אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות כלאי בגדים › סימן שא

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות כלאי בגדים · סימן שא

סימן ש

ס"א בד"א שהם ריקנים וכו'. הנה המחבר הביא שיטת הרמב"ם וגם שיטת הסמ"ג דמביא דברי הירושלמי ולפענ"ד צ"ע דנראה דלשיטת הרמב"ם דס"ל דאף במפסיק אסור אף שאין דרכו בהעלאה מ"מ אסור ולא חילק רק בין קשין לרכים א"כ לא שייך חילוקו של הירושלמי דנראה דחלוקו של הירושלמי הוא משום דס"ל כל שיכול לכפוף הוה כהעלאה ולפ"ז לשטת הר"ן וסמ"ג דמחלק בין דרכו להעלות א"כ כל שנכפף הוה כהעלאה ודברי הש"ע צ"ע:

ס"ב כל בגדים הקשים. הנה ראיתי בחיי אדם בסוף הלכות ברכות שם העתיק לענין נייר הנעשה מבגדים בלויים של צמר ופשתים אי שייך איסור כלאים ואי מקבל טומאה לענין כתם והביא דברי הסדרי טהרה סי' ק"ץ ס"ק י"ט שכתב דאף ניירות שלנו כיון שנטחן פנים חדשות בא לכאן והוא האריך להשיג ע"ז דדוקא בסנדל שנפסק רצועותיו דנעשה כלי אחרת שייך ענין פנים חדשות אבל כאן מה בכך שנטחן ואח"כ קצצן מעיקרא היה פשתן ועכשיו פשתן ע"ש שהאריך. ובאמת בשו"ת באר עשק סי' י"ב הובא באחרונים נשאל ג"כ על ניירות האלו וכתב דקני הויה חדשה ע"י המים ואין בהם תואר פשתן ע"ש ולזה כיון ג"כ הס"ט וע' בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' ס"ד דמביא ראיה לאסור ממ"ש בילקוט בראשית לא יתערבו מנחת הבל וקין לעולם וכו' ואפי' היא מרוקבת ע"ש שנדחק לפרש מנין יצא לו זאת אבל באמת דבריו תמוהים דמלבד דאין למדין הלכה מפי אגדה אף גם דשם הכוונה שמרוקבת ואין בה הנאת לבישה כמ"ש בזית רענן שם אבל מנ"ל כל שקנה הויה חדשה ודאי דמותר כמ"ש הבאר עשק שם ובס"ט ולפענ"ד הוא ש"ס ערוך בבכורות דף י"ז הכל מודים דאין לוקין על צמר ומשום כלאים שנא' לא תלבש שעטנז מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה וכן אמרו שאין צמרו מטמא בנגעים וכו' מה פשתן שלא נשתנה וכו' הרי דכל דנשתנה אינו בכלל צמר ופשתים לענין כלאים ולא לענין נגעים ולכמה דברים וה"ה כאן דכל דקנה הויה חדשה ופנים חדשות בא לכאן אין לך שינוי גדול מזה ולא מקרי צמר ופשתים ואף דאמרו שם מתקיף לה רבינא הדלה פשתן ע"ג היגא ה"כ דלשתני א"כ לא מצית אמרת מה פשתן שלא נשתנה ומשני דזה נשתנה בריחו וזה לא נשתנה בריחו היינו שם דנשתנה ע"י שהדלה ע"ג היגא וזה לא מקרי שינוי דהא בעצמותו לא נשתנה ולא נשתנה הריח אבל כל שנשתנה בעצמותו פשיטא דמקרי שינוי והש"ס לא מיירי בניירות שלנו שעושין מבלויי סחבות ולא ידעו אז מזה אבל פשיטא דבלויי סחבות שנעשה נייר ודאי דנשתנה ולא מקבל טומאת נגעים ובשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ק"ה רצה הגאון מוה' ליב איגר ז"ל לומר שנייר שלנו העשוי מבלויי סחבות אינו מקבל טומאה והנוב"י השיב דאדרבא הנייר לא גרע מלבדים שמקבל טומאה דאף דלאו טווי ואריג מ"מ מקבל טומאה כמ"ש הרמב"ם ריש פי"א מנגעים וכ"כ בפ"א מכלים הלכה י"א בחיבורו היד זהו תורף דבריו ואני תמה דמה ענין לבדים לזה והלא בפי"ג הלכות ט"ץ ה"א כתב הרמב"ם דלבדים כבגדים לענין ט"ץ ומ"מ הביא בה"ג שם דרחל בת עז אין הצמר שלה מטמא בנגעים והוא מטעם שנשתנה כמ"ש בבכורות שם וא"כ ה"ה לענין ניירות וא"ל דשאני רחל בת עז שנשתנה הרכבה מזגיות אבל ניירות הם הרכבה שכונית וכעין מ"ש התשב"ץ ח"ב סי' ד'. אבל ז"א דגם הנייר נעשה הרכבה מזגיות כיון דנטחן עד אשר דק ואח"כ נתקבץ ע"י המים וצורה חדשה עליו צורת נייר א"כ הוה הרכבה מזגיות וז"ב. וזה שכוון הבאר עשק שקנה הויה חדשה ומ"ש החיי אדם דהרמב"ם בהלכות שבת ובש"ע סי' ש"מ כתב דלבדים הוה כטוה לענין שבת וא"כ ה"ה לענין כלאים וא"כ יש בזה כלאים דאורייתא לשיטת הרמב"ם בנייר בבול"ע שהוא רך והוה לבדין הרכים ולשאר הפוסקים הוה דרבנן ע"ש ובאמת שכבר קדמו בהלק"ט שם בזה אבל כ"ז לפענ"ד אין לו ענין בזה דכל דנשתנה הפשתן לא הוה כלאים ואינו מטמא בנגעים וראיתי בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ט שהקשה הגאון מוה' זאב איגר על דברת הנוב"י הנ"ל דאשתמיט ליה דברי הרמב"ם פ"ב מכלים ה"א דהנייר אינו מקבל טומאה אם לא נעשה ממנו כלי ע"כ דל"ד ללבדים דפנים חדשות בא לכאן ובשיבת ציון שם נדחק ששם נייר הוא כולל כל מה שכותבין עליו ויש בזה כמה מיני ניירות מה שמקבל טומאה ומה שאינו מקבל טומאה והרמב"ם שם דקדק לכתוב אע"פ שאין הנייר מקבל טומאה והיינו אותו הנייר שאינו מקבל טומאה ובמחכ"ת אין זה דרך רבינו והיה לו לבאר שיש ניירות שמקבל טומאה וע"כ רבינו בדרך כלל אמר שאין הנייר מקבל טומאה ומשום דפנים חדשות בא לכאן ומ"ש ראיה אפ"י ממס' פרה דאמר שם של חטאת בנייר ואי נימא דהנייר אינו מקבל טומאה למה יהיה של חטאת טמא הלא הנייר חוצץ בין ידו ללגין של חטאת לפענ"ד הנייר אינו מקבל טומאה שאין שם כלי עלי' ואינו כלי קיבול ואינו מקבל טומאה דהוה פשוטי כלי עץ וגרע מיניה דאין שם כלי עליה ואינו מקבל טומאה אבל לחטאת מקבל טומאה ומ"ש שם בש"צ ליישב דברי רש"י בהך דכתב בפ' קדושים דלבדים אסור מה"ת והרי לבדים אינן אלא דרבנן כמ"ש הרמב"ן והמזרחי נדחק וחידש הוא ע"פ הערוך דשני מיני לבדים יש דבר שאינו ארוג רק מסובך שקורין געפילצט ויש תכשיט ארוג שנקרא ג"כ לבד באמת זה דחוק דהיה לו לפרש באיזה לבד מיירי. אבל באמת בשעה"מ הביא בהלכות כלאים פ"ו בשם המאירי שמחלק בין היכא דהוה גמר מלאכה כגון לבדים אף שאינו רק שוע לבדה והכלאים מה"ת וא"כ אתי שפיר גם דברי רש"י. ובזה י"ל גם לענין טומאה דלבדים מטמאים הוא משום דזה גמר מלאכה ולכך הנייר שאינו עומד לעשות ממנו כלי מקבל טומאה דהוה לבדים אבל הנייר שעומד לעשות ממנו כלי א"כ הנייר לא הוה גמר מלאכה ואינו מטמא וא"כ מיושב לשון הרמב"ם שכתב דאף שאין הנייר מקבל טומאה והיינו משום שעושה ממנו כלי וכמ"ש ודו"ק. וע"כ לפענ"ד ברור דנייר אינו מקבל טומאת נגעים משום דנשתנה אבל כל שנעשה נייר וקיבל טומאה אח"כ אז יש חילוק אם עומד לעשות ממנו איזה כלי או שהוא גמר מלאכה ולפ"ז היה נראה דלענין כתם מקבל טומאה דהנייר שלנו הוא גמר מלאכה אבל זה בנייר עב דעומד לכתיבה אבל נייר באבול"ע דאינו גמר מלאכה ועשוי רק לצור בה איזה דבר וכדומ' אפשר דאינו מקרי גמר מלאכה וצ"ע אבל לענין כלאים הדבר ברור דאינו מקרי פשתן שהרי נשתנה ודו"ק היטב. ולפמ"ש התוס' יו"ט פ"ב דכלים משנה ה' ליכא שום טומאה בנייר ולפי דברי הס"ט משכחת לה טומא'. שוב ראיתי בשו"ת ת"מ ח"ג סי' שס"ד שחולק על הנוב"י אבל לא הרגיש בכל מ"ש ועיין פ"ג דטהרות משנה א' בפי"ה משל רבינו דאם לאחר שנקפ' הותך מקרי נשתנ' צורתו ומכ"ש בזה דמקרי נשתנ' צורה ובחיי אדם לא הרגיש בזה ומאריך שם בענין רוטב עבה ולא הזכיר מזה ועיין פ"ה דזבחים משנה ה' דנייר אינו מקבל טומאה ונייר הוא בלשון ערבי באגד. ובזה הבינותי לשון רבינו פ"י מפרה משנה וא"ו במ"ש שם בשורש וא"ו וז"ל ואולי הניעם ואחזו שם באגד הוא נייר ואין לו מובן ולפענ"ד צ"ל ואפילו הניעם ואחזו שם והיינו שאפילו הניעם כל שלא הי' מישוש יד ממש אינו מטמא אף שהניע ואחז שם ואח"כ אמר באגד רצ"ל הוא נייר ולדעתי צ"ל להיפוך ושם נייר הוא באגד כנלפענ"ד ועיין בר"ש פכ"ז משנה ה' שמביא תוספתא ומבואר מה נייר ושם מוזכר מלבדים ג"כ ע"ש ודו"ק:

והנה בחלוקו של החיי אדם דבזה ל"ש פ"ח כיון דתחלה היה פשתן ואח"כ פשתן צ"ע מכ"ח שהחזירן לכבשן דכתבו התוס' בפסחים דף למ"ד ובע"ז דף למ"ד ובזבחים דף צ"ו דאמרינן פנים חדשים בא לכאן אף שבתחלה הי' כ"ח ועכשיו כ"ח וצ"ע בזה ועיין מ"א סי' תנ"א.

שם ס"ג אע"פ שאין הגדיל יוצא בו. עיין ט"ז ס"ק ה' שכתב על הב"י דלא דק ובמחכ"ת דברי הב"י נכונים שזה שם התואר והגדול יוצא בו דהיינו שיוצא בו תמיד ולדבריהם הי' לו לכתוב והגדיל יצא בו ולא לשון יוצא דמשמע הווה ודברי המעד"מ תמוהין ביותר דהמעיין במנחות מ"א וברש"י שם ימצא דע"כ הכוונה כן וכמו בציצית לפירש"י ודו"ק היטב

סעיף ד' ואפי' לגנוב את המכס, הב"י הקש' על דברי הרמב"ם דכאן פסק דדבר שא"מ אסור וכדמוקי בב"ק דף קי"ג כר"ע והרי פסק דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה וכו' ומשמע דא"מ מותר ע"ש מ"ש בזה ועט"ז והנה בתשוב' למדינת מעהרין הארכתי בכלל ענין זה. וכעת נ"ל בפשיטות עפמ"ש בשו"ת חוות יאיר סי' קפ"ז להקשות דדבר שא"מ בכלאים הוה גם מלאכה שאצל"ג שא"צ ללביש' אלא להעביר את המכס ע"ש מ"ש בזה. ולפענ"ד זה מקרי מלאכ' הצריכ' לגופה כיון דבאמת לובשה ומבגדים הלובשים פטור ממכס א"כ הוה לבישה גמור' וצל"ג וז"ב ומעתה לכך חייב אף דהוה דבר שא"מ אבל במוכרי כסות שא"צ ללביש' גופה רק להראות להקונים הבגד ומדתו וא"כ הוה א"מ ואצל"ג ובכה"ג הקילו בכלאים ובזה מיושב קושית רבינו ירוחם הובא בט"ז כאן מברכת כלאים על ידו כשמנהיג הבהמות ולפמ"ש א"ש דעכ"פ צריך לגופה ואסור ודו"ק. והנה הר"ן בפג"ה הקש' גבי פלוגת' דריחא מלתא שמביא הש"ס דנחלקו בבת תיהא כתב הר"ן דליכ' למימר דנחלקו אי אסור משום הנאה כיון דאין מתכוין להנות דודאי לאו ברשיעי עסקינן שיתכוין להנות וא"כ הו"ל דבר שאינו מכוין דמותר לר"ש וכדאמרו בפ' כ"ש דהנא' דלא קמכוין ליה שרי וכ"ת פסיק רישא הוא וקיי"ל כר"ש בפסיק רישא דאסור דז"א דבהנאה ודאי אע"ג דהוה פ"ר שרי דהא אמרינן התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והא התם ודאי מטי לי' הנאה אלא כיון דלא מכוין לה לא חשבינן לה מידי אלא דפליגי אביי ורבא בהנא' דאכיל' דאביי סבר ריחא מלתא כלומר דכשמניח פיו עליו ושואף הריח הרי הוא כאלו שתה ממנו דריחא מלת' הוא וכאכיל' חשיבה וחייב אף דלא קמכוין דקי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ורבא ס"ל דריחא לאו מלתא הוא כלומר דלא חשיבא לי' אכיל' הלכך כיון דלא מכוין שרי ע"ש והנה דברי הר"ן צ"ב והוא תמוה מכל צד ובאמת מלבד שדבריו סותרין דבר"ן בע"ז פ"ה גבי בת תיהא הקשה הר"ן דהוה אפשר וקמכוין הרי דחשיב ליה מכוין וכבר הרגיש בזה בספר מחנה אפרים בהגהותיו על הרי"ף בע"ז שם וזה רבות בשנים שעמדתי בעצמי ע"ז והארכתי בזה בתשו' ל"ק ווערבויא מיד בעת בואי לפה ולא ידעתי אנה היא אותה התשובה אמנם כעת לא הבנתי דמ"ש ראיה מהך דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה אף דהוה פ"ר באמת דהתוס' בשבת דף כ"ט ע"ב ד"ה ובלבד כתבו דמיירי שלבוש בגדים אחרים להגן עליו מפני החמה והצנה ולא הוה פ"ר א"כ אין הוכחתו כלום אף גם דלא הבינותי מ"ש לחלק בין הנאה לאכיל' דדבר שאסור מפני הנאה מותר בדבר שא"מ אף דהוה פ"ר ומ"ט יש בדבר דכל דאסור בהנאה מה בכך שא"מ הוה פ"ר וכל שנהנה מהראוי לאסור וגם למה אם אסור מתורת אכילה אף דא"מ אסור כמו במתעסק בחלבים ועריות והרי גם שם א"מ וע"כ דמ"מ אי אפשר שלא יהנה והו"ל פ"ר וא"כ ה"ה בנהנה כדמסיים המתעסק בחלבים ובעריות דחייב שכן נהנה אלמא דהנאה אסור אף דא"מ ומה נ"מ בין הנאת אכילה אבל מ"מ אינו אסור רק כשנהנ' ובין כשאסור בשאר הנאות כל דנהנה אסור אף דא"מ. וגם תמהני דמה שייטי' דמתעסק בחלבים ועריות להך דאין מתכוין דלר"ש דאינו מתכוין פטור היינו שאינו מתכוין לעשות לשם איסור רק להריח בת תיהא אם הוא יין חזק א"כ מה ענין מתעסק דשם לא ידע שזה איסור ולכך חייב וכאן ידע שזה איסור רק שלא נתכוין להריח לשם ע"ז רק להריח אם הוא יין חזק והרי ר"ש מתיר בא"מ ובמתעסק בחלבים ועריות פשיטא דר"ש מחייב דהוה כשאר שגגות שסבור שהוא שומן ואכל חלב ומה ענינו לאינו מתכוין דר"ש וגם באמת בשאר איסורים באינו מתכוין לר"ש אי מותר אינו ברור ועכ"פ סברת הר"ן אינו מבואר ולכאורה רציתי לומר דמכאן ראי' למ"ש הפ"י בפסחים דף כ"ה בסוגיא דאפשר ולא קמכוין דמה דנחלקו אביי ורבא בהנא' הבא לו לאדם בע"כ היינו דוקא בהנאה גרידא דאין בו מעשה רק הנאה גרידא א"כ יש להתיר דבשב וא"ת בלא קמכוין בודאי שרי אבל כל דעביד מעשה אסור כ"ש שהאריך בזה והניח זאת ליסוד מוסד בהסוגיא ועיין הפלאה כתובות דף נ"א גבי תחילתה באונס וסופה ברצון שהחזיק על ידו. ולפ"ז בשלמא אם הוא הנאה גרידא ולא אכילה א"כ לא הוה ענין מעשה בזה שרי אף דהוא פסיק רישא כמ"ש בפ"י והפלאה שם אבל אם הוא כאכילה א"כ מה שמריח חשוב כאוכל והוה כעביד מעשה וחייב. אבל לפ"ז צ"ב מה מייתי ראיה ממוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה והא התם עשה מעשה ממש במה שלובשו ואפ"ה שרי וע"כ דלא נתכוין לחלק בין עושה מעשה דבאמת גם בבת תיהא כל ששואף הריח הוה כעושה מעשה אף שאינו רק הנאה גרידא וע"כ דכוונתו לחלק בין הנאה לאכילה וא"כ דבריו תמוהין וצע"ג וגם דברי הפ"י תמוהין שמדברי הר"ן לא נראה כדבריו וגם במ"ש שם דבע"ז כ"ע מודו דריחא אסור והרי בת תיהא דהוא משום יין נסך ואפ"ה נחלקו אב"י ורבא ולדברי הר"ן בג"ה מותר כל שהוא הנאה גרידא ולדברי הר"ן בע"ז אין נ"מ כלל בין ע"ז לשאר איסורים ע"ש וע"כ כל הדברים האלו צע"ג:

שם ס"ה לגנוב את המכס עיין ט"ז ס"ק וא"ו ויש להוסיף עפמ"ש התוס' בר"פ עושין פסין דמ"ש הוקטעו להורות על התמידות וה"ה כאן משמע שעושה כן בתמידות שגם מ"ש בס"ק וא"ו יש להוסיף עפמ"ש הש"ג דכל שאפשר לעשות בדרך היתר ועושה בדרך איסור לא מקרי פ"ר כיון שאפשר לעשותו בדרך היתר ועיין במרכבת המשנה הלכות שבת

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה