דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שמב
ס"א שפתו אפוי וטבחו טבוח וכו' דעת אא"ז הב"ח דדוק' בהכין כל צרכי חופה אבל בלא הכין הכל כגון שטבח טבחו ולא מזג יין וכדומה דהשת' בע"כ צריך להכין יין ישתדל להכין גם בשר וכן אפכא והש"ך השיג דעכ"פ יש לו פסיד' ממה שכבר הכין ולא זכיתי להבין דלכאורה נראה דדוקא פסידת כל הדברים התירו ולא משום קצת דברים וראיה ברורה מהא דאמרו שם בכתובות דף ד' משמיה דר"ח לא שנו אלא נתן מים ע"ג בשר אבל לא נתן מים ע"ג בשר מזדבן וקשה עדיין מה יעשה בשאר דברים כגון ביין מזוג ובפת אפוי וע"כ צ"ל כיון דחסר אחת מהם לא מקרי פסיד' כ"כ כמ"ש הריטב"א בחידושיו שם והא דהוצרך הב"ח לומר משום דע"כ יצטרך לטרוח על יין ולא אמר בפשיטות משום דליכ' פסיד' כל כך היינו משום דבאמת כפי הנראה בש"ס לא עשו העיקר בשביל פסיד' רק משום דאין להם מי שיטריח עבורם ובצירוף ההפסד הרב התירו ומעתה שפיר חידש הב"ח דכל דליכ' פסיד' כ"כ וע"כ צריך לטרוח אחר יין שוב ל"ש ההיתר. אבל באמת אחר העיון יש לדחות דבאמת כל דאיכ' פסיד' מה שכבר הכין מקרי פסיד' וכמ"ש הש"ך והא דהתירו בלא נתן מים ע"ג בשר היינו משום דליין מזוג לא חשו דזה יוכל למכור אף שכבר נתמזג ואף דיפסיד קצת ל"ח פסיד' אבל בשר שכבר הי' המים ע"ג זה אינו ראוי למכרו במקולין כלל כמ"ש רש"י וא"כ יפסד כל הבשר לזה התירו וכן יש להסכים דברי הריטב"א למעיין היטב וא"כ לפ"ז כל שיש פסיד' אף שלא הכין עדן היין ניהו דיצטרך להכין יין מ"מ עי יוציא מידי פסיד' וז"ב מאד. וראיה ברורה מדברי רבינו פי"א מאבל ה"ח שכ' הכין צרכי סעודה ואפה פתו וטבחו טבוח וכו' אם לא נתן מים ע"ג בשר מוכר הבשר והפת וכו' הרי שלא הזכיר כלל יין מזוג אף דמסתמ' יהי' לו יין על הסעודה ודוחק לומר דזה בכלל צרכי סעודה דהרי בש"ס זכרוהו ואין דרכו להשמיט וע"כ משום דכל שיש לו פסידת הבשר בלבד עכ"פ ג"כ התירו לו וכמ"ש הש"ך ומהתימה על הש"ך שהוצרך לדייק מלשון הטור ברמזים ולא דייק מדברי רבינו ז"ל וכמ"ש וע"כ גם מ"ש הב"ח דבלא הכין כל התכשיטים ל"ש הדין ולפענ"ד א"א לאומרו דא"כ הו"ל להתנא למנקט כל התכשיטין בפרוטרוט כדי לדעת דאם חסר איזה פרטים מהם דאסור וע"כ דעיקר תלוי בהפסיד' וכל שנפסד אחת לגמרי כגון הבשר אף דבלא"ה יצטרך לטרוח לא פלוג חז"ל והתירו ובאמת שצ"ע על הטור וש"ע כאן שלא הזכירו כלל הדין דנתן מים ע"ג בשר והחילוק שבין כרך לכפר וברא"ש ורמב"ם נזכר וגם ברמזים הזכירו וצ"ע:
שם מכניסין את המת לחדר וכו'. עט"ז שהאריך במעשה שאירע ר"ל בליל שבת נכנסה הכלה לחופה וביום השבת מתה אמה של הכלה מה לעשות וע"ש מ"ש בזה באורך ובנה"כ. וראיתי בדג"מ שהקש' על הט"ז והש"ך דלא הזכירו דברי הרמב"ם פ"ח מאבל הלכה ז' שכ' דז' ימי חתנות הם לו כימי הרגל ואם מת לו מת בתוכם נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג אבילות ע"ש. ולפענ"ד אין קושי' כלל דודאי גם הט"ז מודה דכל שכבר נכנס לחופה מקרי לו ימי הרגל וכן קיי"ל לענין נגעים וכדומה ורק שספיקת הט"ז הוא דניהו דהוה כרגל לדידיה הא ברגל גופא נוהג דברים שבצנע' וא"כ אסור לו לבעול ואף דהתירו שיבעול תחלה ולנהג שבעת ימי המשתה היינו שם בלא כנס כלל דאם יאסר לבעול א"כ לא יכניס אותה כלל שוב יהי' לו פסיד' ולכך התירו לו לבעול וממיל' נמשך עליו ימי משתה אבל כאן כל שכבר כנס שוב חל עליו השמחה וא"כ ליכא פסיד' כלל ולמה יתירו לו הבעיל' כל דליכא פסידא הא לא עדיף מאילו היה רגל באמת דדברים שבצינע' נוהג וז"ב מאד כשמש:
ובזה הן נסתר מחמתו מה שהביא הנקה"כ מרבינו ירוחם ואדרב' כפמ"ש כל הדיעות שבר"י שם מסכימים לסברת הט"ז דלא יבעול דכל דחל עליו השמחה שוב א"צ לבעול והא דדעת הר"י גיאות שינהוג שבעת ימי המשתה קודם היינו בלא בעילה כדכ' מפורש ואינו בועל עד אחר ימי אבילות והרא"ש כ' שינהוג אבלות תחלה אבל לבעול ודאי אסור דלא עדיפ' מרגל גופא דנוהג דברים שבצנע'. ואולי לא הביא הש"ך דברי הר"י רק לענין זה שהאריך הט"ז אם לעשות ימי אבילות תחלה ע"ז הביא שבזה נחלקו הפוסקים ובאמת בזה לפענ"ד העיקר דיקדים ימי משתה תחלה משום שכבר חל עליו השמח' וכמו שנרא' מדברי הרמב"ם ג"כ שסתם ולא חילק בין בעל או לא אבל לענין הבעיל' לפענ"ד צדקו דברי הט"ז. איברא דמדברי הרי"ף נרא' לכאור' דלא כמ"ש שהרי גם בלא פסידא התיר לבעול בעילת מצוה ונוהג שבעת ימי אבלות בריש' אלמא דהתיר הבעיל' אף בליכא פסידא. אבל לפענ"ד אין ראיה משם דשם עדן לא חל עליו האבלות רק אנינות לכך התיר בעילת מצוה דלענין זה קיל אנינות מאבילות והותר בתשמיש המטה ואף דגם אונן אסור בתשמיש אבל כאן שכבר קרה לו כאלה שכבר הכין כל הדברים אף דליכא פסידא התירו לו בעת אנינותו התשמיש אבל כאן דכבר כנס והתחיל השמחה ויש לו דין ימי רגל דנוהג דברים שבצנע' וממנ"פ למה יתירו לו הבעיל' אם נחשב לרגל לא הותר ואם נחשב לאבילות לא הותר אבל שם באמת ל"ח לרגל כל שלא כנס רק דכל שהכין הצרכים בזה נחלקו הרי"ף והרא"ש ושיטת הרי"ף דמ"מ הבעילת מצוה בועל דבכה"ג ל"ג על תשמיש בימי אנינות והרא"ש ס"ל דגם בכה"ג גזרו אבל כל שכבר כנס דממנ"פ אסור למה יתירו לו כנלפענ"ד ובלא"ה י"ל דלכך התירו לו לבעול קודם היכא דאיכא פסידא דאל"כ יהי' אסור לכנוס ג"כ לשיטת הרמב"ם דחופת נדה אסור ול"מ החופה ואף לשיטת הרא"ש בכה"ג דאינה ראויה לביאה בשום אופן דמרת נפש מחמת אבילות הו"ל חופה דל"ח לביאה ולכך התירו לבעול אבל כל שכבר כנס בעוד לא נודע דבר אף שהיתה מסוכנת מ"מ עוד היה תקוה שתתרפא וא"כ החופה היתה כדין ולמה יתירו לו לבעול אח"כ ואף דברמ"א באהע"ז סי' ס"א כ' דבאשה חולנית בת מות ל"מ חופה דחזיא לביאה אף להרא"ש הא כבר חלקו עליו הח"מ וע' ב"ש שם סוף דברי הרמ"א ל"ד דשם היא בעצמה חולנית בת מות אבל להוסיף דאף באמה חולנית ל"מ חופה דחזיא לביאה פשיט' דלא אמרי' כן וע"כ נלפענ"ד דהעיקר כהט"ז ואף דמדברי הט"ז נרא' דלא חל עליו ימי משתה כל שלא בעל ולדידי נהפך הוא דאף דחל עליו אבילות מ"מ לא עדיף מרגל דנוהג דברים שבצנע' וכמ"ש ועכ"פ הדין דין אמת לפענ"ד. אך גוף הדבר שכ' הט"ז דכאן ליכא פסיד' כל שכבר נשא אינו עושה סעודה שנית באמת לפמ"ש התוס' בסוגיא דדם מפקד פקיד דעושין סעוד' בליל ביאה וע' בחידושי רש"ל שם ובב"ש סי' ס"ד ס"ק ד' א"כ אם לא יתירו לו לבעול שוב יצטרך סעודה שנית. ואולי כיון שאין חובה הסעודה כ"כ בליל ביאה לא התירו בשביל זה מיהו למנהגינו כשנושאין בע"ש עיקר הסעודה עושין ליל א' ובאמת שזה נכון שאין מערבין סעודת החתונה בסעודת שבת דאין מערבין שמחה בשמחה וכמבואר כעין זה באו"ח לענין סעודת ר"ח שחל בשבת וע' בט"ז ומ"א שם וא"כ צ"ע בכה"ג א"כ יש פסידת הסעודה ואולי בכה"ג מקרי פסידא. אבל באמת כוונת הט"ז לפענ"ד דכל שכבר כנס שוב אין הסעודה מעכבת ולא יצטרך לטבוח שנית דבשלמא כל שלא כנס שוב כשיצטרך לכנוס אחר האבילות יצטרך לטרוח אחר הסעוד' דהיא יכולה לכופו שיעשה סעודה אבל כאן כל שכבר כנס שוב א"צ לטרוח וז"ב לפענ"ד בכוונת הט"ז. אחר זמן רב ראיתי בשיורי רז"ה בהגהותיו לש"ע שהתעורר במ"ש דבעינן חופה דחזיא לביאה ע"ש מה שהקש' על הט"ז עפ"ז ומצאתי בשיטה מקובצת בכתובות דף ד' שהעיר ג"כ בזה הרב מוהר"ב ז"ל ושמחתי כי ת"ל דרכתי בדרך הישר. אך מ"ש למעלה דלא עדיפא מרגל דדברים שבצנע' נוהג צ"ע דהא שיטת הרמב"ם דגם דברים שבצנע' אינו נוהג ברגל מיהו לפמ"ש לקמן סי' שצ"ט לחלק בין היכא שחל המועד קודם דאז ל"מ חל האבלות אף שבצנעא משא"כ היכא דחל האבילות קודם ע"ש א"כ יש לחלק כמ"ש למעלה ודו"ק:
וראיתי בשו"ת מהרי"ט צהלון סי' ע"ח שהאריך באלמן שנשא אלמנה וכבר נכנסה לחופה והאריך שם אם גם באלמן שייך משום פסיד' וגם דכבר נשאה מקודם ובאמת להמעיין בנקה"כ יראה סתירה על כל דבריו וע' בדג"מ שהביא דברי הרמב"ם פ"ח מאבל וגם המהריט"ץ שם הזכיר דברי הרמב"ם ע"ש ועכ"פ לא קשה קושית הדג"מ על הט"ז וש"ך מד' הרמב"ם דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דברגל אינו נוהג אבילות כלל אבל לדידן אין ראיה וי"ל דנוהג אבילות קודם ודו"ק:
שם ואסור בתשמיש המטה. דעת הראב"ד דמ"מ מותר במזיגת הכוס והרחצת פניו וכו' וכלם חלקו עליו ולפענד"נ טעמו של הראב"ד כיון דבאמת יש לו דין ימי רגל לדידי' והא דאסור בתשמיש המטה הוא משום דדברים שבצנעא נוהג ולפ"ז אם נאסר גם מזיגת הכוס שוב יהי' דברים של פרהסיא דזה אסור ברגל דנרא' כנוהג אבלות ברגל וא"כ לכך אסרו לנהוג איסור במזיגת הכוס דאז יהי' ניכר האבילות וזה אסור וז"ב וכ"ש הוא מתספורת דמותר כאן בשביל זה דהו"ל דברים שבפרהסי' וע' בש"ך ס"ק י"א מכ"ש בזה דודאי פרסום גדול הוא. ובזה ממיל' מיושב מה שתמהו המהרש"א והש"ך כאן דבש"ס משמע דבאבילות יש להחמיר במזיגת הכוס מכ"ש דנדה והרי הראב"ד התיר ולפמ"ש א"ש דבסתם אבילות היכא דאינו ימי רגל שלו פשיט' דאסור וכאן התירו משום דהוה ימי הרגל ואסור דברים של פרהסיא. ובזה מיושב היטב דברי הרמ"ה שדעתו דלמשנה אחרונ' דגומר ביאתו ופירש גם דם נדה קיל ליה שהתירו לו לגמור ביאתו ולכך צריך שמירה הוא בין אנשים כדרך שאמרו לגבי אבילות בשביל דקילא ליה צריך שמיר' ותמה המהרש"א דא"כ מהיכן דייק הש"ס בכתובות שם דמדקתני הוא ישן בין אנשים וכו' דדברים שבצנעא נוהג דלמא אתיא כמשנה אחרונ' ואסרו משום דם נדה ולפמ"ש א"ש דהרמ"ה י"ל דס"ל כשיטת הראב"ד הנ"ל דדייק מדקתני הוא ישן בין אנשים משמע רק חומר' זו ולא חומר' דמזיגת הכוס וכדומה ומעתה ע"כ משום דימי הרגל הוא ודברים שבצנעא נוהג דאל"כ יקשה למה מותר במזיגת הכוס הא אף בסתם כדה אסור מכ"ש בנדה כה"ג דקיל וע"כ דמיירי למשנה הראשונ' ולא שייך דם נדה כלל ורק משום אבילות הוא וא"כ מזיגת הכוס הו"ל דבר שבפרהסי' והראב"ד דמתיר בזמן הזה מזיגת הכוס אף דשייך משום דם נדה ע"כ בבתולה מיירי וכמ"ש הש"ך ס"ק ז' ובחידושי למס' נדה והל' נדה סי' קצ"ג ישבתי קושית המהרש"א באופנים שונים:
שם ובועל בעילת מצוה ופורש עט"ז ס"ק ז' מ"ש בזה והנקה"כ השיג עליו ואעתיק כאן מ"ש לי כבוד אבי מורי הרב הגאון החריף מוה' ארי' לייבוש נ"י נאטהנזאהן הלוי ביום כ"ז מנחם תר"ה וז"ל והנה מה שהשיג מדברי הרא"ש יפה השיג דהא הרא"ש כ' לדחות ראיית הרמ"ה מדלא אמר רב יוסף דינו אריש' דמשנתינו למשנה ראשונ' קאי ע"ש ואם איתא בלא"ה אין ראיה כלל דשם אפי' בעל אסור משום אבילות דקילא ואף דאיכא גם איסור נדה דחמירא מ"מ אין להקל על דין תלמוד כיון דבזמן התלמוד הי' אסור להתייחד כמ"ש הט"ז משא"כ בחתן שבעל ואין כאן אבילות דליכ' למימר סברא זו דהא בזמן התלמוד לא היה כאן איסור כלל ע"ז דאין נ"מ ובכל גווני מותר לדידן אך עדיין תמוה מדברי פסקי הרא"ש ומדברי הטוש"ע דכתבו הדין גם לדידן. ומ"ש הש"ך בס"ק ו' בשם הב"ח דמיירי בבעולה צ"ע דא"כ אמאי כתבו שבעת ימי המשתה הא בבעול' ליכא אלא ג' ימים, גם מ"ש הש"ך מדברי הרמ"א סי' קצ"ב דכ' דשרי להתייחד תמוה דשם מיירי בלא אבלות ובכה"ג ודאי שרי דהא בזמן התלמוד בכה"ג לא הוה איסור כלל משא"כ באבילות וז"ב. גם מ"ש הש"ך מדברי התוס' ד"ה בועל תמוה דהתוס' שפיר כתבו דהש"ס הוכיח שפיר דדברים שבצנע' נוהג דאי נימא דאינו נוהג והא דהוא ישן וכו' היינו משום דם בתולים א"כ הו"ל להתיר בבעל דחמיר' ליה נדה ובזה אין לומר דאין להקל על דין התלמוד דהא בדין התלמוד לא היה איסור כלל דמשום נדה ליכא למשנה ראשונ' ומשום אבילות ג"כ ליכא דהא זה קאי אם דברים שבצנע' אינו נוהג ודו"ק היטב:
והנה דברי הרמ"ה שהביא הרא"ש שהביא ראיה מדלא אמר ר"י דבריו אריש' תמוה לי דס"ס קשיא למאי דלא ס"ד עדיין דברי רב אשי רק דיש חילוק בין אבילות דידי' לדידה א"כ תקשי אמאי לא אמר ר"י ל"ש אריש' דבזה לא שייך סברת הרמ"ה דיש קולא דגומר ביאתו דאכתי לא ידעי' סברא זו. ואמנם י"ל דבאמת סברא זו ידעינן גם בס"ד רק דס"ד דהא דנוהג בריש' ז' ימי המשתה אין בו קולא כלל כיון דכבר חל עליו שמחת חופה תו לא מצי חייל אבילות כלל רק דסברת ר"א כיון דאכן בעצמינו גורמים זה דיחול עליו שמחת החופה כדי לדחות האבלות זה מקרי קולא ודו"ק ומפני נחיצת הפאסט והתקדש ליל השבת הוכרחתי להפסיק באמצע עכ"ל הזהב. והנה זה יצא ראשונ' מ"ש להקשות על הש"ך בשם הב"ח שכ' דמיירי בבעילה דא"כ למה פורש ז' ימי המשת' דהא בבעול' ליכא ז' ימים והיא תמיה גדולה. הנה אף דבאהע"ז סי' ס"ד ס"ב מבואר די"א דבחור שנשא בעולה צריך ז' ימי המשת' והיא שיטת הר"ן ודעימי' מ"מ קשה על הטור דפוסק שם ג' ימים וכן נרא' מהש"ע שם שפוסק כדעה הראשונ' מדכ' בל' וי"א ומצאתי בשיעורי הרז"ה בהגהותיו לש"ע יו"ד שם שעמד בזה אבל אם כי לשונו מגומגם אבל כוונת הב"ח במ"ע וכדומה דל"ש בתולים ומ"מ צריך לשמוח עמה ז' ימים ואף די"ל דבכה"ג ג"כ לא שייך שצריך פתוי כ"כ וליכא שמחה מ"מ מסתימת לשון הפוסקים לא נרא' כן וא"כ צריך שמחה ז' ימים אף דל"ש טענת בתולים ומצאתי במהרש"א בכתובות דף ד' שכ' שני התירוצים או במ"ע או באלמנה שנשאת לבחור ע"ש וא"ל דהמהרש"א מיירי באלמנה שאינה בעולה וע' ח"מ וב"ש סי' ס"ד ס"ק ג' דזה אינו דא"כ שוב יש עדן משום דם בתולים ודו"ק. ומיהו מ"ש הב"ח עוד שם תירץ דצריך שימור משום אבילות כשיש לו אשה אחרת זה ודאי תמוה דלדידן ל"ש זאת דיש חרגמ"ה ולכך השמיט הש"ך. ומ"ש להשיג על הש"ך דמביא מסי' קצ"ב ושם מיירי בלי אבילות וליכא שום קולא. הנה לפענ"ד כוונת הש"ך שם בכל דבריו להוכיח כשיטת הרא"ש ולא כשיטת הרמ"ה ועיקר בא להוכיח דקיי"ל כהרא"ש וא"כ ממיל' גם באבילות כן כשם דיש חשש משום נדה ודם נדה חמיר ליה ול"ח ממילא כ"ש כשיש עוד חשש. ובזה הן נסתר מחמתו גם מ"ש להשיג על מ"ש הש"ך ראיה מדברי התוס' בכתובות דף ד' דעיקר כוונת הש"ך שם דגם בדברי התוס' מבואר דלא כרמ"ה דלהרמ"ה הומ"ל דפורש משום נדות ולא שייך לומר דאי בעיל אשתו ישנה עמו דז"א דהרי אסור משום דהקילו שבועל בעילת מצוה ופורש למשנה אחרונ' וע"כ דלא כרמ"ה והמעיין בנקה"כ ימצא כי עיקר השגת הש"ך הוא דקיי"ל כרא"ש שחולק על הרמ"ה וממיל' אין מקום להט"ז דלא יחלוק על הרא"ש ודעימי' ולכך כ' שם דגם הרמ"ה לא קאמר דלא היו פורשים והמעיין בכללות דבריו לבבו יבין שלא בא רק לשלול סברת הרמ"ה דיהי' אסור גם בנדות אבל לדחות דברי הט"ז וסברתו א"צ לזה רק דממיל' נדחה כיון דלא קיי"ל כהרמ"ה וע"כ דדם בתולים חמיר ליה א"כ ממיל' גם בשביל אבילות לא דקיל דניהו דראה דהקילו בשביל אבילות אבל בנדות לא הקילו וכמ"ש הרא"ש וז"ב ומה שהקש' לשיטת הרמ"ה אכתי קשה להס"ד טרם שחידש ר"א סברא זו דכיון דאקולי אתי לזלזולי א"כ אמאי לא נקט ר"י גם אריש, לפענ"ד לק"מ דבאמת הא דאמרינן דאבילות קילא מנדה להס"ד באבילות דידיה הוא לפי שאבילות אינו דאורייתא רק יום אחד לשיטת הגאונים ובלילה הוה דרבנן משא"כ נדה וא"כ זה נדה ממש אבל שם מה דבועל בעילת מצוה ופורש אינו רק חומרא דרבנן אף לדידן דמחמירין כמשנה אחרונה וא"כ פשיטא דעל חומר דרבנן חיישינן שמא יעבור וצריך שמירה ורק למה דאסיק ר"א דרק באבילות דהכא חיישינן משום דקילא ליה חידש הרמ"ה דה"ה בכל נדה דעלמא חיישינן דהרי חזינן דגם באבילות דעלמא חמירא ליה ולא חיישינן שיעבור ורק דכאן דקילא ליה וה"ה מנדה דרבנן וז"ב. ואחר שכתבתי כ"ז מצאתי בספר סדרי טהרה סי' קצ"ג ס"ק ז' שהשיג ג"כ על הש"ך כמ"ש למעלה ולפמ"ש מיושב. אבל לדינא באמת אין נ"מ דהא לדידן בכל ענין נוהג אבילות תחלה כמ"ש בנקה"כ כאן ס"ק א' וכ"כ בס"ט שם וע' במהרש"א מה שהשיג על הרמ"ה ובחידושי להלכות נדה כתבתי בזה ואכ"מ שוב נזכרתי שה"ה כתב בפ"א מאישות ה"ד דלענין איסור דרבנן לא שייך חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות די"ל דלא זהירי כ"כ אינשי באיסור דרבנן וזה ראי' ברורה למ"ש למעל' דלהס"ד הוה מקילין בדם בתולים דאינו רק חומרא בעלמא. ובגוף דברי הט"ז שכתב דאין לנו כח להקל על התלמוד וכל דבזמן התלמוד היו מחמירין אין לנו כח להקל לכאור' הייתי מביא ראי' מהא דכתב הר"ן בפרק כ"ש דלכך הוה חמץ דשיל"מ דאף דקנס ר"ש ואסר החמץ כל שמה"ת היה מותר קרי דבר שיל"מ הרי דאף דחז"ל החמירו ואסרו מ"מ לא בשביל זה עקרו שם דבר שיל"מ ממנו להקל עי"ז ואף דהר"ן חולק ע"ז ואמר כיון דאסרו מסתמא לא החמירו שיהיה נקרא דבר שיל"מ היינו חז"ל גופייהו לא היו נותנין עליו חומרא דדבר שיל"מ כיון שכבר אסרו אבל כל שהיה עליו שם דבר שיש לו מתירין לא נעקר אף שהחמירו רבנן דאין לכו להקל ע"י חומרת חז"ל דלהחמיר אמרו ולא להקל עי"ז וכן מצינו בכמה מקומות שאף שהחמירו חז"ל בכ"ז היכא שנצמח קולא עי"ז לא מקילינן דוק ותמצא. הנה בר"ח מרחשוון שנת תרי"ג שאל אותי הרב החריף המופלג מוה' מאיר בראם כ"י בהא דאמרו דמכניסין את המת לחדר ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואמאי לא ניחוש לדם חימוד כיון דזמן המוגבל של החתונ' היה על ימים מאוחרים רק שאירע מקרה שמת לו מת שצריכין להקדים החופ' ושייך חימוד חדש כמ"ש הט"ז סי' קצ"ב. והנה הוא הקשה על הש"ס כתובות שם דאמרו מפני האונס מותר ומפרש לה בכה"ג ובאמת על הש"ס ל"ק דאפשר דלא גזרו עדיין על החימוד והי' גזירת אחרונים אמנם לדידן קשה על הדין מיהו יש לומר דחימוד שאינו רק חומרא דרבנן בודאי התירו משום ביאת מצוה ופסידא וז"פ וגוף דברי הט"ז לא ידעתי לאיזה ס"ק נתכוין אם על ס"ק ג' או ס"ק ח':