אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שמה

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שמה

סימן שדמ

ס"ב כגון שאמר הרי הוא עולה על ראש הגג וכו'. לכאורה נרא' דהינו משום דאמרינן הוכיח תחלתו על סופו וכמו דאמר רשב"ג הוכיח סופו על תחלתו וע' בחולין דף ל"ט דלא הביאו מזה כלל ובאמת לפי מה דאמר רשב"ג שם דאם הרוח דוחפתו אינו גט גם כאן היה לו לחלק כן ושם בעי מעשה המוכיח קצה כגון דאמר כתבו וע' בטוש"ע אהע"ז סי' קמ"א סעיף ט"ז י"ז וע' בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' מ"ד וצ"ע בזה. גם קשה לכאור' אמאי אמר שם דאם מעצמו נפל הרי זה גט ולמה נחזיק עצמו בחזקת מאבד עצמו לדעת והרי כאן בעינן שיאמר ראו שאני עולה וא"ל דשאני התם דאמר כתבו זה הוה כמעשה ודחו בחולין דף ל"ט שם דמייתי מרשב"ג דגיטין דע"כ לא קאמר רשב"ג התם דאמר כתבו ולקושיא הראשונ' יש לומר דשאני הוכיח סופו על תחלתו מתחלתו על סופו דודאי כל שראינו שעשה בדרך כעס ממילא הוכיח תחלתו שבודאי רצה לאבד עצמו לדעת אבל לא כשעשה מעשה בתחלתו בסתם ונימא דסופו הוכיח על תחלתו זה באמת אין סברא דדלמא עכשיו נשתנה הדבר ומתחלתו לא דימה כן ובאמת בחו"מ סי' רמ"ה סי"א מבואר דדעת הרא"ש דקיי"ל כת"ק דרשב"ג דעבדים ואף דמבואר שם דדוקא במתנת שכ"מ ולא בבריא הא הרמ"א חולק שם ודבריו עיקר וכמ"ש הסמ"ע והש"ך שם ולפענ"ד ראי' לזה מהא דחולין הנ"ל דרב שיזבי אמר משום כבודו דרשב"ג דגיטין ורבינא אמר משום כבודו דרשב"ג דעבדים והדבר יפלח דא"כ אמאי לא אמרו בה איסור והא אמרת משום כבודן דרבנן והא ע"כ לא אמרו רבנן אלא בדלא שמענו דמחשב וכדדחי לר"ח וכבר תמה בזה בשו"ת אא"ז שער אפרים סי' קכ"ב ונדחק ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמשמע להש"ס דרק רשב"ג ס"ל דהוכיח סופו על תחלתו דרשב"ג הוא שחידש כן אבל רבנן פליגי עליה ומכ"ש בהך רשב"ג דעבדים מבואר בהדיא דת"ק דרשב"ג חולק על רשב"ג וס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וא"כ איך אפשר לומר דרבנן ס"ל הוכיח סופו על תחלתו מה דלא שמענו דס"ל ומסתמא ס"ל כרבנן דרשב"ג דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וגם עכ"פ משום כבודן דאותו רבנן דפליגי על רשב"ג וס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו לכך לא אמרו בה איסור וז"ב ופשוט ולפ"ז ע"כ דאף במתנת בריא ס"ל לת"ק דרשב"ג כן דאל"כ אכתי יקשה אמאי לא אמרי בה איסור וכרשב"ג דהא אף ת"ק מודה בבריא דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו ולר"א בודאי אסור וגם רבנן אפשר דמודים בחשוב לבסוף וע"כ דת"ק פליג אף בבריא. ובזה מיושב גם דברי המהרי"ק סי' קנ"ה שהביא ראי' דאין לחלק דכל שיש מעשה עם השתיק' אמרינן דלא הוכיח סופו על תחלתו שהרי קבל השטר דא"כ מה הביא בחולין ראי' לענין מעשה דקסרין ששם לא היה מעשה ותמה בשו"ת אא"ז ש"א שם דהרי הרא"ש מוקי במתנת שכ"מ ובמתנת שכ"מ לא היה קבלת השטר דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ולפמ"ש אתי שפיר דמהרי"ק ס"ל דגם הרא"ש לא מוקי דוקא במתנת שכ"מ רק דבמתנת שכ"מ בעינן מטי לידיה והיינו מטעם המהרי"ק הנ"ל דבעינן מעשה עם השתיק' ודו"ק. עכ"פ מכאן ראי' ברורה דאף בבריא המחלוקת וכמ"ש הש"ך ועלח"מ פ"ד מזכייה הלכה ג' שנדחק בדברי ה"ה שכתב דהפלוגתא מיירי בין בבריא ובין בשכ"מ דיש לומר דבשכ"מ אף רשב"ג מודה ובמחכ"ת לא זכר דברי הרא"ש דמוקי הפלוגתא דת"ק ורשב"ג דוקא בשכ"מ וכמ"ש. ומכאן נרא' לפענ"ד ראי' ברור' לרבינו דפסק בפ"ד מזכייה דהוה ספק אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו או לא וכתב ה"ה דיצא לו ממעשה דקסרין ולפמ"ש יש לומר דא"א לחלק בין שם להך דא"כ היכא מדמה הש"ס ללמוד מהך דרשב"ג דעבדים ולכך פסק בכ"מ דספק הוא ועיין בפ"ט מתרומות ה"ו ובכ"מ ובמלמ"ל תמה על הכ"מ וכתבתי על הגליון דנעלם ממני לפי שעה הש"ס בכריתות דף כ"ד שלזה כוון הכ"מ ועיין בתוס' חולין דף ל"ט ע"ב ד"ה אם. ובאמת שבש"ע יו"ד סי' ד' פסק במעש' דקסרין דהוה ספק ותמה הרש"ל הובא בט"ז שם דלשיטת הרא"ש דפסק כת"ק דרשב"ג וא"כ מהראוי להתיר לגמרי ובאמת לשיטת הב"י בבדק הבית דדוקא במתנת שכ"מ ת"ק חולק וא"כ אתי שפיר אבל אנן לא קיי"ל ובכל ענין הוה ספק. וראיתי בכו"פ סי' ד' שם שהקש' דלמה לא דחי הש"ס ע"כ לא אמרו בש"ס דרשב"ג ס"ל הוכיח סופו על תחלתו רק משום דכיון דלא מטי לידיה למה יצווח משא"כ במעש' דקסרין דלמה שתק ולא חשב בתחל' ולק"מ דשם שייך הסברא דלמ' שתק בתחל' ואח"כ צווח וצריך לחדש משום דגם בתחל' היה מחשבתו כן וחישב כן במחשבתו ורק שאח"כ ביאר כן בהדיא ודו"ק:

שם סעיף ב' מי שגנב וכו' ע' בד"מ שכ' לחלוק על הב"י באות ג' שדעתו כדעת המרדכי שעל גנב אין מתאבלין שאף שדחה ראייתו אבל דינו לא נדחה ואדרב' הביא ראיה לזה והד"מ כ' דבשו"ת מהרי"ו לא כ' כן והעתיק כל ל' מהרי"ו והמהרי"ו כ' ומ"ש שכל הגונב כאילו שופך דמים כבר כ' הב"י סי' שע"ה פירושו ומאד תמהני דניהו דיפה השיב הב"י על מ"ש במס' שמחות שכל הגונב כאלו ש"ד אבל מה השיב על ראיות ב"י מהא דמבואר גבי הרוגי ב"ד וכו' כיוצא בו הגונב את המכס כו' הרי זה שופך דמים כו' והיא ראיה נצחת לכאור' וכמ"ש ב"י אבל באמת לפענ"ד הדבר תמוה דבאמת דברי המס' שמחות בעצמם תמוהים דכלל בהדי הרוגי ב"ד שאין מתאבלין כיוצא בי הגונב את המכס ואת החרם הר"ז כאלו שופך דמים כו' ומה עניינו לשם ומקודם לא אמר כלל שהשופך דמים אין מתאבלין עליו או המחלל שבת ועע"ז שיהי' שייך לומר עליו כיוצא בו וגם יפה תמה המהרי"ו דהיכן מצינו שש"ד ועע"ז שאין מתאבלין עליו אף שאין לו חל"ה. אבל האמת יורה דרכו דט"ס נפל במס' שמחות והך לשון כיוצא בו הגונב מן המכס ואת החרם הכתוב בהל' טו' צ"ל אחר הלכה י"א שעל מה שכ' ולא מלגנוב שכל הגונב כאלו ש"ד שפירושו כאילו גרם הריגה וע"ז וחילול שבת וכמ"ש הב"י סי' שע"ה בשם הרמב"ן בתורת האדם ע"ז קאמר כיוצא בו הגונב מן המכס ואת החרם כאלו ש"ד ולא כאלו שופך דמים בלבד אלא כאלו עע"ז ומגלה עריות ומחלל שבת ונמצא לא קאי הך לשון כיוצא בו רק על מה שזה יכול לגרום ש"ד וחילול שבת וכל הנהו עבירות כמו"כ אלו הגונבין המכס וחרם יכול לגרום אותן עבירות אבל לענין אבילות דין הרוגי מלכות יש עליו ונמצא ראית הב"י היא סתירה ודו"ק:

והנה במה דשגור בפי כל דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעה"ב באמה שלא נמצא כן מפורש בשום ספר ובחוה"ל נרא' כן במ"ש טעם לדבר שזה כמלך שהפקיד ביד אדם איזה דבר וא"ל שישמור עד שיצוהו להחזיר נו וזה לא רצה לשמור ע"ש. אמנם מצאתי בפ"י בב"מ דף נ"ט שהקש' בהא דאמרי' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים וע"ז הקשה דע"כ שמלבין פני חבירו ג"כ אין לו חלק לעה"ב דאל"כ הרי מאבד עצמו לדעת הוא ענין גדול שאמרו עליו דאין לו חלק לעה"ב ואפ"ה הסירו כדי שלא ילבין וע"כ דהמלבין ג"כ אין לו חל"ה רק שאחר שהתירו שוב אין לו דין מאבד עצמו לדעת שהרי התירו בשביל זה ואפ"ה מוכח שנוח יותר דאל"כ איך התירו לו לפול עצמו לתוך כבשן אש והלא הוה מאבד עצמו לדעת והרי בכל עבירות אמרו יעבור ואל יהרוג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד דגלי קרא ובמלבין לא גלי קרא ואף דילפי' מתמר מ"מ תקשה על תמר עצמה מה ראתה על ככה ולא דרשה וחי בהם ולא שימות בהם ע"ש וכל דבריו תמוהים לפענ"ד דמ"ש בפשיטו' דמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעה"ב הנה שיגרא דלישנ' שבפי כל העולם נדמה לו שכן הוא מבואר וגם גוף הקושי' דא"כ מלבין לא חמור מזה לפענ"ד הענין דבאמת כל הענין דאמרו בש"ד דיהרג ואל יעבור הוא משום דמה חזית דדמא דידך סומק טפי א"כ כיון דמלבין פני חבירו הוה כהורגו וא"כ שוב שייך ג"כ לומר מה חזית דדמא דידך סומק טפי ולכך יהרג ואל יעבור ובאמת זה דקאמר נוח לו לאדם ולא אמרו שמחוייב בזה הוא דבאמת מה דהחמירו במלבין כאילו שופך דם הוא באמת אינו שופך דם ממש רק כאלו ש"ד ולכך לא אמרו בל' חיוב רק שנוח לו לאדם והיינו בדרך רשות שלא הוה כמאבד עצמו לדעת והרי הרמב"ן ס"ל דבשאר עבירות מחוייב לעבור ולא יהרג ואם רוצה להרג עובר על ונשמרתם לנפשותיכם והמלבין דהוה כש"ד רשאי אדם להחמיר על עצמו. והנה מה שהקש' הפ"י דמנין לתמר הך דין ולא דרשה וחי בהם הנה באמת לפמ"ש המזרחי פ' שמות דבב"נ לא דרשי' וחי בהם והבאתיו בחבורי י"ש סי' רס"ב א"כ תמר שקודם מ"ת היה לה דין ב"נ וע' פר"ד שהאריך בפרט זה א"כ לכך שפיר עשתה. איברא דלפ"ז קשה איך למדנו מזה לדידן אבל לפמ"ש א"ש דבאמת אינו חיוב רק שעכ"פ אינו עובר על ונשמרתם לנפשותיכם שהני חזינן שתמר עשתה כן וע"כ שמצד הסברא היא כן. והנה לכאורה קשה אף אם נימא דיהרג ואל יעבור במלבין מ"מ הא גם בהנך שלשה דיהרג ואל יעבור הוא דוקא כשעושים מעשה ולכך אשה דקרקע עולם היא לדעת גדולי הפוסקים אינה מחוייבת להיות תהרג וא"כ מלבין אינו עושה מעשה בידים והפלה לכבשן האש הוא מעשה בידים ואיך למדו מזה. וע"כ נרא' כמ"ש שאינו רק רשות ואף די"ל דהוה מעשה כמו חסמה בקול שע"י ההלבנה האדם אזיל סומקא ואתא חוורא מ"מ לא מקרי עושה מעשה בידים ולכאורה ק"ל טובא דאטו ידעה תמר הדין שתנצל ע"י שתגיד שמיהודה נתעברה וא"כ מה נ"מ במה שתאמר על יהודה וחלבן פניו אבל היכא שיוכל להנצל עי"ז מנ"ל ואולי לפמ"ש הרמב"ן שהחיוב שריפה לא דן יהודה רק מפני שיהודה היה תותבת והיה רשות בידו לשפוט אותה א"כ היתה ניצלת עי"ז ח"ש היא מוצה שהיינו שהיא מצת ולא הפילה עצמה לתוך כבשן אש ואפ"ה למדו מזה דנוח לאדם דהיינו שרשות עכ"פ להפיל עצמה לתוך כבשן אש ודו"ק היטב דבגוף הענין דלמדו מתמר אף דהוא קודם מ"ת לפענ"ד מזה ראיה למ"ש בתשובה דכל דהוא מצד הסברא למדין מקודם מ"ת ודו"ק:

שם ס"ה כל הפורשים מדרכי ציבור. מצאתי כתוב בהגה"א פג"ה אות ט"ז דהמוכר טריפ' בחזקת כשרות ומת קודם שעשה תשובה אסור להתעסק בקבורתו ואפילו כלבים אוכלים את בשרו ולוקין אם דמו אסור להבריח מעליו עכ"ל ותמהתי מהיכן יצא לו זאת ונזכרתי שכפי הנרא' לקחו מהירושלמי בע"ז פ"ב ה"ג וז"ל מעש' בטבת אחר בצפורי שהי' מאכיל את ישראל נבילות וטריפות פעם אחת עיוה"כ עם חשיכ' שתה יין הרבה ונשתכר ועלה לראש הגג ונפל ומת התחילו הכלבים מלקין את דמו אהין שואלין לר"ח מה נעברין מן קועיהן א"ל כתיב ואנשי קדש תהיין לי ובשר בשרה טריפ' לא תאכלו לכלב תשליכון אותו זה גזל את הכלבים והאכיל את ישראל נבילות וטריפות ארפנון מן דידהו אוכלין ע"ש. וכפי הנראה שמזה יצא לו שאסור להבריח מעליו הכלבים שמדידהו אנון אכלין ולכך כתב הג"א בשם א"ז דוקא במוכר טריפ' בחזקת כשרות ולא בעובר שאר עבירות. ולדעתי יצא לו להאר"י בספר הגלגולים הובא בשמ"ח סי' א' ס"ז שכל שוחט שאינו נוהג כשורה מגולגל בכלב והיינו שכיון שמאכיל נבילות וטריפות לישראל א"כ הוא מגולגל בכלב שהרי הכלבים מלקקין דמו ומדידהו אכלין ועכ"פ דברי הא"ז מבוארים. ומצאתי בשו"ת בשמים ראש המיוחס להרא"ש בסי' ס"ד שנשאל מי שהיא רשע גמור כל ימיו אם חייבים לקברו ביומו אי לאו דדלמא רשאין לבזותו כמו שעשה חזקיה שגירר עצמות אביו על חבלים והוא השיב דאסור והך דחזקי' לא היה רק שנהג בי' מנהג בזיון אבל להניחו בלי קבור' היא איסור תורה ובזיון כל הבריות ואסור לעשות כן ע"ש שהאריך וכתב הא דאמרינן בירושלמי ארפינון מן דידהו אכלין אין ללמוד מזה לעשות מעשה באדם שנברא בצלם אלקים ולא להלכה אמרו אלא שא"ל דרך צחות ואיתימא הלכ' הוראת שעה הית' וגדר באחד שהכשיל רבים ע"ש ומהתימה שלא הזכיר דברי הא"ז ואף שאם הוא להרא"ש אולי לא ראה ספר א"ז ועכ"פ הא"ז מפרש דהדין כן ומיהו כפי הנרא' דוקא מי שהאכיל נבילות וטריפות ולא רשע אחר ותדע שהרי יהוא צוה פקדו את הארור' הזאת כי בת מלך היא ואף שהית' רשעה גמור' ואולי כיון באמת שנבראת בצלם אלקים ובת מלך מלכי המלכים היא ובכסא דהרסנא כתב שם שאין ראי' מהירושלמי ששם היה השאל' אם מותר לטלטל ביוה"כ בשביל זה אבל באמת פשטת הירושלמי משמע שהיה בעיוה"כ עם חשיכ' ועדיין היה שהות לטלטלו וגם בבה"ש עצמו לא גזרו על שבות בבה"ש לצורך ותימה עליו שלא הזכיר דברי א"ז והג"א אלו ובפרט שמתפאר שהיה בידו ספר א"ז הגדול ובלי ספק שם ביאר דבריו שיצא לו מהירושלמי הלז ועיין בפ"ח מתרומות בירושלמי שם מובא בל"ז שהמעש' היה בע"ש ולא נזכר עם חשיכ' ואף שביפה ורא' פירש ג"כ דהשאלה היה בשבת ומשום איסור טלטול אבל המעיין בהג"א יראה דהא"ז דקדק בדבריו וכתב שאסור להבריח מעליו והכוונ' דהא הם שאלו מהו מרמיתה מן קומיהן והיינו שההצלה יכול להיות על שני פנים או שיקחו איתו ויטלטלו אותו ממקום שהכלבים שם או להיפך שהכלבים יבריחו משם והנה הנ"מ שאם יטלטלו אותו יהי' אסור טלטול בסבת או ביוה"כ אבל כשיבריחו הכלבים משם לא יהיה שום איסור וע"ז השיב ר"ח בחכמה ל"מ דאסור לטלטל המת מן קדמיהון אלא שאף להיפך שאסור להבריח הכלבים והיינו דאמר ארפינן דמדידיהון קאכלין והייינו שיניח אותם וא"כ שפיר יליף הא"ז שאסור להבריח הכלבים ובא וראה כמה עמקו חכמת הקדמונים ודקדוק לשונם אח"כ מצאתי במד"ר פ' ויקרא מביא שם המעשה הלז יעו"ש בפ"ה וע"ש ביפ"ת:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה