דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שמח
ס"ב אלא מוציאין מיורשיו וכו' והוא שירשו ממון מאביהם וכו'. דעת הראב"ן דאף בלא הניח להם כלום מחוייבים היורשים לקברו מממונם ואחריו החזיק כן בשו"ת מהר"ם מינץ סי' נ"ג נ"ד דמוציאין מבניו בע"כ ובשו"ת תורת השלמים להרב בעל מנחת יעקב סי' ח' האריך בזה ולהיות כי אין בידי ספר הראב"ן ושו"ת מוהר"ם מינץ כ"א ספר תוה"ש הנ"ל לא יכולתי להאריך בראיותיהם. אך לפענד"נ העיקר כהטוש"ע כאן ובחו"מ סי' רנ"ג דאם אין לחם משל אביהם אינם חייבים לקברו משלהם וראיה נלפענ"ד מהא דקאמר בב"ב דף קנ"ד א"א בשלמא בני משפחה קאי מערערי היינו דאשתקו אלא א"א לקוחות אמאי שתקו לימרו אנן זוזי קא יהבינן לנוול ולנוול ואם נימא דהיורשים מחוייבין לקברו אף שאינם יורשים וממיל' ה"ה בני משפחה דכל הקרוב קרוב קודם וא"כ גם בני המשפחה משכחת לה דיעררו וכגון שלא הניח אחריו כלום ויצטרכו לתת משלהם ושפיר יערערו על המכיר' דמכר בזול ואז יהי' להם רווח בדבר וא"כ ירשו משלו ויקברו אותו והרי התוס' כתבו דלכך היורשים לא מצי מערערו דאינם נותנים כלום ואם נימא דמחוייבין לקברו הרי נותנים משלהם וא"ל דשם מיירי שכבר נקבר דז"א דכבר כתבתי בסי' רס"ג דשם ע"כ מיירי קודם שנקבר דאל"כ שייך חרדת הדין וע' לקמן סי' שס"ג ס"ז ולפמ"ש בסי' רס"ג צ"ע הדין הלז וברצות ד' אשים עין עליו בהגיעי לשם עכ"פ קשה כנ"ל וכמ"ש וע"כ דאינם מחוייבים לקברו משלהם וא"כ אין להם מה לערער וע"ד החידוד יש להביא ראיה לזה מהא דאמרו בסוטה דף י"ג ואי לא אעסיק בי' משה לא הוו עסקי ביה בניו והא כתיב ויהי לבני יוסף לנחלה וע"ש ברש"י שנדחק בהקושיא דמה קשה ליה מהאי קרא ולפמ"ש א"ש דבאמת היה מקום לומר דבניו לא הוו עסקו ביה דלא נשאר להם כלום ולא ירשו ממנו דבר בעת ההיא וע"ז מביא קרא ויהי לבני יוסף לנחלה וא"כ שוב נשאר להם נחלה ממנו וא"כ מחוייבים לקברי ודו"ק.
והנה אח"כ הגיע לידי ספר שו"ת מהר"ם מינץ הנ"ל ואמרתי ליישב דברי הראב"ן ומהר"ם מינץ (וכבר כתבתי על הס' ובטעות בלא ראות הצגתיו בסי' של"ד) דרשהו משם ומה שהביא התוה"ש ראיה מהא דאמרו בפ"ט דכתובות בתוספת' מי שמת והניח נכסים ומטלטלין ויש עליו כתובת אשה ובע"ח כל הקודם זכה והוא נקבר מן הצדקה הרי דנקבר מן הצדקה ולא נתחייבו היורשין כיון שאין לו לפענ"ד אין מזה ראיה דפשיט' דכיון דהחיוב על הצדקה והיינו שכל ישראל חייבים בקבורתו דכקרובים נחשבים מכ"ש שהקרובים מחוייבים והא דקתני דנקבר מן הצדקה רבותא אשמעינן דאף דאין להם להקרובים ואין לאל ידם לקבור אותו אפ"ה בע"ח וכתובה קודמים והוא יקבר מן הצדקה (שוב ראיתי בסוף דבריו שהרגיש בזה) ומה שהביא ראיה מראב"ד שכ' בפי"ח מאישות דיורשי נדונייתה ונ"מ שלה חייבין לקבור אותה אף שלא ירשו כלום וזה כהראב"ן יפה כוון וע' בח"מ וב"ש סי' פ"ט דהעיקר תלוי במי שראוי לירש אף שאין לו זה גדר הקרוב לענין חיוב קבורה ומה שרצה להסכים שם דגם הרא"ש והטור יודו דמחוייבים היורשים לקברו אף שאין להם ירושה ומ"ש והוא שירשו ממון מאביהם הוא דוקא כשהיה לו ממון להמת והניח לאחרים בזה לאו כל כמיני' דאב להניח לאחרים ולהטפל בשל צדקה אבל כל שלא הניח משלו מחוייבים היורשים לקבור משלהם המעיין ברא"ש וטור יראה דאין לו מקום ולכאור' רציתי לומר דזה דוקא באם צוה שלא לקברו אבל בסתם אדם חייבין היורשים לקברו אבל גם ז"א להמעיין ברא"ש וטור במקור הדין אבל העיקר נרא' דגם הם יודו שכל שהם קרובים מחוייבים לטפל בקבורתו אף שאין להם ירושה אך זה אם יש להם ורוצים אבל להוציא מהם בע"כ אפשר דא"י להוציא בע"כ דאף דבכל מ"ע שבתורה מכין אותו עד שתצא נפשו היינו בדבר המפורש בתורה אבל כאן דאינו מפורש בתורה ואף דדרשו כמה דרשות ע"מ כיון דעכ"פ אינו מה"ת רק לקבור אותו אבל כל צרכי הקבורה כגון תכריכין נאים וכדומה המצבת אבן ושאר הצרכים שאינו רק משום פגם משפחה ובזיוני דחיי וכדומה שאינו מפורש בתורה זה א"י להוציא בע"כ. ובלא"ה נרא' דהרי גם גבי פריעת בע"ח מצוה דאמרו שמכין אותו עד שתצא נפשו. כתבו התוס' בכתובות דף פ"ו דזה דוקא כשהניח אחריות נכסים אבל אם לא הניח אין כופין היתומים משלהם דניהו דמצוה על היתומים אבל אין כופין משום דהוה מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין כופין עליה וא"כ כיון דשאר קרובים לא נלמד רק מחיוב הבן וא"כ כיון דבבן גופא מצוה על היתומים ולא כופין מכ"ש בשאר קרובים ולכך בעינן שירשו מאביהם אבל בלא"ה מצוה איכא ואין כופין וע' בחו"מ סי' ק"ז ס"א דקיי"ל כן דאין כופין ועסמ"ע שם דלא קיי"ל כרמב"ן דכופין אם רוצים ואף דהש"ך כתב שם דלא מצא בזה פלוגתא על הרמב"ן כבר כתבתי שם על הגליון דמדברי התוס' בכתובות דף פ"ו משמע דלא כרמב"ן וא"כ דברי הטור וש"ע ככוכבים דא"י לכפותם אם לא ירשו אבל מ"מ חייבים ומצוה איכא עליהם כמ"ש הראב"ן ואין כאן פלוגתא כלל. ובזה י"ל מ"ש המהר"ם מינץ שם דיהיה מוכרח הבן לתת לפמ"ש אין מזה ראי' לו מהראב"ן ומכל המקומות דכפייה ליכא אבל מצוה איכא. ובאמת מ"ש התוה"ש דבבן איכא חיוב משום דמכבדו בחייו ומכבדו במותו וא"כ כיון דיקרא דשכבי הוא ואם אין לו לאב כופין לבן לזונו. הנה באמת שם הוא מתורת צדקה דכופין משום דאית ביה לאו דלא תקפוץ אבל לענין עצות קבור' דאינו רק משום יקרא פשיטא דאין כופין וע' ט"ז ביו"ד סי' ר"מ ס"ק ו' והנה המהר"ם מינץ כתב שם דהא דלא קאמר גם בהאבעיא דקבור' משום בזיוני או משום כפרה דנ"מ לענין אם היורשים אמרו דאין אנו חוששין לבזיון דז"א דאין ביכלתם לבלתי לחשוש לכבוד אביהם מה שהיא מצוה מן התורה לקברו ע"ש בסי' נ"ד וז"פ. אך מה שיש לעיין אם הוא אמר שלא לקברו דאמרינן דמשום בזיוני לאו כל כמיניה היאך הדין אם היורשים ג"כ אינם רוצים אם נימא דבכה"ג אין לנו לכוף להיורשים דהא הוא ג"כ לא חשש ע"ז. אך נרא' דלפמ"ש הריב"ש בשם הראב"ד והובא בבדק הבית סי' של"ד דאף דאב שמחל על כבודו כבודו מחול אבל על בזיונו אינו יכול למחול א"כ כיון שא"י למחול ממילא גם היורשים מחוייבין דל"מ מחילתו כל שהוא נגד כבודו וז"ב. אמנם לפ"ז עדיין יש להקשות כיון דאינו מחוייב לכבדו רק משל אב ואין חילוק בין לכבדו או לצערו כמבואר סי' ר"מ ס"ח ועש"ך שם ס"ק י"א ועמ"ש בגליון שם בשם המלמ"ל פ"ו מממרים ה"ז וא"כ אכתי איכא נ"מ לענין היורשים היכא דהוא אמר שלא יקברוהו והבנים אינם רוצים לקברו דאם הטעם משום בזיוני אינם מחוייבים לכבדו בשביל כבוד האב משלהם ואם נימא דאינם מחוייבים לקברו משלהם רק משל אב שוב אין כאן נ"מ אבל אם נימא דמחוייבים לכבדו משלהם איכא נ"מ. אך ז"א דגם משום כפרה פשיטא דאם אמר דלא ניחא ליה בכפרה דשומעין לו ואם לא אמר גם משום בזיוני אין שומעין להם לבטל מצות התור' מהו אכתי יש להקשות דלפמ"ש כיון דמשלהם אין חייבין לכבדו יש לומר דא"צ לקברו ג"כ כל שהוא משום בזיוני דכל העולם וא"כ שוב אין שומעין להם דבזיוני דכ"ע הוא והמהר"ם מינץ לא זכר מזה כלל והבין דרק משום בזיוני דמשפחה בלבד אבל לא כן אבי כמ"ש בשם הטור וב"כ הב"י בשם הרמב"ן וע' בב"מ דף פ"ד ע"ב שר"א צוה לאשתי שלא יקברוהו רק דאגני' בעיליתא דידיה והיה מונח שם כ"ב שנים וקצת משמע שם דרבנן הוו ידעו מיניה מדאמרו שם כולי האי ודאי לאו אורח ארעא ואי נימא דמשום בזיונא אין שומעין לו דהוא בזיון של כל העולם וצ"ע אמאי לא אפשיטא מינה דמשום כפרה הוא ואולי כיון דנתירא שרבנן לא ינהגו בו כבוד כראוי א"כ יהיה בזיונא גם בזה לכך לא חשש לבזיונא וצ"ע וע' במדרש רבה מגלת רות על פסוק יעשה ד' עמכם חסד כאשר עם המתים ועמדי דהיינו שנטפלו בתכריכיהם וויתרו עמדה הכתובות והיינו משום שהיא אינה חייבת לקבור את בעלה אף שנוטלת הכתובה והם נטפלו בתכריכין וויתרו הכתוב' והיה חסד גדול וע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' י"ג:
והנה לפענ"ד היה נרא' לפי מה דאמרו בנדה דף נ"ז דהכותיים לא היו קוברים את נפליהם אלא היו משליכין ומטעם דדרשו כל שיש לו נחלה יש לו גבול ולמד מזה בהגה"מ דנפל אינו מצווה לקבור אותו ע"ש ולפ"ז יש לומר דקבור' בנחלה תלה רחמנא וא"כ כל שאינו יורש אינו מחוייב לקבור ומטעם זה נרא' לי דלכך נפל אינו חייב בקבור' דהא אינו נוחל ומנחיל כ"א בהיות בן קיימא. ובזה יש ליישב קושית המג"א סי' תקכ"ו ס"ק כ' שהקש' דאטו אנן ככותאי דרשינן. ולפמ"ש יש לומר דכותאי דרשי שכל שאין לו נחלה אין לו קבור' ובזה באמת לא קי"ל כוותיה ותדע דאל"כ יקשה כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ מא"ל ואף את"ל דעכ"פ בני נחלה הם בשדה מגרשיהם וכמ"ש בהגה"ת אשר"י פ"ג דברכות דף כ' אכתי יקשה נשים דלאו בני נחלה הם מא"ל ועיין מגן גבורים סי' קפ"ה שם מבואר הדבר באורך וע"כ דלא קיי"ל ככותאי רק דאנן דרשינן שכל שיש לו נחלה היינו שיוכל להוריש הוא בר גבול משא"כ נפל דאינו נוחל ומנחיל ומיושב קושית המג"א. הן אמת דצ"ב היאך שייך דכותאי דרשו הדרוש הלז והך גבול נדרש בספרי על המוכר קברי אבותיו וכמ"ש רש"י שם והא הכותיים אינם מאמינים בדרוש רק בפשט הכתוב ולכך לית להו לפני עור וכדומ' וצ"ל דזה הדרוש פשוט כ"כ שהם ג"כ מאמינים בזה או שהכותים כך מנהגם ואנן דרשינן לקרא להסמיך הדין וא"כ אין מקום לקושית המג"א וע' בגליון המג"א שציינתי על דברת המג"א לעיין תוס' ב"ב דף כ' ע"א ד"ה אתיא אמי' ודו"ק היטב וע' בהפלאה בכתובות דף מ"ב מ"ש לענין קבורה דתלוי בירוש' ומקשה קושית הראב"ן שמביא המהר"ם מינץ שם בסי' נ"ד נ"ה ע"ש וע' בכתובות נ"ג זיל קבר או הב כתובת' ומ"ש הרמב"ן והרא"ה בזה הובא בשיטה מקובצת שם ודו"ק וע' בנימוק"י פרק האשה רבה גבי אשה קטנה דהוה כמת מצוה כיון דקרי ולא עני לה ע"ש ובעשנ' שם בהא דבעלה יורשה אף שאין מטמא לה וע' ח"מ סי' י"ז ס"ק קט"ז ודו"ק ועש"ת תשב"ץ ח"ג סי' י"ד שכתב דאין חיוב הקבור' חל רק על הקרובים ולכך רשאים בני חבורה ליטול שכר חפירה וע' בחתם סופר סי' ש"ל שכתב דמה שנהגו לקנות קבר בדמים הוא מטעם שלא יהיה נקבר בקבר שאינו שלו ובדברי התשב"ץ הנ"ל אמרתי ליישב מסברא דנפשאי וכעת ראיתי בשו"ת תשב"ץ הנ"ל סברא זו והנה ל"ג בעומר שנת תר"ל הוה אצלי החריף מו"ה גבריאל מענקיש נ"י מסטאניסלאב והקשה במ"ש רבינו פי"ב מאבל פ"ה דאם צוה שלא יקברוהו אין שומעין לו שהקבור' מצוה שנאמר כי קבור תקברנו ומשמע דס"ל דקבור' מ"ע מה"ת והרי בפי"ד מאבל ה"א כתב מ"ע מדבריהם לבקר חולים וכו' ולחפור ולקבור הרי דמנה אותו במצוה של ד"ס ואמרתי בפשיטות דרק הקרובים מצווים לקבור מה"ת אבל אחרים אינם מחוייבים רק מד"ס והנה כ"כ בשו"ת תשב"ץ הנ"ל. ובגוף דברי הרמב"ם עצמו שכתב דמצוה מן התור' כי קבור תקברנו וכתבתי שהיינו דוקא קרובים כן מצאתי במנין המצות בשורש א' ברמב"ן בתשוב' השלישית יעו"ש שביאר כן דברי הרמב"ם דדוקא על הקרובים היא מצוה מן התור' מקבר תקברנו והרמב"ן ג"כ לא זכר שכ"כ בפי"ב מאבל כהרמ"א ולפענ"ד היה נרא' מ"ש רבינו שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו היא דבאמת יש לומר דהרמב"ם לא ס"ל דקבר תקברנו מ"ע כמו שלא מנה פט"ו מסנהדרין מ"ע זו. אמנם כיון דקבורת מת מצוה ודאי מצוה דאורייתא שהרי דוחה מ"ע שלו פסח ומילה. ולפ"ז כיון שאמר אל תקברוני א"כ בודאי אין חיוב על הקרובים לקברו כיון שהוא מיחה בפירוש וא"כ שוב הו"ל כמת מצוה שאין קרובים שלו חייבים וממילא הוה כקרי ולא עני לי' וע' יבמות דף פ"ט וא"כ שוב אין שומעין לו שהרי מ"ע לקבור מת מצוה ולפ"ז שוב לא סתרי דברי הרמב"ם שבפי"ד מכה מ"ע מד"ס דשם כל שלא מית' אין חיוב על שאר אדם רק על קרובים מה"ס וכמ"ש והחריף הנ"ל אמר ליישב סתירת דברי רבינו דבאמת מתקברנו דרשו חיוב קבורה בעפר כמ"ש בחידושי ר"ן וא"כ אם דרשו מתקברנו כל שאר מתים שוב אין חיוב לקבור בעפר וא"כ גוף הקבור' היא מ"ע דהיינו לשומו בארון אבל לחפור ולקבור זה אינו רק מדבריהם. אבל אני אמרתי דבאמת אמרו שם ואימא מדאקבור צדיקי ומשני מנהגא בעלמא א"כ זהו רק מפני שלא רצו לומר לשבור מלכא זאת דדלמא יאמר מנהגא בעלמא אבל באמת מתים דידן מצוה לחפור בעפר כדאקבור צדיקי ואינו רק גילוי מלתא בעלמא דקבור' היינו בעפר וז"פ וברור. ומה שהקש' הלח"מ דבלא"ה הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא. הנה אם נימא דקבור' אינו רק מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא לכך כתב הרמב"ם שהקבור' מ"ע מה"ת ולכך אזלינן לחומרא ודו"ק. והנה בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' קי"א ובמגן גבורים סי' ע"ב לא נזכר מדברי רמב"ם פי"ב הנ"ל. ולפמ"ש י"ל דאין ראי' מזה דזה הוה כקבורת מת מצוה וכמ"ש ודו"ק וע' לח"מ פ"ד מאבל הלכה ז':