אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות קריעה › סימן שמא

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות קריעה · סימן שמא

סימן שמ

סעיף א' ואינו אוכל בשר וכו'. בברכי יוסף הביא בשם מהר"א אלפנדרי להסתפק אם רוטב מותר לאכול או לא ע"ש ולא כ' מקום הספק בזה והנה נחזי אנן דהנה בסי' פ"ט ביו"ד כ' הט"ז ס"ק ה' דהב"י באו"ח סי' קע"ג הביא בשם הגהמ"י דמרק של הבשר יש בו דין בשר ורבינו יונה פא"ד כ' דיש לו דין תבשיל של בשר הואיל והוא צלול אבל אם הוא עב כמו ירקות יש לו דין בשר עכ"ל הרי דלדעת הגהמ"יי מרק דין בשר יש לו ואף לדעת הר"י עכ"פ בעבה יש לו דין בשר וגם שם אינו רק חומר' דרבנן. הן אמת שחפשתי ברבינו יונה פא"ד ולא מצאתי כלל לחילוק הלז שהביא הט"ז משמו רק שכ' שמרק דין תבשיל של בשר יש לו. אבל באמת ט"ס נפל בט"ז בהעתקתו לדברי הב"י באו"ח סי' קע"ג ששם הביא החילוק הלז בשם רבינו ירוחם בשם רבותי' וכ"כ בת"ח כלל ע"ז שם ובד"מ ביו"ד שם ובאמת שהחילוק הלז לא נודע מאין יצא לרבותי' של רבינו ירוחם וכפי הנראה יצא להם מהא דאמרו בחולין דף ק"ח אי דנפיל ברוטב רכה ה"כ אלא דנפיל ברוטב עבה ע"ש ברש"י שכ' דעבה הו"ל בשר ממש עכ"פ כבר נתבאר דפלוגת' דרבוות' הוא. אך לפענ"ד הוא דאף להסוברים שם דדין תבשיל של בשר יש לו היינו דוקא התם דהטעם הוא בבשר משום דמושך טעם ולפ"ז י"ל דמרק אינו מושך טעם כ"כ אבל כאן עיקר האיסור הוא שלא ימשוך לבו אחר תענוגים וע' בתוס' מ"ק דף כ"ג ע"ב וא"כ פשיט' דברוטב ג"כ יש תענוג וראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' רי"ב שהאריך ג"כ בנו הרב מהר"ש להתיר לאכול רוטב אבל לא מצאתי שום טעם בזה. ולפענ"ד ראיה ברורה דגם הרוטב בכלל בשר לענין אונן מהא דנחלקו בזבחים דף ק"א אם נשרפה מפני הטומאה או מפני אנינות ולפ"ז יקשה איך אפשר דמפני אנינות נשרף הא לכ"ע בעת ההיא אנינות לילה דרבנן דהן היום היום אסור ובלילה מותר כמבואר שם בכל הסוגי' וא"כ ניהו דביום היו אוננים עכ"פ היה להם לבשל ולאכול הרוטב ביום דרוטב מותר לאונן וגוף הבשר היו אוכלים בלילה וע"כ דגם רוטב אסור וא"כ לא מצי לאכול כלל ביום ורצו להשהותה עד הלילה ונטמאת באונס כדאמרו שם ואף דלר"נ אף אנינות לילה מה"ת מ"מ קשה לשאר התנאים אמאי לא אכלו עכ"פ הרוטב בו ביום וע"כ דגם רוטב אסור כנלפענ"ד וע' באו"ח סי' תקנ"א בט"ז ס"ק ט' וס"ק י"א וגם שם צ"ע לפמ"ש מהראוי לאסור גם רוטב של בשר ועמ"א ס"ק כ"ט שם. אחר שנים רבות בררתי הדין של רוטב לענין בשר בחלב הלא הוא בכתובים בתשובה בענין אפשר לסוחטו ומב"מ ביארתי הדברים בשרשם ת"ל וע' בנזיר דף מ"ה דנוטל הרוטב ונותן על השער ומשלח תחת הדוד ומשום דכתיב זבח אלמא דרוטב הוה בשר הזבח:

שם ואינו אוכל בשר. כ"כ לעיל בזה וכעת אכתוב מה שראיתי בדברי התוס' במ"ק דף כ"ג ע"ב ד"ה ואינו שכתבו דאונן אסור לאכול בשר כ"ז שהיא כשלמים וכדאמרו לענין ט"ב מיהו לא נהגו היתר לא כאן ולא בט"ב ואחר כך הקשו מדוע חמור לענין זה אונן מאבל ובכמה דברים החמירו באבל יותר וע"ש מ"ש בזה. ולפענ"ד יש להסביר תירוצם עפמ"ש הטור או"ח סי' תקנ"ב על מ"ש ראבי"ה דבשר שאינו כשלמים מותר משום דאינו שמחה וע"ז כ' הטור דהטעם אינו משום שמחה לבד רק כדי שיזכור אבלותו ותדע דבאבל אחר שרי וע"כ משום דאבל אינו מצווה לזכור אבלותו משא"כ ט"ב ע"ש ולפ"ז זהו ג"כ ההבדל שבין אונן לאבילות שמה שחשו שלא ישכח את המת ולא יהי' טרוד בעשיית צרכיו בזה הוה אונן כמו בט"ב דמצוה שיזכור במתו ויתעסק בצרכיו ומה"ט פטרו אותו מתפלה ותפילין משא"כ באבל דאינו רק שלא ישמח אבל אינו מצווה שיזכור תמיד אבלו וע' רש"י כתובות דף ו' גבי אבל שנרא' ג"כ כן ואף דמשמע שמה"ט חייבו בכפיית המטה כדי שיזכור אבלו כדאמרו בירושלמי דלכך ישן ע"ג קרקע אפשר דחשו שמא יסיח דעתו לגמרי מאבילות אבל אינו מצווה להרבות באבלו וגם התוס' בעצמם כתבו כן אבל לא ביארו כ"כ הדברים. ומדי דברי זכור אזכור מה שתמהתי על הט"ז באו"ח סי' תקנ"ב שם שהקש' על הטור דמדברי הש"ס בסנהדרין דאמרו דבט"ב משום שמחה משמע דלא כהטור דלהטור כל שנתבטל טעמו של בשר יהי' מותר לאכול ע"ש שנדחק ותמהני על פה קדוש יאמר זה דהיאך אפשר לומר שיהי' קיל ט"ב שמצווה להרבות אבל שיהי' מותר בדבר שיש בו משום שמחה דהיינו כ"ז שאין הבשר כשלמים מה בכך שנבטל טעמו מ"מ עדן יש בו משום שמחה והטור כ' להיפך דאף שלא שייך משום שמחה שאין בו שמחה כגון בשר עוף מ"מ אסור דמצוה להרבות באבל אבל לא להיפך וז"ב ופשוט ודברי הט"ז צע"ג וע' מ"א סי' תקנ"ב ס"ק י"ג שכ' דהטעם דאונן אינו אוכל בשר הוא רק משום כבוד המת ע"ש והן דברי התוס' במ"ק הנ"ל ולא הזכירם ובגליון המ"א כתבתי על מ"ש הטור שם דאף שאין חיוב לאכול בשר בשבת כיון שנמנע משום אבילות עבירה היא בידו ואני כתבתי דהרמב"ם פרק למ"ד משבת היו"ד כ' דמצות עונג בדגים גדולים ובבשר מ"מ זה באפשר לו אבל כאן אבילות הוה כלא אפשר לו שאינו מחוייב בבשר וע"ז כ' כיון דעושה כן משום אבילות שוב אסור ודו"ק עכ"ל שם:

ובזה נלפענ"ד סמך למה דנהגו מר"ח אב שלא לאכול בשר ונשאלתי הא ר"ח אסור להתענות ולפמ"ש לא עדיף משבת דאינו מחוייב לאכול בשר וא"כ כיון שמתאבלין על ירושלים אסרו לאכול בשר בו ודו"ק. שוב ראיתי דיש סמך יותר ברור מהא דאמרו בתענית דף ל' דר"מ דריש והשבתי משושה חגה דהיינו ר"ח דאקרי חג וע' מהרש"א בח"א מ"ש בזה דכלהו אודו וא"כ אף דלא קיי"ל כר"מ רק לקול' עכ"פ לענין אכילת בשר פשיט' דשייך השבתת משושה חגה דהיינו מר"ח עצמו דהא אינו מבואר כלל אם חייב לאכול בשר בר"ח וסתם קאמרו משנכנס אב ממעטין בשמחה ואין שמחה אלא בבשר. הארכתי בזה לפי ששמעתי שר' שמעון הצדיק מיערסלאב ז"ל שאל להרב הגאון אבד"ק דאברמיל ע"ז ולא מצא מענה רק שכ"כ בש"ע ולפענ"ד מ"ש ראיה מבוררת ודו"ק

שם ואין מזמנין עליו. אעתיק כאן מ"ש בתשובה להאברך המופלג השנון זית רענן מוה' זאב וואלף מסאמבור נ"י ע"ד אשר שאל במעשה שאירע בשוחט שנעשה אונן בעש"ק בבקר אם מותר לו לילך לשחוט לכבוד שבת ואין שוחט אחר וצריכים בשר לכבוד שבת וע"ז האריך מעלתו בפלפול כדרך צעירי הימים המפלפלים בהלכה והנה אין הזמן מסכים כעת כי נמסר לי מכתבו היום ולא ידעתי איך ומה והיום כתבתי תשובה לק"ק ווארשא בעסק מכירת חמץ ע"כ לא נתנני הזמן לבא באורך ובפרט כי הנושא אינו סובל אריכות דברים ע"כ אמרתי לכתוב הנוגע לדינא והנה לענין דינא הביא מעלתו דברי הבית יעקב שכ' שמצא כתוב בשם הרב מוהרא"ק דאבל לא ישחוט בימי אבלו וכ' הב"י דלא ידע הטעם ואפשר דמחמת צער לא ישים אל לבו לשחוט בכוונה וזימנין דשהה ודרס ולא ידע וע"ז דן מעלתו שבאנינות שצערו יותר גדול ודאי אסור לו לשחוט ומ"ש הב"י דלא ידע אנה נזכר זאת בשום פוסק ע"ז כ' מעלתו דמוזכר במרדכי ריש חולין בשם הלכות אלדד הדני ואף שהמרדכי כ' דחומר' בעלמ' היא מ"מ באנינות דצערו יותר גדול אפשר דמודה זהו תורף דבריו בקצרה. והנה מ"ש לתמוה על הב"י שנעלם ממנו דברי המרדכי יפה תמה אבל כבר קדמו בשו"ת מאיר נתיבים ואינו תחת ידי ואם אין זכרוני כוזב הוא בסי' ע"ו. אמנם בגוף הדין לפענ"ד יפה כ' המרדכי שהיא חומר' בעלמ' ומה"ת לגזור שמא לא ישחוט יפה ורוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן וזריזין ומצאתי בבה"ט סי' ש"פ שהביא בשם שו"ת שבות יעקב סי' פ"ו שוחט אבל אם אין שוחט אחר אלא הוא יכול לשחוט לעצמו מה שצריך לביתו וכן לצורך חולה או יולדת מותר לשחוט ע"ש אבל אכתי אין ראיה לאונן דצערו גדול וגם שם לא מבואר רק ששוחט בתוך ביתו אבל לא לילך ולשחוט. אך לפענד"נ ראיה ברורה דמותר לשחוט אף שהוא אונן ולא חיישי' שמא מחמת צערו ישכח מהא דאמרו ביומא דף י"ג כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל ר' יהודה אומר כל היום מאי כל היום אמר רבא לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו הרי דהיה מקריב וכל ההקרבה היה עבודה גדולה ובעי כוונה והיסח הדעת פוסל בעבודה ומה גם דמסתמא היה שוחט הכה"ג ואף דשחיטה בזר כשרה מ"מ לא הי' עושין כ"א כהנים כשרים ומיוחסים וע' קידושין דף ע"ו ע"ב בתוס' ד"ה אין ובט"ז סי' א' ס"ק א' והרי היה אונן ולא חיישי' דשמא מחמת צערו לא יוכל לשחוט כהוגן הן אמת דשיטת הזהר דשחיטה דוקא בזר כשרה אבל בכהן פסולה דהוא מסטר' דחסד אבל לא קיי"ל כן לדינ'. וראיה ברורה מהא דאמרו בברכות דף ל"א דאמר שמואל ל"ל לאהדורי בתר כה הא שחיטה בזר כשרה הרי דעכ"פ הדרי בתר כהן והוא חידש דאף בזר כשרה הרי בהדי' כמ"ש התוס' ועכ"פ מוכח מדברי הש"ס כמ"ש. אמנם הראיה היותר ברורה מהא דאמרו שם ביומא אלא אמר רבא מאי כל היום לומר שאינו עובד כל היום גזרה שמא יאכל ופריך הש"ס מי גזר ר"י שמא יאכל והתנן ר"י אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואי מיית אשתו עביד עבודה ולא גזר ר"י שמא יאכל ומשני כיון דיה"כ הוא דכ"ע לא אכלי לא חיישי' ואם אית' אכתי תקשה היאך ישחוט כל קרבנות היום וכל העבודות אינם כשרות אלא בכה"ג לדעת הרז"ה וגם לדעת הרמב"ם עכ"פ מצוה בו ועכ"מ פ"א מעיוה"כ הלכה ב' ובמלמ"ל שם וע' תוס' יומא דף ל"א ודף ע' ודף כ' ובת"י שם ד"ה משום וא"כ למה לא מקשו דאכתי איך ישחוט והא חיישי' שמא מתוך צערו לא ישחוט כהוגן וגם כל העבודות הקשות שהי' באותו יום וא"ל דביוה"כ לא חיילא אנינות דז"א דהרי אמרו שם וכה"ג מי חיילא אנינות והא מגרשה ומשני ניהו דאנינות לא חיילא אטרודי מי לא מטריד וא"כ פשיט' דאינו מיושב בדעתו וחיישי' שמא לא ישחוט כהוגן וא"ל דשאני התם שהוא כפרת כל ישראל ולא חיישי' לזה דז"א דא"כ היכא ס"ד למיחש דלמא אתי למיכל דאינו רק חשש קל ומכ"ש ענין שחיטה דהיא עבודה גדולה ויש חשש טריפות ונבילות ונפסל הקרבנות וע"כ דלא חיישי' בזה ויש לי הרהורי דברים בסוגי' זו ועמלמ"ל פ"ב מביאת מקדש ה"ו ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קנ"ז ובגליון הח"ץ שם ציינתי לעיין בתוס' ישנים שם עכ"פ לפענ"ד הדבר ברור דמשום צורך שבת מותר לו לילך לשחוט בבית מטבחיים הקבוע ואין לחוש שמא מתוך מרירותו לא ישחוט כהוגן כנלפענ"ד:

והנה בהא דאמרו וכה"ג מי חיילא אנינות והא מגרשה לכאורה קשה ת"ל דבלא"ה בשבת ויו"ט לא שייך אנינות דהא א"י לקברה באותו יום ולכאורה רציתי לומר דמכאן ראיה למ"ש הרמ"א כאן דיאכל בשר וישתה יין אם ירצה דמשמע דרשות הוא ואינו מצוה וא"כ שוב היה חל אנינות אבל ז"א דכל הטעם הוא משום דאינו מצוה לאכל בשר בשבת וכמ"ש הרר"י הובא בש"ך כאן (ובאמת שזה ג"כ צ"ע דזה דוקא בשבת דלא נצטוינו לשמוח בבשר כמ"ש התב"ש בחידושיו במס' תענית והארכתי בזה לקמן סי' שצ"ט אבל ביו"ט שנצטווינו לשמוח ואין שמחה אלא בבשר מיהו י"ל דעכ"פ אם הוא עני יכול לעשות שבתו חול וה"ה ביו"ט וכל שהוא אונן אין לך עניות גדול מזה וא"צ לאכול בשר) ולפ"ז בבשר מצוה שוב ל"ש אנינות ולמה לא פריך הש"ס דל"ש כלל אנינות. אך זה אינו דבאמת אף דל"ש אנינות בשבת ויו"ט היינו דא"צ לנהוג אנינות אבל מ"מ לבו מר עליו ויש לחוש שמא מתוך שלבו דוה ישכח ויאכל אבל כל שמגרשה א"כ איננה אשתו מפיג מרירותו וע"ז משני דגם בזה עכ"פ אטרודי מטרד וז"ב ודו"ק וע' בה"ט ביו"ד סי' א' ס"ק כ"ז שהביא דברי הבית יעקב הנ"ל:

והנה בשנת תרי"ג י"ב ניסן הגיעני מכתב מקארטשין מהחריף מוהר"ר אלישע לנדא הלוי והנה השו"ב שם נעשה אבל ב"מ והורה הרב הראב"ד דשם שלאחר שלשה ימים ישחוט ואמר דאית' בחכמת אדם דמתיר משום דדמי למשרתת וגם נתן טעם כיון דכל מלאכה המותרת ביו"ט מותר לאבל לעשותו והרי שחיטה מותר ביו"ט והמופלג הנ"ל טען דא"כ ביום ראשון נמי וגם בבית יעקב סי' כ"ה מבואר דאסור וע"כ משום דמרתת ושרוי בצער וכבר כתבתי דהמאיר נתיבים חולק והעיקר כדבריו דמותר לשחוט ובפרט לאחר ג' ימים:

שם וכ"ש ביו"ט שני עט"ז ס"ק ג' והש"ך ס"ק ט' ובמ"א סי' תקמ"ח ס"ק ח' מ"ש בזה על דברת מהרי"ל ולפענד"נ להוסיף דבשמיני עצרת בלילה וכן בש"ת לדידן דהוה ספק שמיני בודאי מותר לקדש בלילה שהרי בלילה אתרבי לשמחה יתירה וע' פסחים דף ע"א ובסוכה י"ח מה שנחלקו רש"י ותוס' וע' מהרש"א ר"פ לולב וערבה ודו"ק היטב וע' בט"ז ס"ק ו' מ"ש בשם המהרש"ל והרמ"א ומה שהכריע צ"ע דממנ"פ אם זה כבודו של מת שימול את בנו קודם למה לא יוכל לברך האב בעצמו אף שהוא אונן ולמה יברך אחר והלא מצוה בו בעצמו וי"ט שלו הוא וכן הוריתי הלכה למעשה בשנת כת"ר ח"י מרחשון ועשו"ת ת"מ ח"א שהאריך ג"כ בענין זה אבל כלם לא העירו מזה שיש לברך ג"כ להרש"ל ואף שהרמ"א אין דעתו כן אבל כפי הכרעת הט"ז למה ישתנה הברכ' והא בשעה שעומד אצל המילה בודאי אינו מתעסק בשאר דברים והכרעת הרש"ל נראה לפענ"ד עיקר:

והנה בשנת תבר"ך נשאלתי היות שמת אחד סמוך לשבת באופן שא"א לקברו מחמת שלא חפרו קבר וכדומה אי חל אנינות כיון שא"י לקברו והשבתי דמ"ש דבה"ש אינו ראוי לקבורה זה אינו כדאמרו בב"ב דף ק' דאמטינהו בה"ש. אמנם אם א"א בשום אופן לעשות דבר עבורו אפשר דלא חל אנינות ומידי דהוה אם הוא אך לעכו"ם דכ' המ"א סי' תקמ"ח דלא חל אנינות ואף דבדגול מרבבה ובנוב"י מהד"ת ביאר דברי המ"א בע"א אבל בזה שהוא סמוך לשקה"ח אפשר דמודו כ"ע דלא חל אנינות וצ"ע:

והנה בחג הסוכות שנת תרכ"ח נשאלתי באחד שמת ביום שני של סוכות בווין והגיע לבנו טעליגראף ביום ראשון דחוה"מ שמת אביו ושם הדת נתונה דאין קוברין רק אחר מ"ח שעות ונמצא שהי' עדן אונן ואמרתי כיון דא"א לבא שם כי כבר הבאהן חלפה לה וא"כ עדיף מיום אד שכ' המג"א ואף להנו"ב החולק. כאן מודה דא"א לבא שם ולעשות איזה דבר בשביל המת ע"כ צריך להתפלל ולברך על אתרוג בודאי גם מותר לו ללכת באיזה מקום הצריך לו למסחרו רק תפילין אף למי שמניח תפילין בחוה"מ כבר כ' השבות יעקב דמי שהוא אונן אינו ראוי להניח אבל אחר כלות אנינותו אחר שמבין שכבר נקבר המת צריך להניח תפילין כמו שנראה מהשבות יעקב שם דלא כדמשמע מאחרונים כנלפענ"ד:

שם סעיף א' ואפי' יש לו מי שיתעסק בשבילו נשאלתי באחד שמת לו אחיו ב"מ והדת ניתנה עפ"י קיר"ה להיות מו"ח שעות מונח בלי קבורה ונשאלתי אם יוכל ביום שני למיתתו להניח תפילין ולקרות ק"ש ותפלה והשבתי הנה לכאור' מבואר במ"א סי' תקמ"ח ס"ק ח' דאם הוא יום חד העכו"ם דאינו רשאי לקברו דלא נעשה אונן אבל באמת כבר הורה הגאון הנוב"י במהד"ב חלק יו"ד סי' רי"א דבכה"ג חל אנינות דהמג"א לא כ' רק ביו"ט שני שאם אינו קוברו אינו רשאי לעשות תכריכין אבל במי שאף שאינו יכול לקברו מ"מ טרוד הוא בשאר טרדות ע"ש שהאריך אמנם כאשר אמר לי האונן כי המת יש לו שני בנים שיוכלו להשגיח ע"ז בזה אמרתי שיש להקל וחילי דילי דהרי באמת באם יש לו מי שישא משאו תלוי בשני הטעמים של הירושלמי דאם הטעם מפני כבודו של מת אסור אבל משום דאין לו מי שישא משאו אם יש לו מי שישא רשאי וכדאמרו בירושלמי ולפ"ז כאן דבאמת לה שייך כבודו של מת כל כך די"ל דמשום דאסור לקברו לכך אינו עוסק בצרכיו וגם דכבר נהג אנינות ביום ראשון של מת והי' כאן כבודו של מת נראה לפענ"ד דרשאי להחמיר על עצמו. והנה לכאור' הי' נראה דביום הראשון יותר מהראוי להתיר דביום ראשון בודאי לא יוכל לקברו אף ליום המחר עד"מ שמת לאחר חצות שיהי' מונח עד יום השלישי עד חצות וא"כ ביום ראשון רחוק יותר מהקבור' אך נראה דבאמת כיון דיכול להכין נרבי קבורה א"כ לא שייך ההיתר הנ"ל וכמ"ש הנוב"י באורך ואף שיש לו מי שישא משחו אנו מחמירין בזה וכמבואר כאן ובאו"ח סי' ע"א וע"ס בט"ז ומג"א ס"ק ב' ובפר"ח שם ורק דכתבתי דל"ש מפני כבודו של מת דכבר הראה כבודו במה שלא קרא ק"ש והתפלל תמול וא"כ יום השני עדיף וגם יום השני עדן אין יכול לקברו עד יום השלישי וביום השלישי בבקר שוב אסור דטרוד בעסק הקבורה כנלפענ"ד לסמוך על צירוף שני הגאונים ובלא"ה כ' הגאון מוהר"מ בנעט ז"ל אבד"ק ניקילשפורג בחבורו על המרדכי בברכות פרק עי שמתו בפשיטות להקל דלא חל אנינות באם א"י לקברו מחמת הפקודה ח"כ כדאי לסמוך עליו ואף שלא ראה דברי הנוב"י באמת המעיין בנוב"י יראה שנדחק מחד דמדין המבואר כאן בש"ע ס"ד משמע כהמג"א והוא נדחק לחלק ובלא"ה נראה להתיר ביום שני כיון דאם כבר הכין תכריכין וארון וכדומה אז ודאי מותר ביום שני דלא שייך טעמו של הנוב"י וכ"כ בספר הר אבל בפשיטות והנני יוסיף דבאמת לטעם דכבודו של מה בכה"ג שיש לתלות שכבר הכין לו כל צרכיו והוא אנוס שא"י לקברו ל"ל מפני כבודו של מת דכבודו במקומו מונח. ובזה יש ליישב ראיית אביו הה"ג מה שהביא מהרח"ש פ' אנו מגלחין דכל שעושה מפני כבוד יו"ט לא שייך לומר מפני כבודו של מת וכן ראייתו ממגלה כיון דאינו מתעצל מפני כבודו רק שמניח כבוד המת ועוסק בכבוד שמים בזה כל שא"י לקברו שרי ודו"ק:

ומעתה בנ"ד שבאמת יש להמת בנים וא"כ הם המכינים כל הצרכים ניהו דגם הוא הוה אונן כיון שהוא בעיר עכ"פ לגבי אחיו שפיר יש לומר דהוה כמו שהכין כבר צרכיו ארון ותכריכין דשרי כיון דב"כ וב"כ איכו מכין הארון ותכריכין ובשלמ' אם יכול לקברו הוה כבודו של מת שיהי' טרוד בקבורתו והלויתו אבל הכנת צרכיו הוה אצל אחיו כאלו כבר הכין ע"כ בצירוף כל הטעמים נראה לפענ"ד להקל ביום השני וביום השל שי בהיות הבקר אף שביום הזה ניתן לקבורה לפענ"ד לענין תפילין יש להקל ויש לצרף דעת המהריט"ץ דאם יום המיתה אינו עם יום הקבור' דשרי להניח תפילין ביום הקבור' אף דדבריו תמוהין ועיין במפרשי הים בשו"ת להגאון מפרעשבורג זלה"ה מ"מ יש לצרף לסניף מבלי לבטל מצות תפילין מיהו נכון להניח אחר הקבור' דמצות תפילין כל היום אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בסידורו של ש"ב הגאון מליסא זלה"ה שכ' בהלכות אונן אות י"א דהא דלא חל אנינות דוק' כשהו' בתפיס' היינו כשהמת אינו ברשותם ואין מניחין לקברו אבל אם המת ברשותם ואין מניחים לקברו יום או יומים אף שיודע שלא יוכל לקברו יום או יומים חשוב כאילו לא נתייאשו וחל אנינות. הנה כפי הנרא' לפקודה הלז כוון וכ' בפשיטות ולא הזכיר מהיכן יצא לו זאת ואם כ' זאת מסברתו לא ידעתי דמה זו סבר' הא ניהו דלא אתייאש מלקברו מ"מ כיון שאסור לקברו יום או יומים א"כ אינו טרוד בהכנת צרכיו והו"ל כאילו מונח בתפיס' וגם הא לא גרע מאילו הי' יום חגם שאין מניחין לקברו ואם כוונתו לחלוקו של הנוב"י הי' לו להזכיר וגם מ"ש דלא נתייאש המעיין בטוש"ע סי' שמ"א יראה שענין נתייאש לא נזכר בטוש"ע שם רק לענין אבילות ולא לענין אנינות וע"כ דבריו צ"ע ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בירושלמי מ"ק פ"ג וכן הוא במדרש רבה פ' ויחי דאבילות יליף מהך דכתיב גבי יוסף דעשה לאביו אבל שבעת ימים והקש' בירושלמי וכי למדין דבר מקודם מת תורה והתוס' במ"ק דף כ' ד"ה מת הקשו דלא מצי למילף דקודם קבור' הי' ולפענ"ד אין ראיה דהנה בילדותי כתבתי דלכך קודם קבורה פטור מאבילות משום דאבילות ג"כ מצוה ואונן פטור מכל המצות ופטור ממצוה זו ג"כ להתאבל כדי שיוכל להכין כל צרכי הקבור' דאל"כ אסור לילך בשוק ולעשות מלאכ' ולדבר דבר. ובזה ישבתי קושית הלח"מ בפ"א מאבל ע"ש ולפ"ז הא מבואר במג"א סי' תקמ"ח דביום אד של עכו"ם שאין מניחין לקבור דלא נעשה אונן ולפ"ז שם דכתיב ויבאו עד גרן האטד ודרשו חז"ל שבאו עשו ובני ישמעאל ללחום עם בני יעקב והניח יוסף כתרו ותלו כלם כתרם וע"כ ספדו אותו וע"כ נקרא גרן האטד והוב' ברש"י בפירושו לחומש וא"כ שם לא שייך אנינות דלא הניחו לקברו וא"כ נתחייב באבילות קודם קבורה דהא אדרב' עי"ז ניתן לקבור' וא"כ אין קושי' מזו וא"כ לא הוה מצי להקשות מזה ולכך הקשה וכי למדין דבר מקודם מתן תורה. אמנם עיינתי בדברי התוס' ולא כתבו דקודם קבורה הי' רק לענין זה דהקשו דנילף שאין אבילות שמנה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעה ימים וע"ז כתבו דשם קודם קבורה הי' אבל לענין גוף אבילות ע"ז לא שייך לשנויי דקודם קבורה הי' וכמ"ש ולכך אמר דאין למדין מקודם מתן תורה:

ואונן שלא ידע הדין והבדיל במ"ש קודם קבור' אי מחוייב להבדיל שנית אחר קבור' ע' בשו"ת פ"מ ח"ב סי' קמ"ט שאינו חייב דל"ד לאם קרא ק"ש תוך ד"א של מת דמחוייב לחזור ולקרות כמבואר באו"ח סי' ע"א דכאן יש ספק אם רשאי להחמיר על עצמו ולכך בדיעבד מותר ע"ש שהאריך ולפענ"ד בלא"ה פשוט דהא כבר הבדיל וניכר ההבדל' שבין שבת לחול דבשלמ' בענין ק"ש וכדומ' אותה ק"ש לא עלתה לו אבל כאן מי גרע הבדלתו משמע מאחר דיצא שהרי כבר הבדיל והרי הבדיל בעצמו ומה שייך לחזור ולהבדיל וכבר פרק מעליו קדושת שבת. והנה נסתפקתי בעיירות הגדולו' כמו בראד ולבוב וכדומ' שיש בתי החפשי' להחולי' ב"מ ועניים הם שם וכשמתו ח"ו נתן גם התכריכין וצרכי הקבור' מקופת הקהל א"כ לפ"ז מי שמת שם לא שייך אנינות דל"ש להכין צרכי המת וגם כבודו של מת ל"ש דהאונן אינו שם ובפרט אם האונן כהן ואסור להיות שם ומה שייך אנינות והוה כמו נמסר לכתפים. ומיהו הנוב"י כ' דנמסר לכתפים היינו כשמוליכין המת למקום רחוק ואינו הולך עם היות אבל כל שהולך ללות ל"ש כמסר לכתפים. אמנם מעשה הי' בשמש כהן בבהכ"נ שמת לו מת בבית החפשית והוא הי' יושב כל היום בבהכ"נ ועשה כל מלאכת הקדש מה שצורך לבהכ"נ וגערתי בזה דאיך שייך דפטור מתפל' ותפילין וכדומה מפני כבודו של מת שלא יסיח דעתו מאבילו' ר"ל ויעסוק בכל המלאכו' כדרך שעוש' בשאר ימים ואין לך הסחת דעת גדול מזה כנלפענ"ד ברור אבל לא מלאני לבי להתיר לו להתפלל כיון שיש חולקים ואומרים דמפני כבודו של מת הוא א"כ ל"ש להתיר ודו"ק:

והנה בש"ס אמרו דבשבת מיסב ואוכל ובטור השמיט הך דמיסב וכ' הב"ח בשו"ת ב"ח החדשות סי' ה' דלכאור' מדברי הש"ס מבואר דאונן בשבת מיסב בדרך הסיבה כמ"ש רש"י על בחול אינו מיסב וע"כ השמיט הטור דלא מסתבר ליה להטור שיהי' מותר בשבת הסיבה דבר של שמחה וע"כ פירש הטור דמיסב דבש"ס מיירי שבחול הי' נוהג במטה כפויה וזה מותר בשבת אבל אנן דלא נהגינן במטה כפויה גם בשבת אסור להסב ומזה הוצי' הב"ח דאבל אסור להסב בפסח דהא כל מה דאסור משום שמחה באבל ה"ה באונן ע"ש וכ"כ בב"ח סי' תע"ב ואחרונים שם חלקו עליו וע' בחק יעקב שם ובישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל:

והנה בשנת תרט"ו נעשיתי אבל על אמי הצדקניו' הכ"מ בח' אדר והיתה שנה פשוטה ונתתי אל לבי בזה אם להסב בפסח והנה באמת לפענ"ד דברי הב"ח תמוהין ולפענ"ד אף בחול שרי האבל להסב. והנה לכאור' היא ש"ס מפורש בכתובו' ס"ט מנין לאבל שמיסב בראש שנאמר אבחר דרכם אשב בראש כאשר אבלים ינחם וכ"כ הרמב"ם פי"ג מאבל ובטוש"ע לקמן סי' שע"ו ואף אם נאמר דשם אינו מיירי בדרך הסבה רק שמיסב דהיינו יושב בראש כמ"ש אבחר דרכם אשב בראש. אבל באמת זה דוחק והרי אז הי' מנהגם שהיו יושבים בהסיב' ובפרט במסיבת אנשים וא"כ מצינו שהאבל מיסב בראש אף גם דבאמת התר"י הקשה דלמה אסרו לאונן בחול והלא אבל דחמיר לא מצינו שאסרו אותו באותן דברים וכ' דקודם קבורה אסרו שמא ימשך לבו אחרי תענוגיו ולא יעיין בצרכי המת ע"ש ולפ"ז לכך בשבת דאינו עוסק בצרכי המת התירו לו כל הדברים ולכך התירו לו להסב אף שהוא דרך חירות אבל באבל דלא אסרו לו רק דברים של שמחה וזה אינו ענין שמחה רק ענין חירות ותענוג ופשיט' דלא נאסר בהסיבה ומה שהשמיט הטור ענין הסיבה משום דאנן לא נהיגין בכל השנה בהסיב' ומה"ט רצה ליפטור הראבי"ה כל העולם מהסיב' גם בפסח ואף דאנן לא קיי"ל כן היינו משום דהסיב' הוא ענין חירות ותענוג ונצטווינו בפסח להורות שאנו ב"ח אבל משום שמחה לית ביה וגם אבל לא נאסר רק מיני שמחה אבל לא ענין חירות ומה גם שאנו עושין זכר לחירות שיצאנו ממצרים וא"כ אטו מי שהי' אבל לא יצא ממצרים וגם בשמח' של מצוה לא נאסר האבל וזה שמחה של מצוה פשיט' דכלנו שווים בזה ומה גם באבל לאחר שלשים אף שבאביו ואמו גם אחר שלשים נוהג מ"מ לא חמור כ"ה לבלתי הסב וז"ב כשמש:

והנה תשובת הב"ח אינו תחת ידי אבל מה שמועתק בישוע"י משם אני רואה זאת וראיתי שגם הוא כ' דמה שהוא דרך חירות לא נאסר האבל רק דהוא חושב לשמחה ענין הסיבה. ולפענ"ד נראה גם אם נימא כדבריו יש ליישב מה שלא כ' הטור ומיסב משום דבשבת לא נצטווינו לשמוח רק עונג בלבד כמ"ש בבכור שור במס' תענית ואני הארכתי לחזק דבריו בספרי יד שאול והעליתי דש"ס דילן מחולק ולהש"ס דילן לא נצטווינו על השמח' בשבת ולהירושלמי נצטווינו על שמחה. ובזה יש לי לומר פרפרת נאה דבש"ס דילן דס"ל דבשבת לא נתחייבנו בשמח' וע"כ מה דאמר בשבת מיסב ואוכל הוא משום דהוא חירות ועונג ובזה נצטווינו ואבל לא נאסר רק בשמח' ולכך שרי להסב אבל הטור דהבי' בסי' תי"ח ובכמה מקומות דברי הירושלמי דאין מערבין שמחה בשמח' כמ"ש ביד שאול שם וא"כ יש לומר דהסיב' הוא משום שמחה ולכך השמיט הך דמיסב דשמח' אסור לאבל אבל כ"ז לפלפול אבל העיקר נראה דהסיב' אינו שמחה רק חירות ותענוג וזה מותר באבל וגם בשמח' כיון שהוא שמחה של מצוה לא נאסר וגם הוא רק לזכר בעלמ' וגם אין לך דבר של פרהסי' יותר מזה ובפרט ברגל שנצטווינו לשמוח והוה אבילות שבפרהסי' וע"כ לפענ"ד דמחוייב להסב רק שלא יהי' כ"כ מטה כבודה כאשר נוהגין בכל פסח וגם הקיטל יש ללבוש דהוא בגד של מתים ולבו נכנע כמ"ש הט"ז ולא כמ"א ועיין בח"י שוב ראיתי שהח"י הרגיש בראיות מהך דאבל מיסב בראש ונהניתי. והנה קודם שנקבר המת אם אסור ברחיצה וסיכה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בתה"א כמ"ש הטור כאן ואני תמה מהא דאמרו בזבחים דף צ"ט אונן שטבל אנינותו חוזרת עליו הרי מבואר דמותר לטבול ואף דטביל' בצונן הא באבל כל גופו אסור אף בצונן כל ז' וא"ל דשם טבל לקדש דמלבד דלא מסתבר להתיר לו לטבול לקודש כל שאפשר באחרי' אף גם דכיון שחזרה אנינותו עליו ואינו נוגע ואינו אוכל א"כ אסור לטבול וע"כ דקודם קבורה מותר כנלפענ"ד ראיה ברורה להרמב"ם:

והנה בשנת תרי"ט ז' טבת נשאלתי באחד שמת לו נפל אי חייב באנינות ובפשיטות השבתי דאינו חייב באנינות ומותר להתפלל והטעם דנפל א"צ קבורה מיהו בזה יש מחלוקת במ"א סי' תקכ"ז. אמנם נזכרתי שבירושלמי פי"א מיבמות ה"ז מבואר דספק א"צ אנינות יעו"ש וכן ראיתי בפחתי תשובה שמביא בשם הבר"י ודו"ק וכן נשאלתי מהחריף מוה' יהודה ליבוש מדעמביטץ:

שם ס"ה כל זמן שלא נקבר המת וכו' וי"א דאסור ברחיצ' וסיכה כ"כ הרמב"ן ולאפוקי מדעת הרמב"ם בפ"א שמתיר ברחיצה וסיכה ושמפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד קודם שנקבר:

והנה בשנת תרי"ז ה' שלח כ"ו סיון מתה עלי זוגתי הרבנית מרת שרה אדיל זלה"ה ובער"ח יום א' קרח באו מנחמים והגיד לי הרב מוה' שאול אווירבוך נ"י בשם הגאון מוה' ליבוש קליווכיר ז"ל שאמר ליישב ראי' זו דמצינו שהקב"ה שמר אבילות לעולמו שבעה ימים קודם המבול אלמא דלענין אבילות הי' ראוי שיהי' קודם מיתה רק שהאדם א"י מקורם ולכך הוא לאח"כ אבל בדוד שהנבי' אמר לו הבן היולד לך מות ימות וכתיב ויהי ביום השביעי וימת הילד והי' זה ביום השביעי ששמר אבלותו מקודם דהרי ידע שימות ואם כי לכאור' דפח"ח מ"מ הרי דוד אמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני ד' וחי הילד וא"כ לא ידע שימות ואני אמרתי דאין ראיה משם דהא הילד הי' נפל ומצאתי ברד"ק שהאריך בזה ונהניתי ועוד אמרתי בזה דלפמ"ש בזהר והובא בהקדמת פ"י על סדר נשים דדומה טען לפני הקב"ה שדוד לא המתין ג"ח הבחנה א"כ הי' ספק בן ט' לראשון ואין צריך להתאבל מכ"ש באנינות דרבנן ואף שהתוס' כתבו ביבמות דף ל"ו דמתאבלין עליהם משום דגנאי הוא שלא יתאבל עליו שום אחד וכן הוא ביבמות דף ק' ע"ב ומהתימה שלא הביאו בשם משנה ביבמות הנ"ל. אמנם נראה דדוק' שניהם ביחד ולא אחד בלבד וגם שם אנינות לענין קדשים מיירי דהוא דאוריי' אבל אנינות לענין כבוד המת אינו רק דרבנן ומזה י"ל מה שהתוס' לא הביאו מאותה משנה משום דאבילות דשאר ימים אינו רק דרבנן ובמשנה מיירי מאנינות דאוריית' לאכל בקדשים ודו"ק היטב ומ"ש בשם רד"ק דהי' נפל נלפענ"ד להוסיף דנפל אינו חייב בקבורה וע' מג"א סי' תקכ"ו ודו"ק:

שוב הראוני סברא זו שכתבתי דדוק' שניהם חייבים להתאבל אבל כשאחד מהם מת לא שייך גנאי כן מבואר בס' תיבת גומא הובא בפ"ת סי' שע"ד שוב מצאתי בתוס' מ"ק דף כ"א ד"ה דאי שכתבו סבר' זו דכיון שהנבי' א"ל שימות הרי הוא כאילו מת כבר וכמו ששמר הקב"ה והתאבל על עולמו מקודם המבול והרי מבואר כדברי הגאון מקלוואן הנ"ל וזכה לכוין דברי התוס' ומזה ראיה דנפל אינו חיוב באנינות וכמ"ש הרד"ק וכן הוא בירושלמי ס"פ נושאין וכ"כ הר אבל בשם הירושלמי ואף שגם נפל חייב בקבורה כמ"ש המג"א סי' תקכ"ו מ"מ כיון שאין חייב בתכריכים ושאר צרכי המת וגם יכולים לקברו בכל מקום שהוא ל"ש אנינות ודו"ק וכן נראה דדרשו מי שאין לבו דוה עליו כשמת וא"כ משמע דלא שייך אנינות ועיין בב"ב פ' י"ט ובבכורות ר"פ יש בכור ומצאתי בריטב"א במ"ק דף ט"ו שכ' ג"כ דמה שרחץ דוד הי' קודם שנקבר והוא כדברי הרמב"ם ולהרמב"ן צ"ע וצ"ל דבאמת לא נהג אז דין אנינות ואולי אף שנהג אנינות רק שהי' לאחר שנקבר ואבילות אינו מן התור' ואף ביום ראשון אינו מן התור' ומה דלמדו במ"ק מדוד כ' הריטב"א שם דנהג דוד מתקנת הנביאים וא"כ יש לומר דרחיצ' וסיכה לא קיבל על נפשו. שוב ראיתי בתורת האדם שהביא בשם הראב"ד שהי' ספק נפל והוא דחה וכ' כדברי הרמב"ם ואח"כ כתב תירץ אחר יעו"ש:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה