אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שמז

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שמז

סימן שמה

ס"א לפני למ"ד יום. בשנת תרט"ו והיתה שנה פשוטה מתה עלי אמי מורתי הצנועה הצדיקת מרת חנה נ"ע ביום שמיני באדר ב' תצוה וקבלתי שבעה ביום ג' ונתתי אל לבי אחרי כי השבעה כלתה ביום ב' תשא שושן פורים ואח"כ אני נוסע לבערזאן אם מותר להספידה וכפי מ"ש כאן אין שום היתר. אמנם באמת צ"ע דלמה נשמט כאן בש"ע דברי התוס' במ"ק דף ח' שם שכתבו ד"ה דקא דאף לשמואל נמי י"ל דלא אסירי אלא ע"י ספדנא אבל הוא עצמו שרי דיותר מתאפג מצערו ע"י צעקה וישמח לאחר זמן ובב"י או"ח סי' תקמ"ז מביא ג"כ זאת ובש"ע שם נשמט ג"כ זאת ולפענ"ד סברת התוס' מסתבר יותר עפמ"ש הרמב"ם במורה והובא ברמב"ן עה"ת פ' תצא על פסוק ובכתה את אביה ואת אמה דהבכיה הי' לחעלה עליה שהיא שבויה בארץ נכריה והבכיה מפיג הצער וא"כ מבואר כמ"ש התוס' ובזה מבואר במ"ש בירמי' ח' מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי והכוונה שבזה שאני מבליג על יגוני לבלתי התעצב בזה עלי לבי דוי שלא אוכל להנחם שהבכי והיגון בזה מתאפג ומתנחם על הצער. והנה לפ"ז צ"ב דלמה במת חדש מותר להספידו ספדן אחר אף דמעורר הצער ברגל צ"ל משום דבזה המרירות בלבו קבוע ואינה מתוספת ע"י ההספד כמ"ש הרא"ש במ"ק שם. ובזה היה נלפענ"ד דאם מת לו מת חדש ר"ל דאז מותר לספדו אף בערב הרגל א"כ שוב מותר להספיד גם זה דהא בלא"ה העצב והמרירות נשאר בלבו ע"י המת החדש ואף אם מוסיף עצב ע"י המת הישן מה בכך הא בלא"ה הוא עצב וכן היה נרא' מהירושלמי פ"ק דמ"ק ה"ה איזי ערור שהוא מזכירו בין המתים לא יספידנו איז' הספד שהוא עושה לו קודם לרגל למ"ד יום זה העושה לו הספד בפ"ע בד"א בישן אבל בחדש מותר ולכאור' מה שמפרש איז' הספד שהוא עושה לו קודם לרגל למ"ד יום שעוש' לו בפ"ע זה הוא תוספת דברים לבלי צורך ומה קמ"ל בזה וגם דלשמואל כפי הבנת הפוסקים היה לו לפרש דאף שמת לו מת חדש והוא ספדו בערב הרגל אסור להזכיר את זה וע"כ דהירושלמי בא לפרש דהמשנ' כללה טעמו של רב ודשמואל דלא יעורר היינו שמזכירו בין המתים. והיינו כדאמר רב כד הדר ספדנא במערבא אמר ויבכון עמיה כל מרירי לבא והיינו ערור שמזכירו בין המתים ולא יספידנו היינו בפ"ע אסור ג"כ וזה דוקא במת ישן אבל חדש מותר וא"כ מבואר טעמו דרב ודשמואל דלרב הטעם משום השכר ולכך גם בין המתים אחרים אסור להזכירו וגם להספידו בפ"ע אסור משום דהצער מתעורר יותר מיהו לפ"ז תמיה למה מזכיר שאסור להספידו בפ"ע הא הוא כ"ש דהשתא עם המתים אסור מכ"ש בפ"ע ובין לרב ובין לשמואל אסור וע"כ החליטו הפוסקים דהירושלמי קאי אליבא דשמואל ולרב באמת אף בחדש אסור ובאמת הקשה בשעה"מ פ"ז מיו"ט דלשיטת הפוסקים דלרב אף בחדש אסור א"כ שוב היה לו לש"ס לומר א"ב מת חדש דלשמואל שרי ולרב אסור אך לפענד"נ דבאמת החשש דממנע משמחת יו"ט הוא משום דחששו שמא מתוך מרירות הלב יתן המעות שהכין ליו"ט וישכח דיבא ויגיע יו"ט אח"כ ולא יהי' לו מעות ולפ"ז בתוך ל' יום דשואלין ודורשין בה"פ וא"כ הו"ל כעוסק בעניני הפסח שוב לא חשו שישכח מיו"ט וכעין דאמרו בפסחים הוא עצמו עסיק ביה מבדיל בדיל מיני' ולכך לא חשו שמא ישכח וא"כ מותר גם לרב בזה ולפענ"ד ראיה ברורה לזה דלרב ג"כ מותר במת חדש דאל"כ היאך משכחת לה הך דלא יעורר על מתו דהיינו דהדר ספדנא והא אסור לרב ולא יבא ספדן כלל להספיד וע"כ דכל שמת מת חדש מותר וה"א דיזכירו בתוך המתים וקמ"ל דאסור ובזה מבואר היטב דברי הש"ס דילן מה דחלק הדברים דעל לא יעורר פי' כד הדר ספדנא ועל לא יספידנו מפרש כ"כ בשם רב משום שכר והלא ע"ז קאי גם לא יעורר ולפמ"ש א"ש דלא יעורר היינו עם מה שמת מחדש לא יזכירנו ולא יספידנו בפ"ע אבל המת מחדש מותר גם לרב ולפ"ז הירושלמי הוא אליבא דרב ולא אליבא דשמואל ולולא דמסתפינ' שלא יאמרו דאנא מעייל פילא בקופא דמחטא הייתי אומר דדוקא להספידו בפ"ע הוא דחשש רב משום שמחת הרגל משום דאם שוכרו בפ"ע צריך ליתן לו מעות הרבה וחשו שיתבטל מפני שמחת הרגל אבל אם מזכירו בתוך שאר מתים א"צ לתת לו כ"כ וזה אינו אסור רק בתוך המועד הא קודם למועד מותר בזה דלא שייך שמחת הרגל רק משום שמצטער במועד שמעורר אבילות ישינה ולהספידו בפ"ע זה אסור קודם לרגל ל' יום ובזה מבואר דברי רש"י במ"ק שם במשנה שנתקשה השעה"מ שם ודברי הירושל' היו מבוארים דאדרב' רק אליבא דרב אבל מה אעשה שבכל הפוסקים מבואר להיפך ועכ"פ זה ברור דלשמואל כל שמספיד בעצמו שרי כמ"ש התו' ובזה נלפענ"ד אם אירע שמת ת"ח גדול הדור ד' ישמרנו שגם ע"י ספדן אחר מותר משום שע"י הבכי והצער שמצטער מתאפג על צערו דת"ח שמת הכל קרוביו ולכל א' נוגע עד נפש א"כ כל שלא הספידו אותו עד עכשיו ועוד לא פייגו כ"ע מצערייהו א"כ אדרבא ע"י ההספד יתאפג אחר כך מצערו שהבכי מעורר הצער ודוקא באינו ת"ח דאין הצער גדול כ"כ א"כ ע"י ההספד יתעורר הצער ביותר אבל בת"ח שהצער והמרירות הוא בלב א"כ אדרבא ע"י הספדו של הספדן אולי יקל הצער. עוד נלפענ"ד היתר בת"ח דבשלמא אם הצער הוא על קרובו בלבד הוא דאסור דאדרב' מצוה עליו שיתאפג מצערו כעין דאמרו אלא מעתה טבעה ספינתו בים ומשום שמחת הרגל מחוייב להתאפג אבל ת"ח שגם האבלות הוא מצוה דרבים אפשר דלא דחי הרגל אבילות דרבים ואף דזה עשה דרבים מה"ת וזה אינו רק דרבנן מ"מ מה שמספיד קודם לרגל ונשאר מרירות ברגל זה ודאי אינו רק חשש דרבנן ושרי וע' לש"ב הגאון מוהר"ז ז"ל מבראד בשו"ת בית אפרים חיו"ד סוף ספרו שהאריך בזה דעכ"פ באם לא כלתה ל' יום קודם לרגל בתוך מיתת המת בודאי שרי ויש לי להאריך בזה וכעת לבי בל עמי ועכ"פ באבלות שלי ודאי שרי וכמ"ש בשם התוס' וע"כ נרא' דמותר וכן דעתי להספיד ברצות ד'. ובמ"ש דעל ת"ח שרי לפענ"ד להסביר יותר ע"פ מ"ש לפרש מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקי' וגו' על שבר בת עמי וגו' דהכוונה שאף שהאדם יכול להתאפק על צרתו אבל על אחרים שקרה לו צער אין רשות בידו להתאפק. ומעתה בשלמא במת קרובו לבד שייך לומר שאין מספידין דמעורר הצער אבל במת ת"ח דהכל קרוביו א"כ הצער נוגע לכל א"כ בודאי יש להצטער על מה שמגיע צער לכל ישראל ר"ל וזה בודאי שרי ודו"ק היטב:

וראיתי בס' חכמת אדם על יו"ד כלל קנ"ה שכ' באות י"ט דדוקא על קרובו אסור להספיד משא"כ באחר שאינו קרובו מותר להספידו ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' במ"ק שם שכתבו דאדרב' בנו מותר דעי"ז נשקט הצער וגם מהש"ס גופא מוכח כך דהרי אמרו מעשה בספדן והרי הספדן היה איש אחר שאינו קרוב כלל דסתמא אמרו ועיקר האיסור הוא רק באדם אחר כדי שלא יעציב אנשים אחרים ויהי' המרירות ביו"ט ודו"ק היטב:

שוב ראיתי בפתחי תשובה סי' שי"ז מ"ש בשם השבו"י ח"ב ס"ס כ"ה והבינותי כוונתו דהיינו שבאמת נותן לספדן רק דהחילוק הוא אם נותן לספרן מעות שמספיד מתו ובין אין נותן מעות לספדן שיספיד מתו ודו"ק ובזה ל"ק מדברי התוס' וצ"ע:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה