה דניהו דתרגיש אבל מה תעשה אם תרגיש הא תיכף תטמא בעודה שם ומה יועיל לה ההרגש' וז"ב בישוב קושית המג"א. אך לפמ"ש עדיין יקשה דבאמת הא לא הגיע לחינוך ואמו אינה מצווה להפריש ול"ש לומר דהו"ל ספי בידים דזה אינו דבאיסור דרבנן דאין כאן רק חשש שמא תרגיש ובזה גם למספי בידים מותר וצ"ע בכל מ"ש כי אף שהדברים נאמרים במושכל לא עמדתי על כור המבחן אם על יסוד האמת הטבעו יסודותיהם:

והנה במ"ש למעלה בשם הרשב"א והנימוק"י לחלק בין שמא הפילה ל"ח ובין שמא תפיל דחיישינן דהוה כשמא ימות הנה מצאתי דבר נפלא בחידושי הרמב"ן והר"ן בנדה דף ל"ו ע"ב בהא דאמרו המקשה נדה רב אמר נדה ליומא ושמואל אמר חיישינן שמא נשפה ור' יצחק אמר המקש' אינה כלום והקשו שם הרמב"ן והר"ן דרב ור' יצחק אמאי לא חיישי שמא תשפה הא לשמא ימות חיישינן וכתבו דהתם חיישינן כיון שסופו למות וסופו של נוד להבקע אבל כאן אדרבא כל שמקרבת לנדתה דרכה להקשות יותר ע"ש. הנה למדנו מדבריהם הקדושים דע"כ לא חיישינן שמא ימות רק בדבר שסופו להתקלקל בודאי כמו אדם שסופו למות ונוד סופו להבקע אבל כל שאין ברור שסופו להתקלקל לא חיישינן ולפ"ז גם לשמא תפיל ל"ח דאדרב' רוב יולדות בני קיימ' הם כל שיכלו חדשיו וכל מה שמקריב ומתרבה הימים בודאי לא חיישינן שמא תפיל כיון דעכ"פ אינו בודאי שתפיל (ובזה יש לקיים מ"ש הרב השואל בנוב"י ול"ק מה שהקשה הנוב"י שם ודו"ק היטב) ובזה לפענ"ד שוב אין מקום לדברי הרר"מ עיוני שכתב לחדש דשמ' יקדש חיישינן ובאמת אינו ענין לשמא ימות דשם בודאי ימות באיזה זמן משא"כ קידושין אולי לא יקרה לפניו לקדש כלל באותו דרך מה"ת לחוש לקידושין ומי יגלה עפר מעיני ש"ב הגאון בעל נוב"י מהד"ק חיו"ד סי' נ"ה נ"ו שחידש סברא הלז וביאר הטעם דשמ' ימות משום דסופו למות ותפסו הגאון השואל הרב בעל בית מאיר ממחלוקת הר"מ מיוני ור"ת וכמה נדחק הגאון בסברת הרר"מ ור"ת ע"ש בסי' נ"ו. ובאמת הרמב"ן והר"ן כתבו כסברתו זאת ולסברתם לענין סמוך לווסת ג"כ חיישינן מן התורה דשם בודאי הוה שמא ימות דכל שמתקרב יותר להווסת בודאי חיישינן שמא תראה ומהתימה על הרמב"ן דבקידושין גבי מחלוקת הר"מ מיוני ור"ת כתב הוא בעצמו בחידושיו לקידושין כסברת הר"מ ודחה דברי ר"ה ע"ש. ולפמ"ש בנדה אין מקום כלל לסברת הר"מ ואולי מסתבר להרמב"ן דכל פנויה ודאי סופה להתקדש וכל אשר ירבו הימים בודאי יקדשה אביה אבל אינו מוכרח דאולי לא יקרה לפניו שידוך הגון וב"כ תתבגר ואין לו רשות עליה וצ"ע עכ"פ סברת הנוב"י מבוארת ובזה יש ליישב קושית התוס' בנדה דף ט' אלא שכבר הנוב"י בעצמו הרגיש בזה וגם במגן גבורים סי' ג' מבואר בזה ע"כ דבריי מעטים והמעיין ברמב"ן ור"ן ימצא שיש להוסיף נופך דכל שיש חרדה ל"ש שסופ' שתרא' דכל שמתקרבת החרדה לזמן ווסתה החרד' מסלק הדמים ודו"ק. ובגוף קושית הקדמונים דלמה לא חיישו רב ורי"ל לשמ' תשפה לפענ"ד כיון דהיא מעוברת ואין דרכה לראות דם נדות והב"ח בסי' ק' בתשובותיו כתב שזה מופת ברור מדפירסה נדה ע"כ לאו מעוברת היא ואם כי האחרונים השיגו עליו והארכתי בזה בתשוב' אבל עכ"פ סברא טובה היא דלא נחוש לשמא תשפה ולהחזיק בדם נדות וז"ב לפענ"ד לולא פיות קדושים הרמב"ן והר"ן. ובזה נלפענ"ד להבין סברת הר"מ מיוני ור"ת שהנוב"י נדחק מאד לפרש דבריהם לפי כוונתו וגם אני כתבתי בזה הענין והארכתי בתשוב' מיוחדת והנה סברת הר"מ כבר כתבתי דהוא אמר שגם חזקת פנויה ל"ש דסופ' להתקדש ור"ת השיב דכל הענין דחיישינן שמא ימות הוא משום דסופו למות וכמ"ש הרמב"ן והר"ן וכן זכה לזה הנוב"י. אך באמת הדבר צ"ב דהא הט"ז בסי' שצ"ו האריך ג"כ דחזקה חי אינו חשוב חזקה דסופו למות ומ"מ כ"ז שתי היא חזקה אלימתא רק דכל שמת ואנו מסופקים איזה זמן הי' מחזיקין למפרע וא"כ מכ"ש דל"ח שמא ימות דכעת יש לו חזקת חי טובה ובריאה אך נ"ל דשם דאסר' שעה אחת לפני מותו וא"כ כשחיישינן שמא ימות בשעה זו א"כ לא מרעינן חזקת חי כעת רק דאם ימות אח"כ תאסר שעה אחת למפרע וכל שימות אח"כ שוב חיישינן למפרע דכל שאינו סותר חזקת חי דהשתא לא חיישינן שמא ימות אבל בקידושין דכל שעה היא בחזקת שאינ' מקודשת שוב ל"ח שמא יקדש ומה נכבדו בזה דברי התוס' ביומא דף נ"ה שהביא הנוב"י מהד"ת סי' ק"ג ע"ש ולדברי אתי שפיר ודו"ק כי קצרתי:

והנה בירושלמי פ"ג דגיטין ה"ה אמרו תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותיים ר"י ור"ש אוסרים שמא תבקע הנוד וההיא מתניתא לא כר"י ור"ש אמר ר"ז תמן למפרע נתקלקלה ברם הכא מכן והילך נקלקל ושמעתי שבמשניות עם הגהות הגאון מוהר"ע איגר ז"ל פירש עפ"י שיטת ר"ת דכיון דלמפרע הוה כמו שמא מת משא"כ כאן דמכן ולהבא הוה כמו שמא ימות ולכאור' הוטב בעיני אבל לאחר העיון לא הבינותי דבאמת שמא תבקע הנוד הוה שמא ימות כמ"ש בגיטין דף כ"ח ע"ב וגם מה חילוק יש בין בקיעת הנוד לקלקול התרומ' וגם הא ר"א עכ"פ מחמיר מעל"ע קודם והרי זה הוה שמא ימות ול"ח ומכ"ש לרבנן דחשו יותר וצע"ג. שוב מצאתי בנוב"י עצמו בס"ק נ"ו שפירש דברי הירושלמי לשיטת ר"ת ולפענ"ד צ"ע גם לפי פירושו שהסביר דברי ר"ת ג"כ אין נכון פירושו בירושלמי. שוב ראיתי דהנוב"י לא כוון לירושלמי הלכה ה' הנ"ל רק להלכ' ג' שם ושם מבואר דזה חלוקו של רבא בש"ס דילן ולדעתי גם הגאון מוהר"ע איגר ז"ל כוון לירושלמי הלז ולא להלכה ה' הנ"ל ואתי שפיר דבריו והשומע שמע וטעה והרב מוהר"מ כהנא אבד"ק טאסט הקשה במ"ש התוס' גיטין ל"ג דמוקמינן בחזקת שלא ישאל והקשה דהא הו"ל שמא ימות. והשבתי דזה אינו דשם צריך לעשות מעש' חדש משא"כ שמא ימות דהוא ממיל' ועיין תוס' מכות ט"ו וגם אינו עלול לשאול וכמ"ש למעל' גם מה שאמר דשמ' ימות אינו רק חשש דרבנן הנה מהרמב"ן והר"ן בנדה ל"ו הנ"ל משמע דהוא מן התור' ומ"ש הוא ראי' מיבמות ס"ט ע"ב לק"מ דשם מקשה מתרומ' אתרומה. אף דהבחנ' דרבנן אבל התרומ' דאורייתא וגם יש לומר דשם קאי למאן דחייש שמא ימות ודו"ק. וע' בע"ז דף כ"ג דאמר רבינא דשאני בין לכתחל' בין דיעבד ו עלה במחשבתו דהוה כמו שמא מת שמא ימות ומצאתי ת"ל בריטב"א כן ושם לא שייך דעלול לכך וצ"ע:

שם בהג"ה אלא א"כ יכול לעמוד בלא סמיכה עט"ז שהאריך בטומא' שהלכה לבהכ"נ של נשים דרך חלון וצוה מורה אחד לסתום החלון באותו פרוכת קטן שתלוי בקרסי הברזל שהיא לצניעות וע"ז כתב שטעה בשתים חדא דמבואר במשנה פ"ח דאהלות דסדין ומחצלת העשויין כאהלים שחוצץ ואם אינם עשויים כאהלים אין חוצץ ופירש הריש דהיינו שאין עשוי כאהל אלא מתוח בלבד ואין להם שפוע אהלים וכ"כ הרמב"ם פי"ג מטומאת המת ועוד טעות שני דאותו פרוכת הברזל עושה הקיום ובזה אינו מועיל חציצה בפני הטומא' ע"ש שהאריך. והנה על הפן השני האריך בנקה"כ ליישב אבל בטעם הראשון לא כתב דבר אבל לפענ"ד במחכ"ת הט"ז לא ידעתי דהרי באותו פרק במשנה ד' מבואר דסריג' שבחלונות דחוצצות וביאר הרמב"ם בהדי' בהלכה ח' שם שהיה מתוח בחלון וסתמו ע"ש הרי דחוצצות אף שאינו עושה אהל וע"כ צ"ל דחילוק יש בין דבר שדרכו לעמוד מתוח כמו בחלונות שעשוי לזה וא"כ חוצץ כל שמתוח בלבד אף שאינו אהל משא"כ במחצלת וסדין כל שאין עשוי כאהל אין דרכו להניח כך והוה מתוח בלבד ולכך אינו חוצץ וז"ב לפענ"ד ודו"ק והנה בפן השני שהאריך הט"ז ונקה"כ השיב עליו ראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' צ"ד שהאריך הרבה בזה. והנה מ"ש דא"א לומר כהבנת הראב"ד פי"ג מטומאת המת ה"ר בדברי הרמב"ם דהרמב"ם ס"ל דכל כלי אף כלי גללים וכדומ' שאינם מקבלים טומא' אינם חוצצין כל ששם כלי עליו לפ"ז יקשה מה פריך הש"ס בב"ב דף כ' האי חבית היכי דמי אי פומא לבר הא היא גופא תיחוץ דהא כ"ח אינו מטמא מגבו ומאי קושי' הא מ"מ שם כלי עליה ואינו חוצץ וע"כ דגם הרמב"ם ס"ל דאינו חוצץ כל שמבטל ליה ושם מיירי במבטלו כמ"ש התוס' ד"ה היא גופא. ולפענ"ד אין ראי' משם דכיון שמיירי שהגרוגרות בכלי והתריפו הגרוגרות והחביות נתקלקל עד שמבטלו וא"כ פשיט' דאין שם כלי עליה ובשלמ' אם חזי לתשמישו שפיר יש לומר דאף שאינו מקבל טומאה מ"מ כל ששם כלי עליה אינו חוצץ אבל כל שהיא מלא גרוגרות והתריפו ונתקלקל הכלי פשיטא דאין שם כלי עליו וחוצץ וז"ב כשמש לדעתי והא דאצטריך לומר דכ"ח אינו מטמא מגבו ואוקמ' בחבית של מתכת דמטמ' מגבו והא מ"מ אין שם כלי עליו וא"כ אינו מקבל טומא' ז"א דכל שהיה יכול להיות מקבל טומא' מגבו א"כ ניהו דאינו חזי בפנים מ"מ לא בטל להיות מקבל טומא' בחוץ והתורה העידה על כלי חרס אפילו מלאה וכו' לזה אמר כיון שמגבו אינו מטמא ורק מבפנים הוא מקבל טומא' מאוירו וכל שנתקלקל בפנים עד שמבטלו פשיט' דל"מ כלי וז"ב והוא נדחק שם דהוה ככלי מוקף צמיד פתיל וזה דוחק גדול ומ"ש נכון ת"ל וצ"ע בפיהמ"ש לרבינו בפ"ו מאהלות משנה ב' משמע דס"ל לרבינו ז"ל דדוקא כלי המקבל טומא' הוא דאינו חוצץ ע"ש היטב ודו"ק ולא כמו שכתב בחיבורו גם מה שהאריך שם דאיך נכרי חוצץ בחלון הא אדם אינו חוצץ אף שמבטלו ע"ש. הנה אף אם נימא כן מה שאינו מוכרח ויש לדחות מ"מ כל הטעם דאינו חוצץ דניהו דהוא מבטל ליה כיון שיכול להלך אף שקשור וכפות יוכל להתיר עצמו ל"ש ביטול בזה אבל כיון דמוקי שם בחבושי מלכות שאין שום אדם יכול להתירו וכמ"ש רבינו פט"ו מטומאת המת ה"ב פשיט' דחוצץ דשפיר מבטל התם והו"ל חציצה מעליות' ודו"ק. וראיתי בנוב"י שם סי' צ"ה שנשאל על דלת של זכוכית אם חוצץ בפני הטומא' והשיב דכיון דעשוי להשתמש עם הקרקע אינו מקבל טומאה ובלא"ה הו"ל פשוטי כלי זכוכית דאינו מקבל טומא' ומשמע דלטעם הראשון כל שאינו מקבל טומא' חוצץ אף שהוא כלי. ובזה נפל ברבבוותא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל וגם בפשוטי כלי עץ יש לומר דכל דשם כלי עליו אף שהוא פשוט מ"מ אינו חוצץ וצ"ע גם בסי' צ"ו שם שכתב כיון דאינו מקבל טומא' רק מדרבנן חוצץ והא עכ"פ כלי הוה ואינו חוצץ. והנה בט"ז ס"ק י' הביא בשם הדריש' שהיה מת עמו בבית וצוה להוציאו ולהניחו במרתף שתחת הבית ופתח המרתף לצד חוץ ולא היה גג ע"ג המרתף וכו' וע' בט"ז מ"ש בזה דנקבי הגג אטום אין מצטרפות ולא זכיתי להבין ההיתר של הדריש' דכפי הנרא' עיקר ההיתר הוא דכל שיש פותח טפח לצד חוץ הטומא' סופה לצאת דרך שם וא"כ לאיזה צורך כתב שלא היה גג ע"ג המרתף ומה מועיל זאת סוף סוף כיון שהוא תחת הבית מטמא כל הבית וע"כ צ"ל דמיירי שהיה כל הבית סגור וכל הדלתות שהי' הכהנים בו סגורים ורק שסוף הטומא' לצאת וכל שיש פותח טפח היה יכול לצאת דרך שם וא"כ למה לי שאין גג למעלה ע"ג המרתף. ובאמת כפי מ"ש היה מקום ליישב קושית הט"ז עליו. אבל גוף דברי הדריש' צ"ע בספרו ומן האמור אני תמה על מה שכתב בספר ארבעה טורי אבן להגאון מוהר"א אבד"ק אמשטרדם ז"ל סי' י"ג שנשאל כשיש מת בבית ב"מ עושין כעין תיבה ארוכה בלא שוליים ונותנין אותה על המת ומכסים עליה בדף כמו כיסוי תיבה ומדבקים אותה במסמרי עץ ונראית כמו תיבה כפויה על פיה ושוליה למעלה ועשו בה נקבים בין מלמעל' בין מן הצד כדי שיכנס בהן אויר להתקרר שלא יסריח המת והכהנים עוברים ושבים בכל האהל חוץ מן החדר ההוא והוא האריך לאסור כיון שהוא תחת האהל רש נקבים א"כ הטומא' יוצא מהנקבים אף שאין בה פותח טפח כמ"ש הרא"ש בהלכות קטנות וכן קי"ל בסי' שע"א והנה אם הי' הכהנים סוגרים דלתיהם ופתחיהם הי' נ"ל להיתר דהוה דומיא דמעש' של הדריש' ובלבד שיהיה לאותו החדר פתח פתוח לחוץ ומ"ש בדברי התוס' בשבת דף מ"ד המעיין שם במהרש"א ובדברי התוס' יראה דאין החילוק בין התירוצים כמ"ש הוא ז"ל והחילוק פשוט ונגלה כמ"ש המהרש"א. איברא דגוף קושית התוס' ורש"י שם שהקשו דאם הכניסו אותו לבית יהיה טמא בשביל הבית לא זכיתי להבין דהא אהל מציל ואם הטומא' בבית כל מה שבתוך האהל טהור כמ"ש הרמב"ם פ"ק מטומאת המת ה"א ונתקשיתי בזה מאד עד שראיתי בפ"י שהרגיש קצת בזה. וכפי הנרא' רצה להציל דרש"י ותוס' פירשו דהשידה ותיבה מגדל לא היה להם כיסוי מלמעלה וזה דחוק דסתם שידה מכוסה מלמעלה כדקאמר בנזיר כגון שבא בשידה תיבה ומגדל ופרע ראש המעזיבה ע"ש בדף מ"ד וצ"ע בכ"ז שבתי וראיתי שמקורו של רבינו שכתב דאהל מציל כתב הכ"מ דמקורו מפ"ד דאהלות גבי מגדל ופ"ט גבי כוורת ובאמת שם מיירי באהל הבא במדה דאינו מקבל טומא' ולכך חוצץ וכן בכוורת מיירי באופן זה כמ"ש רבינו בפירוש המשניות וע' בפי"ח מטומאת המת הלכה ד' ובכ"מ ופי"ט שם ה"א ובכ"מ ועיין בהר"ש שם ושם. ולפ"ז יש לומר דלפמ"ש הריש בפרק מגדל משנה א' דהא דבפ"י דכלים בעי צמיד פתיל וכאן סגי אף בלי צמיד פתיל משום דכאן מיירי כשדלתותיה מחופות או מכוסה בנסר מהני בלא צמיד פתיל ע"ש ולפ"ז יש לומר דמוכני לא מיירי כשמחופות או מכוסה בנסר ולכך מטמא באהל המת אך זה דחוק ועדיין מקשה למה לא אוקמה במכוסה בנסר ומציל וגם דברי רבינו עצמו צ"ע דא"כ משמע דמיירי בכה"ג בפ"כ שכתב שאהל מציל דהיינו כשבא במדה ולא ביארו רבינו. וגם לפ"ז נצטרך לומר דאף בבא במדה אם הטומא' באה להפנימי נטמא האהל החיצון ומדברי הראב"ד לא נראה כן שהרי הגיה על מ"ש בפ"כ דאם הטומא' בפנימי היינו באהל שהיא מקבל טומא' והרי רבינו ע"כ מיירי באינו מקבל טומא' דאל"כ ריש' כמי והיה לו להשיג על הרישא מיהו יש לומר דמשיג בסיפא שמשם מוכח דרישא מיירי כן ולפ"ז לשיטת הראב"ד צ"ל דאין חילוק בין פנימי לחיצון רק דכל שאהל הוא מקבל טומא' אינו מציל ואל"כ מציל והתוספת' שמשם ליקח דברי רבינו שיש חילוק בין למנוע הטומא' ובין להוציא לא ס"ל להראב"ד דבלא"ה חסרון יש בה כמ"ש הכ"מ ואם כנים אנחנו בזה יתיישב מ"ש במשנ' דמגדל וכוורת הטעם שדרך הטומא' לצאת ואין דרכה להכניס ותמה בארבע' טורי אבן הנ"ל דלמה לי טעם זה הא אהל בתוך אהל טמא לשיטת רבינו ומ"ש הוא בזה לפענ"ד דבריו אינם נכונים למעיין בעומק הענין ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמיירי באהלים הבאים במדה ואפ"ה אם הטומא' בפנימי דטמא החיצון וקשה הא אינם מקבלים טומא' ולמה לא תחוץ ועכצ"ל דניהו דאינו מקבל טומא' כל ששם אהל עליו אינו חוצץ וכשיטת רבינו לענין כלים שאף שאינם מקבלים טומא' אינו חוצץ כמ"ש בפי"ג מטומאת המת ה"ד וא"כ למה כשהטומא' בחוץ אינו טמא מה שבאהל הפנימי לזה הוצרך המשנ' לתת טעם שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס וא"כ התוספת' והמשנ' מסכימים לשיט' אחת כנ"ל ברור לשיטת רבינו. ולפ"ז באהל שאינו בא במדה אף הפנימי נטמא כנלפענ"ד אלא שכ"ז צ"ע לפי שלא ראיתי לאחד שיבאר הדברים האלו וד' אלקים יגיה חשכי ואף שרבינו בפי"ג שם ס"ל דבכלים הבאים במדה חוצצין היינו שחוצצין מלהביא הטומא' למקום אחר ולא מיירי שם שהטומא' בתוך הכלי שיוצי' לחוץ ע"ש היטב ועדיין צ"ע בכ"ז ובעוה"ר אהלות הם יקרות בעוה"ז ואין אתנו יודע עד מה. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת פ"י ח"ב סי' צ"ג שכתב דדברי הדרישה נכונים והביא שגם בשו"ת עה"ג סי' ס"ב כתב כדבריו ותמה על שלא הזכיר עבוה"ג דברי הט"ז ובאמת שלא ראה דברי עבוה"ג בחידושיו והגהותיו על הט"ז שם משיג על הט"ז ומ"ש על דברת הט"ז שהקשה המשניות אהדדי וע"ז כתב דאין ענין מנעול שקבוע בדלת והדלת מחובר לארץ משא"כ מפתח שהוא כלי ע"ש שהאריך דכל דבר שעיקר עשייתו להיות דבוק בארץ אינו מטמא אף קודם שנקבע בארץ. הנה הדברים נכונים וכבר הארכתי בזה בשו"ת לענין מקוה אחת והבאתי שו"ת בעל מנחת יעקב הנספח לספרו תורת השלמים ע"ש ועיין בפ"מ שהביא ראי' ממ"א סי' ש"ח ס"ק ט' ובט"ז שם סי' שי"ג דכתבו דהחלונות והקוואטירין אסור ליקח בשבת דהו"ל כמחובר. ובאמת שלפענ"ד אין ענינו לזה דשם עיקר ענינו משום דהו"ל כמחובר וכאן בעינן שיהיה נעשה לקבוע בארץ ויצא מתורת כלי וגם מ"ש הפ"מ דווילון כיון שמחובר לבית חוצץ לפענ"ד לא נהירא ועיין בשו"ת שער אפרים ועיין תשב"ץ ח"ג סי' א' שביאר בהדיא דסתימת סוכה בחלון מועיל אם אין ביניהם אויר כמלא מקדח וזה מבואר שלא כמ"ש הט"ז בפן הא' דבעינן שיהיה אהל ולא כשמתוח בשוה ע"ש ועמ"ש התשב"ץ סי' כ"ג שם וצ"ע שלא הזכיר דברי התוס' ב"ב דף ק' ע"ב ד"ה ורומן שבעה ע"ש ועיין שו"ת חינוך בית יהודה סי' צ"ד ועש"ך ס"ק ב' שכתב דמצטרף לפותח טפח ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' צ"ג תמה ע"ז דהא זהו דוקא בחלון העשוי לתשמיש אבל בחלון העשוי לאורה סגי בפנדיין ע"ש ויפה כתב וכן מבואר בהדי' בשו"ת תשב"ץ הנ"ל סי' א' ודו"ק ועיין שו"ת דבר שמואל סי' רכ"ג ובסי' ר"ז ועיין בשו"ת ר' משה זכוותא סי' ט"ו ט"ז י"ז י"ח י"ט ועיין ט"ז ס"ק א' דבעי טפח במקום אחד ואם לאו הוה כסתימ' ואף דבעור האסלא מבואר דהעומד ג"כ מצטרף ונשאלתי בזה מהרב דק"ק גאליגא אור ליום ב' לך שנת כתר"ו ואמר דמטעם זה נשמט דין עור האסלא ברמב"ם דלא קיי"ל כן וז"א דלא ידחה הרמב"ם דין המבואר בתוספתא ובש"ס נחלקו בזה אי בעינן עומד מרובה על הפרוץ. אך לפענ"ד נרא' דלא כט"ז ודוקא בגמ"ג אסור דעשוי לכך שיהיה נקבים נקבים הוא דחשוב כסתום אבל בעור האסלא פשיט' דהעומד מצטרף אם אינו מרובה כיון דעשוי להיות פתוח הרבה. ובזה יתיישב גם קושיית הט"ז ס"ק יו"ד על הדריש' ודו"ק. ומה שהשמיט הרמב"ם הדין דעור האסלא הוא משום דאין נ"ע בזה דכשיש פותח טפח טמא ועומד מרובה או עומד כפרוץ הביא בה' סוכה ובכמה מקומות וא"צ להביא כנלפענ"ד:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה