דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שמח
סעיף א' שורפין על המלכים כו'. עש"ך שכ' שאין בו משום בל תשחית שזה כבודם שלא ישתמשו אחרים בכלי תשמישם והן הן דברי התוס' בע"ז דף י"א ע"א ד"ה עוקרין דבשלמ' משום בל תשחית ליכא כיון דלכבודו של מלך עושין ליכא משום בל תשחית ורק משום צער בע"ח הקשו היאך מותר ומשמע מדבריהם דצער ב"ח לא שייך לומר דהותר משום כבוד המלך ובאמת שבב"מ דף ל"ב כתבו בד"ה מדברי שניהם דמשום כבוד מלך הותר כמו שהותר בל תשחית ודבריהם סותרין וכבר התפל' בזה הנוב"י מהד"ב חלק יו"ד סי' יו"ד. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין דגם משום בל תשחית איך הותר משום כבוד נשיא ומלך וניהו דזה כבודם אבל איך הותר איסור תורה בשביל כבודם ואיך אומרים לאדם חטא ועבור על איסור תורה בשביל כבודו של מלך וכשי' שמתו ואדרב' זה כבודם שיתקיימו מה שאסרה תורה וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש הרמב"ם פ"ו ממלכים הלכה יו"ד דהמשחית שאר דברים שאינם קציצת עץ מאכל אינו לוקה רק מכות דרבנן וא"כ פשיט' דלא העמידו חז"ל דבריהם באיסור דרבנן בשביל כבוד המלך וכשי' וז"ב ומעתה הדבר נכון דהרי בב"מ שם קאי למ"ד צער בע"ח דאוריי' וא"כ מדהביאו מבל תשחית לצער בע"ח ע"כ דסברו דגם בל תשחית בשאר דברים הוא איסור תורה וכ"כ בנוב"י שם דהתוס' בב"מ ע"כ ס"ל כן וא"כ שוב שפיר דימו איסור צער בע"ח לבל תשחית דכשם דהותר לאו דבל תשחית בשביל כבוד המלך ה"ה צער בע"ח אבל באמת לדידן דבל תשחית אינו רק דרבנן שפיר יש לומר דבל תשחית ליכא וצער בע"ח איכא וז"ב:
והנה לכאור' ק"ל בגוף קושית התוס' דאיך הותר צער בע"ח דבאמת כפי הנראה מפסקי מהרא"י סי' ק"ה דעיקר צער בע"ח דאסור הוא דוקא כשאין בו תועלת לאדם וא"כ נראה דעיקר צער בע"ח הוא לא בשביל דחס רחמנ' על הבע"ח בעצמו רק בשביל שהוא לתועלת האדם וכשתהיה צער בע"ח בחנם ולא יהיה תועלת לאדם יפסד הבע"ח ולא יוכל להשתמש בו כרצונו ולכך כל מה שהוא לצורך האדם אין בו משום צער בע"ח ולפ"ז כיון דלא הותר רק מטתו וכלי תשמישו והרי מבואר ברמב"ם פ"ב ממלכים דמכבוד המלך שלא ישתמשו בשרביטו וכתרו ולא באחד מכלי תשמישו וסוסו ולכך כלם נשרפים כשמת וסוסו תעקר שלא יהי' ראוי לרכיבה ועכ"מ שם וא"כ כלם אינם ראויים עוד לתשמיש אחר ולא שייך צער בע"ח כיון דבלא"ה אינם ראויים לאדם עוד וראיה ברורה דכל שהוא לצורך אדם ליכא משום צער בע"ח דהרי מפורש כתוב בקרא ואת הבהמה תהרוגו ואמרו בסנהדרין דף נ"ה אם אדם חטא בהמה מה חטאת אלא כדי שלא תהיה עוברת בשוק וכו' והיינו משום קלון ע"ש והרי דמשום צורך אדם לעקור בהמה ולהרגה ועיקר הצער בע"ח הוא ע"כ משום דחס רחמנ' שיהיה לתועלת העולם וע"כ ל"ק קושית התוס' אמנם נראה דמה שהקשו בע"ז דאיך הותר צער בע"ח הוא משום דבאמת להס"ד שם דמפריך ועידי אחרינ' לא והתני' עוקרין על המלכים וכו' ומשני סוס שרכב עליו וא"כ לפי הס"ד דגם כל מידי דלאו כלי תשמישו עוקרין שפיר הקשו דאיך הותר צער בע"ח אבל לפי המסקנ' דרק כלי תשמישו וסוסו א"כ זה לא נאסר משום צער בע"ח כלל. ובזה מיושב ממיל' דברי התוס' בב"מ דשם אליבא דמסקנ' שפיר כתבו דמשום כבוד מלך ונשיא הותר והיינו משום דכיון דזה הוא מכבודו של מלך שלא יהיו משתמשין בו ולכך נשרפין וא"כ לית ביה משום צער בע"ח וכמ"ש וצ"ל דגם נשיא שייך ביה הכבוד הלז וז"ב ודו"ק:
איברא דצריך להבין לפ"ז למה אמרו בחולין דף ח' עקרנא להו איכא משום צער בע"ח דהא כל שהוא צורך האדם לא הקפידה תורה משום צער בע"ח כמ"ש בפסקי מהרא"י שם וא"כ אין לך צורך גדול מזה שלא יזיק לבני אדם וראיתי בפסקי מהרא"י שם שהרגיש בזה וכ' דשם לא הוה לצורך תשמיש האדם וליפותו רק שלא יזיק וההיא היזיק' לא שכיח' כולי האי דמסתמ' לא יגדל רבי דבר המזיק בתוך ביתו ורק רפב"י מרוב חסידותו הקפיד ע"ש ולא זכיתי להבין דהא שם הי' היזק דשכיח דהרי אמר מה"מ בביתו של זה ואח"כ אמר מפקרנ' להו מפשת היזיק' הרי דהי' היזק השכיח וגם לפמ"ש התוס' בע"ז שם דכבוד המלך שהוא כבוד ישראל אתי כבוד דרבים ודחי צער בע"ח וא"כ מכ"ש היזק דרבים אבל באמת יש לומר דבאמת כל שמגדלם פשיט' שאינו מזיק ואטו כל הדברים שמשתמשין בהם כגון אש וכדומה שיוכל להזיק ח"ו אטו שייך בזה לומר דמגדל דבר המזיק בתוך ביתו ולכך גם פרדות לבנות באמת דרך השרים לגדלם לרכיבה וכדומה ורק לפעמים יוכל להיות בהם נזק כמו בכל הדברים ורק רפב"י רצה להשמט והתנצל בזה אבל באמת לא הוה היזק השכיח ולכך אמר עקרב' להו איכא צער בע"ח והיינו משום דבאמת הם אינם עשויים לנזק כ"א לתועלת גדול ודברי המהרא"י נבונים. וראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' פ"ב ופ"ג שהגאון מוהר"ם פישלס ז"ל והוא כתבו להקשות דהא משום היזק דרבים שרי צער בע"ח וע"ש מ"ש בזה ובמחכ"ת לא ראו דברי המהרא"י באותו פרק שכ' ליישב וכוונתו למ"ש ותדע דאטו סוסים וכדומה אינו עשוי שיקרה נזק לפעמים ואפ"ה לא מקרי דבר המזיק ועמ"ש בסי' ש"ט בענין הלז בשם הרמב"ן בחידושיו לע"ז דף י"ג דכל שהוא לצורך האדם שלא יבא תקלה או ביטול ע"ז לא שייך צער בע"ח כלל דשחיטתן וצערן לגבי אדם לא מקרי צער בע"ח כלל ע"ש וכפי הנראה שפירש דאת סוסיהם תעקר דצוה ליהושע היו כדי לבטל ע"ז שהנכרים היו עובדים לסוסים ועיין ברד"ק שם וצ"ע דא"כ מה מביא ראיה מאת סוסיהם תעקר הא שאני התם דאיכ' תקלה אף שאין קלון וכדאמרו בסנהדרין דף ניו ע"ש דאיבעי' אי תקלה וקלון בעינן או תקלה אף שאין קלון וצ"ע עכ"פ מ"ש למעלה נכון ת"ל ודו"ק ולפענ"ד נראה דגם צער בע"ח אין הכוונה שחס הקב"ה על בע"ח דזה נגד המשנה דהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ומפרש התם הטעם דעושה גזירותיו של הקב"ה מדת רחמים אבל הכוונה דהוא עצה לזכות את ישראל ולהקנות להם מדת רחמנות שלא יתאכזרו על בע"ח ועיין רמב"ן פ' תצא שהאריך בזה ולכך צער בע"ח דאוריי' ולכך כל שהוא צורך האדם ואינו עושה בשביל אכזריות לית לן בה והוא דבר חדש ויש להאריך בזה ועש"ג בפ"ק דע"ז גבי בהמה תיעקר שכ' ללמוד מדברי רש"י בחולין דל"ש בל תשחית כל שאינו נשחת לגמרי וראויין למלאכ' אחרת וצ"ע בזה. והנה בהא דאמרו שורפין על המלכים פריך הש"ס בע"ז דף י"א ובסנהדרין דף כ"ב היאך שורפין והא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו ומשני כיון דכתיב שריפה באוריית' לאו מינייהו גמרינן והתוס' בסנהדרין שם וביתר ביאור בע"ז שם כתבו דהא דמועיל מה דכתיב באוריי' הוא דוקא במה שאין חק לע"ז רק להבל ולשטות אבל בחק לע"ז אף דכתיב באוריי' לא מועיל ולפ"ז גם בחק דלא הוה לע"ז בעי שיהיה כתוב בתורה דאל"כ ל"מ:
והנה אעתיק כאן מ"ש בגליון הש"ע יו"ד סי' קע"ט ס"א בהג"ה דברו"א לא מוזכר כלל מזה דכתיב בתורה רק דכל שעושין משום כבוד או משום טעם מותר לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרבי האמורי והנה לא נזכר כלל דצריך שיהיה כתוב בתורה וע"ז כתבתי ע' בר"ן בע"ז ובחידושי' לסנהדרין שם שכתב דעיקר תלוי אם אין בו סרך לע"ז מותר אף דאינו כתוב בתורה ונא הזכיר כלל שיטת התוס' וכפי הנרא' הר"ן אינו חולק על שיטת התוס' דאל"כ היה לו להזכיר עכ"פ. אך באמת הוא מפרש דמה דאמרו כיון דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן היינו דכל הטעם דחקה הוא בשביל שאין השכל מחייבו ואין להשכל מבוא בהם אסרה תורה לעשות כחקותיהם א"כ בדבר דכתיב בתור' וא"כ הוא דבר ששכל קנוי בו ויש לו מבוא בטבעי א"כ שוב לא שייך לומר דהוה חק לאמורי רק בדבר שעשו חק לע"ז הוא דל"מ דהא מ"מ הוא מחקה עובדי ע"ז. ובזה מיושב דברי הריב"ש סי' קנ"ח שתמהו האחרונים שכתב שמותר לבקר על המת כל שבעת ימים אף שהוא חק לישמעאלים משום דדבר שעושין משום חשיבות ל"ש חקה שאל"כ נאסר בהספד משום חקה שהעכו"ם ג"כ מספידים ותמהו דשאני הספד דכתיב בתור' ולא מינייהו גמרינן משא"כ לבקר שבעת ימי אבילות דאינו כתוב ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הא דכתיב בתורה אינו מועיל רק דהוה בכלל דבר שההיקש השכל מחייבו וא"כ כל דבר שההיקש השכל מחייבו לית ביה משום חקה וז"ש הריב"ש דמה שעושין משום חשיבות לא מקרי חקה ולכך שורפין והיינו דמה ששורפין הוא בשביל דהוה לכבוד המלך וההיקש השכל מחייבו וז"ב. ומן האמור נגלה מבואר לקיים מנהג של ישראל שמעמידין אילנות בחג השבועות והגאון מוהרא"ו ז"ל מנעו ואמר דיש בו משום חוקת עכו"ם כמ"ש בספר חיי אדם משמו והיינו דכל דלא כתוב בתור' הוה בכלל חק אמורי ואסור ולפמ"ש כל דעושין משום כבוד א"כ אינו בכלל חק לע"ז וכן צוויתי לשאול מהגוים על מה הם עושים זאת והישי' שבהם הגיד שאינו רק משום כבוד והדור הבית בעצים נאים וא"כ ההיקש השכל מחייבו ואין בו משום דרכי אמורי עכ"ל בגליון הש"ע בקצרה. וכעת בשנת תר"ח אסרו חג חג השבועות הרחבתי הדברים לקיים המנהג ולפענ"ד דברים נכונים הם. וראיתי בספר יעלת חן פ' קדשים סי' ח' שהקש' לפמ"ש הרמב"ם דהשחתת הראש והזקן אסרה התור' בשביל שעושין כן עובדי ע"ז והטור ביו"ד סי' קפ"א חולק ע"ז ואמר שאין לנו לבקש טעם להמצות וע"ש בב"י וד"מ ובט"ז וע"ז כתב הי"ח דיש ראי' להרמב"ם דאל"כ יקשה היאך יליף הש"ס ריש יבמות דעשה דוחה ל"ת ממצורע דמקיף הראם והא כל דכתוב בתורה לא מינייהו קא גמרינן וע"כ כיון דהוה חק לע"ז ל"מ אף דכתוב בתורה ע"ש. והנה לכאור' רציתי לומר דכיון דמזה למדין דאף הקפת כל הראש שמה הקפה א"כ שוב זה אינו כתוב בתור' וחקת אמורי לא היה רק שלא הקיף כל הראש וא"כ לא שייך לומר דכתוב בתור' מיהו עדיין קשה ממה דיליף מזקן כהן מצורע דשם לא שייך זאת ורציתי לומר דהוה בתער וג"כ אינו כפי החק אך זה תלוי בסוגית הש"ס דנזיר דף מ"א ודף נ"ח שם והרבה עקולי ופשורי שם יש אך לפמ"ש אין מקום להקושיא דכפי מה שכתבתי ענין מה דאמרו דכתוב בתורה לאו מינייהו גמרינן הוא רק בשביל דהיקש השכל מחייבו ולפי זה כל דהתור' הזהיר' שלא ניקף פאת הראש והזקן והיינו שלא נלך בחוקת העכו"ם שעושין כך א"כ התורה הזהיר' והעידה שזה אין לו מבוא בשכל ואסור לעשות כן וא"כ מה דהתירה התור' במצורע ע"כ משום דאתי עשה ודחי ל"ת שכן גזרה התור' שיגלח כל הראש והזקן אבל מה מועיל מה דכתוב בתורה אטו בשביל זה יהיה ההיקש השכל מחייבו והא התור' בעצמה העידה שהוא חקת האמורי בלי טעם ושכל וע"כ דעשה דוחה ל"ת וז"ב. אמנם בפשיטות נרא' לפענ"ד דאתי שפיר דברי הטור דבאמת ע"כ לא מועיל מה דכתיב בתור' רק בדבר שנודע שהוא חק להגוים א"כ כל דכתיב בתורה לאו מינייהו גמרינן אבל בכל איסורי תורה כל דלא נודע שאסרה כן בשביל חק לעכו"ם מה מועיל מה דכתיב בתורה ולפ"ז זהו באמת השגת הטור דהרמב"ם חידש דזה היה בשביל שעשו כן הכומרים עובדי ע"ז וע"ז כתב דאין לנו לבקש טעם להמצוה והיינו דאם נימא דעשו כו לחק היה מותר אם כתוב בתורה אבל כל שלא נודע טעם האיסור מה מועיל מה דכתיב בתור' והא בכ"מ שהתור' התירה מותר ובכ"מ שאסר' האיסור במקומו עומד. ובזה מיושב היטב השגת הטור שהב"י והד"מ נדחקו מה הבין הטור בדברי רבינו ולפמ"ש אתי שפיר דהטור הבין דברי רבינו שהתור' אסר' משום חק אמורי וא"כ היה מקום להקל כמו בהקפה דכתיב בתורה וע"ז כתב דלא אסר' התור' בשביל חק כלל וז"ב כשמש ועכ"פ בזה די לקיים מנהגן של ישראל שמעמידין אילנות בחג השבועות ודו"ק היטב. אחר זמן רב הראני הרב מו"ה חיים בעהמ"ח שנות חיים דברי הרש"ל הובא בט"ז יו"ד סי' קט"ז ס"ק וא"ו בסופו דמותר ליתן סם המות לכלב המזיק ואינו עובר משום צער בע"ח דהא לא אסרו התור' אלא משום בל תשחית והא ליכא וע"ז הקשה דהא בחולין דף ח' משמע דשייך צער בע"ח אף בדבר המזיק. והנה הראיתי לו דברי הנוב"י הנ"ל מ"ש בזה וגם בדברי מהרא"י הנ"ל מבואר כהמהרש"ל ול"ק קושיתו ודו"ק. והנה בשנת תרל"ד נשאלתי ממינכען מהרב החריף שטערן שהדפיס ר"ח על חולין במה שנמצא בכתב עלי עתים שרצו שמי שמת ר"ל לשרוף אותו וע"ז שאל דמשום יקרא דחיי ודשכבי ודאי ליכא במה ששורפו אבל אי שייך משום בזיון המת וע"ז השבתי דש"ס מפורש הוא בחולין דף קכ"ה במה דאמרו שיכול לשרפו אברים אברים וכתבו התוס' דהא דנחלקו בסוף הטומאה לצאת דרך הפתח והא יכול לשרפו במקומו וכתבו דאין דרך לשרוף. הנה מבואר רק דאין לשרוף ואיסורא ליכא משום בזיון המת ומ"מ כתבתי דנרא' שהוא בזיון כמבואר במקרא אשר קלם באש ועיין סנהדרין דף ק"ג ודו"ק: