דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שמ
ס"א חייב לקרוע עליו בב"ק דף צ"א אמרו מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי אר"א שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה ובתוס' הקשו שם דהא שמואל קרע על רב תליסר אצטלא דמלתא וכתבו דצורבא מרבנן שאני ולא היה יותר מדאי ודברי התוס' צ"ב דאיך כתבו על צורבא מרבנן ודלמא דוקא על רב שהיה רבן של כל בני הגול' דמה"ט אמרו דרב תנא הוא ופליג ולא אמרו על ר"י וע' תוס' כתובות דף ח' ובביצה דף ט' ועכ"פ אין ראי' על צורבא מרבנן וגם תמוה דהרי התוס' ביבמות דף י"ד הקשו דהיאך הכה ר"ע ושרט עצמו על ר"א והא אסור לשרוט על המת וכתבו דמשום תורה הוא דעביד והיינו דוקא על המת הוא דאסר' תורה אבל מה ששורט על תורה הוה כמי ששורט על ספינתו שטבעה בים כמ"ש במקום אחר וע' שו"ת תשוב' מאהבה מ"ש בזה וא"כ גם כאן ניהו דהמקרע על מתו עובר משום בל תשחית אבל על התור' מותר ואולי דבל תשחית אסור אף על התור' ולכך לא כתבו דמשום תורה רק דלא הוה יותר מדאי כיון שהיה צורבא מרבנן ודו"ק:
ס"ד וכן קורע על חמיו ועל חמותו. ראיתי בשו"ת תשוב' מאהב' ח"ג סי' שע"א שהקש' דכאן מבואר שחייב בכבוד חמיו וחמותו ובסי' ר"מ לא מוזכר בפוסקים והטור דהביאו הביא ראי' ממה דאמר דוד אב' ראה גם ראה וכתב הב"ח שם דאין ראי' כ"כ ע"ש ואמאי לא הביאו מכאן ולפענ"ד יש לומר דבאמת כל זמן שאשתו חיה פשיטא דמשום כבוד אשתו חייב בכבוד חמיו וחמותו והרי מחוייב לכבד אשתו יותר מגופו וזה כבודה שמכבד אביה ואמה אבל לאחר מית' או שנתגרשה בזה אינו חייב רק כיבוד בעלמא והטור בסי' ר"מ מיירי לענין מתה אשתו דאפ"ה חייב קצת בכיבוד. ובזה מיושב היטב מה דהקש' בשו"ת ת"מ שם דאמאי לא מייתי הטור ראי' מהא דמבואר במכילתא וישתחו וישק לו א"י מי השתחוה למי וכו' אלא משה לחמיו מכאן אמרו שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם שהביא לו צפרה בתו וא"כ מחוייב בכבוד חמיו בשביל כבוד אשתו וזה ששלח לו צא בגיני וא"ל צא בגין אשתך ומה שאמר וא"ל צא בגין בניך היינו דאם יש לו בנים ודאי מחוייב יותר בכבוד אשתו שהוליד ממנה בנים ובפרט לפמ"ש הזהר שהבנים לא היו מיוחסים אחר משה כלל אבל דוד שבעת שהיה נודד לא הית' אשתו עמו וכבר נתנה לעדריאל וכמעט שנאסרה לדוד לולא שהחזיר' עפ"י נביא וכמ"ש הרשב"א בתשוב' וע' בט"ז אהע"ז ס"ס י"ז וא"כ מזה נלמד שאף אחר מיתת וגירושי אשתו מ"מ מחוייב לכבד חמיו כנלפענ"ד:
שם ס"ה וי"א דאין מתאבלין וכן עיקר עש"ך ס"ק ט' שהבין דקאי על מומר שנהרג בידי עכו"ם והשיג ולפענ"ד במחכ"ת המעיין ברמ"א יראה דלא קאי רק על מומר שהמיר בקטנותו עם אביו ואמו דדעת המרדכי שיש להתאבל שמקרי אנוס וע"ז כתב שי"א דאין מתאבלין וכן עיקר והיא שיטת ר"ת וע' סי' שמ"ה ס"ו ומה שציין רמ"א לכאן וכן רשם הבאה"ג כאן על רמ"א שזה הוא דעת ר"ת והמעיין יראה שר"ת לא נחלק כלל רק בזה אבל אם נהרג בידי עכו"ם ודאי מתאבלין עליו וכן נראה קצת ראי' מהא דאמרו בו"ש שפתח על בנו שהוציאו להריג' ואמר אמרה פסוק אחד ואחותו אמר' פסוק אחד ע"ש אלמא דמתאבלין קצת על הנהרג בידי עכו"ם וגם הרי רגמ"ה ישב על בנו שהמיר ול"מ לפמ"ש הט"ז כאן הגירסא שמת ומשמע דאף במת במטתו ישב י"ד יום מכ"ש בנהרג דהוי ליה כפר' ואף להגירסא סתם שישב בעת המרותו א"כ אם צריך ליישב בעת המרותו מכ"ש בעת נכפר עונו וע' בדגול מרבב' סי' שמ"ה ס"ו וע' בבית הלל כאן וע' בהרא"ש פא"מ אות ק"ו שכתב דהרוגי ב"ד הו"ל כלהכעיס כיון שמוסרין עצמם למית' כשאומרים ע"מ כן אני עושה דאי לא עבדין אלא לתיאבון מ"ל לומר ע"מ כן אכי עושה וכה הראני הרב החריף מו"ה מאיר בראם ני' דברי הרא"ש הנ"ל והיה כתמיה בעיניו וגם בעיני יפלא מנ"ל להרא"ש זאת ולכאור' אמרתי דלפמ"ש הפ"י בק"א כתובות כ"ב דטעם התרא' דאל"כ יהיה נאמן על עצמו לומר ברי לי שהיה כך אף כנגד הרוב כמ"ש הרשב"א א"כ אפשר דמ"ש ע"מ כן אני עושה הוא לומר שלא יוכל לטעון לפטור עצמו אבל אינו כלהכעיס אבל כמו רגע נזכרתי ואמרתי שהוא ש"ס מפורש בחולין דף מ"א אתרו בו וקבל התרא' מהו א"ל התיר עצמו למית' קאמרת אין לך התרא' גדול' מזו וע' ברש"י שם ומשם מבואר דהו"ל כמומר להכעיס ולזה כוון רש"י במ"ש דקיבל התרא' היינו שיתיר עצמו למית' ויאמר ע"מ כן אני עושה. והנה בהא דמבואר כאן דעל איש או אשה חייב לקרוע עט"ז ס"ק ב' במ"ש בשם רש"י והרמב"ן ולפענ"ד הדמיון לס"ת שנשרף הוא ע"ד מ"ש בע"ז דף ט"ז דשאלו תלמידים מה אתה רואה וא"ל גוילין נשרפים ואותיות פורחות באויר וע' במהרש"א שם דהגויל הגשמי נשרף והאותיות שהן רוחני פורחות למעל' ע"ש והנה האדם מורכב מחומר וצורה ובמות האדם לא מת רק חלק החומרי והגופני והנשמה פורחת למעלה למקום אהלה שהי' שם בתחלה ולכך גם על אשה קורע וז"ב. ובאמת מה שהקשה הרמב"ן על רש"י מאשה ל"ק דגם בנשים שייך זה דעל ידן לומד הבעל וכדאמרו הני נשי במאי זכיין במה דנטרו לגוברייהו עד דאתי מבי מדרשא וזה המליצה מ"ש כל מי שמתה אשתו עליו כאילו נחרב בהמ"ק בימיו דהיינו שגם בהמ"ק לא כחרב רק עצים ואבנים אבל הקדושה הרוחני היא נשארת כמ"ש בקדושתם אף נשהם שוממין וזה מ"ש אין אשה מתה אלא לבעלה והאיש לאשתו דהיינו שהאיש והאשה הם כדמות חומר וצורה:
שם ס"ח על רבו שרוב חכמתו וכו' עכ"מ שכתב שטעמו דלפמ"ש בירושלמי דלכך בעי גלוי לבו באביו ואמו שניטל ממנו מצות כבוד ה"ה לנשיא ואב"ד ע"ש בפ"ט מאבל ה"ג. וראיתי בחתם סופר סי' שמ"ו שתמה דל"ד דאביו ואמו א"א בחזרה משא"כ נשיא ואב"ד אפשר בחזרה שיתמנה אחר במקומו ולפענ"ד ל"ק דכבר אמרו דחכם שמת אין לו תמורה כדאמרו במדרש על פסוק והחכמה מאין תמצא וכבר הבאתי בחידושי תורה שלי פרשה מקץ בשם רבינו הגדול דו"ז הגאון בישועת יעקב שביאר הטעם לפמ"ש הר"ן בדרושים דמאן נוכח רבה בר נחמני דהענין הוא שהתורה ניתנה כפי השגת והכרעת שכל אנושי וא"כ כל ח"ח יש לו דרך אחר בתורת ד' וזה התורה שהסכים הקב"ה וא"כ אין לו תמורה ע"ש ודפח"ח וא"כ שוב כל שאין לו תמורה פשיטא שניטל הכבוד של התורה שלו ודו"ק וע' בסי' שכ"ג מ"ס קושיא בשם הרב מוהר"א פולדא דפסקי הש"ע סותרין לענין קריעה טפח והוא כתב בזה תמהתי למה לא הזכירו שהלח"מ נתקשה בזה פ"ט מאבל שם:
והנה בהא דמבואר בש"ע ס"ז דעל חכם שמת קורעין עד שמגלין את לבם ומקורו מדברי הרמב"ם והיינו שמשוה לאביו ואמו דקורע עד שמגלה את לבו ולפע"ד ראיה ברורה לזה דהרי אמרו גבי ר"ס דלא רצו לקרוע דאמרו לא גמרינן מיניה וקשה ת"ל דאדם כשר הוא וחייב לקרוע באמת שהרמב"ן הרגיש בזה וכ' דת"ח פטורים על אדם כשר כמבואר ס"ו אבל דעת הראב"ד והרא"ש דגם ת"ח חייבים קריעה זו וע' ש"ך ס"ק י"ג וקשה לדידהו ובאמת שגם מצד הסבר' נראה כהראב"ד ורא"ש דבאמת למה יפטרו ת"ח מקריעה זו דבשלמ' מתורת ת"ח שפיר מסתבר דכל שהם שווים נפטרו דלגבייהו לאו ת"ח הוא ומכ"ש בשגדולים ממנו אבל בשביל כשרותו גם כשר על כשר מחוייב לקרוע ומאן מפיס שיעור כשרות אולי כשר יותר מהם ולשיטת הפוסקים דפטורין צ"ל כדי להראות הבדל בין ת"ח שמת לאדם כשר ע"כ פטרו הת"ח בזה להראות שת"ח גדול יותר אבל עכ"פ שיטת הראב"ד והרא"ש מסתבר יותר וע"כ יצא לו לרמב"ם דחייב לקרוע על ת"ח עד שמגלה את לבו דשוה לאביו ואמו ובאדם כשר אינו רק טפח כמ"ש הרמב"ם בהדי' וא"כ רבנן לא קרעו רק טפח בלבד ושפיר אמרו דלא גמרינן מיניה אמנם אי קשיא הא קשיא דהרי אמרו כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע וכתבו התוס' דף כ"ד ד"ה וכל דהא דאמרו מי שהזדמן לו חלוק תוך שבעה איירי כגון שקרע כבר ולפ"ז כאן דכבר קרעו מתורת אדם כשר א"כ איך אמרו סבור מינה מה דהוה הוה והא כבר קרעו וא"כ אף שאינו שעת חימום נמי וע' ברא"ש דפירש מה דהוה הוה דהיינו מה שאינו בשעת חימום וא"ל דעכ"פ כל שלא קרע כדין קריעת ת"ח מקרי לא קרע וגם על תירוץ השני שכתבו דכל שעה שמתחמם הוה כשעת חימום כדאמרו שאני רבנן דשמעתתייהו בפומן ולפ"ז יקשה למה דחידש אביי דכל יומא שמעתת' בפומן איך הוו סברו מה דהוה הוה ואולי זה שאמרו ת"ח כל זמן שעוסקין בהספד חייבין לקרוע והיינו דבאמת אמרו אחים לי בהספד' וא"כ הוה תמיד שעת הספדו ובזה נ"ל מה דאמרו סבור מינה למקרע א"ל חכם כבודו בהספידו ודקדקו הב"י והרא"ש דיותר משעת הספדו אין לו לקרוע וכן קי"ל ולפמ"ש אין ראיה דשם שלא קרעו בשעת חמום שוב אין רשות לקרוע כ"א בשעת הספד דאז הוה חימום ביותר ודו"ק מיהו לפמ"ש הרמב"ן דאף על רבו אינו חייב לקרוע רק טפח קשה והרא"ש הוא משיטה זו ועס"ח וצ"ע:
שם סעיף י"ט כך אסור להפוך צד עליון למטה כן אמרו במ"ק דף כ"ו ע"ב דרשב"א אוסר לאחותי וכן פסק הרי"ף אלא שברי"ף גרס ר"א בר"ש וכפי הנרא' כל הפוסקי' גרסו רשב"א וכ"כ בנימוק"י דהלכה כרשב"א והביא דברי הירושלמי ר"ש בר בסנא בשם ר"א הלכה כרשב"א בשבת ובאבל ובע"ז וכן הוא בירושלמי פ"ק דשבת הלכה ח' ובקרבן עדה מפרש בשבת היינו נותן לאומנים בקבולת ובאבל שאסור ליתן לשכיר יום באבלו ובעכו"ם שאסור לישראל לשכור ביתו לעכו"ם מפני שנקרא על שמו והוא מכניס בו ע"ז ובמחכת"ה לא ידע פירושא דהאי שמעת' דבאבל הכוונה למ"ש כאן רשב"א דאסור לאחותי ובע"ז ג"כ לענין להכניס ע"ז לכ"ע אסור להשכיר ולאו רשב"א בלחוד הוא וגם לא נזכר כלל דרשב"א הוא ובאמת שהתוס' שבת דף י"ז ע"ב ד"ה אין הזכירו הך דירושלמי ושם כתב המהרש"א וז"ל ברא"ש פ"ק דע"ז אינו מזכיר רק בשבת, ובאבל הלכה כרשב"א אבל בירושלמי ראיתי ולא ידענא מהו עכ"ל ובאמת שאין הבנה להך דע"ז דא"ל שכוון למה דאמרו בע"ז דף כ"א לא ישכור אדם שדהו לכותי דבאמת כפי הנראה לא קי"ל כרשב"א בזה דהא מסיק דרשב"א לית ליה אריסא אריסותיה קעביד ואנן קיי"ל דאריס אריסותי' קעביד וע"כ לא נחלקו ר"ת והפוסקים רק בקבולת בית וע"ש בתוס' ד"ה אריסא וביותר תימה על מה שהעתיק הבה"ג בהלכות אבל וגם הנימוק"י הביא במ"ק כן בשמו קי"ל כרשב"א באבל ובכלל גדול ובלפני אידיהן ובאמת שזה אינו מוזכר כלל ובשבת דאמר בירושלמי היינו לענין אומנים שעושין בקבולת דמוזכר דברי רשב"א שם דאמר בד"א בקיבולת וא"כ מה ענין דכלל גדול לזה וצע"ג שכל הפוסקים העתיקו הירושלמי ולא פירשוהו וביותר שהביאו דברי הבה"ג ולא פירשו כלל ואם כוונתו בכלל גדול שבת ובאבל דהיינו אלו מגלחין ולפני אידיהן קיי"ל ברשב"א זה תימה דמנין לו זאת והרי בירושלמי אמר בשבת ואבל וע"ז ומנין לו לפרש לפני אידיהן לבד וגם הוא העתיק רק כלל גדול לבד סוף דבר לא זכיתי להבין כוונת דבריו הקדושים וחפשתי בספר התרומה סי' רכ"א הלכות שבת ובסמ"ג הלכות שבת וכמעט כל הפוסקים שסביב הש"ס שהביאו הך דרשב"א ופלפלו בדברי הירושלמי הלז ולא ביארו הדברים ולא מצאתי מי שיאיר עיני בדבר הזה עד יבא מורה צדק ויורנו. שוב מצאתי בספר יד דוד שהביא בשם יד מלאכי סי' פ"ח שקאי על שלשה דינים שאמר רשב"א אחד בשבת ואחד באבל ואחד בע"ז אבל לא ביאר מהו וכן זכיתי לראות בספר יד מלאכי אות פ"ח וצ"ע. שוב ראיתי שהכוונה על רשב"א בע"ז דף ס"א והרשב"א פסק כרשב"א והובא בב"י יו"ד סי' קל"א ע"ש ולא כ' טעם זה.
שם אם בא למוכרו צריך להודיעו. הרמב"ן הקשה בת"ה דלמה אסרו ללוקח לאחותי כיון שצריך להודיעו א"כ מסתמא מן הקרעים המתאחים הוא דאל"כ היה לו להודיעו כמו באו"ב וכ' דמן הסתם י"ל להיפך דאם היה מן המתאחין למה לא אחהו המוכר וע"ז כ' דא"כ למה צריך להודיעו כלל וכ' דהוא משום מקח טעות ועש"ך שהעתיקו בקצור ואין לו ביאור כלל אבל לא זכיתי להבין דבריו דמה זו ראיה מדלא אחהו המוכר ש"מ שהוא מן שאינן מתאחין דלמא לא הגיע עדן השלשים יום ולכך לא אחהו וביותר יקשה דהרי ע"כ מיירי לאחר שלילה דאל"כ למה לא שללו עכ"פ וע"כ מן הסתם לא הגיע האחוי עדיין ולכאורה היה כ"ל דבשאר קרובים כל שמכרו לאחר מותר האחר לאחהו אף בתוך שלשים ואולי המוכר עצמו כל שמוכרו לאחר דלאחר הוה כלאחר שלשים וא"כ כוונת הרמב"ן הי' נכון דמן הסתם הוא מן שאינן מאחין דאל"כ היה מאחהו משא"כ אם הוא מן השאינו מאחין גם מכירה ל"מ אבל גוף הדין צ"ע ובלא"ה קשה כיון דעכ"פ יש סברא לכאן וככאן דמדלא הודיעו ע"כ שיכול לאחותי ומדלא אחהו ע"כ שהוא מן המאוחין א"כ היה ראוי להקל בספיק' דקריעה ול"מ לפי דעת הפוסקים דגם בקריעה אזלינן בספיקו להקל א"כ ודאי מהראוי להקל ואף לדעת המחמירין זה בגוף קריעה אבל לענין איחוי הקריעה ודאי מקלינן מספק וע"כ צ"ע דברי הרמב"ן:
שם סעיף ל"ה אינו רשאי לטול ממנו עד שיעברו ימי האבל ובח"מ סי' שמ"א ס"ב לא פסק כן. כוונתו דשם כ' שיטת הרמב"ם דשאל חלוק לילך לבית האבל ואח"כ יחזירו והסמ"ע והב"ח נדחקו בזה ועש"ך כאן שגם דבריו דחוקים ובבאר הגולה כפי הנראה ג"כ כוון למ"ש הסמ"ע דגם הרמב"ם ס"ל כהרא"ש והיינו כל שרוצה לילך ואף כל שבעת ימי האבל אבל זה דחוק ולפענ"ד הדברים פשוטים ומבוארים דבאמת הדבר פשוט דכוונת הרמב"ם ג"כ דאינו משאיל לו רק כדי שילך ויחזיר אבל לא נתבאר אם יש לו רשות ללכת בכל הז' ימים או דוקא מיד עד"מ שנהגו ללכת לנחם אבלים ביום שלישי ומי שאין לו פנאי הולך ביום הרביעי או בחמישי עד כלות השבעה ולפ"ז יש להסתפק מי ששאל לו בגד ללכת לבית האבל אי מחוייב לילך תיכף דהיינו באותו יום שדרך העם ללכת או שיש לו רשות לאחר עד יום אחר כל משך שבעת ימי אבילות והנ"מ דאם אין לו רשות רק אותו היום הוא רשאי לקחת ממנו ביום השני דלא השאילו רק ללכת תיכף ולהחזירו וכשאינו מחזירו הוא גזלן וחייב מתורת גזלן אף במתה כדרכה וכדומה לא מתורת שאילה ואם נימא דהשאילו לכל השבעה לענין שילך עמו לנחם אבלים א"כ הוא שואל כל השבעה ומעתה דברי המחבר נכונים דבאמת לענין שאלה אינו נ"מ דעיקר הדין ששאלה אינו רק ללכת לבית האבל כדי שילך ויחזור וע"ז נעשה שואל וכן העתיקו בסי' שמ"א אבל בהלכות קריעה שפיר העתיק דאינו רשאי לטול ממנו עד שיעברו ימי האבל דהיינו אף שלא הלך באותו יום יש לו רשות שילך ביום השני וכדומה כל משך ימי אבלותו וז"ב ונמצ' דממיל' הוא שואל כל ימי משך השאלה ועיקר השאלה הי' על כל משך השבעה ואם אולי לזה כוון הבאר הגולה הרי טוב ויפה וז"ב ואמת ולפי"ז לבית המשתה ניהו דהוה משך כל ימי המשתה אבל כל ששאלו ללכת לבית המשתה והוא לא הלך באותו יום דאז שוב יכול לטלו ממנו דהא שם אין הדרך ללכת לבית המשתה כל המשך הזמן וא"כ אף שתאמר ששאל כל משך המשתה אבל כל שלא הלך למשתה העקרי שוב לא רצה לשאלו על אח"כ וז"ש הרמב"ם לבית המשתה כל אותו יום ואם גם בבית המשתה אין דרך שיהיו כל הקרואים ביום אחד אז גם בזה דינו כבית האבל:
והנה שאלני החריף מוה' מרדכי מיזיש ני' דהיאך מקרי שאלה כיון דמצוה קעביד שוב הוה כשאל ספר שכתב בשו"ת הר"ן דאינו חייב באונסין דאין כל הנאה שלו דגם המשאיל נהנה בפרוטה דר"י וה"ה בזה דהמשאיל השאיל לדבר מצוה והשבתי בזה דהנה באמת צריך ביאור גוף דברי הר"ן דמה הנאה יש למשאיל הא מצות לאו להנות נתנו ואינו מקרי הנאה ואי משום פרוטה דר"י הא חלקו התוס' ס"פ שבועות הדיינים דדוקא אבידה ומשכון דכמה פעמים שוטחה ומנערה ויפטר מלתת לעניים אבל כאן המשאיל אינו נהנה רק באותו פעם ששאל לו וא"כ ל"ש פרוטה דר"י ועיין ש"ך חו"מ סי' רס"ז ס"ק י"ד וצ"ל כיון דגם השואל גוף השאלת הספר אינו חשוב הנאה דמצות לאו להנות נתנו והוה כמו שאל לראות וכמ"ש הקצה"ח סי' ל"ב ס"ק ל"ד על דברת הר"ן הנ"ל וא"כ ממנ"פ כתב הר"ן דאם לא נחשב זאת להנאה להמשאיל גם להשואל אין לו הנאה זאת ואם נחשב זאת להנאה גם להמשאיל יש לו הנאה וגם נראה דכיון דעכ"פ משכחה לה הנאה למשאיל כגון שיהיה באותו פעם עני שוב לא מקרי שואל כל הנאה שלו דגם המשאיל נהנה וכמ"ש ולפ"ז כאן דלהשואל יש לו הנאת הגוף בהדי מצותו ועיקר השאלה על הנאת הגוף רק דשאלו לדבר מצוה עכ"פ זה יש לו הנאה והמשאיל אינו נהנה רק בעת השאלה פשיטא שמקרי כל הנאה שלו וז"ב ובלא"ה יש לומר דלפמ"ש במעשה רוקח הספרדי בשם המאירי דעיקר מצות לאו להנות לתנו הוא כל שאין הנאה נמשכת אח"כ ולפ"ז כאן שבעת הליכתו ובחזירתו יש לו הנאה והמשאיל לא נהנה אז א"כ לגבי השואל יש לו הנאה וכל הנאה שלו משא"כ לגבי המשאיל דמצות לאו להנות נתנו ודו"ק:
שם סעיף ל"ז הרואה ס"ת שנשרף. דעת ב"י דוקא שנשרף ולא שאר כליון והב"ח והט"ז חולקין ולפענ"ד העיקר כהב"ח והט"ז מהא דאמרו דכל העומד בשעת יציאת נפש דומה לס"ת שנשרף ושם לא נשרף ממש רק שנכלה ונגוע נפשו וע' בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' י"ב בדברי הרב השואל שהוא השבות יעקב ומ"ש אא"ז ז"ל ומשניהם נלמד דשם מדמה ומשוה לס"ת שנשרף וכמעשה שהיה ואם נימא דנשרף דוקא קשה וע"כ דלאו דוקא. ומ"ש כאן ותפילין עיין בב"ה והנה בענין קריעה ראיתי בס' טל חיים שהביא בשם מחנה לוי' שהקש' אי נימ' דקריעה דרבנן איך הותר לעבור על בל תשחית ע"ש ובטל חיים כ' דכל שעושה בשביל תכלית הנרצה לו שפיר דמי והוא נגד דברי הש"ס בחולין דף ז' קטלנא להו איכא בג תשחית ואיך שייך בל תשחית הא ר"פ אמר שמה"מ בביתו של זה וא"כ אין לך תכלית גדול מזה ומותר לקטול אותם. אמנם באמת נראה עפמ"ש בתוספי הראש במס' תמיד בהא דאמר שורף כסותו והקשה הא הוה בל תשחית וכ' דהפקר ב"ד הפקר וא"כ גם כאן הפקירו הב"ד הבגד שיכול לקרוע ע"ש. הן אמת דגם ע"ז קשה היאך אמרו קטלנ' איכא בל תשחית והא הפקר ב"ד הפקר וכבר נשאלתי בזה וכתבתי במקום אחר ליישב. אמנה אי קשיא הא קשיא על תוספי הרא"ש היאך שייך הפקר ב"ד הפקר והא אח"כ עדיין הדבר שלו כמ"ש התוס' יבמות דף פ"ט ואף דיש לחלק דשם חזר אח"כ כל מה שהפקיר להיות שלו אבל כאן הא מה ששרף וקרע לא יחזיר להיות שלו ושפיר הפקירו הדבר וצ"ע: