דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שס
ס"א מת מצוה קודם עט"ז מ"ש דמת מצוה מפרש בהאש' רבה דהיינו כל שקורא ואין אחרים עונין ופירשו התוס' בנזיר דף מ"ג כלומר שאם המת יכול לקרות יש לו עונין קרובין אין זה מת מצוה וע"ז כתב הט"ז ועיין לקמן סי' שע"ד ס"ג שכתוב בע"א ובאמת שצ"ע למה השמיט הב"י שם בסי' שע"ד ולא הזכיר כלל דבר זה דאם יש לו עונים קרובים אין זה מת מצוה. אמנם אחר העיון נרא' דלא הי' צורך כלל להביא זאת דאחר שהביא שם בסי' שע"ד דעיקר תלוי במקום שאין לו קוברים וא"י לקרות ישראל שיענהו וינופל לו א"כ לא היו צורך לו להביא זאת דעה נ"מ במה שיש לו יורשים הא מ"מ כל שאינם שם מקרי מת מצוה ואף דאמרו ביבמות דף פ"ט לענין אשתו קטנה כיון דלא ירתי לה מקרי מת מצוה והבעל מטמא לה היינו למ"ד דגם בקטנות' מטמא לה וע"ז אקשי כיון דמדאוריי' אביה מטמא לה עקרו רבנן דבר מה"ת וע"ז משני דעשאוה כמת מצוה אבל לדידן דקיי"ל כר"א דתלוי בשתגדיל ותבעל וא"כ אינו מטמא לאשתו הקטנה ולכך לא הזכיר כלל הדין ומהתימ' על הט"ז שהעתיק הדין הלז דהמעיין בנזיר דף מ"ג יראה להדיא להיפך דכל דאית ליה עונין אף אחרים ובשכר שוב אין הכהן מטמא לו ורק בבעל באשתו קטנה עשאוהו כמת מצוה כיון דהקרובים יתרשלו בקבורת' לפי שהוסב' הנחלה מהם שלא כדת דמן התור' הם יורשים ויתרשלו ויש טעם גדול לעקור ד"ת לכך עקרוהו וכמ"ש התוס' שם וביבמות דף פ"ט וברא"ש הלכות טומאה ולפ"ז אין נ"מ בדבר אם יש לו קרובים או לא ורק דכל שיש בישראל לטפל אף שאינו קרובו אסור לכהן לטמאות ולכך השמיטו הטור והב"י וצ"ל דהא דמבואר כאן דמת מצוה קודם למילה היינו שהולך למול אבל כאן אין שום אחר שיטפל במת וצ"ל הא דאמרו בערוכין דף י"ז ע"ב לא צריכא אע"ג דאית ליה קוברין ופירש"י יורשין הרי משמע דדוקא יורשין מקרי יש לו קוברין היינו דיורשין ודאי מקרי יש לו קוברין וקמ"ל שאפ"ה נקברין במקומם אבל פשיטא דכל שיש קוברין אחרים אף שאינם יורשים לא נקרא מת מצוה ולדידן אין נ"מ כלל דאף דיש לה יורשים מ"מ הבעל מטמא דדוקא באשתו נשואה דרבנן הוא דשויא חז"ל כמת מצוה כיון דירית לה אבל באשתו גדולה דאשתו היא מן התורה מטמא לה אף באם לא הי' יורשה דלא תלוי כלל בירושה כמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט שם וע' בשטה מקובצת בנזיר דף מ"ג שם ודבריו אינם מובנים לי כעת וקצת ט"ס יש שם. ובזה הן נסתר מחמתו מה ששמעתי אומרים בהא דאמרו בגיטין דף פ' ע"ב לא זה ולא זה מטמאין לה פירש"י אם שניהם כהנים והוא תמוה דא"כ איך נשא אותה השני וכ' אא"ז הרש"ל דכוונת רש"י דהשני הוא נזיר ותמהו כלם דנזיר אינו מטמא אף אם היתה אסתר גמורה דאינו מטמא כ"א למת מצוה ושמעתי אומרים דמקריא מת מצוה כיון דלה קא ירתי להו ורק כיון דאינה אשתו גמורה לא ירתי לא' הלכך אינן מטמאין לה ולא הועילו כלום דממנ"פ במה מיירי אם היא מת מצוה ואין שם מי שיטפל בה אף אם לא היתה אשתו יכול לטמאות כמ"ש התוס' ביבמות ובנזיר שם ואם יש לה מי שיטפל לא' תלוי כלל בירושה דלהוי מכח זה מותר לטמאות ולא לשתמיט שום אדם לומר דנזיר מטמא לאשתו כיון דלא ירתי לה יורשיה וע"ב לא' אמרו זאת רק במי שאין הדין ליורש' כגון בקטנה שמן הדין יורשיה יורשין אותה ורק מדרבנן הוא בעלה בזה שפיר יש לומר כיון דהוסב' נחלת' שלא כדין אבל כל דהיא אשתו גמור' פשיטא דאין הנזיר מטמא לאשתו ולא תלוי כלל אם הם יורשים או הוא יורש וז"פ לפענ"ד. שוב ראיתי ברא"ש הלכות טומא' שכתב בהדיא בשם הרמב"ן דלא תלוי כלל בירוש' רק דכל שהוסב' הנחל' שלא כדת בודאי לא ירצו היורשים שלה לקברה ועשו חז"ל משום כבוד הבריות שיטמא לה ע"ש. ולפ"ז הדבר ברור דנזיר אינו מטמא לאשתו אף שהוא יורשה. איברא דרבינו בפ"ב מאבל ה"ז כתב הטעם דמטמא לאשתו משום דעשו כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה. באמת שדבריו תמוהין וע' בכ"מ שם ואזיל לשיטתו דס"ל דאינו מטמא לאשתו כ"א מדברי סופרים וכמ"ש בה"א וגם שם דבריו תמוהין וע' בכ"מ ולח"מ שם אבל זה ודאי דאין הנזיר מטמא לאשתו. ובאמת שלפענ"ד היא תמה גדולה על רבינו דלדבריו למה לא יטמא הנזיר לאשתו עכ"פ מדרבנן דתהיה כמת מצוה הואיל ויורשה וע"כ דשם מן התורה מטמא משא"כ נזיר דדינו כה"ג דאינו מטמא רק למת מצוה הן אמת דגוף הדין צ"ע כיון דשבעה מתי מצוה הם מצוה בכהן הדיוט למה לא ידחו בנזיר ואף דנזיר עשה ול"ת דקיל שכן ישנו בשאל' כדאמרו ביבמות דף ה' וע' ראב"ד פ"ג מנזירות הלכה ט"ו אך זה אינו דבנזיר יליף לה במס' נזיר דף מ"ח מקרא דאסור לטמאות כ"א למת מצוה ועכ"פ זה ברור דאין הנזיר מטמא לאשתו מיהו נ"ל דמ"מ צריך לשאול על נזירותו דאף דאין נשאלין רק לדבר מצוה בכה"ג לטמא לאשתו אולי חשיב לדבר מצוה דהרי הרמב"ם חשבו למת מצוה ובאשתו קטנה אמרו בש"ס דחשוב כמת מצוה ופשיטא דיכול לשאול על נזירותו. ובזה יש ליישב דברי הרש"ל הנ"ל דבאשתו כשרה מצוה לשאול על נזירותו אבל בכה"ג דהיא פסול' אין מצוה לטמאות לה כדקתני ולא מטמאין וא"כ אסור לשאול על נזירתו ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם נכונים:
והנה בהא דאמרו בכתובות דף י"ז מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה הקשו בתוס' מהא דאמרו בהלכות דרך ארץ אמר ר"ע תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהביאותיו לבה"ק וקברתיו וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר"א ור"י א"ל כל פסיעה ופסיעה כאלו שפכת דם נקי וכתבו דשם לא משום ביטול ת"ת אלא משום דמת מצוה קנה מקומו וצ"ע שלא נזכר הדין בהדיא לענין מת מצוה דעכ"פ חייב לבטל בשביל מת מצוה ואף דהוה כ"ש משאר מת מ"מ היה לו לבאר הדין דמת מצוה קנה מקומו וע' בד"מ בשם נימוק"י שוב נזכרתי שהדין מפורש בסי' שס"ד ס"ג שמת מצוה קנה מקומו וע"ש בש"ך שכתב שא"צ להוליכו לקברות והוא שלא בדקדוק דאסור להוליכו לקברות וכבר הרגיש בזה בחידושי רז"ה על הש"ך שם. ובגוף הדבר דקנה מקומו נראה לפענ"ד הטעם דהנה המפרשים כתבו בטעם דעגלה ערופה דהוא עפ"י מה דאמרו לאתר דמתבעי תמן רגלוהי מובלין יתיה ולפ"ז כיון שנהרג במקום הזה ע"כ דאותו מקום היה נצרך לזה האיש שיהרג שם א"כ לכך צריכין להביא עגלה ערופה על שחובתם גרמו שיצטרכו שהאיש הלז יהרג שם לכפר עליהם. ולפ"ז נ"ל דלכך מת מצוה קנה מקומו דהא כיון שמת שם א"כ ע"כ שנצרך באותו מקום דאל"כ היה מת כדרך כל הארץ בעירו על מטתו וע"כ שנצרך לאותו מקום וא"כ אסור להזיזו ממקומו וז"ב. ובזה אתי שפיר מה דאמרו לו ר"א ור"י על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי והדבר צ"ב למה יהיה כאילו שופך דמים ולפמ"ש א"ש כיון שנצרך לאותו מקום א"כ אם יזיזנו משם חלילה יצטרך איש אחר להרג שם וא"כ הוה כאילו שפך דם נקי וכמ"ש אל תתן דם נקי ונכפר להם הדם ודו"ק היטב: