אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שסט

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שסט

סימן שסח

ס"א הכהן מוזהר שלא לטמא למת ע' ספר בית הלל שכ' משמא דגמר' דבכורו' דף נ"ט בהא דאמרו במשנה אם הי' כהן מטמאהו וכו' ופריך איהו גופא היכי אזל ומשני בשאר טומאו' דלא מוזהר עלייהו ופירש"י כגון נבילו' ושרצים שאינו מוזהר עליהן ומזה הוציא דבשאר שרצים אינו מוזהר מלטמאות ובנו הרב בהגה"מ כ' מבואר בר"ה דף ט"ז דובנבלתם לא תגעו אינו רק ברגל ע"ש ובאמת שהיא לימוד ערוך בפי רבינו פט"ז מטומאת אוכלין ה"ט שאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת ועכ"מ שכתב בזה פשוט שלא הוזהר בתורה אלא מטומאת מת ואני תמה שלא הזכיר דברי הש"ס בבכורו' הנ"ל ובפרט דברי הש"ס בר"ה הנ"ל שהרי רבינו שם סמוך ונראה כתב שזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו הוא ברגל והוא מהש"ס הנ"ל וע' בספר שפתי חכמים על רש"י על פסוק ובנבלתם לא תגעו שנעלם ממנו כל זאת (ועיין בכוזרי מאמר שלישי סי' מ"ט וכפירוש של הגאון הנצח שם) אמנם בגוף דברי הש"ס בבכורות לכאורה קשה לי על מה דפריך איהו גופא היכא אזיל ולמה לא אמרו דבזה גופא נטמא במה שמזה מי הנדה והרי המזה מי הנדה יכבס בגדיו אך באמת זה אינו דהרי בנדה דף ט' אמרו דמזה היינו נוגע או נושא אבל המזה טהור וכן מבואר ברמב"ם פט"ו מפרה ה"א דדוקא הנוגע בהן והנושאן שלא לצורך הזאה הוא דמטמא אבל לא במזה ובאמת הנוגע אינו מטמא בגדים רק בנושא ודלא כרמב"ם ועכ"מ ומלמ"ל ואני תמה שלא הביאו ראיה מהא דאמרו בנדה שם וכן ביומא דף י"ד ועוד מזה בעי כיבוס ונוגע לא בעי כיבוס וע"ז מסיק דמאי מזה נושא אלמא דנושא הוא דבעי כיבוס ולא בנוגע ועכ"פ מזה טהור לגמרי. הן אמת דמדברי התוס' בפסחים דף ס"ט משמע דהמזה טמא שהרי הקשו בד"ה שמא ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ומטמא את המים ומשמע דהמזה טמא לר"א דכל שנושא לצורך הזאה אינו מטמא וראיתי בצל"ח שעמד בזה וכתב דזה שנושא ברה"ר ד' אמות אינו מקרי לצורך שהרי אפשר שיבא הטמא אליו ואני תמה דאף אם נסכים לסברא זו מה שאין לה מקור כלל כמ"ש עדן יקשה דא"כ משכחת לה שיטמ' הכהן במה שנושא המים להזו' דיכול הכהן לבא אליו ומצאתי בספר מרכבת המשנ' ח"א בהלכו' פרה אדומה פי"ד הח"י שעמד בזה על דברי התוס' וכ' דס"ל להתוס' דהנוש' מטמ' אף שהוא לצורך הזאה והנה האריך שם הרבה ויש לי כמה ענינים בדבריו ואכ"מ יע"ש בפט"ו מ"ש בזה ועכ"פ קשה טובא דא"כ משכחת לה בכה"ג דיטמ' הכהן ע"י שנושא להזות ולפענ"ד הי' נרא' דשם דחיישינן שמא יעביר ארבע אמות ברה"ר וילך אצל בקי ללמוד זה ודאי שאינו לצורך הזאה ובפרט שהוא זר ואין דרכו להזות א"כ הוה בודאי שלא לצורך הזאה ודו"ק היטב. ועכ"פ לדברי הצל"ח והמרכבת שעכ"פ משכחת לה שהנוש' יטמא אף שהוא לצורך הזאה יתיישב דברי המקנה ספ"ב דקידושין במה דקתני שם אפי' ישראל וכ' הוא דקאי גם על סיפא לענין הזאה דל"מ בכהן דאף שכר הזאה וקידוש מותר ליקח שמטמאתו מתרומתו ופשיט' שמתקדשת אלא אפי' ישראל עכ"פ שכר הבאה ומילוי מותר ליקח ולכך מקודשת ושאל אותי מופלג אחד מלומדי למד דנרא' דהבין דהמז' טמא וז"א דהמז' טהור וכדאמרו דהמז' הוא נושא ולפמ"ש התוס' אתי שפיר דגם המזה טמא כל שנושא אף שהיא לצורך הזאה וכמ"ש המרכבת וגם להצל"ח משכחת לה דלטמ' וכמ"ש אבל כבר כתבתי דדבריהם תמוהים ובלא"ה דברי המקנ' תמוהין דמ"ש מדעת' דנפשי' דקאי אפי' ישראל לענין הזאה ג"כ נעלם ממנו שכ"כ רש"י בבכורו' בהדי' דאפי' ישראל שאין דרכו להזו' ודוקא כהן דרכו להזו' והתוס' דחו דבריו דקאי על הריש' לענין תרומ' ועכ"פ פירושו בודאי אינו מוזכר והרי שם באותה משנה דאם הי' כהן מטמאהו ולא פירשו כן משום דהמז' אינו מטמא. והנה בגוף פירש"י שנדחק דקאי על הסיפ' לפענ"ד הי' לו לרש"י ראיה ברור' מהא דפריך בפסחים דף כ"ג והרי תרומה דרחמנ' אמר וכל זר לא יאכל קדש ותנן מערבין לישראל בתרומ' והדבר תמוה דלמה פריך משם דיש לדחו' דס"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצו' לאו להנו' נתנו טפי הי' לו להקשו' מהא דישראל מותר לקדש בתרומ' ומעשרו' וכדתנן אפי' ישראל וכבר נשאלתי ממופלג הנ"ל ולכאור' היא תימה רבה ולפמ"ש אתי שפיר דיש לפרש דקאי על הסיפ' לענין הזאה וכמ"ש רש"י ולכך הוצרך להקשו' משם ודו"ק. אמנם לפענ"ד נראה דבלא"ה ל"ק קושי' המופלג הנ"ל דבאמת צ"ב מה פריך הש"ס אתרומ' דמערבין והא עיקר הטעם דמערבין פירש"י בשביל דאי בעי מתשיל עלה והדר' לטבל' ויכול להפריש ממקום אחר וא"כ שוב אין קושי' דניהו דתרומ' אסור בהנא' אבל טבל לא אסור בהנא' דאינו קודש וא"כ שוב מותר לערב וצ"ל דעיקר הקושי' דלא שייך הואיל ואי בעי מתשיל כל דכעת אסור בהנא' ואינו שלו כלל רק אם מתשל עלה וא"כ היאך חל העירוב הא כעת אינו ראוי כלל ואטו אם יערב בפת שאינו שלו יהי' מותר הואיל ואי בעי קני לה זה לא אמרי' וע' תוס' פסחים דף מ"ו דהואיל ואי בעי פריק לא אמרי' דאטו יעבור על חמץ של עכו"ם הואיל ואי בעי קניא לי' ע"ש וה"ה בזה א"י לערב כ"ז שלא שאל ולפ"ז זהו לענין עירוב אבל לענין קידושין כיון דיש לו זכייה דאי בעי מתשל עליה והיא ג"כ יכולה למכרו לכהנים או שהיא כהנת ויכולה לאכלו וע' במקנ' שם וא"כ היא יכולה להנות בו אף שהוא אין לו זכייה בגויה מ"מ כל דיכול למתשל שוב הו"ל כשלו ולא גרע מאם קידש בדבר שאסור בהנא' והיא חולנית דנסתפק הרדב"ז כיון דלדידה שוה לה אף שלדידי' אינו שוה דיכול לקדש מכ"ש בזה וז"ב ודו"ק וע' מלמ"ל פ"ה מאישות. והנה במ"ש בשם הגה ספר בית הלל שמשיג על אביו שלמה לא הביא דברי הש"ס ערוך בר"ה דמבואר דאינן מוזהרין שלא ליגע בשאר טומאו' כגון נהילו' אני תמה אנה מצא זאת בר"ה שם דהרי לא אמרו שם רק דישראל אינן מוזהרין על טומאת נבלות דאמור אל הכהנים כתיב ומה טומא' חמורה לא הוזהרו רק הכהנים טומא' קלה לא כ"ש וא"כ אדרב' ה"א דגם בטומא' קלה אינו מוזהר רק הכהן והא דקרי ליה טומא' קלה לפי שאינו רק טומאת ערב ולכך הביא הב"ה ראיה מבכורו' דגם הכהן אינו מוזהר מלטמ' בנבלת בהמה וז"ב מאד והישראל אינו מוזהר רק ברגל. וראיתי באבן עזרא שכ' על פסוק ובנבלתם לא תגעו שהנוגע בזדון יש עליו מלקות כי הוא עבר על ל"ת ובמח"כ הרב לא כן הדין כי אין בזה מלקו' ואף ברגל אין בו מלקו' אף לשיטת הרמב"ם דס"ל פט"ז מט"א הי"ט שהוא בלאו מה"ת אבל אינו לוקה כמ"ש שם בהדי' ולדעת הרמב"ן אינו רק אסמכת' וע' מלמ"ל שם שהאריך בזה ומהתימ' על המלמ"ל שתמה על רש"י שלא הביא הך דובנבלתם לא תגעו שהוא אזהרה ברגל בפ' ראה ולא הביא בפ' שמיני ע"ש ובאמת שרש"י מביא בפ' שמיני על פסוק ובנבלתם לא תגעו:

והנה בגוף דברי הש"ס שלמד בר"ה דחייב אדם לטהר עצמו ברגל מדכתיב ובנבלתם לא תגעו לכאור' קשה מידי רגל כתיב בקרא. והנרא' בזה דהנה בפסוק כתיב מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו ולכאור' קשה למה שני בלישני' דעל בשר הזהיר שלא תאכלו ומשמע דעל נגיעה אינו עובר ואח"כ כתיב ובנבלתם לא תגעו וא"ל דבשר היינו כששחטו כדינו בסכין כשר ואינו נבלה דזה אינו דכל שאסור באכיל' שוב לא הועיל השחיט' לטהר מידי נבילה. אמנם באמת מבואר במשנ' חולין ר"פ העור והרוטב בדף קכ"א שם דישראל ששחט בהמה וחיה טמאה לעכו"ם אינו מטמא משום נבלה כל זמן שהיא מפרכסת דאהני' בה שחיטה של ישראל לטהר מידי נבילה עד שיתיז ראשו וע' ברמב"ם פ"ב מאה"ט וא"כ יש לומר דלכך אצטריך מבשרם לא תאכלו דהיינו כששחטו אבל בנבלתם לא תגעו. ומעתה ז"ש יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבלה והיינו בנבל' גמור' אבל כל ששחטו אינו מוזהר רק על הבשר וע"ז אמר דהרי רק הכהן מוזהר ולא ישראל וע"כ דקאי ברגל ואז מוזהר גם הישראל ולפ"ז שפיר ב' מבשרם לא תאכלו דמבשרם לא תאכלו קאי על כל השנה ובנבלתם לא תגעו קאי על הרגל ויתכן עוד יותר דהרי ברגל א"א לאשכוחי ששחטו הישראל לצורך עכו"ם דהא התור' אמרה לכם ולא לנכרים ולשיטת הרמב"ם לוקה ולשיטת התוס' עכ"פ הוא אסור מן התור' וע' לח"מ פ"א מיו"ט ומ"ש בגליון שם וא"כ שפיר מוכח דובנבלתם לא תגעו מיירי ברגל דאז א"א לאשכוחי שחיטה שאסור לשחוט ואף אם עבר ושחט פשיט' דבכה"ג לא הועיל השחיט' דכל שאסור לשחוט ודאי ל"מ וכל מלתא דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד לא מהני ואף דהמהרי"ט מחלק בזה בסי' ס"ט כאן לפענ"ד לא שייך כל החילוקים דבאמת אין במינו שחיטה ורק משום דבישראל שייך תורת שחיטה וכאן דלא הועיל השחיט' שוב בודאי ל"מ ויש להמתיק הדבר דכאן אם נימא דלא מועיל השחיט' הו"ל מקלקל גמור משא"כ אם תיקן להוצי' מידי נבלה לב"כ שוב מתקן יותר ובכה"ג בודאי מהראוי שלא יועיל כדי שיתקן האיסור וא"ל דא"כ כל שחיט' כן נימא דל"מ ואז הוה מקלקל דז"א דיש לומר דכיון דהוא כוון לתקן שוב הו"ל מקלקל ע"מ לתקן לפי מחשבתו משא"כ בזה וצ"ע בזה עכ"פ הדין דין אמת דכאן ל"מ ושפיר הוציאו מזה דקרא דובנבלתם לא תגעו מיירי ברגל ובזה מיושב מה דנקט חייב לטהר עצמו ברגל והי' לו למנקט קודם הרגל וע' בטורי אבן בר"ה שם ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הראיה רק ברגל עצמו דקודם הרגל משכחת לה שישחוט לעכו"ם ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית הט"א שם דהקש' דמנ"ל דאם נטמא כבר דמחוייב לטהר עצמו ונא עדיפי ישראל מכהנים שמוזהרים מלטמ' ואפ"ה יכולין לשהות בטומא' ובלבד שלא יכנסו למקדש. ולפמ"ש אתי שפיר דאם אינם מחוייבים לטהר עצמם ברגל כל שנטמאו כבר למה כתיב ובנבלתם לא תגעו והא אף בשחיט' משכחת לה וכגון שנשחט' לעכו"ם ואח"כ התיז ראשה דמטמא, וע"כ דמחוייב לטהר עצמו על הרגל וא"כ לא משכחת לה כלל דאם נטמא מקודם הרגל הרי טיהר עצמו והיאך צוה ובנבלתם לא תגעו והשת' טיהר עצמו מקודם מכ"ש שלא יטמא ברגל וע"כ דמיירי שנתנבל' מעצמ' וקמ"ל דברגל לא תגעו וז"ב כשמש:

והנה מן האמור מבואר דבזמן הזה לא שייך כלל המצו' דלטהר עצמו ברגל דגם להרמב"ם דס"ל דהוא מן התור' הוא רק בשביל שצריך לאכול שלמי חגיגה וצריך לכנס למקדש כמ"ש בהדי' ובעוה"ר בזמן הזה אין לנו לא מקדש ולא שלמי חגיג' וכ"כ הרא"ש והטור באו"ח סי' תר"ו בהדי' וע' בשאגת אריה סי' ס"ח וז"פ ובספר בית הלל לקמן סי' שע"ג תמה דלמה השמיטו הפוסקים הדין דחייב לטהר עצמו ברגל וגם דאשה אינה מצווה כמ"ש רש"י ביבמו' דף כ"ט בפירוש שני ולק"מ דבזמן הזה אין אנו מצווים בדין זה וכמ"ש וכן מצאתי בבאר היטב שהשיג עליו מטעם זה. אחר זמן רב מצאתי ברש"י ביומ' דף פ' ע"ב ד"ה ולא תטמאו שכ' דאין זו אזהרת טומא' דהא רק הכהנים הוזהרו ולא הישראלים ע"ש והיא תמוה דמשמע דהכהנים הוזהרו בטומאת נבלות ושקצים וזה אינו והתעורר בזה בהגהת הגאון מוהר"ע איגר ז"ל בגליון הש"ס. ולפענ"ד נרא' דכוונת רש"י דהך ולא תטמאו בהם אינו טומאת נגיעה דהרי אף אם הי' נוהג טומא' זה אינו רק בכהנים ולא בישראלים והרי הכתוב מזהיר לכל ישראל ולא תטמאו וע"כ דאינו טומאת נגיעה רק טומאת גופו ע"י שאוכל ממנו וזה לכל ישראל וע' רש"י בחולין דף ל"ד ובתוס' שם ד"ה והשלישי ובזה יש ליישב קושית התוס' שם על רש"י ודו"ק אחר זמן ראיתי בת"כ פ' ויקרא עם הקיא דפוס וויניציע דף קכ"ג שאמר מתוך שנא' ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראל חייבין על מגע נבילות ת"ל מאלה יש מאלה חייב יש מאלה פטור אוציא את ישראל וכו' אוציא את הכהנים וכו' ת"ל מאלה וע' ק"א שם:

ודרך אגב אזכיר מה דאמרו בנזיר דף ע"ג מיתבי אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס ולמ"ד מלהחלו הא קתני דאינו מטמא ומשני לענין טמא עד דנפקא נפשי' לענין אתחולי הא אתחיל והיא תימה דהרי התוס' כתבו שם ד"ה עד שעה שימות ואפי' מגוייד דהא להחלו משמע לאחר שנעש' חלל ולפ"ז ממנ"פ קשה למ"ד להחלו הרי במשנ' שם קתני דאפי' מגוייד אינו מטמא ולענין זה גם לא מתחיל עד שנעשה חלל ולמה בגוסס מתחיל אף דאינו מטמא. אמנם נרא' דבלא"ה תמוה דלכאור' דקארי לה מה קארי לה הא שאני טומאה דאף בנבלה דנעשה מחיים כמו בנקובת הוושט אפ"ה אינו מטמא דלענין טומאה כתיב אשר ימות וכמ"ש התב"ש והכו"פ סי' ל"ג באורך ועיינתי בתב"ש שם ס"ק הי שהביא ראיה מכאן דמשני דאטמויי לא מטמא אבל אתחולי מתחיל. אבל אכתי קשה דמה התחיל להקשות והדבר מבואר בכמה מקומות. אמנם נרא' דהרי ביבמות דף ק"כ פריך הש"ס על מה דקתני אפי' מגוייד אין מעידין למימרא דחיי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי לא מטמא הא מחיי לא חיי והקשו התוס' דמה קושיא הא קתני שם גוסס אף דעל המיעוט חיי כדתנן אין מעידין על הגוסס וכתבו דבמשנה משמע דגוסס היינו אף כשהוא מגוייד ואפ"ה דייק דמגוייד לא חיי דא"כ היה לו למתני איפכא וא"כ הכי מקשה הא חזינן דאפי' גוסס שהוא מגוייד לא חיי וא"כ עכ"פ בגוסס לבד מהראוי שלא יתחלל ג"כ כנלפענ"ד וע"ז משני דעכ"פ מתחלל אף בגוסס לבד. אמנם אכתי קשה מ"ש ממגויד יד דאינו מטמא ואינו מתחלל ולמה בגוסס מתחלל. אך באמת הדבר נכון דשאני מגוייד דאינו רק טריפה ואף למ"ד אינה חיה היינו יב"ח כדכתבו התוס' שם ביבמות בתירוצם השני א"כ שפיר לא מקרי להחלו דאינו ברור שימות אבל בגוסס דרוב גוססין למיתה הוא תיכף א"כ שייך שפיר להחלו ושפיר מקשה על גוסס דאיך אמר ר"ל בגוסס לבד דמקרי להחלו דהא חזינן שם דאף בגוסס שהוא מגוייד אינו מטמא וא"כ עכ"פ בגוסס לבד לא מחלל ג"כ. איברא דלפ"ז צ"ב כיון דע"כ הך גוסס דאהלות מיירי במגוייד וגוסס א"כ הוה זו ואצ"ל זו והרי בשני תיבות לא שייך זו ואצ"ל זו רק בשני בבות וכמ"ש התוס' ר"פ האיש מקדש והבאר שבע ריש הוריות דף א' ד"ה על פיהם, טעמא טעים לה וכאן הוה לא זו דמגוייד בלבד אינו מטמא אף זו דהוא גוסס ומגוייד ג"כ אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו. אמנם נרא' דשם הך אפי' גוסס קאי על למטה דהיינו שאינו זוקק ליבום וא"כ הוה כשתי בבות וא"כ באמת הכוונה לגוסס ולמגוייד ואפ"ה קתני ושפיר מקשה. אמנם אי קשיא הא קשיא מה פריך הש"ס הא הבה"ג גריס אביי ורבא ורבא ס"ל דרבי ורבנן פליגי בגוסס וע' בתוס' ד"ה ומהכא ולפ"ז הרי רבא ס"ל דשמא מת לא חיישי' ושמא ימות חיישי' או דעכ"פ פלוגת' דתנאי וא"כ מה קושיא דלמא מטמא הוא דלא מטמא דהא לשמא מת כבר לא חיישי' ואינו מטמא עד שתצא נפשו אבל אסור להטמא לו שמא ימות עליו כמו רגע ועובר בלא יחל והיא קושיא גדולה ונפלאה. אמנם נרא' דזה א"א דאם נימא דטעמא דרבא אליבא דרבנן דחייש שמא ימות א"כ מ"ט דרבי דניהו דכתיב במותם הא מ"מ יש לחוש שמא ימות והרי רבי בעצמו שנה במשנה פלוגתא דר"י וחכמים דחי"ש ר"י למיתה והלכה כר"י וא"כ מ"ט דרבי כאן וע"כ דעיקר הפלוגתא הוא אם גוסס חשוב שכבר מת או לא וא"כ שוב קשה הא שם מבואר דגוסס אינו מטמא וממיל' איכו מחלל וגם י"ל דלהס"ד באמת מקשה דכיון דס"ד דאינו מחלל ג"כ וע"כ דלא חיישי' לשמא ימות ודלא כרבא וא"כ מ"ט דרבא וע"ז באמת משני דאתחולי מתחיל מטעם דחיישי' שמא ימות אבל להס"ד הוה ס"ל דלא קיי"ל כר"י ולא חיישי' לשמא ימות ודו"ק:

ובזה מיושב היטב מה דהקש' בספר חן טוב להגאון מוה' יואב באהע"ז סי' י"ז סל"א והובא בס' ק"ע למהר"ל שנדפס מחדש שם ס"ק מ"ה שדקדק על רש"י שכ' הכי הוא רישא דבריית' בהעור והרוטב והיא תימה דבמשנה מבואר כן וע"ש שגם הגאון מוהר"מ סופר זצ"ל נדחק בזה ולפמ"ש א"ש דבמשנה ל"ק די"ל דמה דאינו מטמא ואינו מחלל הוא משום דסתם משנה ר"מ ולא חייש לשמא ימות כמבואר שם דר"מ לא חייש למיתה אבל מהבריית' מקשה שפיר דהבריית' לא סתמה אליבא דר"מ דלית הלכתא כוותיה וע"כ דאינו מטמא ואינו מחלל ודו"ק היטב כי נכון הוא. אמנם גוף דברי רש"י תמוה דלא נמצא כלל רמז בהעור והרוטב בכל הפרק מזה וע"ש קכ"א ויותר היה לו להביא מדף כ"א וגם שם אינו מוזכר כלל מזה רק ברמז בעלמא דו"ק ותשכח וע"כ דברי רש"י תמוהין:

והנה עינתי בבה"ג והוא בהלכות טומאה דף ל"ה ע"ב דפוס ווין ומצאתי דבר תימה שהעתיק דאביי אמר דמשמעות דורשין איכא בינייהו ורבא ס"ל דגוסס איכא בינייהו וע"ז כ' דאביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם וע"ז כ' הלכתא מאי והיינו לרבא הלכתא מאי אם כרבנן או כאביי וע"ז קאמר דתנן אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' צלוב והו"ל מחלוקת בבריית' וסתם במתני' והלכה כסתם דמתני' נגד מחלוקת בבריית' והיא תימה גדולה דהא הש"ס דחי דניהו דאינו מטמא אבל אתחולי מתחיל ואין ראיה מהמשנ' גם לא הביא הך דבמשנה קתני ואפי' גוסס וזה תימה דעיקר הראיה מהך דגוסס ועל התוס' תימה יותר דאחרי שראו דברי הבה"ג היאך לא הביאו מה דמסיק דהלכה כסתם משנה והם כתבו הוכחה אחרת דרבי ורבנן הלכה כרבנן דמחבירו ולא מחביריו והבה"ג לא כ"כ וצע"ג:

והנה ראיתי בס' הר אבל בדיני טומאת כהנים שהביא בשם ספר ק"ס שהביא בשם הש"ג שמנהג ירושלים ושאלינקי ויתר קהלות שקוברין הכהנים מתיהם באמצע בה"ק ויוצאים ונכנסים והטעם כיון דהאידנ' כלנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה מה לי טומאת ערב מה לי טומאת שבעה והלא אין הזאה לט"מ ולכך לא הקפיד הכהן וכ' הר אבל שם שזה מחלוקת בין הראב"ד והרמב"ם אי שרי להוסיף טומאה על טומאתו ועתוס' נזיר דף מ"ב וירושלמי פ"ג דנזיר ובמח"כ זה טעות דשם מה דנחלקו הוא דוקא כשהיה אפר פרה והי' נ"מ שיכול לטהר מקודם אבל כעת שאין לנו אפר פרה א"כ הוא טמא לעולם ומה נ"מ בזה וכבר הארכתי בזה בתשוב' וכתבתי שמצאתי בסמ"ג הלכות טומאה מפורש כן בשם רבינו יעקב והוא ר"ת ע"ש ומזה תמהתי על הטור שכ' דהכהן יש לזהר שיקבור מתו בסוף בה"ק והגאון מוהרא"וו זצ"ל האריך דאף דפליגי ר"ט ור"ע בזה מ"מ בזה הלכה כר"ט והיא תמוה לפענ"ד דכעת כ"ע מודו וע' תוס' שבועות דף י"ז ותוס' נדה דף כ"ז וכ"ז כשהיה לנו אפר פרה אבל לא בזמן הזה כמ"ש הסמ"ג אך ברמב"ן בחידושיו למכות בסופו מצאתי שכ' שאף בזה"ז הדין כן ולא הרגיש בחילוק זה וצע"ג:

ודרך אגב ארשום כאן מה שהגיעני מכתב בעש"ק בהעלתך תרכ"א מר' שמעון צבי וויגער מבוזנאב בטומאת כהן בבית הסמוך לבית המת שאינו רק מדרבנן אם מותר לכהן ללכת לבעול בליל טבילה דליל טבילה הוה מצוה דרבנן. והנה הביא דברי התה"ר סי' מ"ם שכ' דאפי' טומאה דרבנן אסור לשמוע בקול אביו ע"ש והנה דברי התה"ד הם לימוד ערוך בפי הרמב"ם פ"ו מממרים וכן הוא בטוש"ע יו"ד סי' ר"מ דאפי' במצוה דרבנן אינו חייב לשמוע בקול אביו ועכ"מ שכ' דהיא בכלל אני ד' שהכל חייבים בכבודי וגם מצוה דרבנן היא בלא תסור וע' בחבורי יד שאול שם וכעת ראיתי שהוא ש"ס מפורש בקידושין דף ל"א לקראת אמא מאי ואמר א"י וע' בחידושי מהרי"ט שם שביאר דהיא מפני טומאת ח"ל וע"ז נסתפק אי דחי טומאה דרבנן ואף דמפני כבוד מלכים התירו כמבואר בברכות דף י"ט מ"מ כאן אפשר דאסור ולא ביאר הטעם ומעלתו כ' דאפשר דהטעם דשאני מלכים דלית' במחילה משא"כ כבוד אביו דיכול למחול ולפענ"ד י"ל עוד דשאני מלכים דהוא מ"ע דרבים דכל ישראל מחוייבים בכבוד המלך משא"כ בכיבוד אב דאינו לכלם רק כ"א מפני אביו ולדעתי אפשר לומר עוד דלכך יש חילוק בין כיבוד אב לכבוד מלכים דכבר הארכתי בספרי יד שאול סי' ר"מ שם דלמה לא נימא דיש שליח לד"ע ועובר המשלח ושוב אינו עושה מעשה עמך ע"ש מ"ש בזה דמ"מ שייך אין שליח לד"ע ולפ"ז לפי מה שנסתפק המלמ"ל פ"ב מרוצח דבדרבנן י"ל יש שליח לד"ע ולכך באיסור דרבנן לא ישמע לו דשוב יש שלד"ע והוה כאילו עבר המשלח ושוב לא מקרי עושה מעשה עמך ודו"ק היטב:

והנה מ"ש מקור לדברי רבינו דגם באיסור דרבנן אינו חייב לשמוע לו מש"ס קידושין דף ל"א וע"פ פי' המהרי"ט. הנה המהרי"ט כ' דכן הוא הפירוש בירושלמי סנהדרין פרק כלל גדול. והנה עיינתי ולא מצאתי ופרק כלל גדול אינו שם רק כהן גדול אבל לא נמצא ויגעתי ומצאתי בנזיר פרק כהן גדול ונזיר ע"ש ה"א והטעות נשתרבב דכה"ג חשב שהוא בסנהדרין והמעתיק השני העתיק כלל גדול ועכ"פ דברי התה"ד תמוהין. והנה תלמידי נ"י רצו לתרץ די"ל דאין ראיה מהרמב"ם דיש לחלק בין כיבוד ובין אם א"ל האב וכמו שרצה לחלוק התה"ד שם אבל זה אינו דא"כ גם התה"ד שכ' דבכלל א"ל אביו שיטמא הוא גם איסורי דרבנן וא"כ אין ראיה לאם האב מוחה וע"כ שאין חילוק ודו"ק:

ודרך אגב אזכור מה דק"ל בהא דאמרו בברכות דף ח"י דשמואל אזל לחצר מות ופירש"י לבה"ק וקשה הרי שמואל היה כהן כדאמרו במגלה דף כ"ב והיאך אזל לבה"ק וא"ל דכיון דשאל על אביו הרי אביו היה צדיק וקברי צדיקים אין מטמאין דזה אינו דהרי בבה"ק היו הרבה דהרי אמרו לו אבא טובא הוה וא"כ היאך נטמא ומזה ראיה למ"ש המהרש"א בח"א שם דהיה בחלום ודו"ק וע' כתובות דף כ"ב אילו בנתך הוו ומשמע ג"כ דכהן היה. והנה בנזיר דאסור לטמאות אי מותר ליגע בנבלות ושרצים והנה בודאי נזיר לא חמיר מכהן וז"פ. ולכאורה רציתי להביא ראיה מקרא מפורש בשמשון דכתיב וירדהו אל כפיו ונגע בנבלת הארי אבל אין ראיה משם דשמשון הותר לטמאת למתים אבל הדין פשוט:

שם סעיף א'. ולא לאבר מן החי שאין בו כדי להעלו' ארוכ' כן הוא בנזיר במשנ' דף מ"ו ע"ב וברמב"ם פ"ב מט"מ והנה בשנת תבר"ך ג' בשלח נשאלתי מהרב מו"ה יעקב פרידמאן ראב"ד דק' נאדבורנ' איש אחד נחתך לו ב' פרקים מאצבע אחת מאיזה סיבה מחמת חולי וסיפר דרך שיחה אשר צרר והטמין אותו בתיבה ויצוה לעת פקודתו שיקרבו עצם אל עצם שלא יבא מחוסר אצבע ושאל מעלתו למה אין אתה שואל אולי יהי' כה אסור לבא לביתך וגם החתן שלך הוא כהן וע"ז כ' מעלתו והבי' הדין הלז דמפורש בש"ע ומה דמבואר שאין בו כדי להעלו' ארוכה הוא לענין נגע ומשא אבל לטומאת אהל בעי שיהי' בשר כדי להעלו' ארוכ'. והנה שאל מעלתו השיעור כדי להעלו' ארוכ' והרי כשנתייבש אין בו כדי להעלו' ארוכ' וא"כ יהי' חילוק בין רך לנתייבש הנה זה ודאי אינו דכל שהי' בעת נפילתו כדי להעלו' ארוכ' אף שכעת נתייבש כל שאין נפרך ונעש' כקמח לא יצא מידי טומאתו וע' ברמב"ם פ"ג מט"מ. אמנם השיעור שהוא כדי להעלו' ארוכ' לא נודע והנה אם חסר מעצם אפי' רק משהו שוב אינו מטמא אבל אם אינו חסר מעצם כלום רק מהבשר זה צריך להיות כדי שיעל' ארוכ' וע' ברמב"ם פ"ב מט"מ ה"ג והראב"ד לא נחלק רק באבר מן המת והשגת הראב"ד צ"ל בה"ד וע"ש בכ"מ ובתוס' יו"ט ספ"ו ובשיש ספק צריך לקברו ועשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ר"ט והנה השני פרקים מהיד המשנ' חשבום לוא"ו פרקים בכל אצבע וא"כ הוה כל אחת מהפרקים אבר לעצמו וצריך שיהי' כל השני עצמו' שלמים ולא חסר כ"ש וז"ב. והנה ביום ב' משפטים י"ט שבט תבר"ך הגיעני שנית והוא כ' שרצונו לתת בבית אחרת וכמו שנמצ' בשבות יעקב ח"ב סי' ק"א ומ"ש אם רשאי ליתן בתיב' שיהי' בו כדי לחצוץ בפני הטומא' ויהי' מותר לכהן לבא לביתו לדעתי אינו נכון ודוק' בבית אחר באופן שלא יבא שם הכהן לעולם ומ"ש דכל דנתייבש עצם למה לא יועיל והלא אין בו כדי להעלו' ארוכ' כ"כ בזה למעל' דכל שבשעת שנפרש הי' בו כדי להעלו' ארוכה אף שאח"כ נתייבש לא יצא מידי טומאתו עד שנפרך ונעש' כקמח ומ"ש מעלתו דכל הטומאו' כשעת מציאתן לא דק ואין ענינו לכאן וז"פ:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה