דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שמט
ס"ב אבל שערו ממש כו'. דעת הרמב"ם דשער המת מותר בהנא' ובכ"מ תמה עליו וכן בב"י כאן ובד"מ כתב דסמך על רנב"י דס"ל לפי פירש"י דשערו מותר והלח"מ האריך בזה ע"ש בפי"ד מאבל הלכ' כ"א. אבל באמת במחכ"ת כלם לא זכרו שבשו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"ל האריך שם להוכיח דגם רנב"י ס"ל דשער המת אסור בהנא' והוא מיירי כשגזזו ממנה בין גמר דין למית' ע"ש והנני יוסיף להפליא על רש"י דפירש דלכך לרנב"י שער אינו נאסר משום דלא נשתנה בין חיים למית' ולאו בר מיתה ולפענ"ד תמוה מהא דאמרו בב"ב ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה ובתוס' שם כתבו בשם ר"ת דבאיו היו השערות לבנות ולאחר מיתה נעשו שחורות ואף לפי שחלקו על ר"ת לא נחלקו רק מצד אחר דלא מצינו ששערות צריכין שיהיו שחורות וע' מלמ"ל פ"ב מאישות באורך אבל בזה לא נחלקו שהשערות משתנים ג"כ לאחר מית' וא"כ מהראוי שיאסרו כיון דבר שינוי הוא א"כ שוב המית' אוסרתו. ועוד תמה אני ניהו דלא נשתנו אבל כל עה שהוא מחובר לגוף מהראוי להיות כמוהו אף דלא נשתנ' וכל שנאסר' במיתה אף השער נאסר וצ"ע ובגוף הדין לענין שיער אני תמה דהרי בפ"ג דאהלות אמרו כל שבמת מטמא חוץ משערו וצפרנים וכו' ובשעת חבורן הכל טמא וכן פסק רבינו בפ"ג מטומאת המת הלכה י"ג ולפ"ז אם מטמא כשהוא בחבורן מכ"ש שראוי שתהיה נאסר בעודן מחוברים וע"כ דברי רבינו צ"ע ודו"ק. וראיתי בנקה"כ שהביא דברי הרשב"א הנ"ל ובכ"ז כתב דהעיקר כהרמב"ם ולא ידעתי למה שוב ראיתי במס' שמחות פ"ד הלכה י"א שהביא מעשה הלז וכתב דבר אחר כיון שמת שערו נשתנה ומשם מבואר כפירוש ר"ת דמשום השער הוא וצ"ע שלא הביא ראיה זו ועכ"פ מבואר שגם השער נשתנ' לאחר מיתה וצע"ג וראיתי בספר בית הלל כאן שלא ראה כל דברי הבדק הבית בכאן ע"ש. והנה במלמ"ל פי"ד מאבל האריך אם מת עכו"ם אסור בהנא' ובתוך הדברים כתב דלהרמב"ם גם מת ישראל אינו אסור רק מדרבנן. והנה שמעתי להקשות דאם נימא דמת אסור בהנא' מן התור' א"כ מת קמבעיא ליה לש"ס בסנהדרין דף מ"ה אם קבורה משום בזיוני או כפרה ת"ל דכיון דאסור בהנא' הו"ל מן הנקברין ולפענ"ד אין קושיא דפשיטא דידעינן דבעי גניזה ובארון הוה סגי ליה ויגנז במקום שאין היד שולט ושם האבעיא על הקבור' בקרקע וע' רש"י שם דבזיונא הוא במה שמטמינים בתחתית הארץ וז"פ. גם מה שהקש' דא"כ איך שייך במת שיעור הא כתותי מכתת שיעורא אין קושיא דבהנקברין לא אמרינן כתותי מכתת שיעורא כמ"ש הר"ן דדוקא בנשרפין וגם כבר חלקו בתוס' סוטה דף כ"ה בזה כמה חלוקים ע"ש ודו"ק ובתשוב' הקשיתי בהא דאמרו בכתובות דף ע"ט לעולם חיישי למית' ושאני בהמה דאיכא עורה והרי התוס' כתבו בב"ק דף יו"ד דאצטריך למעוטי אדם דהיינו עבד ונכרי הקנוי לישראל מותר בהנאה וא"כ ולד שפחת מלוג נמי האיכא עורה והיא קושיא עצומה. וכעת נרא' דהנה בשבות יעקב סי' כ"ט כתב בטעם דעבד אינו נאסר דאין לו קנין בעצמו לאסור עצמו וזה דחוק וע' במקנה בקידושין דף ג' שהאריך בביאור דברי התוס' אך לפענ"ד נרא' דהכוונ' דבאמת מת עכו"ם מותר בתנאי רק מת ישראל אסור. ולפ"ז בעבד הקנוי לישראל מה תאמר דכיון דקמי לישראל הו"ל כעת ישראל כיון דנתחייב קצת במצות והו"ל קנינו דישראל אבל כיון דמת אסור בהנא' ואיסורי הנא' אין להם בעלים א"כ שוב הוה מת עכו"ם דפקע קנינו של ישראל ולכך ממנ"פ מותר דאם אתה אוסרו בהנא' שוב הו"ל עת עכו"ם דפקע קנינו של ישראל. ולפ"ז שם דלכך ולד בהמת מלוג לבעלים דלא כלה קרנא א"כ בשפחת מלוג ממנ"פ כלה קרנא דאם ימות ונאסר בהנא' ודאי כלה קרנא וכל שתאמר שמותר בהנא' משום דהו"ל מת עכו"ם ופקע קנינו של ישראל א"כ בודאי כלה קרנא וז"ב מאד ועיין בקצה"ח סי' ת' דהקש' על התוס' ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק וע' שיטה מקובצת בכתובות שם ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק וע' בח"ץ סי' מ"א מה שהקש' דמית' ל"ש וע' בשיטה שם שישבו זאת ודו"ק וגם לפמ"ש השבות יעקב סי' פ"ט דכל שקנוי קנין הגוף לישראל אין לו כח לאסור עצמו וע' במקנה שביאר דבריו דעכ"פ העור אינו נאסר כל שקנוי לישראל א"כ כל שכבר נאסר בהנאה נפקע אדנות של הישראל מיניה דא"ה אין לו בעלים שוב נאסר גם העור דלשיטתו גם מת עכו"ם נאסר בהנא' להתוס' ואף שדבריו דחוקים ולפענ"ד מ"ש הוא נכון בכוונת התוס' עכ"פ מיושב היטב הקושי' הנ"ל וע' ברש"י ב"ק דף נ"ג ע"ב ד"ה לענין נזקין במ"ש דהא דקי"ל גבי בור שור ולא אדם בקטלא קי"ל כגון אם נפל עבד ומת ונשאלתי מהרבני המופלג מוה' יודל זעגיל נ"י דמה בעי רש"י בזה ולמה נקט עבד דוקא והדברים פשוטים דכוונתו למ"ש התוס' דף יו"ד הנ"ל דשור ולא אדם אצטריך לעבד דמותר בהנא' וע"כ מה שרצה להגיה תיבת עבד אמרתי לו בדברים לא יוסר עבד ובוא וראה כמה עמקו דברי רש"י ודו"ק וע' בב"ק דף ט' ב' ד"ה משא"כ בבור:
שם ס"ג בהג"ה חייב המחזיר לשלם דהוה כזרקו למקום גדודי חיות ולסטים. כן הוא במרדכי בשם תשובות מהר"ם וראיתי בס' נדפס מחדש בעל שערי משפט בסי' ס"ו שנתקש' בזה דניהו דנעש' שומר הא השומר יוכל לומר הש"ל ולא גרע מתרומ' ונטמאת דאומר הש"ל דהוה היזק שאינו ניכר והביא מזה ראיה לדעת המהרש"ל ביש"ש דס"ל דלא אמרי' בשומר הש"ל והש"ך סי' שס"ג דחאו ע"ש שהאריך ונדחק מאד ואני עמדתי משתומם למה העלה את המדומ' כזה דשאני תרומה ונטמאת דהוא משיבו לידו ממש וא"כ כל דהוה היזק שאינו ניכר לא מקרי היזק ויכול לומר הש"ל משא"כ כאן דהחזירו למקום גדודי חיות ולסטים דבשביל המרירות הלב הם זורקים אותם וכל מה דנעש' שומר הוא משום זה דמצו' להציל שהם עושין בשביל המרירות וא"כ ממיל' לא מקרי חזרה כלל והיאך יוכל לומר הש"ל ודו"ק:
והנה במה שהבאתי לעיל קושיא דלמה לא בעי קבורה משום דמת אסור בהנא' וכתבתי דהוה סגי בקברו בארון ולא בקרקע וכעת ראיתי שנדפס ובא שנית ספרי ישועת יעקב ובחלק אהע"ז ס"ס כ"א שם נדפס ובא דברי נכדו הרב הגאון (וכעת הוא מרו אבד"ק לבוב) מוהר"ץ נ"י שם מבואר קושיא זו וממנו יצאת הקושי' הלז וכ' כעין מ"ש ליישב והנני יוסיף דהמעיין ר"פ השוכר את הפועל בע"ז דף ס"ב ע"ב גבי חטי דארב' ימצא בתוס' דקבורה דבי קברי שאני יע"ש. אמנם מה שהקש' הרב הגאון הנ"ל דלמה לן לחפש טעמים אי קבורה משום בזיוני או משום כפרה ולמה לא נימא דהוא משום דאסור בהנאה ובאמת אם הקבור' משום דאסור בהנא' שוב יהי' מותר לאחר הקבורה כמו בנשרפין כל דנעס' מצותו שוב מותר ע"ש שמוכיח מזה דמת עכו"ם מותר בהנאה וגם מת עכו"ם צריך קבורה והביא ראיה ממה שצוה יהושע לקבור מלך עי ולפ"ז שוב א"א לומר דהקבור' משום דאסור בהנאה דמת עכו"ם מאי איכא למימר ע"ש:
והנה מ"ש דמת עכו"ם צריך קבורה והביא מהך דיהושע באמת גם אני כתבתי בגליון הרמב"ם פט"ו מסנהדרין ה"ח שם אבל אני לא כתבתי דחייב בקבורה רק דמצווה על ל"ת דלא תלין וכמבואר שם בקרא והטעם שלא יטמא את הארץ ולכך סגי שישליך אותו אל פתח שער העיר כמבואר שם וראיה ברורה ממ"ש שמואל ב' סי' ח' ויעש דוד שם בשובו מהכות את אדום ודרשו חז"ל הובא ברש"י שם שאמרו כל הגוים שהוא חסיד שקובר את אויביו וכ"כ ביחזקאל סי' ל"ט וקברו כל עם הארץ והי' להם לשם ומצאתי ביחזקאל שם שמבואר כן בהדיא וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ וביאר הרד"ק שם שהקב"ה צוה לקבור את הנתלים בא"ה לפי שהמת שלא נקבר מטמא את הארץ ובפסוק י"ג מפרש הרד"ק שאוה"ע ישבחו את ישראל שיקברו את אויביהם אף שהם לא יעשו רק בטביל לטהר את הארץ. הנה מבואר בפי' דמת עכו"ם אין ישראל חייב בקבורתו אף ששם הי' ממתי מצוה ולא קברו רק לעשות להם שם מחמת חסידות דוד וכדי לטהר את הארץ. הנה מבואר בהדיא שאין חיוב קבור' למת עכו"ם וקושיתו ל"ק דאדרב' בשביל דמת אסור בהנא' ויליף שם שם מעגלה ערופה ע"כ דהוא משום בזיוני או משום כפרה וא"כ א"א לומר שיהי' מותר אח"כ להנות דא"כ יהי' שייך בזיוני וגם לא יהי' להם כפרה וע"ש בסנהדרין דף מ"ז דכפרה בעי עיכול בשר וקבורה ואף דאמרו שם דכפרה מכי חזי צערא דקברי פורתא לא תטעה דסגי בזה דז"א רק דהתחלה קא מתחלי אז אבל הכפרה לא הוה רק בעכול אברים. ועכ"פ נתברר כאן דברים חדשים דהלכת המת אסור אף בעכו"ם דקללת אלקים תלוי ומזה ראיה ברורה למ"ש מהר"ש אתידה במדרש שמואל והובא בתוי"ט דגם עכו"ם שייך בצלם אלקים ע"ש דהרי קאי גם עלייהו קללת אלקים תלוי ודו"ק אבל קבורה ל"ש בעכו"ם וכמ"ש ויתר דבריו שם עיין בספר תשובה מאהבה ח"א סי' מ"ז מ"ח יע"ש:
והנה במ"ש התוי"ט בעירוכין פ"א משנה ד' דהא דתנן שנהרגה רבותא קמ"ל דגמ"ד אוסרתה קודם שתמות אבל הרמב"ם כ' המת אסור כלו בהנאה חוץ משערו משמע מדבריו דשנהרגה דוקא אכן כבר השיגו הכ"מ. וראיתי בהגהות מוהר"ע איגר ז"ל שכ' דדברים תמוהים הם דבאדם אין גמ"ד אוסרתו ואם כוונתו על בהמה א"כ מה ק"ל מהרמב"ם הא האמה הוא כן ולפענ"ד א"ש בפשיטות דבאמת לרב עיקר החילוק הוא דמיירי בפאה נכרית ולכך בבהמה אסור השער משום דשערה אסור אף אם אין גמ"ד אוסרתו וא"כ קשה למה נקט נהרגה וע"ז מוכרח לומר דמ"מ קמ"ל רבותא דאף קודם שתמות אסור בגמ"ד אבל להרמב"ם דפסק כר"נ א"כ עיקר החילוק דבהמה משנגמר דינה נאסרת וא"כ נהרגה דוקא דאם לא נהרגה והבהמה היתה מתה לא היתה נאסרת שערה דשער אינו נאסר וז"ש להרמב"ם נהרגה דוקא וז"פ וברור בכוונת התוס' יו"ט וז"ש אבל הב"י והכ"מ השיגו על הרמב"ם בזה דשערו מהראוי לאסור וא"כ ממילא נהרגה לאו דוקא ובחכם תמה הגאון מוהר"ע איגר ז"ל עליו ובאמת בת"כ דר"נ מבואר דבאשה קתני מתה ובבהמה נהרגה משום דזה גופא החילוק שבין אשה לבהמה ודו"ק ונהרגה היינו יוצאת להרג. והנה במ"ש הרע"ב דבהמה אסור אפי' שערה היא תימה כמ"ש התוס' יו"ט שם ולפענד"נ דלפמ"ש ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ומה דאמרו דגמ"ד אסרתו היינו לאחר ששחטה או שתמות נאסרת מעת גמ"ד וכמ"ש בתוס' סנהדרין דף פ' ולפ"ז באמת השער דאינו שייך לגוף רק שמחובר לגוף וכמ"ש בפ"ג דאהלות וא"כ עכ"פ שער העומד לגוז וא"כ ה"א דלא נאסר וע' נזיר דף י"א וכן בודאי הוא כן דהרי מחיים אינה נאסרת קמ"ל דנאסרת וכמ"ש וע' פסקי תוס' דכתבו דשער אשה דנאסרת היינו אותן שערות העומדות לנשר ע"י חפיפה וסריקה וא"כ בבהמה דומיא דאשה ה"א דלא נאסר כלל וע"ז קמ"ל דאפ"ה נאסרת ואף דגוף דברי הפסקי תוס' צ"ע דלא נזכר כן בגמ' אבל מ"מ הרע"ב מצי להיות שס"ל כן ודו"ק: