דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות כלאי בגדים
סימן רצח
ס"א אין אסור משום כלאים אלא צמר רחלים וצמר אלים בלבד כ"כ הטור והוא מהירושלמי פ"ט דכלאים ובפ"י מכלאים ברמב"ם לא מצאתי שום דבר בביאור רק מכללא קצת שמיע לי ועיין הלכה א' וה"ו וצע"ג שאין דרכו להשמיט מה דאמר בירושלמי ומכ"ש כל עיקר הדין באיזה צמר נוהג דין כלאים וגם צ"ע דבכריתות דף כ"א דעוף שאין בו כלאים היינו שצמרו אין חייבין עליו משום כלאים ונרשם בעין משפט שם מיימוני פ"י מכלאים ה"ו ומלבד דלא נמצא רמז רמיזא אף גם קשה דלמה הוצרך לדרוש דה"א דמה עוף שאין בו כלאים הא גם בבהמה אין כל הצמרים כלאים רק רחלים ואלים בלבד וצע"ג:
והנה בשנת תרח"י עש"ק שמיני ב' נשאלתי היות בבית החפשית נעשו קאצין לכסות בהם החולים והנה הקאצין הם צמר ובאמצע הנקרא שפיגול הוא מפשתן וכופלין אותו מן הצדדים ומחובר להקאצין והנה הוא כלאים והנה שאלו לאחד מהממונים שבשפיטאל ואמר שהוא רק תכיפה אחת אמנם כפי הראות אי אפשר שיהיו נזהרים לעשות רק תכיפה אחת ואמרתי לעיין בזה. והנה הקאץ הלז לא נודע בבירור אם הוא צמר רחלים ואם לא הי' כלו צמר רחלים ויש רוב מצמר אחר אפשר שהי' בטל ברוב וכמבואר כאן. אמנם בלא"ה נרא' לפי שיטת הטור והראב"ד בעי שיהי' שוע טווי ונוז וכאן אינו שוע טווי ונוז ולשיטת רש"י בעי שיהי' שוע טווי ונוז ביחד. והנה שיטת הרמב"ם האריך הב"י וע' ט"ז סי' ש' ס"ק א' ולפענ"ד הי' נרא' קצת בדרך אחר דהנה השעה"מ הביא בשם המאירי דהא דלבדים אינו אסור רק מדרבנן הוא רק כשלא נגמר המלאכ' אבל כשנגמר המלאכ' הוא מה"ת יעו"ש. ובזה לפענ"ד יבוארו דברי הרמב"ם כמין חומר דבהלכ' א' שעשה מהם לבדין סגי בשוע לבד ובהלכ' שני' שעש' מהם בגד שוב סגי בטרוף וטווי וארוג אף שלא שוע ובה"ג כתב דאף שהצמר לבד והפשתן לבד רק שקשרן ותפרן במשי או בחוט ג"כ מקרי כלאים דלא כרש"י שבעי שיהי' שוע טווי ונוז שניהן דהיינו צו"פ יחד ולדברי הרמב"ם זה מורה הכתוב יחדיו וז"ב ונכון. ועכ"פ להרמב"ן ורוב הפוסקים גם לבדים אף שנגמר המלאכ' מ"מ אינו אסור רק מדרבנן וא"כ בדרבנן יש לצדד להקל דאולי אינו צמר רחלים כלו ואולי אינו רק תכיפה אחת. והנה הרמב"ן בפ' קדושים הביא בשם הרמב"ם במורה שכלאים הטעם שאסור שהי' דרך כומרי עכו"ם ללבוש שעטנז ולעשות בהם כשפים יעו"ש ובזה אמרתי דלכך הותר בבגדי כהונה כלאים דהנה הרמב"ם במורה כתב בטעם הקרבנות שלפי שהעכו"ם עבדו לטלה ולשאר בע"ח ע"כ צותה התורה להקריב לפני ד' שכל הדברים ירפאו בהפכם יעו"ש. ולפ"ז גם כאן בשביל שכומרי ע"ז היו עושים בהם כשפים לכך צותה התור' שכהני ד' בעת הקריבם קרבן ד' יקריבו כל אלה. ובזה יתיישבו רוב קושיות השאגת הלכות ציצית דהאיך הותר להרמב"ם בחטאת הבא על הספק ולפמ"ש כל דבא לעבודי שוב התור' התיר' וכן כלאים בציצית לעי שהי' לשם ד' לכך מותר. והנה אח"כ האיר ד' עיני ומצאתי בתוס' שבת דף כ"ז ע"ב ד"ה אין שכתבו דאם כורך שק פשתן עם פשתן ובתוכו גיזי צמר מותר כיון דאם נפתח אין הצמר נדבק עם פשתן אבל בכלאי בגדים של צמר אם נתפר בתוכו בחוטים אסורים ונרמז בקצר' בב"י סי' ש' ובש"ע ס"ג בהג"ה וע"ש היטב ובשיט' מקובצת ביצה פ"ק גבי כלאים למאי חזי ולפ"ז ה"ה בנ"ד נלפענ"ד דאם מחבר הצמר עם השפיגעל הוא קנפנע דהיינו קנבוס ומחבר הקנאפנע עם הפשתן והצמר מונח בתוכו אין קפידא ואף שנכרך תחת הפשתן שם באמת הוא בלא תפיר' ולא יוכל הצמר להזיז כיון שנתפר בהשפיגעל כנלפענ"ד. ובלבד שהקאצין בעצמם לא יהיו כלאים בעצמם והעידו לפני בקיאים סוחרים שהצמר בעצמו והחוטים הם ג"כ מצמר וא"כ כשר ומן האמור נרא' מה שחידש הפנים מאירות בח"ב סי' קי"ב שהקאטשין שלנו שתפורין בפשתן וכן הכרים וכסתות שבתוכם שממלאים אותם שער בדוחק עד שאי אפשר לכוף על הצדדים אף שרך לישב עליהן כיון שא"א בהעלא' ובלביש' ובמחכ"ת לא הזכיר דברי התוס' בשבת הנ"ל שאוסר בהדי' בקאטשין אם הי' בהם בלאי בגדים של צמר ורק בגיזי צמר מתיר אבל בבלאי בגדים אוסר וצע"ג כי באמת הי' בו היתר גדול להקאטשין וכ"כ בשו"ת בשמים ראש אבל מתוס' לא מבואר כן ולהפ"מ צ"ע מה פריך כלאים למאי חזו ולמה לא משני לענין כרים וכסתות של קוטשין וכן להקוטש גופא וצע"ג. וראיתי בצ"ק בזבחים י"ח שמחזיק דברי הר"ר אפרים שמה שאנו קורין האכף הוא מכחיש הקרקע מאד ועולה בד בד כדאמרו בפרק המקבל דשדה לא יזרענה פשתן משום שמכחיש הקרקע שש שנים ולכך נקרא שש ובד שמכחיש שש שנים ועינינו רואות בקנבוס שמכחיש הקרקע מאד. ע"כ נראה כדברי רבינו אפרים כן הוא ת"ד ובמחכ"ת אני אומר דהכי בשביל זה יהי' מקום לדחות דברי ר"ת וכל הפוסקי' וגם ר"א בעצמו לא הביא מזה ומה ראי' דאטו בשביל שהוא מכחיש הקרקע יהי' פשתים ויוכל להיות ששאר דבר ג"כ מכחיש הקרקע כמו פשתים ובאמת קנבוס דומה לפשתים רק שיש לו שם לווי וא"כ אין ראית הצ"ק ראיה גם מ"ש למעל' לדחות דברי הפ"מ הנה אח"כ עיינתי דאין כוונת התוס' לקאטש רק לקאטצין דשייך בהו העלא' ודברי הפ"מ נכונים ועיין במרדכי שם ובתוס' ביצה ט"ו וברא"ש ה' כלא ים בנדה ובמעד"מ:
סימן רצט
ס"א ול"ש בהו ביטול אלא קודם שיעשה החוטין וכו'. כ"כ הסמ"ג דחוטין לא בטלים וכן נראה מדברי רבינו ובאמת שהדבר תמוה דלמה לא יבטלו החוטין ומה חשיבותייהו וכבר התעורר בזה בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' קפ"ו ע"ש. ולפענ"ד נראה בפשיטות דבאמת בכלאים לא שייך ביטול כיון דשניהם היתר ונאסרו בב"א וכמ"ש הרא"ש והפוסקים והובא בט"ז וש"ך כאן. ומעתה זה דוקא כשהם חוטין דאז נופל עליו איסור כלאים ושפיר לא בטיל משום דלא שייך ביטול אבל כ"ז שלא נעשה חוט וכל שאינו לא שוע ולא טווי ונוז אין כאן כלאים שפיר בטיל דלא שייך לומר דבכלאים ל"מ ביטול דהא עדן לא התחיל הענין כלאים כלל וז"ב מאד מאד וכעין זה כ' הנוב"י שם לפי דרכו משום דהיתר בהיתר לא בטל ע"ש ובזה מיושב היטב מה דמקשה הנוב"י שם על הסמ"ג מדברי הרא"ש והתוס' דמשמע דס"ל דחוטין בטלי דאל"כ למה הוצרכו ליתן טעם לבגד שאבד בו חוט דלא שייך ביטול בכלאים משום דהיתר בהיתר ושניהם נאסרים ת"ל דחיטין לא בטלי ולפמ"ש אתי שפיר דזה גופא טעם דחוטין לא בטילי וכמ"ש. ובזה מיושב כל קושיותיו על הסמ"ג ומ"ש שלפנינו לא נמצא כמו שהעתיק הסמ"ג משם התוספתא הנה בגרסות לראשונים אנו שומעין דבקיאי טפי מינן:
ובגוף הדבר שכתבו התוס' והרא"ש דלא שייך ביטול בכלאים כיון ששניהם היתר ובהתחברם נאסרו. נראה לפענ"ד די"ל דהכוונ' דכיון דהיתר בהיתר לא שייך ביטול א"כ כ"ז שלא נטווה ושוע הי' מותר ולא שייך ביטול ועיקר הביטול חל כשנתחברו יחד ואז נעשה גוף האיסור ול"ש ביטול ול"ד לבב"ח דשם תלוי בטעם וכל שאין בו טעם אף דתימא דלא שייך ביטול מ"מ מה נ"מ אם נתבטל או לא כל שאין בו טעם מותר וכמ"ש הנוב"י שם בהדיא לדחות דברי או"ה ע"ש משא"כ בכלאים. ובגוף הדין אי היתר בהיתר בטל או לא כבר הארכתי בזה בתשו' אחת ואכ"מ ועיין במ"ג סי' ט' ומצאתי בספר אחד (שמו א"י) שהאריך ג"כ בענין הלז ולפמ"ש למעל' בטעם דחוטין לא בטילי יתיישב קושיותיו שם דזה דוקא בכלאים ולא בנגעים וע"ש היטב ודו"ק ועיין בת"ה הובא בב"י וש"ך סי' שס"ק י"א שכ' בשם ר"ש דחוטין בטלים הרי דלאו משום חשיבות דחוט גזרו ודו"ק ועיין בתוי"ט פ"א דשקלים משנה א' מה שהאריך בדברי התוס' דנדה דף ס"א הנ"ל ובמחכ"ת לא הבין דבריהם וכמ"ש בגליון שם ועיין בט"ז וש"ך כאן ותבין היטב ומ"ש המלמ"ל פ"א ממשכב ומושב בענין זה כבר הארכתי במק"א ואכ"מ. שוב מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד' שהאריך בענין הלז ודעתו ג"כ דחוטין לא בטלי לפי שהוה כניכר האיסור וכ"כ בח"ג סי' ש' ע"ש וכ"ז דלא כנוב"י שדוחה דברי הסמ"ג בגילא דחיטתא:
והנה מ"ש הנוב"י שם לענין החשש שמא יחזור וימכרנו לישראל דלא מצינו החשש רק לענין איסור תורה כגון ארבא דטבעא בחישתא בפסחים דף מ' ובכריא דחיטי דנפל עליה יי"נ בע"ז דף ס"ה ובנדה דף ס"א גבי בגד שאבד בו כלאים אבל בדרבנן יש לומר דלא חיישינן לזה. הנה המרדכי פרק כ"ש כ' דהך כריא דחיטי דכפל עליו יי"נ מיירי ביי"נ דרבנן וא"כ מבואר להיפך וגם בגד שאבד בו כלאים אף דמדברי התוס' שהקשו דלמה לא יבטול ברוב וכתבו דלא שייך ביטול ומשמע דהוה איסור תורה אבל לפמ"ש הסמ"ג דטעמא משום דחוטין חשיבי א"כ אינו רק דרבנן והדבר מוכרח דאל"כ מה הקשה בע"ז דף ס"ה מבגד שאבד בו כלאים דהוה איסור תורה לכריא דחיטי הא שם מיירי ביי"נ דרבנן ולכך ל"ח וכמ"ש הנוב"י. שוב מצאתי בנוב"י מהד"ת חלק או"ח שהעיר בכ"ז ועיין בחיבור מ"ג סי' יו"ד שהארכנו בזה וכוננו לדעת הגאון ז"ל עכ"פ אין חלוקו של הגאון בין דאורייתא לדרבנן מחוור וכמ"ש. שוב ראיתי בתוס' חולין דף צ"ה ד"ה ובנמצא שכתבו דתקנה בעלמא הוא שעשו חכמים שלא לסמוך על רוב והביאו ראיה מהא דאמרו בנדה דף ס"א בבגד שאבד בו כלאים דלא ימכרנה לנכרים דלמא אתי לזבוני ישראל אע"ג דמן הדין לא הוה למיחש דאזלינן בתר רוב ע"ש ומשמע מדבריהם דפירשו דבגד שאבד בו כלאים אינו רק איסור דרבנן והיינו או דמיירי בכלאים דרבנן ועיין בטוש"ע בסי' ש"ב או דס"ל דמה דלא בטילי אינו רק דרבנן משום דחיטין חשיבי ולא בטילי וכמ"ש למעלה הלא מרא"ש וכשיטת הסמ"ג הנ"ל וידידי הרב החריף מוהר"י סגן כהן נ"י ממקילניץ הראני דברי התוס' הנ"ל שנתקש' בדבריהם דכיון דלא בטיל משום דבכלאים לא שייך ביטול וא"כ הוה איסור תור'. והראיתיו דברי הסמ"ג שפירש דאינו רק דרבנן משום דחוטי חשיבי ולא בטלי ח"ב ודו"ק. ובגוף הדין דהיתר בהיתר לא בטל שנחלקו הקדמונים מצאתי דבר פלא בהגה"מ סוף הלכות חמץ ומצה בהלכות הגעלה שהביא דברי סה"ת וסמ"ג שהביא ראיה מהך דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דשייך ביטול בהיתר והיתר וע"ז כתב וצ"ע באבי"ה שכ' שאין שייך ביטול קודם זמן האיסור והביא ראיה מהאי דאמרו בנדרים פרק נערה יטבלו כלים לכשיטמאו לטהר וכוונתו לנדרים דף ע"ו. הנה האיר עינינו דלא שייך ביטול טרם שנעשה איסור שיתבטל לכשיבא לידי איסור. והנה משם מבואר יותר דל"מ דלא אמרינן דנתבטל שלא יחול עליו האיסור כלל אלא אף שאינו מועיל לכשחל עליו שם איסור שיתבטל אז דאל"כ היה לו להביא ראיה מרישא דאמרו שמה מקוה שמעלה את האדם מטומאתו אינו מציל על הטהורים מלטמא וע"כ דזה לא מסתבר כלל דפשיטא דטרם שנעשה איסור לא נתבטל ואשמעינן רבותא דאף כשנעשה איסור לא נתבטל וע"ש דמהסיפא דייק דחיילי הנדרים וע"ש ברש"י והר"ן ותמצא וטעם הדבר נלפענ"ד דלא גלתה התורה דמועיל ביטול רק היכא שצריך להביטול כגון שכבר הוא איסור משא"כ כשלא התחיל האיסור מדוע יבטל וגם מצד הסברא נרא' כן דבשלמא איסור והיתר שייך לומר דהתורה אחשביה לרוב יותר מהמיעוט אבל בהיתר בהיתר מה נ"מ בין הרוב להמיעוט ועל מה חל שם הרוב הא כל טפה וטפה בפ"ע ובשלמא כשיש איסור והיתר אז שם ההיתר מצרף זה לעשותו רוב ולזה שם האיסור מצרפו שיקרא מיעוט אבל כל ששניהם היתר א"כ מה שייך הצטרפות להרוב ובל אחת נחשב בפ"ע ולא שייך לדון בזה רוב ומיעוט כנלפענ"ד ובזה נרא' לפענ"ד לדחות ראיית הסמ"ג והקדמונים מהך דצמר רחלים וגמלים שבטלים ברוב ולפמ"ש אין ראיה דשם עכ"פ צמר גמלים היא בפ"ע ויש לו שם יחס בפ"ע צמר וגמלים תה הוא צמר רחלים וא"כ שייך בזה רוב ומיעוט וז"ב כשמש וצ"ע בחולין דף ע"א דאמרו תרווייהו תננהו ולא מביא הך תוספתא דהביא בנדרים דף ע"ה וע"ו ואפשר כיון שיש בו פירושים שונים וע' ברש"י ור"ן ורא"ש ע"כ לא הביאם דהביא ממשניות מפורשות ודו"ק וע' ר"ש פ"ט דשביעית משנה ה' דהביא הירושלמי דטעמא דר"י לא נודע וכתב הר"ש די"ל כיון דנכבשו קודם שנעשה איסור ודבריו תמוהין דאדרבא היתר בהיתר יותר י"ל דלא בטל אך לפענד"נ לפמ"ש הפר"ח סי' רמ"ז לדחות ראיית האו"ה מחמץ דאחר שהגיע ע"פ אז בטל דהוה היתר באיסור ולפ"ז זהו שנחלקו ר"א ור"י דר"א ס"ל דהראשון נותן טעם באחרון ואוסרו דל"ש ביטול דחמץ היתר בהיתר ור"י ס"ל כיון דכעת נותן האחרון טעם בראשון וא"כ שוב בטל הראשון בו דכעת נעשה איסור ונתעורר דהראשון מקבל טעם מהאחרון ומה דהראשון נותן טעם באחרון לא יוכל לאסרו דבעת שהיה היתר ניהו דלא בטל אבל לא אסרו וכעת שוב נותן האחרון טעם בראשון ומבטל ודו"ק היטב:
סימן ש
ס"ב אלא בשתי תכיפות. עט"ז ס"ק ד' מה שחולק בזה בין כלאים לציצית ע"ש ובדגול מרבבה הקשה דא"כ היאך אמרו במנחות דף ל"ט ש"מ קשר עליון דאורייתא ומה קושיא דלמא בציצית אף תכיפה אחת חיבור ע"ש ול"ק לפענ"ד דזה ידענו מצד הסברא דתכיפ' אחת לא מקרי חיבור כלל ולא אמרו דתנן התוכף רק התוכף תכיפה אחת אינו חיבור והיינו מצד הסברא ומ"ש הדג"מ בזה ליישב קושית הט"ז דע"י הגדיל מחובר לא ידעתי א"כ גם לדבריו יקשה היאך מוכח דקשר עליון דאוריית' דלמא משום הגדיל וצ"ע:
והנה ביום אי ר"ח תמוז שנת תרכ"ח הגיעני מכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י שכתב בדברי התוס' במנחות דף מ"ם במ"ש בד"ה סדין וז"ל א"כ לאשמעינן קשר דלעיל לא ידעינן אלא מדאשתרי כלאים בציצית וז"ל המפרשים לא מצאו חזון לבאר דבריהם עי' מהרש"א וצ"ק והוא פשוט מאד שהם שני תיבות לא שמעינן ור"ל כיון דב"ש לא דרשי האי סמוכין ורק מסברא דעשה דוחה ל"ת א"כ לא מוכח דקשר עליון דאוריי' וא"כ אף דמדרבנן צ"ל קשר מ"מ בסדין אסור לעשות וזה פלוגתת ב"ש וב"ה ודו"ק עכ"ל הזהב ובאמת שבזה הי' מקום ליישב דברי הש"ס בסנהדרין דף פ"ח ע"ב אי ס"ל דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואי ס"ל דקשר העליון דאורייתא ופירש"י דפלוגתא היא במנחות והתוס' השיגו עליו דליתא דהא מסיק שם דקשר העליון דאורייתא ולפי דבריו פלוגתא מפורשת היא דלב"ש לא שמענו קשר עליון כלל ובאמת שהתוס' לשיטתייהו דכתבו במנחות דף ל"ט וכן בדף מ"ם דמגדיל שמענו קשר עליון וא"כ שוב א"א לומר דלב"ש ל"ש קשר ומיהו לפמ"ש התוס' במנחות דף ל"ט דתלוי בפלוגתא אי גדיל לאו פתיל וא"כ שפיר יש לומר דפליגי בזה ודו"ק. הן אמת דלפמ"ש רש"י דהא דאמרו קשר עליון דאורייתא היינו הל"מ א"כ כבר נודע מ"ש הרמב"ם דבהל"מ ל"ש מחלוקת. הן אמת דהך כללא לאו דוקא וכבר הרחיב הדיבור בזה בשו"ת חוות יאיר סי' רצ"ב בכלל הזה ואינו לפני לעיין. ובאמת צ"ב גוף הענין דאמרו דע"כ קשר עליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן כלאים בציצית דשרי רחמנא היכי משכחת לה ומאי קושיא ניהו דתכיפה אחת אינה חיבור הא אם צריך קשר שוב מיגו דהוה קשר לענין ציצית הוה קשר לענין שבת כמ"ש בהגמ"ר בחולין פ"ק לענין קשר של תפילין אך ז"א דכיון דמן התורה לא הוה קשר שוב יקשה למאי הלכתא שרי רחמנא כלאים בציצית הא מה"ת לא צריך להקשר וז"פ. אך עדיין קשה דעכ"פ התכיפה בלי קשר הוה חיבור כיון דחשוב חיבור לענין ציצית. אמנם באמת זה אינו דלענין ציצית אם לא צריך קשר שוב אינו נקרא באמת חיבור ואינו רק תחיבה שצריך שיהי' הציצית נתחבים בתוך הטלית אבל אינו נקרא חיבור וז"ב כשמש ובזה הן נסתר דברי הדגול מרבבה הנ"ל דע"כ דאינו חשוב חיבור כלל בתכיפה אחת דאם נימא דהוה חיבור רק דגבי כלאים לא מקרי חיבור א"כ שוב עכ"פ החיבור של הציצית עושה חיבור וכעין שכתב הגהמ"ר לענין קשר גם מ"ש לענין גדיל ע' בתוס' במנחות דף ל"ט ובחידושי הר"ן על סנהדרין דף פ"ח שם ודו"ק היטב:
והנה בשנת תרי"ז עש"ק מטות מסעי באו אלי העושי טליתי' יעריסלאב לאשר זה רבות בשנים אשר נתנו הרבנים והצדיקים עידיהן על בני מו"ה יוסף ליפשיטץ נ"י כי הוא יכול להכשיר הטליתים ע"י מים מסוגלים שיש לו והם בחנו וראו כי המים המסוגלים הלז אם יונח חוט פשתן בתוך הטלית אם יכובס במים המסוגלים יהי' לאפר מקלה ועי"ז היו טליתים שלו נמכרים ביוקר מטליתים אחרים והנה הם צעקו כי הוא ג"כ אינו מכשיר והזמינו אותו לדין לפני. והנה מלבד שהעיד עליו ע"א בפניו ששלח לו הרב מרידניק טלית להכשירו והוא כ' שהכשירו ואח"כ נמצא בו פשתן תפור אף גם שזה לערך שמנה שנים שאינו מכשיר שום טלית כי ההוצא' מרובה ואין עולה לו בעד טרחתו וכדומה. והנה פסקתי שיהי' נדפס שנית שכל הטליתים שוה וגם רי"ל הנ"ל אינו מכשיר הטליתים אמנם אם ירצה איש להכשיר טליתים יוכל לקנות ולהכשיר אצלו אך בזאת יאות כשיראה לפני אם אמת הדבר שהמים מסוגלים לזה והנה הראה לפני טלית אחד שהניח במים והנה ראיתי כי אח"כ כשהוציאו החוטים אמת שנתקלקל ולא הוציאו כלו רק מקצת מקצת אבל אותו מקצת הי' צורת חוט עליו רק כשנמלל ביד הי' כעשה כקמח וע"ז אמרתי דיש לעיין בזה אם בכה"ג שכעת צורת חוט עליו אי נימא כיון דכשנמלל נעשה כקמח אין שם חוט עליו או לא. והנה בתחל' רציתי לומר דהדבר דומה למטלית המהוהא המוזכר בפ"ט מטהרות ובנדה ד' ודף כ"ו דטהור ופירש"י בלוי ונרקב אך יש לומר דשם בלוי ונרקב וכאן אפשר דלא מקרי בלוי. אמנם יש ראיה ממה דאמרו א"ב דאפרוך אפרוכי ואח"כ מוקי באקמח ונעשה עפר וביאר הכ"מ פ"ג מטומאת המת הלכה יו"ד דכל שראוי לפרך דהיינו שיבש כ"כ עד שאם הי' נפרך הי' נעשה כקמח טהור כר"י ודלא כר"ל וא"כ גם כאן כל שאילו נמלל הי' נעשה כקמח הוא טהור ואינו נקרא חוט. אמנם ביבמות דף ק"ד מבואר להיפך לענין ט"צ דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד ופריך ולגמור מינה ומשני איסור מטומאה לא ילפינן והיינו דשאני טומאה דחידוש הוא כמ"ש רש"י וא"כ ה"ה להיפך אין ראיה מטומאה לאיסור ובפרט בכלאים שבכ"ש אסור והרי יש כאן עכ"פ מקצת חוט ומה בכך כשנמלל נעשה כקמח סוף סוף כעת צורת חוט עליו וע' שו"ת אח"ז שער אפרים סי' א' וסי' ל"ח לענין כתותי מכתת שיעוריה ולענין אם יש חילוק בין איסור לטומאה ע"ש בהנ"ל סי' כ"א ובהגהת בנו הרב ז"ל וע"כ צ"ע בזה. והנה אמר לי רי"ל הנ"ל שינסה עוד ויעשה בכיבוס במים המסוגלים וירבה במים ויראה כי החוט נשרף והתנצל כי מתיירא שלא יתקלקל הטלית ע"כ מיעט במים כי צריך דקדוק גדול לשער כמה מים יתן וע"ז אמרתי דע"ז שוב שייך לומר החשש דלמא חייס עלייהו כדחיישי' באו"ח סי' תנ"א דחיישי' דלמא חייס ופקע וע' כ"מ פ"ב מט"א הלכה ח"י דיבש כחרס נלמד מנדה דף נ"ה ובשו"ת נוב"י מהד"ק חיו"ד סי' כ"ו תמה עליו דיבש כחרס לא הגיע לשיעור נפרך וטמא במת ומהיכן הוציא דיבש כחרס טהור מט"א והיא תימה גדולה ולפענ"ד להמליץ בעד הכ"מ דלענין ט"א הכל תלוי אם יש בו לחלוחית קצת וראוי עוד להנות ממנו קצת לכך כל שיבש כחרס ואין בו לחלוחית אף שלא נפרך מ"מ יצא עידי ט"א אבל לענין בשר המת דעיקר תלוי אם הוא שלם וכל שלא הגיע לשיעור נפרך עדן בשלימותו וגם אבר שאין בו לחלוחית כל שהוא עצם אדם מטמא וז"ב ודו"ק:
והנה לכאורה מלשון הילקוט בראשית רמז ל"ה ואפי' היא מרוקבת לא יעלה עליך ומזה הביא הלק"ט ראיה לענין ניירות וכמ"ש לקמן ועכ"פ מבואר דאף מרוקבת אסור וכמ"ש בזית רענן ומ"ש לפנינו מרוקמת צ"ע. ולפענ"ד יש לקיים הגירס' מרוקמת שיש הבדל בין רוקם לאורג כדאמרו ביומא דף ע"ב מעשה רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד חושב מעשה אורג וע' ברש"י וברמב"ם פ"ח מכלי המקדש הט"ו ובמלמ"ל שם והנה כאן אמר תחלה שלא יתערבו אפי' באריגת בגד ואח"כ קאמר ואפי' מרוקמת שאינו כ"כ חיבור כמו אריגה ואפ"ה אסור כנלפענ"ד ברור ודברי הלק"ט וגם זית רענן תמוהים:
סימן שא
ס"א בד"א שהם ריקנים וכו'. הנה המחבר הביא שיטת הרמב"ם וגם שיטת הסמ"ג דמביא דברי הירושלמי ולפענ"ד צ"ע דנראה דלשיטת הרמב"ם דס"ל דאף במפסיק אסור אף שאין דרכו בהעלאה מ"מ אסור ולא חילק רק בין קשין לרכים א"כ לא שייך חילוקו של הירושלמי דנראה דחלוקו של הירושלמי הוא משום דס"ל כל שיכול לכפוף הוה כהעלאה ולפ"ז לשטת הר"ן וסמ"ג דמחלק בין דרכו להעלות א"כ כל שנכפף הוה כהעלאה ודברי הש"ע צ"ע:
ס"ב כל בגדים הקשים. הנה ראיתי בחיי אדם בסוף הלכות ברכות שם העתיק לענין נייר הנעשה מבגדים בלויים של צמר ופשתים אי שייך איסור כלאים ואי מקבל טומאה לענין כתם והביא דברי הסדרי טהרה סי' ק"ץ ס"ק י"ט שכתב דאף ניירות שלנו כיון שנטחן פנים חדשות בא לכאן והוא האריך להשיג ע"ז דדוקא בסנדל שנפסק רצועותיו דנעשה כלי אחרת שייך ענין פנים חדשות אבל כאן מה בכך שנטחן ואח"כ קצצן מעיקרא היה פשתן ועכשיו פשתן ע"ש שהאריך. ובאמת בשו"ת באר עשק סי' י"ב הובא באחרונים נשאל ג"כ על ניירות האלו וכתב דקני הויה חדשה ע"י המים ואין בהם תואר פשתן ע"ש ולזה כיון ג"כ הס"ט וע' בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' ס"ד דמביא ראיה לאסור ממ"ש בילקוט בראשית לא יתערבו מנחת הבל וקין לעולם וכו' ואפי' היא מרוקבת ע"ש שנדחק לפרש מנין יצא לו זאת אבל באמת דבריו תמוהים דמלבד דאין למדין הלכה מפי אגדה אף גם דשם הכוונה שמרוקבת ואין בה הנאת לבישה כמ"ש בזית רענן שם אבל מנ"ל כל שקנה הויה חדשה ודאי דמותר כמ"ש הבאר עשק שם ובס"ט ולפענ"ד הוא ש"ס ערוך בבכורות דף י"ז הכל מודים דאין לוקין על צמר ומשום כלאים שנא' לא תלבש שעטנז מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה וכן אמרו שאין צמרו מטמא בנגעים וכו' מה פשתן שלא נשתנה וכו' הרי דכל דנשתנה אינו בכלל צמר ופשתים לענין כלאים ולא לענין נגעים ולכמה דברים וה"ה כאן דכל דקנה הויה חדשה ופנים חדשות בא לכאן אין לך שינוי גדול מזה ולא מקרי צמר ופשתים ואף דאמרו שם מתקיף לה רבינא הדלה פשתן ע"ג היגא ה"כ דלשתני א"כ לא מצית אמרת מה פשתן שלא נשתנה ומשני דזה נשתנה בריחו וזה לא נשתנה בריחו היינו שם דנשתנה ע"י שהדלה ע"ג היגא וזה לא מקרי שינוי דהא בעצמותו לא נשתנה ולא נשתנה הריח אבל כל שנשתנה בעצמותו פשיטא דמקרי שינוי והש"ס לא מיירי בניירות שלנו שעושין מבלויי סחבות ולא ידעו אז מזה אבל פשיטא דבלויי סחבות שנעשה נייר ודאי דנשתנה ולא מקבל טומאת נגעים ובשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ק"ה רצה הגאון מוה' ליב איגר ז"ל לומר שנייר שלנו העשוי מבלויי סחבות אינו מקבל טומאה והנוב"י השיב דאדרבא הנייר לא גרע מלבדים שמקבל טומאה דאף דלאו טווי ואריג מ"מ מקבל טומאה כמ"ש הרמב"ם ריש פי"א מנגעים וכ"כ בפ"א מכלים הלכה י"א בחיבורו היד זהו תורף דבריו ואני תמה דמה ענין לבדים לזה והלא בפי"ג הלכות ט"ץ ה"א כתב הרמב"ם דלבדים כבגדים לענין ט"ץ ומ"מ הביא בה"ג שם דרחל בת עז אין הצמר שלה מטמא בנגעים והוא מטעם שנשתנה כמ"ש בבכורות שם וא"כ ה"ה לענין ניירות וא"ל דשאני רחל בת עז שנשתנה הרכבה מזגיות אבל ניירות הם הרכבה שכונית וכעין מ"ש התשב"ץ ח"ב סי' ד'. אבל ז"א דגם הנייר נעשה הרכבה מזגיות כיון דנטחן עד אשר דק ואח"כ נתקבץ ע"י המים וצורה חדשה עליו צורת נייר א"כ הוה הרכבה מזגיות וז"ב. וזה שכוון הבאר עשק שקנה הויה חדשה ומ"ש החיי אדם דהרמב"ם בהלכות שבת ובש"ע סי' ש"מ כתב דלבדים הוה כטוה לענין שבת וא"כ ה"ה לענין כלאים וא"כ יש בזה כלאים דאורייתא לשיטת הרמב"ם בנייר בבול"ע שהוא רך והוה לבדין הרכים ולשאר הפוסקים הוה דרבנן ע"ש ובאמת שכבר קדמו בהלק"ט שם בזה אבל כ"ז לפענ"ד אין לו ענין בזה דכל דנשתנה הפשתן לא הוה כלאים ואינו מטמא בנגעים וראיתי בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ט שהקשה הגאון מוה' זאב איגר על דברת הנוב"י הנ"ל דאשתמיט ליה דברי הרמב"ם פ"ב מכלים ה"א דהנייר אינו מקבל טומאה אם לא נעשה ממנו כלי ע"כ דל"ד ללבדים דפנים חדשות בא לכאן ובשיבת ציון שם נדחק ששם נייר הוא כולל כל מה שכותבין עליו ויש בזה כמה מיני ניירות מה שמקבל טומאה ומה שאינו מקבל טומאה והרמב"ם שם דקדק לכתוב אע"פ שאין הנייר מקבל טומאה והיינו אותו הנייר שאינו מקבל טומאה ובמחכ"ת אין זה דרך רבינו והיה לו לבאר שיש ניירות שמקבל טומאה וע"כ רבינו בדרך כלל אמר שאין הנייר מקבל טומאה ומשום דפנים חדשות בא לכאן ומ"ש ראיה אפ"י ממס' פרה דאמר שם של חטאת בנייר ואי נימא דהנייר אינו מקבל טומאה למה יהיה של חטאת טמא הלא הנייר חוצץ בין ידו ללגין של חטאת לפענ"ד הנייר אינו מקבל טומאה שאין שם כלי עלי' ואינו כלי קיבול ואינו מקבל טומאה דהוה פשוטי כלי עץ וגרע מיניה דאין שם כלי עליה ואינו מקבל טומאה אבל לחטאת מקבל טומאה ומ"ש שם בש"צ ליישב דברי רש"י בהך דכתב בפ' קדושים דלבדים אסור מה"ת והרי לבדים אינן אלא דרבנן כמ"ש הרמב"ן והמזרחי נדחק וחידש הוא ע"פ הערוך דשני מיני לבדים יש דבר שאינו ארוג רק מסובך שקורין געפילצט ויש תכשיט ארוג שנקרא ג"כ לבד באמת זה דחוק דהיה לו לפרש באיזה לבד מיירי. אבל באמת בשעה"מ הביא בהלכות כלאים פ"ו בשם המאירי שמחלק בין היכא דהוה גמר מלאכה כגון לבדים אף שאינו רק שוע לבדה והכלאים מה"ת וא"כ אתי שפיר גם דברי רש"י. ובזה י"ל גם לענין טומאה דלבדים מטמאים הוא משום דזה גמר מלאכה ולכך הנייר שאינו עומד לעשות ממנו כלי מקבל טומאה דהוה לבדים אבל הנייר שעומד לעשות ממנו כלי א"כ הנייר לא הוה גמר מלאכה ואינו מטמא וא"כ מיושב לשון הרמב"ם שכתב דאף שאין הנייר מקבל טומאה והיינו משום שעושה ממנו כלי וכמ"ש ודו"ק. וע"כ לפענ"ד ברור דנייר אינו מקבל טומאת נגעים משום דנשתנה אבל כל שנעשה נייר וקיבל טומאה אח"כ אז יש חילוק אם עומד לעשות ממנו איזה כלי או שהוא גמר מלאכה ולפ"ז היה נראה דלענין כתם מקבל טומאה דהנייר שלנו הוא גמר מלאכה אבל זה בנייר עב דעומד לכתיבה אבל נייר באבול"ע דאינו גמר מלאכה ועשוי רק לצור בה איזה דבר וכדומ' אפשר דאינו מקרי גמר מלאכה וצ"ע אבל לענין כלאים הדבר ברור דאינו מקרי פשתן שהרי נשתנה ודו"ק היטב. ולפמ"ש התוס' יו"ט פ"ב דכלים משנה ה' ליכא שום טומאה בנייר ולפי דברי הס"ט משכחת לה טומא'. שוב ראיתי בשו"ת ת"מ ח"ג סי' שס"ד שחולק על הנוב"י אבל לא הרגיש בכל מ"ש ועיין פ"ג דטהרות משנה א' בפי"ה משל רבינו דאם לאחר שנקפ' הותך מקרי נשתנ' צורתו ומכ"ש בזה דמקרי נשתנ' צורה ובחיי אדם לא הרגיש בזה ומאריך שם בענין רוטב עבה ולא הזכיר מזה ועיין פ"ה דזבחים משנה ה' דנייר אינו מקבל טומאה ונייר הוא בלשון ערבי באגד. ובזה הבינותי לשון רבינו פ"י מפרה משנה וא"ו במ"ש שם בשורש וא"ו וז"ל ואולי הניעם ואחזו שם באגד הוא נייר ואין לו מובן ולפענ"ד צ"ל ואפילו הניעם ואחזו שם והיינו שאפילו הניעם כל שלא הי' מישוש יד ממש אינו מטמא אף שהניע ואחז שם ואח"כ אמר באגד רצ"ל הוא נייר ולדעתי צ"ל להיפוך ושם נייר הוא באגד כנלפענ"ד ועיין בר"ש פכ"ז משנה ה' שמביא תוספתא ומבואר מה נייר ושם מוזכר מלבדים ג"כ ע"ש ודו"ק:
והנה בחלוקו של החיי אדם דבזה ל"ש פ"ח כיון דתחלה היה פשתן ואח"כ פשתן צ"ע מכ"ח שהחזירן לכבשן דכתבו התוס' בפסחים דף למ"ד ובע"ז דף למ"ד ובזבחים דף צ"ו דאמרינן פנים חדשים בא לכאן אף שבתחלה הי' כ"ח ועכשיו כ"ח וצ"ע בזה ועיין מ"א סי' תנ"א.
שם ס"ג אע"פ שאין הגדיל יוצא בו. עיין ט"ז ס"ק ה' שכתב על הב"י דלא דק ובמחכ"ת דברי הב"י נכונים שזה שם התואר והגדול יוצא בו דהיינו שיוצא בו תמיד ולדבריהם הי' לו לכתוב והגדיל יצא בו ולא לשון יוצא דמשמע הווה ודברי המעד"מ תמוהין ביותר דהמעיין במנחות מ"א וברש"י שם ימצא דע"כ הכוונה כן וכמו בציצית לפירש"י ודו"ק היטב
סעיף ד' ואפי' לגנוב את המכס, הב"י הקש' על דברי הרמב"ם דכאן פסק דדבר שא"מ אסור וכדמוקי בב"ק דף קי"ג כר"ע והרי פסק דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה וכו' ומשמע דא"מ מותר ע"ש מ"ש בזה ועט"ז והנה בתשוב' למדינת מעהרין הארכתי בכלל ענין זה. וכעת נ"ל בפשיטות עפמ"ש בשו"ת חוות יאיר סי' קפ"ז להקשות דדבר שא"מ בכלאים הוה גם מלאכה שאצל"ג שא"צ ללביש' אלא להעביר את המכס ע"ש מ"ש בזה. ולפענ"ד זה מקרי מלאכ' הצריכ' לגופה כיון דבאמת לובשה ומבגדים הלובשים פטור ממכס א"כ הוה לבישה גמור' וצל"ג וז"ב ומעתה לכך חייב אף דהוה דבר שא"מ אבל במוכרי כסות שא"צ ללביש' גופה רק להראות להקונים הבגד ומדתו וא"כ הוה א"מ ואצל"ג ובכה"ג הקילו בכלאים ובזה מיושב קושית רבינו ירוחם הובא בט"ז כאן מברכת כלאים על ידו כשמנהיג הבהמות ולפמ"ש א"ש דעכ"פ צריך לגופה ואסור ודו"ק. והנה הר"ן בפג"ה הקש' גבי פלוגת' דריחא מלתא שמביא הש"ס דנחלקו בבת תיהא כתב הר"ן דליכ' למימר דנחלקו אי אסור משום הנאה כיון דאין מתכוין להנות דודאי לאו ברשיעי עסקינן שיתכוין להנות וא"כ הו"ל דבר שאינו מכוין דמותר לר"ש וכדאמרו בפ' כ"ש דהנא' דלא קמכוין ליה שרי וכ"ת פסיק רישא הוא וקיי"ל כר"ש בפסיק רישא דאסור דז"א דבהנאה ודאי אע"ג דהוה פ"ר שרי דהא אמרינן התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והא התם ודאי מטי לי' הנאה אלא כיון דלא מכוין לה לא חשבינן לה מידי אלא דפליגי אביי ורבא בהנא' דאכיל' דאביי סבר ריחא מלתא כלומר דכשמניח פיו עליו ושואף הריח הרי הוא כאלו שתה ממנו דריחא מלת' הוא וכאכיל' חשיבה וחייב אף דלא קמכוין דקי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ורבא ס"ל דריחא לאו מלתא הוא כלומר דלא חשיבא לי' אכיל' הלכך כיון דלא מכוין שרי ע"ש והנה דברי הר"ן צ"ב והוא תמוה מכל צד ובאמת מלבד שדבריו סותרין דבר"ן בע"ז פ"ה גבי בת תיהא הקשה הר"ן דהוה אפשר וקמכוין הרי דחשיב ליה מכוין וכבר הרגיש בזה בספר מחנה אפרים בהגהותיו על הרי"ף בע"ז שם וזה רבות בשנים שעמדתי בעצמי ע"ז והארכתי בזה בתשו' ל"ק ווערבויא מיד בעת בואי לפה ולא ידעתי אנה היא אותה התשובה אמנם כעת לא הבנתי דמ"ש ראיה מהך דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה אף דהוה פ"ר באמת דהתוס' בשבת דף כ"ט ע"ב ד"ה ובלבד כתבו דמיירי שלבוש בגדים אחרים להגן עליו מפני החמה והצנה ולא הוה פ"ר א"כ אין הוכחתו כלום אף גם דלא הבינותי מ"ש לחלק בין הנאה לאכיל' דדבר שאסור מפני הנאה מותר בדבר שא"מ אף דהוה פ"ר ומ"ט יש בדבר דכל דאסור בהנאה מה בכך שא"מ הוה פ"ר וכל שנהנה מהראוי לאסור וגם למה אם אסור מתורת אכילה אף דא"מ אסור כמו במתעסק בחלבים ועריות והרי גם שם א"מ וע"כ דמ"מ אי אפשר שלא יהנה והו"ל פ"ר וא"כ ה"ה בנהנה כדמסיים המתעסק בחלבים ובעריות דחייב שכן נהנה אלמא דהנאה אסור אף דא"מ ומה נ"מ בין הנאת אכילה אבל מ"מ אינו אסור רק כשנהנ' ובין כשאסור בשאר הנאות כל דנהנה אסור אף דא"מ. וגם תמהני דמה שייטי' דמתעסק בחלבים ועריות להך דאין מתכוין דלר"ש דאינו מתכוין פטור היינו שאינו מתכוין לעשות לשם איסור רק להריח בת תיהא אם הוא יין חזק א"כ מה ענין מתעסק דשם לא ידע שזה איסור ולכך חייב וכאן ידע שזה איסור רק שלא נתכוין להריח לשם ע"ז רק להריח אם הוא יין חזק והרי ר"ש מתיר בא"מ ובמתעסק בחלבים ועריות פשיטא דר"ש מחייב דהוה כשאר שגגות שסבור שהוא שומן ואכל חלב ומה ענינו לאינו מתכוין דר"ש וגם באמת בשאר איסורים באינו מתכוין לר"ש אי מותר אינו ברור ועכ"פ סברת הר"ן אינו מבואר ולכאורה רציתי לומר דמכאן ראי' למ"ש הפ"י בפסחים דף כ"ה בסוגיא דאפשר ולא קמכוין דמה דנחלקו אביי ורבא בהנא' הבא לו לאדם בע"כ היינו דוקא בהנאה גרידא דאין בו מעשה רק הנאה גרידא א"כ יש להתיר דבשב וא"ת בלא קמכוין בודאי שרי אבל כל דעביד מעשה אסור כ"ש שהאריך בזה והניח זאת ליסוד מוסד בהסוגיא ועיין הפלאה כתובות דף נ"א גבי תחילתה באונס וסופה ברצון שהחזיק על ידו. ולפ"ז בשלמא אם הוא הנאה גרידא ולא אכילה א"כ לא הוה ענין מעשה בזה שרי אף דהוא פסיק רישא כמ"ש בפ"י והפלאה שם אבל אם הוא כאכילה א"כ מה שמריח חשוב כאוכל והוה כעביד מעשה וחייב. אבל לפ"ז צ"ב מה מייתי ראיה ממוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה והא התם עשה מעשה ממש במה שלובשו ואפ"ה שרי וע"כ דלא נתכוין לחלק בין עושה מעשה דבאמת גם בבת תיהא כל ששואף הריח הוה כעושה מעשה אף שאינו רק הנאה גרידא וע"כ דכוונתו לחלק בין הנאה לאכילה וא"כ דבריו תמוהין וצע"ג וגם דברי הפ"י תמוהין שמדברי הר"ן לא נראה כדבריו וגם במ"ש שם דבע"ז כ"ע מודו דריחא אסור והרי בת תיהא דהוא משום יין נסך ואפ"ה נחלקו אב"י ורבא ולדברי הר"ן בג"ה מותר כל שהוא הנאה גרידא ולדברי הר"ן בע"ז אין נ"מ כלל בין ע"ז לשאר איסורים ע"ש וע"כ כל הדברים האלו צע"ג:
שם ס"ה לגנוב את המכס עיין ט"ז ס"ק וא"ו ויש להוסיף עפמ"ש התוס' בר"פ עושין פסין דמ"ש הוקטעו להורות על התמידות וה"ה כאן משמע שעושה כן בתמידות שגם מ"ש בס"ק וא"ו יש להוסיף עפמ"ש הש"ג דכל שאפשר לעשות בדרך היתר ועושה בדרך איסור לא מקרי פ"ר כיון שאפשר לעשותו בדרך היתר ועיין במרכבת המשנה הלכות שבת
סימן שב
ס"א הר"ז מותר הטור כתב או ינתק חוט אחד וכו' והקשה הט"ז דהא קיי"ל בסי' ק"י דדוקא בנפל מעצמו אבל הפילה בידים לא וכאן למה יועיל נתיקה. ולפענ"ד נ"ל עפמ"ש הבהיד בזבחים ליישב הא דמקשה על רב דאמר כחל מהא דתנן ימותו ומאי קושיא הא ימותו הוא בידים וכתב כיון דמצוה להרגו שפיר מועיל בידים ולפ"ז ה"ה כאן דמצוה להציל מכלאים שמא לא ידע חבירו וילבשנו ויעבור וא"כ עושה מצוה לכך מועיל אף בניתק בידים. אמנם הא קשיא היאך מותר לנתק והא אין עושין ספק דרבנן לכתחל' וכמ"ש המג"א ס"ק יו"ד ועיין במגן גבורים שם וצ"ע. והנה הרמב"ם כתב הואיל ואין כל הספיקות אלא מדרבנן ותמה הראב"ד דמ"מ מדרבנן אסור כל הספיקות והיא תמיה גדולה ועיין כ"מ ובט"ז כאן. ולפענ"ד נראה דהנה צריך להבין דאמאי נחמיר כלל אף אם הי' ספק תורה הא כיון דספק הוא הרי עכ"פ לא נתכוין להנות מכלאים דלא ידע כלל אם היא כלאים וא"מ מותר בכלאים כמ"ש במשנה וכן קיי"ל בסי' ש"א לענין תופרי כסות ובשלמא בשבת אסור אף בספק אף דדבר שא"מ מותר היינו דשם מתכוין לעשות מלאכה רק שהספק אם אותה מלאכה מותר בשבת משא"כ כאן דבעינן שיתכוין ללבוש כלאים וכאן אינו יודע כלל אם הם כלאים והיא הערה גדולה וצ"ל דאם הי' ספק דאוריית' מדאוריית' אסור שוב הו"ל גוף איסור דמדאורייתא אסור הבגד הזה משום חשש כלאים וכל שלובשו ומתכוין ללבישה הרי מתכוין לאיסור כלאים דמ"ל ספק ומ"ל ודאי סוף סוף אותו בגד אסור משום כלאים וז"ב. ולפ"ז שפיר כתב רבינו דכיון דאינו רק מדרבנן א"כ מן התורה היתר גמור הוא ולא ספק דכיון שיש ספק ולא נאסר מספק שוב אינו מכוין ללבוש כלאים א"כ ניהו דמדרבנן אסור הספק אבל אינו רק ספק דרבנן דמן התורה אינו אסור כלל וז"ב והבן. ואף דרבינו פוסק דלא ילבש להעביר המכס אף דא"מ באמת הקשו עליו ועכ"פ אף לדידיה אינו רק איסור דרבנן וספיקו מותר ואפשר דמשום זה הקשה הראב"ד על הרמב"ם ולא על הש"ס ועט"ז משום דהש"ס סבר דדבר שא"מ מותר דהנה משניות פליגו אהדדי כמ"ש הר"ש בפ"ט מכלאים אבל על הרמב"ם מקשה עכ"פ דברי רבינו יש ליישב וכמ"ש ודו"ק. והנה בפרישה סי' רצ"ט הקשה דפשתים עם צמר במחצה למחצה יהיה מותר מטעם דאי אפשר לצמצם וע"כ דצמר בפשתים א"א להתבטל ע"ש ובט"ז שם. ולפענ"ד לפמ"ש הר"ש מאינבילא בכלל דא"א לצמצם דצריך שיהיה שני צדדים להתיר והו"ל כעין ס"ס א"כ זה שייך באיסור והיתר דשייך לומר שני צדדים להיתר דהרי נודע מי ההיתר ומי האיסור אבל בכלאים דשניהם היתר א"כ אין לך רק צד אחד לאיסור וצד אחד להתיר דיש ספק שמא יש רוב או מן הצמר או מן הפשתים או דהוה בצימצום מחצה למחצה ואסור ולא שייך לומר דיש שני צדדים שמא צמר מרובה או פשתים מרובה דמה נ"מ דהא כל אחד מותר בפ"ע ואין הספק רק דלמא אחד יותר מחבירו או ששניהם שוים ובכה"ג לא שייך א"א לצמצם ודו"ק. אמנם נראה דבאמת לכאורה ל"צ לשני צדדים דהרי קי"ל דספק שאינו שקול לא הוה ספק והרי מחצה על מחצה מצומצם ודאי לא שכיח וא"כ יותר מסתבר דזה מרובה על חבירו ולמה צריך לס"ס. וצ"ל דר"א דשם צ"ל ההיתר מרובה והרי לענין שיהיה רוב אין סברא שיהיה ההיתר רוב יותר מלאיסור ושוב ל"ש לומר דהו"ל ספק שאינו שקול דהא יוכל להיות דהרוב הוא של איסור ולכך הוצרך לשני צדדים ספק שמא יותר ושמא מחצה על מחצה. ולפ"ז זהו שם אבל כאן כל שיש רוב יהיה זה או זה שניהם מותר ועיקר הספק שמא הוא מצומצם וא"כ אינו ספק השקול ושפיר מותר כל שא"א לצמצם ושפיר הקשה הפרישה:
והנה מ"ש הט"ז בס"ק א' דדוחק לומר דמיירי שידוע שנתקו לאיסור אלא דלא נודע אם נתקו כלו ע"ש. הנה בחידושי הר"ן מבואר כן בהדיא דאף דלא ידע אם ניתק כלו שרי ומזה למד לכל איסורי דרבנן שכל שסלקו אף שלא נתברר אם סלקו כלו מותר אף שהוחזק איסור ומיהו דומיא דחוט בעינן שדרך החוט למשך כלו ביחד ע"ש:
והנה כעת נדפס תשובת הגאון מוהר"ח כהן ראפפורט ז"ל ובסי' נ"ח נמצא תשובה דמתיר בבגדים צבועים שנמצא ברוב בגדים צמר חוטי פשתן נארגים תוך הבגד וכל שיסיר חוטים שמוצא של פשתן אף שלא יוכל לבדוק ולחטט אחר כלו מותר וטעמו דחוק על הצביעה כמ"ש הט"ז דזה מועיל אף בדאורייתא וסייע להט"ז דאל"כ למה השמיט הרמב"ם הך היתירא דכתקי' דהא לדברי הב"י סמך הרמב"ם משום דהוה מלתא דל"ש ולא גזרו רבנן א"כ ה"ה בזה ע"ש וע"כ כהט"ז דרק בצביעה מועיל אף באיסור תורה משא"כ בנתקי' ל"מ דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דהוה ספק תורה ע"ש ולפענ"ד אין מזה ראיה דדוקא בבגד שאבד בו כלאים והיינו שאירע שנאבד בו כלאים וזה לא ידע ולא עשה שייך לומר דהוה מלתא דליש ולכך מועיל צביעה אבל שם דאמר מאן דרמי חוטי דכיתנ' בגלימ' ונתקו ולא ידע אי ניתק כלו הרי עשה איסור בידים ל"ש לומר דהוה מלתא דל"ש ולכך השמיט הרמב"ם זאת ואני רואה שהרמב"ם נשמר להעתיק לשון הש"ס בגד שאבד בו כלאים אבל הטור העתיק בגד צמר שארג בו חוט פשתן ובאמת להרמב"ם בכה"ג אינו מותר ובש"ע העתיק לשון הש"ס והרמב"ם באבד בו כלאים וע"ז כתב בד"א בכלאים דרבנן. הנה מבואר להיפך משיטת הט"ז וגם דלא כשיטת הגאון מוהר"ח כהן ז"ל. ומה שהקש' הט"ז דאמאי הוי מלת' דל"ש שיתערב למר עם פשתים לפענ"ד הכ"מ כוון כוונה עמוק' דכיון דצבעה בדוק מלתא דל"ש היא שיהי' מכחיש הקבלה והבדיק' ובכה"ג תלינן דמנתר נתר כדי שלא יכחיש קבלתינו והדברים ק"ו ממה דאמרו ביצה דף ז' ועיין פ"י ח"א בהשמטות לסי' כ"ד וכאן עדיף טפי דהבדיק' וקבלתינו אחד הוא ע"כ דאין כאן פשתים וצריך ע"כ לומר דנתר ודו"ק:
שם סעיף ב' צריך להתיר תפירתן. בשו"ת אא"ז פ"י בחלק יו"ד סי' ח' דקדק מזה דלא מועיל הבדיק' המבואר ברמ"א שחוטי פשתן כבה מהר כשמדליקן דאל"כ למה לא כתב שצריך לבדקן ופסיק מלתא דצריך להתיר חפירתן ולתפרן בקנבוס וע"כ דכיון דספק זה כשכבר הי' בגד לא מועיל בדיק' כלל וצריך להתיר תפירתן. ובאמת שלפענ"ד אין כדאי ע"פ דקדוק זה להחמיר כ"כ וכוונת הרא"ש והש"ע הוא דבאמת מבואר בש"ע דאם הפשתן ביוקר מן הקנבוס יש לסמוך להתיר וע"ז כתב הרא"ש דאם הפשתן מצוי אין לסמוך ע"ז וצריך להתיר התפיר' היינו כשניכר שהוא פשתן וצריך להתיר התפיר' וגם י"ל דקמ"ל דלא נימא דאם ניתק החוט וכדאמרו בנדה דף ס"א האי מאן דרמי חוטי דכתנא בגלימא דעמרא ולא ידע אי ניתק או לא ש"ד והטור כאן כתב דאף לכתחלה נותקו וע"ז כתב דזה דוקא שם דאינו רק איסור דרבנן אבל באם הפשתן מצוי ואיכא ספיקא דאוריית' ל"מ נתיקה החוט וצריך להתיר התפיר' ולחזור ולתפרן בקנבוס. ומה שהאריך הפ"י שם דגם במשנה דתני לא ילבש עד שיבדקם היינו לא בדיקה באור וכדומה אלא שצריך לפשפש אם הכל צמר ואם מוצא חוט שאינו מכיר ל"מ שום בדיקה במחכת"ה זה דוחק גדול שהמשנה והירושלמי יסתמו כ"כ והכוונה פשוטה שמועיל בדיקה ואני תמה דאמאי סמכינן על בדיקת הצביעה דאמרו בש"ס בנדה דף ס"א דמועיל בדיקה זו ועמ"א שהוכיח כאן ס"ק ב' דאף באיסור דאוריית' סמכינן על בדיקה זו והיאך מוזכר סימן הלז וע"כ כיון דנודע לחז"ל סימן הלז סמכינן עלה ומ"ש דאם הוא סימן מובהק א"כ למה כתב הרא"ש דאין העכו"ם נאמן אף במסל"ת והא אף באין מסל"ת נאמן כמ"ש בסי' פ"ו לענין בצים דאם אמר משל עוף פלוני הוא טהור ולא חיישי' משום דמתיירא לשקר שמא יביאו אותו ביצים ולא ידמו זה לזה. לפענ"ד אין ראיה משם דשם דל"צ לומר משל עוף פלוני דהיה לו די כשיאמר מעוף טהור ומדהוסיף דבר שיוכלו לתפוס אותו כבדאי ע"כ דאומר אמת אבל כאן דע"כ צ"ל שהוא קנבוס דיודע שישראל מחזיר אחר קנבוס וגם הישראל שואל ע"ז א"כ לא מהמנינן ליה וגם חושב בלבו שמא לא ירצה הישראל להפסיד כל הבגד ולחזור ולתפרו ואם יראה לו הבדיק' ג"כ יוכל להשמט דלא נכבה מהר ולכך לא סמכינן ע"ז וכעין זה כתב הרא"ה לענין אמתלא דאם אמרה נתקדשתי לפלוני ל"מ אמתלא דלמה הוסיפה לפלוני ע"כ דאינה משקרת ומ"ש ראיה מהא דאמרו בחולין כד עייליה לי עייל לי הנך דדמיין אהדדי ואמרי' ש"מ קסבר סימנים דאוריית' הרי דאם נימא דסימנים דרבנן אין סומכין ע"ז ולפ"ז לדידן דלא ברור אי סימנים דאוריית' או דרבנן לא סמכינן ע"ז במחכת"ה הא גם בדידן קי"ל כן כמבואר בש"ע סי' רצ"ז ובאמת שהאחרוני' הקשו ע"ז קושיא זו אבל לא ראו דברי הר"ן שכתב דהך סימנים לא תליא בסימנים דאבידה דשם חיישי' דלמא מחזי חזי או כסומא בארובה אבל כאן אותו הסימנים מגמר גמירי לה וכעין דאמרו בביצים ע"ש הרי בהדיא דאותו סימנים שבכאן סמכינן עלה (וע' בנוב"י מהד"ת חאהע"ז סי' נ"ח וסי' ס"ו) ומה שהאריך להוכיח ממנחות דף מ"ב דאם היה בדיק' לתכלת היה מותר ליקח מן הדיוט וא"כ אם קנבוס היה לו בדיקה מותר ליקח מן הגוי ע"ש שהאריך. אבל אינו מוכרע דאף שיש לו בדיק' מ"מ אינו ניקח מהגוי דחיישי' דלמא משקר ולא אמרו שם רק דיקח מהדיוט לא מגוי דרך כלל לפענ"ד לא ידעתי למה החמיר כל כך והרי לשיטת רבינו הולכין בכאן בספיקו להקל וכמ"ש הכ"מ דכיון דל"ש אזלינן להקל ואף אם הפשתן שכיח מ"מ לפמ"ש הט"ז אף באיסור דאוריית' סמכינן על הצביעה וה"ה הבדיק' הלז המקובל ועכ"פ הצביעה מפורש בש"ס ולמה לא כתב הטור לצבעו וע"כ דבאמת מיירי הרא"ש כשכבר מצאו שהוא פשתן וע' ברמזי הטור פ"ט דנדה ששם כתב סתם דצריך בדיקה ולא הזכיר שצריך לחזור ולתפרן וכנלפענ"ד נכון. עוד יש לומר דלכך נקט הרא"ש שצריך להתירו ולחזור לתפרו משום דאי אפשר שם בבדיקה דאף אם נבדוק חוט אחת אכתי שמא חוטין אחרים הם מפשתן כיון דפשתן מצוי שמא עירב פשתן כיון דתלינן במצוי ומכ"ש בזה של"ש קנבוס וכיון שצריך להתיר כל התפירות א"כ יותר טוב לתפור מחדש בקנבוס ודאי וז"ב. ולכך בכלי צמר דלא נודע כלל אם מעורב שם פשתן וכל שנבדק ולא נמצא כ"א קנבוס מה"ת לחוש שמא יש עוד פשתן ואחזוקי ריעות' לא מחזקינן משא"כ בבגד שנתפר והספק אם הוא נתפר בפשתן או בקנבוס בזה ודאי חיישי' כיון דפשתן שכיח הרבה ובלא"ה כיון דבנתפר איכא כלאים דאוריית' ומ"ש הש"ך דבלא אתחזק איסור נאמן כפי הראות הוא כלאים דרבנן והיא תמוה דהא בנתפר צמר עם פשתן איכא איסור תורה כמ"ש בסי' ש' ובתשובה לק' טארניפאל תמהני ע"ז וכיון שהוא איסור תורה שפיר חיישי' וההיתר של הרמ"א בשם ה"ה הוא דלא חיישי' לאחלופי כל שנתן לו קנבוס ובזה סמכינן אסימנים וז"ב. אמנם אי קשיא הא קשיא דמה שפלפלו בתוס' זבחים י"ט ד"ה ואימא אי קנבוס שלנו הוא הקנבוס או פשתן ע"ש וביומא דף ע"א והרי אפשר בבדיקה להכיר וצ"ע וע' בש"ע סי' ש"ב דכתב דעל בדיקת הצביעה כ"ע מודים הבדיקה מעליא היא ע"ש ס"ק ג' ע"ש ודו"ק היטב:
והנה אעתיק כאן מ"ש לי לעצמי בשנת תר"ו יום א' וירא בעת בא אלינו מכתב מהרב הגאון מו"ה שלמה קלוגר אשר השיב להרב הגביר מוה' זיסקינד מינץ נ"י ע"ד שכתב לו על אודות האתרוגים הבאים למדינתנו ממקומות חדשים מראפיזע ואיה וע"ז כתב מוה"ר זיסקינד שיש לפוסלם וז"ל הנה גנת פארגא הוא של הסולטאן התוגר יר"ה אשר ימכור שנה בשנה להחוכר כל הכנסת הגן המלך והאתרוגים מגן הלז ידועים לכשרים מני אז כאשר ידוע שכל רבני קוסטאנטינא ואנדרדינאפאל וזמירבא וסאליניקא מני אז לא יקנו במחוזם שום אתרוג זולת מפרי הגן הלז אם כי גם הוא בריחוק מקום מהם ומשלמין ביוקר כמו בפולין ועד ימים לא כבירים לא הי' מצוי פרי זה בכפרים במדינה הלז לאשר כפי החק שהי' אז במדינה שם כל יבול הארץ אשר עומד למכור שייך להמלך סולטאן או להפאשע היושב במקומו ומי זה יעמול לטעת עץ פרי הדר אשר הוא קשה לשותלו ובעמל רב יגודל וידע כי לא לו יהי' הזרע אך זה מקרוב שינה הסולטאן את תפקידו שיהי' כל איש שורר בביתו רק יתן מס קצוב מני אז התחילו התוגרמין והגרעקין יושבי הארץ ההוא להחל לטעת מין פרי הלז ויתרבה מידי שנה בשנה ובהמשך שלשה שנים עתה מי יגיד לנו אם לא הרכיבו אותן באילן לימינע ומראנצען למען מהר גדולם ולמען יפותם שלא יצאו מפוחמים ולא ישתנה מראיתם לאדום עת יתחילו להצהיב ולהשיג צבע אתרוג הזהב כאשר הוא בטבע הפרי הלז אם לא ניטע במקום המוכשר לזה כמו שבאיטליא אף שהארץ מגדלת כל פרי טוב לימעניס מראנצין לא תוכל לגדל אתרוגים זולת אם ירכיבו אותם בלימינע כאשר העד העיד בנו הגאון מוהר"י מינץ בשו"ת רמ"א סימנים על פסולם והנה בשנה זו הביאו עכו"ם אתרוגים הללו המחודשים והטעו את לב המו"ץ דקורפו אשר הוא בריחוק מקום ממקום האתרוגים האלו וים חוצץ ביניהם ויתן להם כתב הכשר שאינם מורכבים ולא שם על לב לדעת מוצאם ומובאם ולא נודע ונתברר לו אם אינם מורכבים ובאמת קשה לדעת זאת כיון שהם של כמה ערלים יחידים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה וע"ז האריך הרב לאסור אותם אחרי כי יש ספק אולי הם מורכבים ואין לסמוך על הסימנים של הגרעון המושכב לאורך האתרוג שמבואר בע"ש כי זה מוזכר בספר שירי כנה"ג שאמר ששמע שיש להכיר בגרעון אבל לא אמר שבדוק הוא לו זה הסימן ומהכנה"ג הורק מכלי אל כלי עד המחבר באה"ט אבל גם הסימנים שמזכיר הכנה"ג קודם שורש הדברים יצא משו"ת רמ"א סי' קכ"ו ושה מבואר כי הסימנים אלו בדוקים על אתרוגים המורכבים נמצאו בלאגו די גארדי אבל על אותן המובאים ממחוז פולייא לא הגביל סימנים האלו כי לא האקלימים שווים בזה ויוכל להיות ששם המורכבים הם בטבעם שונים ואין לסמוך על הסימנים האלו והאריך בזה וע"ז האריך הרב הגאון מוהרש"ק לסמוך דבריו כי אין לסמוך על הסימנים האלו ושאל לחוות דעי אף אני ואמרתי לעיין בזה ונבא על סדר דבריו. והנה מ"ש דמבואר ביו"ד דאין לסמוך על שום בדיקה בכל דבר הצריך בדיקה מה"ת כמבואר בכמה דוכתי ומהם בסי' פ"ב דאין לסמוך ולאכול שום מין עוף עד שנדע במסורת שזה עוף טהור וה"ה בחיוב מצוה דאין לסמוך על הבדיק' דעשה חמור מל"ת ואף אם אינו חמור אבל עכ"פ באיסור לא אתחזיק איסור משא"כ במצוה דאתחזיק חיוב מצוה וצריך להיות שיצא בודאי מצוה לא מה שהוא ספק דהיינו ע"פ סימנים וגם אין לסמוך על שום רב דלא פקיע שמיה דבשלמא כשמעיד על מקום מוצא האתרוגים זה נאמן אף פסול וקרוב דהוה מלתא דעבידא לגלויי והוה כמו אשתמודענא דאחוא דמיתנא משא"כ להעיד על מקום שאינו מוחזק שאינם מורכבים להוציא מחשש מורכבים זה אין להאמין רק למוחזק בכשרות והאריך בזה. והנה לפענ"ד אין מזה ראיה דשאני בדיקה מה שלמראה עיניו ישפוט החזותא והמראה שהוא כן י"ל דאנן לא בקיאין בזה ואולי נדמה לו כך אבל מה דתלוי במשחתא שזה הוא לאורך וזה לרוחב בזה גם אנחנו בקיאין וכבר האריך בזה אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ל"ו דבמלתא דתליא במשחתא בין באורך בין ברוחב בין במשמוש היד זה בקיאין ע"ש שהאריך בזה. והנני מוסיף להביא ראיה מהא דמבואר ביו"ד סי' כ"ה דהשוחט צריך שיבדוק בסימנים אם שחוטים רובם וע"ש בהג"ה שנהגו לבדוק ע"י שתוקף אגודל על שיפוי כובע ומתוך הדחק נפשטו הסימנים לחוץ ואז יכול לראות אם נשחטו רובן הרי דסמכינן על הראי' שהוא רוב ולא אמרי' דאין אנו בקיאין בזה וע"כ במה שתלוי במשחתא ובמשמוש היד גם אנחנו בקיאין וגדולה מזה מצינו דאף לענין רואה דם מחמת תשמיש סמכינן גם בזמן הזה על בדיקת שפופרת ולא אמרי' דאין אנו בקיאין בזה ואף דיש לדחות דשאני התם דחשו כדי להתיר אשה לבעלה אך גוף הסברא היא אמיתית דכי אין עינינו בין ידינו לראות הדבר ולמשמש בידים וא"כ גם פה הרי נוכל לראות במשחתא אם הוא לאורך או לרוחב ולמשמש ביד ובכה"ג ודאי בקיאין וע' ביו"ד סי' ש"ב ס"ב שמבואר שם שסמכינן על בדיקה דחוטי פשתן הן ככבים מהר כשידליקם וסמכינן על בדיקה ואף דבשו"ת אא"ז בעל מג"ש בפני יהושע ח"א יו"ד סי' ח' האריך לחלוק ע"ז דלא סמכינן על בדיקה כבר השבתי ת"ל דברי הרמ"א על מכונם בחידושי ליו"ד שם (כמ"ש למעלה) ומ"ש דבעשה שייך חזקת חיוב ובלאו אין בו חזקת איסור. הנה לפענ"ד יש לחלק דכבר נודע מ"ש הר"מ בר שניאור בריטב"א בעירובין דף ל"ו שבכ"מ אין לנו לדון חזקה אלא מדבר שנולד בו הספק ולכך גבי מקוה אמרינן העמד אדם על חזקתו ולא אמרי' העמד טהרות על חזקתן ע"ש וא"כ כאן עיקר צריך לדון אם זה האתרוג מורכב שממנו בא הספק וזה האתרוג אין לו שום חזקת חיוב ובודאי לא מחזקינן ריעות' לומר שהוא מורכב וממילא ואף שרוצה האדם לצאת בו ג"כ יוצא בו והוה כמ"ש הרמב"ם דאיסור בעד אחד הוחזק ואח"כ ממיתין על ידו כמ"ש בפט"ז מסנהדרין וה"ה כאן דמה לנו לדון על חזקת חיוב של המצוה עיקר אנו דנין על האתרוג ואטו לא נ"מ לשאר ענינים אם זה נקרא אתרוג לענין ערלה וכדומה ולענין מעשר וכדומה ואף דיש לדחות דלענין שאר דברים פשיט' דאף שהורכב מ"מ אתרוג הוה רק דעל מצות אתרוג לצאת בו הוא שאנו דנין דכל שהורכב יש בו חשש חסר כמ"ש הט"ז סי' תרמ"ט או שלאו אתרוג מקרי וכמ"ש המג"א סי' תרמ"ח בסופו. אבל באמת אף דאין לנו לדון על שום דבר מ"מ לא שייך בזה חזקת חיוב דאנו דנין על לידת הספק והוא באתרוג גופא ובו לא נולד שום ספק. ומ"ש ראיה ממ"ש האחרוני' ליישב מה שהקשו הקדמונים דלשיטת הרמב"ם דספיק' מה"ת לקולא מהא דיליף דאזלינן בתר רובא מריש' של עולה והא ספיק' מה"ת לקולא וע"ז כתבו כיון דאתחזיק עליו חיוב המצוה אין ראיה למ"ש דבאמת לענין גוף העולה אזלינן לקולא אבל לענין אם יצא ידי חובת הקרבן בעולה וכדומה אמרי' דלא נפטרו מחיובם דיש להם חזקת חיוב ולא יוכלו לפטור עצמם בספק מחזקת חיובם גם שם הא באמת אחזיק באבמה"ח ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת רק דנשחטה הותרה והרי בשעת דיקרב הקרבן אם אינו נפטר מחזקת חיובו שוב לא יצאה הבהמה מחזקת איסור שהיה בה אבל כאן בעוד שלא הגיע החיוב פשיט' דהיה נאמן ע"י סימן שזה אינו מורכב וא"כ גם אח"כ כשצריך לצאת בו הרי כבר הוחזק באתרוג כשר ולמה לא יצא בו ומ"ש בסי' פ"ב דלא סמכינן על בדיקה כ"א על המסורת ל"ק לפמ"ש דשם מה מועיל מה שאנו רואין שהכף רחב וכדומה דלמא אין זה סימן מובהק שלא ימצא גם בעוף הדורס הסימן הלז לכך צריך למסורת משא"כ בזה דכל דיש לנו סימנים שזה האתרוג לא הורכב מהכ"ת לחוש למורכב ומ"ש דאין לסמוך על רב דלא פקיע בשמיה כיון דאין זה מלתא דעל"ג והביא ראיה מהא דאמרו בר"ה דף כ"ב דהתקינו שלא יהי' מקבלין אלא מן המכירין ואפיה אמרו שם ע"ב דעולא אמר דקדשה במערב' ואמרו דכל אדם ג"כ נאמן דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי והרי תקנו שלא יהי' מקבלין אלא מן המכירין וע"כ דחילוק בין מלתא דעל"ג דא"צ שיהי' מכירין ובמלת' דלא עבידא לגלויי בעינן שיהו מכירין אותו. הנה אין כדאי בזה להביא ראיה ש"ה דבאמת מצד הדין מהראוי שיהי' נאמן כל אדם והתורה לא אצרכה שיהי' מכירין העדים ומסתמא הם כשרים ורק משום מעשה שהיה תקנו שלא יהי' מקבלין אלא מן המכירים אותם אבל במלתא דעבידא לגלויי הניחו על הדין אבל בעלמ' לא בעי שיהי' מכירין וע' בסי' קי"ט בש"ך ס"ק א' שכ' בהדיא דאף באיסור דאוריית' סמכינן על סתם איש אף שלא נודע לנו שהוא כשר ורק בשחיט' ששכיחי דברים שבקל יוכל לדרוס ולשהות והנה לפי דבריו דחזקת חיוב הוה כאתחזק איסור אם כן אף במלתא דעבידא לגלויי לא יהיה נאמן וכמ"ש הנוב"י חלק אהע"ז סי' כ"ז כ"ח ובחידושי הארכתי בזה וע"כ דלא שייך בזה חזקת חיוב וכמ"ש והן נסתר מחמתו מ"ש דגם על ע"א אין לסמוך דאין ע"א נאמן במקום חזקת חיוב דאין ע"א נאמן במקום חזקה ובמחכ"ת לא נזכר משו"ת מיימוני להלכות אישות סי' ג' שכתב דהא דאין ע"א נאמן באתחזיק איסור הוא היכא שאף לדברי העד אתחזיק איסורא רק שכעת אומר שיצא הדבר מחזקה אבל אם לפי דברי העד לא אתחזיק כאן איסור שפיר נאמן וא"כ מכ"ש כאן דלפי דברי העד אתרוג כשר הוא ואינו מוציא מחזקה וגם בשעה שהעיד לא העיד נגד החזקה רק אח"כ בסוכות אנו דנין אם יצא באתרוג הלז פשיטא דבכה"ג ודאי נאמן וגם הרי הר"ן כתב בסוגיא דקדשתי את בתי דאם העד מברר המיעוט מתוך הרוב דנאמן וה"ה היכא דמברר ואומר שזה האילן אינו בחזקת איסור מורכב נאמן ואף שבתשובה כתבתי דלענין חזקה לא שייך זאת דבשלמא כנגד הרוב שייך לומר דהעד אומר שהוא מן המיעוט והרי יש מיעוט בעולם אבל נגד חזקה ודאי אין להאמינו דהרי מוציא הדבר מחזקתו ובזה אין העד נאמן והארכתי בזה. אך זה כשמעיד נגד החזקת איסור וכדומ' אבל כאן לא אתחזיק האילן במורכב ורק דיש חזקת חיוב וא"כ היכא דהעד אומר שהאילן כשר הרי מעמידו בחזקת חיוב ושפיר יוצא ידי מצות אתרוג בזה וז"ב מאד. ומ"ש דמנין ידעו הרבנים שזה אילן אינו מורכב דהרי העכו"ם שותלים ובשל תורה אינו נאמן אף במסלפ"ת תמהני מדוע לא כתב דיש לסמוך על אומן דלא מרע אומנתו ובפרט כאן דיש סימנים להכיר אם הוא אתרוג או לימינע ובכה"ג בודאי לא מרע אומנתו וכבר כתב אא"ז הח"ץ ז"ל דכל דעיקר ענינו הוא רק בשביל זה כמו בתכלת דהלוקח עיקר כוונתו ליקח תכלת לציצית בכה"ג ודאי אומן לא מרע אומנתו ואף לפמ"ש המג"א דכל דליכא קפידא באומנתו לא שייך לסמוך על חזקת אומן לפענ"ד כאן גם באומנות גופא איכא קפידא ואף לעכו"ם איכא קפידא שזה שרוצה לאכול אתרוג לרפוא' יש שצריך רק אתרוג גמור ולא מורכב ומי יודע הכחות הנטיע' איך הם ואם אין הבדל בינותם בעניני הרפוא' וכדומה ועיין במגן גבורים סי' כ' מ"ש דכל דאיכא קפידא באומנתו ודאי שייך חזקה זו. שוב ראיתי בתשובתו לחכם אחד שהשיב על דבריו והרגיש בזה דלא מרע אומנתו ודחה בקש דלא ניכר ומצי לאשתמוטי אבל באמת כיון שיש סימנים איך יוכל להשמיט עצמו מזה ומ"ש כיון דאנן נסתפק לן אם סימנים דאורייתא או דרבנן א"כ אין לסמוך על סימנים באמת כעין זה הקשה בעל מג"ש בשו"ת פ"י סי' ח' הנ"ל וכבר כתבתי ליישב עפ"י דברי הר"ן דסימנים דאורייתא דאבידה אינם ענין להא דאמרו ש"מ סימנים דרבנן דשם אין הספק רק אי מגמר גמירי סימנים או לא וכל דמגמר גמירי סימנים סמכינן עלי' אבל באבידה חיישינן דלמא כבר ראה אותו או דאומר כסומא בארובה ולכך נסתפקו אי סימנים דאורייתא או דרבנן ועיין קצה"ח סי' רנ"ט ובאמת שלא ידעתי מדוע החמיר כ"כ בזה הא גוף מורכב רבים מגדולי אחרונים מכשירים אותו וגם הש"ך נצטרף להתיר במורכב מטעם דאתרוג אפילו מקצת אתרוג וכמ"ש בשבות יעקב וא"כ אף דלא קי"ל כן אבל שלא לסמוך על סימנים וגם לא על ע"א שמעיד שאינו מורכב מנין לנו להחמיר כ"כ והוה כמו דאמרו בחולין דף מ"ט אינהו מיכל קאכלי לדידן מסתם לא סתים ומכ"ש בזה שיש עד אחד וסימנים וגם לפענ"ד יש לצרף שהתור' חסה על ממונם של ישראל ואף דבאיסורא דאוריית' אמרו בחולין שם דליש זאת הכא דאין כאן רק ספק איסור תורה בכה"ג נראה לפענ"ד דיש לסמוך על הסימנים ועל ע"א שמעיד שאינם מורכבים כיון דעי"ז מתרבה השער של האתרוגים ואין יד כל אדם משגת לקנות אתרוג בסך רב בכה"ג שייך לומר התור' חסה על ממונם של ישראל ונוכל לסמוך על אותן הפוסקים דמכשירין מורכב ועיין בשו"ת מהר"ם אלשיך ובשו"ת איתן האזרחי וכעת אינם תחת ידי ושכבר ראיתי בהם פלפול רב על ענין אתרוג המורכב ובחידושי הארכתי בזה. ובזה נרא' לפענ"ד הא דאמרו בסוכה דף ל"ד ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו ואי לא דרישנ' לכו כר"ט ופריך מ"ט אילימ' משום דמיקל ולדרוש להו כר"ע דמיקל טפי והקשו בתוס' תימה הא לא ס"ל כר"ע אלא כר"ט ולפמ"ש י"ל כיון דעכ"פ איכא ר"ע דמיקל טפי כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק וכבר כ' הרשב"א סי' רנ"ג דבהפסד מרובה נוכל לסמוך על יחיד במקום רבים וגם בקנון נגד גדול ולשיטת הב"ח ביו"ד סי' רמ"ב אף באיסור תורה סמכינן ע"ז ואף להש"ך דחולק עליו בפסק או"ה שם ודעתו דוקא באיסור דרבנן סמכינן ע"ז וכן הסכים הרב בעל גט פשוט בכללים פרק ו' ע"ש באורך אבל באמת גדולה מזו מצינו דרשב"ג אמר בכריתות דף ז' המעון הזה אם אלין הלילה עד שיהי' בדינרין נכנס לב"ה ולימד האשה שהיו עליו חמש זיבות וודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ופירש"י אעפ"י שהקיל על דברי תורה עת לעשות לד' שאלמלא לא ימצאו יחדלו מלהביא אפי' אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף ואף דהתוס' בב"ב דף קס"ו ד"ה ה"ג האריכו בזה דעל מה סמך רשב"ג באמת שלפמ"ש רש"י אין מקום לכל קושייתם דמשום עת לעשות לד' סמך ע"ז וכבר האריך הרב בעל באר שבע בחידושיו לכריתות שם בזה שעפ"ז מיושב קושית התוס' ע"ש באורך ומזה למד הרב בעל צמח צדק לענין מה שמייקרין השער של דנים דמשום עת לעשות לד' נוכל לגזור שלא נאכל דגים והובא במג"א סי' רמ"ב וא"כ עכ"פ גם כאן באמת העניים החרדים על דבר ד' אם נייקר השער יוכל להיות שלא יוכלו למצוא אתרוג כשר ולא יקיימו מצות אתרוג כלל. וראיתי בכפת תמרים בסוכה שם שהקשה על התוס' מהך דרשב"ג וכ' נחלק דמשום עת לעשות לד' א"י לעשות רק גדול הדור שאין למעל' ממנו כגון רשב"ג שהי' נשיא אבל לא מי שאינו נשיא והנה נעלם ממנו שו"ת צ"ץ הנ"ל שלמד מזה ועשה כן בדורו ואחריו נמשכו כל האחרונים וע' פר"ח סי' תצ"ו בדיני המנהגות שהחזיק בדבריו. אך מ"ש לחלק דדוק' בשב וא"ת הוא דיש להם כח לעקור דבר מן התור' אבל לא בקום ועשה כדאמרו ביבמות דף צ' וכאן הוה בקום ועשה שיקח רק הדס אחד שלא כמשפט. הנה לפענ"ד המעיין ביבמות שם יראה דהיכא דהוא למגדר מלתא גם בקום ועשה יש להם כח לעקור כמו באליהו בהר הכרמל דעשו מעשה להקריב בבמה בשעת איסור הבמות ויש כרת דשחוטי חוץ רק כיון דהי' למגדר מלתא דעי"ז לא יעבדו ע"ז מותר כפירש"י שם ד"ה למגדר מלתא וה"ה כאן כל דאיכא מגדר מלתא שעי"ז יוכלו לקיים המצוה כתקנה לשנים הבאות יכולין הב"ד לעשות כן וע' תוס' שם. אך לפענ"ד הי' נרא' דיש מקום לחלק דבשלמ' בהך דרשב"ג דעי"ז שדרש שאין השאר חובה זלזל המקח וא"כ יוכלו אח"כ לעשות המצוה כתקנ' דאף שדרש שאין עליו חובה היינו שאינה אסורה לאכול בקדשים בעוד שלא הקריב' כל הקרבנות אבל פשיט' שלא אמר רשב"ג שסגי בקרבנות האלו וא"צ להביא עוד וא"כ שפיר יש לומר דמשום עת לעשות יתכן שאלמל' כן לא היו מקריבין כלל והיו אוכלים קדשים בטומאת הגוף ע"כ אמר של"צ להביא רק אחת וע"כ יזדלזל השער וממיל' יביאו כלם דלא נחשדו להשהות כפרתן כל שאפשר להם להביא. ומזה למד הצ"ץ לנהוג בעסק הדגים שמייקרין העכו"ם השער דעי"ז יזדלזל השער וממילא בלי ספק יקנו ישראלים דגים ויחבבו המצות והוה כעין דאמרו חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אבל כאן אם ידרוש להם כר"ע שלולב והדס אחד וא"כ לר"ע ממילא אסור להוסיף ואולי עובר בבל תוסיף ואף אם אינו עובר בבל תוסיף כל שאינו עושה רק לנוי וכמבואר בטוש"ע סי' תרנ"א דיעות בזה עכ"פ הדין הגמור לר"ע שא"צ רק אחת ועכ"פ אין להוסיף לכתחלה וא"כ יטעו כל הימים בהדין ואיך אפשר דמשום עת לעשות יעקר הדין לגמרי דגם במגדר מלתא אינו רק לפי שעה כאליהו בהר הכרמל לא שיעקרו לעולם ועיין תוס' יבמות שם וסנהדרין דף פ"ט וא"כ שפיר הקשו התוס' דאי לא ס"ל כר"ע איך אפשר לדרוש כן ומה שהקש' הכ"ת עוד דאימא דהא דדרש להו כר"ט הוא משום ששעת הדחק היה ובשעת הדחק היה יכול להורות כיחיד במקום רבים כדאמרו בפ"ק דנדה דף ט' גבי מחלוקת רבנן ור"א כמ"ש הרשב"א סי' רנ"ג. הנה כבר כתבתי דזה דוקא באיסור דרבנן ולא באיסור תורה וכמ"ש הג"פ בעצמו בכללותיו וגם לא ידעתי הא צריך שיהיה שעת הדחק והפסד מרובה ובהך דלולב לא היה שעת הדחק דבאמת היה מצוי הדסים שלימים רק שהרבו והגדילו השער וזה אינו רק הפסד מרובה ולא שעת הדחק. והנה גם בנ"ד יש לומר דאם נאמר דגם הגדלים בגנות הללו כשרים אולי באמת מורכבים הם ואינם מקיימים המצוה כלל בכה"ג לא שייך עת לעשות לד' אבל ז"א דאטו אנן אמרינן להו דיוצא במורכבים אנן אסימנים ועד סמכינן דאינן מורכבים רק שבאמת היה מקום חשש שמא אין הסימנים ברורים ועד מטעי קטעי ע"ז סמכינן בשעת הדחק ומשום עת לעשות נוכל לסמוך על הפוסקים דמכשירין מורכב ובכה"ג לפענ"ד כלם מודים דאף על היחיד במקום רבים סמכינן כיון דבאמת גם לאותן הפוסלים מורכב הוא רק ודאי מורכב לא מה שהסימן והעד אומר דאינו מורכב. ואני תמה על התוס' ב"ב דף קס"ו הנ"ל שאף לשיטתם דאין להפחיד במה דלא ס"ל ג"כ ל"ק על רשב"ג הא כתבו בסוכה דף ל"ד שם דעכ"פ במקום מניעת מצוה יוכל להפחידם אף במה דלא ס"ל כוותיה מיהו זה אינו דדוקא לאמרו להנהו דמזבני אסא יוכל להפחידם במה דלא ס"ל אבל לדרוש בפרקא אין לדרוש אף דס"ל כר"ט משום הידור מצוה וכמ"ש התוס' שם וא"כ שפיר הקשו על רשב"ג דדרש בפירקא דאין השאר חובה דבאמת אין הדין כן ומהתימה על הצ"ץ שלמד מהך דרשב"ג דמשום עת לעשות מותר לתקן שלא יאכלו דגים באם עכו"ם מייקרים השער ולא זכר דברי התוס' בב"ב הנ"ל שהקשו באמת גם על רשב"ג בזה וגם לתקן תקנה דהוה כמו דדרש בפירקא בזה פשיטא דאין לדרוש כמ"ש התוס' בסוכה ובזה אני אומר שצדקו דברי הבית הלל ביו"ד סי' רי"ח שכתב דאם אינם מייקרים רק עד שליש דמים צריכין לקנות דקי"ל הידור מצוה עד שליש במצוה והאחרונים תמהו עליו כיון דמשום עת לעשות הוא פשיטא דמוטב שיבטל שבת אחד כדי לקיים שבתות הרבה ועיין בספר תוס' שבת בסי' רמ"ב ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ אין לדרוש בפרקא עד שליש דמים דמשום הידור מצוה הניח ר"ט מלדרוש בפרקא אף דס"ל כר"ט ודו"ק. ומ"ש דכאן לא שייך לסמוך על הסימנים דהרי מובאים מכמה וכמה גינות וא"כ אין ראיה מתיבה אחת לשאר תיבות ואף אם נבדוק מכל תיבה ותיבה שלש מ"מ היינו מכח חזקה דכן הוא ודאי כלם והרי לא אלימי מחזקת חיוב שיש ע"ז. הנה מלבד דכבר כתבתי דכאן לא שייך חזקת חיוב אף גם אני תמה דמה יענה להא דמבואר בטוש"ע או"ח סי' ל"ט דאם לקח ממי שאינו מומחה צריך לבדוק שלשה צבתים ואם לקחן צבתים צבתים חזקתן מכמה אנשים הם לוקחים בודק מכל צבת וצבת שלשה ואיך מועיל והא בתפילין ג"כ איכא חזקת חיוב להניח תפילין כשרים בכל יום ונימא אוקמא חזקה נגד חזקה וע"כ דזה אינו וע' ביו"ד סי' פ"ג לענין כילכית דאף בפתיחות סגי בשתים על כל החביות ומכ"ש בזה דהוה מלתא דעל"ג ע"י הסימנים הן אמת דיש לדון בזה דלא שייך מלתא דעביד' לגלויי כלל לפמ"ש הריב"ש סי' קפ"ב דנרא' מלשון הרי"ף דאם אמרו כן בשעת מעשה לא שייך מלתא דעביד' לגלויי רק אם העידו כן בשעה שאינם מעידים לא על ממון ולא על איסור ע"ש וכן הסכים בשו"ת מהריב"ל ח"ב סי' מ"ט וא"כ כאן שזה שמעיד מעיד לענין מצות אתרוג ולענין ממון ואיך שייך כאן מלתא דעל"ג ואף אם נימא כמ"ש הב"י באהע"ז סי' קכ"ז לחלוק על הריב"ש דאף שמעיד בשעת מעשה ג"כ סומכין עליהם וכ"כ הראנ"ח סי' פ"ט אבל באמת המעיין ברי"ף פרק החולץ גבי אשתמודענ' דאחוה דמיתב' הוא יראה דכל דאיכ' חששא דחשד' בין באיסור' בין בממונ' לא סמכינן על אשה וקרוב ע"ש ולפ"ז כל דאיכ' חשש נוגע אין לנו להאמין אפי' לכשר שבכשרים דלענין איסור אי נ"מ בין אשה וקרוב לע"א וא"כ שוב נסתרו כל דבריו דבאמת גם מפרדס המלך שמוחזק לן לכשרות מי נאמן שבא מאותו פרדס ואם נאמן עלינו הרב הגביר מו"ה זיסקינד נ"י בכ"ז אחר שהוא נוגע בלי ספק דהרי הוא סוחר באותן האתרוגים וא"כ מי יעיד לנו ע"ז שכדבריו כן הוא ונצטרך שני עדים כשרים בזה וזה לא נשמע מעולם וע"כ דא"צ לבא ע"ז מכח מלתא דעל"ג וסמכינן על סימנים וע"א ואף דדברי הרי"ף נאחזים בסבך וכבר האריכו בזה הרבה מהפוסקים וע' גט פשוט סי' ק"כ אות י"ד מ"ש בזה. ובחידושי אמרתי בזה דברים רבים לבאר דברי הרי"ף אבל לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה נגד הרי"ף חרן דכולא תלמוד' וע' תה"ד סי' רל"ח והב"י הביאו באהע"ז סי' קנ"ו וע' באהע"ז סי' קמ"א סל"ו בהג"ה ובב"ש ס"ק נו"ן ובאחרונים שם וע"כ דא"צ בזה לדון בשביל מלתא דעביד' לגלויי וכמ"ש. ובאמת אם נימא לדון בזה משום מלתא דעביד' לגלויי לא ידעתי איך נדע אם הפרדס הזה בתחלת הנטיעה לא הורכב בו ענף מלימינע ומראנצי וכדומה ומי יעיד לנו ע"ז ואף שהרב מוהר"ז מעיד שזה כמה שנים שנקצץ האתרוגים על ידו וראו אנשיו שכלם אינם מורכבים הא הרב מהר"ז כ' דא"א בזה להכיר ולא שייך בזה מלתא דעביד' לגלויי וע"כ כיון דהוחזק הפרדס הזה שאין בו חשש מורכב העמידנו על חזקתו אף שלא נודע לנו גוף החזק' איך הי' וכבר כ' התב"ש סי' ח"י ס"ק כ"ט באורך דאף בכה"ג מוקמינן על חזקתו והביא ראי' מכתובות דף כ"ה דאמר ר"י גדול' חזקה שפירש"י שאין ב"ד יכולין להוצי' דבר מחזקתו והרי חזקה זו אינה כשאר חזקות דעלמ' שנתברר חזקתן רק שא"א להוצי' דבר שנוהגין בו היתר מכינה שנים אף שלא נודע חזקתו ע"ש שהאריך בזה ה"נ אין להוצי' דבר מחזקת היתר שלו כ"ז שאין לנו ראיה ברור' לפסלו ומה"ת לחשוד שמעיד שקר בשביל הנאת בצע ובפרט היכא דהסי' מורה כן וקצת מלתא דעביד' לגלויי ואף אם בעוה"ר פשתה המספחת ויש הרבה קלי הדעת המורים רעות בעבור בצוע בצע אבל חלילה לחשוד כל זמן שלא נודע בבירור פסולו דרך כלל לפענ"ד יש לסמוך על בדיקה גם בזמן הזה כמו שהארכתי לעיל ואף דמבואר ביו"ד סי' ל"ג ס"ח דאין אנו בקיאין לבדוק בנקיבת הוושט ואף במקום מיוחד כמ"ש הש"ך שם ס"ק ט"ו והיינו שם דצווארו מלוכלך בדם ויש לחוש לנקב משהו אבל בתחיבת קוץ מועיל בדיקה אף לדידן כמ"ש בש"ך שם ס"ק ז' וס"ק י"ד וא"כ מכ"ש כאן דיש לסמוך על הבדיק' דהיינו מכל תיבה שלש ומ"ש הרב מו"ה זיסקינד במכתבו שחוץ לזה יש לחוש באותן אילנות שנטעו זה שלש שנים ובאותו שנה הוא ערלה במחכ"ת לא נזכר דברי המג"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' שכ' דערלת ח"ל כשרה לגבי אתרוג וכן הסכים המג"א דהרי יכול לכתחל' להאכיל לחבירו שאינו מכיר בה. ואף דהכפת תמרים בסוכה דף ל"ד ע"ב דעתו לפסול ערלת ח"ל ג"כ המעיין בזה יראה דדברי המג"א נכונים וביו"ט שני גם הכ"ת מודה דכשר וע"כ אין חשש בזה ודו"ק. והנה כ"ז לפלפולא אבל בגוף הדין אני מודה דבעוה"ר לפי שהדור פרוץ מרובה על העומד יש להחמיר בכל עוז בענין מ"ע וכל שיש בידינו לתקן ולברר הדברים ולכתוב להמו"ץ דק' קורפו להודיע איך נודע לו שאינם מורכבים ולהודיעהו כל פרטי הדינים היטב אשרי אנוש יעשה זאת כי בלי ספק לא יעשה במרד ובמעל כזה וכזה כנלפענ"ד ועיין פר"ח סי' ט"ו שכתב בשם מהרי"ק ששמע מפי בקיאים לסמוך על סימן דשינים לבד והוא כתב לסמוך על סימן דשינים וקרנים הרי דסמכינן על סימנים ואף דיש לומר דתרי סימנים הוה כסימן מובהק כמ"ש האבן עוזר בסי' י"ז בש"ע הקטנים דפוס אמשטרדם. אבל פשטת הענין לא נראה כן רק דסמכינן על סימנים ואינו ענין סימנים דאוריית' דאבידה. ובאמת לפמ"ש האבן עוזר דשני סימנים שאינם מובהקין מועילים וכן חידש אא"ז הפ"י בתשובותיו סי' ז' ח' דשני סימנים שאינם מובהקים בהצטרפם ביחד הו"ל סימן מובהק והאריך הרחיב הדיבור בזה. הנה לפ"ז כאן שיש לנו שני סימנים שהמורכב חלק ולאתרוג בליטות קטנות בכל גופם וגובה להם ה"ה המורכב העוקץ בולט ועוקץ האתרוג שוקע וגם תוך המורכב דהיינו המיץ רחב והמוהל שלו רך והקליפ' התחתונ' קצרה ובאתרוג הוא להיפך כי הקליפ' רחבה והתוך קצר והוא כמעט יבש והע"ש נתן סימן בגרעון לפ"ז אם בדקינן ורואה כל הסימנים שהם אינם מורכבים הו"ל סימן מובהק דסמכינן עליו והו"ל כעדים והנה בחידושי הקשיתי ע"ז בהא דאמרו בחולין דף ס"ד דעולא אמר ר"ז סימנים לאו דאוריית' וקשה הא שם יש שני סימנים ראשה אחד כד ואחד חד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים וא"כ שני סימנים ביחד אף דאין סימנים דאוריית' מ"מ בשניהם יחד הו"ל דאוריית' וא"ל דשם מיירי בחתיכות דליכ' סימן דראש' אחד כד ואחד חד מ"מ קשה לוקי בשלימות ולבדוק בשני סימנים וגם קשה הא דאמר ר"א שמנה ספיקות הן לבדוק בביצים דדהו ובש"ס דייק מזה דסימנים לאו דאוריית' וקשה הא איכא שני סימנים והנ"ל בזה דבר חדש דהנה הא דמתירין בשני סימנים ביחד הוא דוקא בסימנים אמצעיים ולא בסימנים גרועים כמ"ש התה"ד דסימנים גרועין אפילו מאה כחד דמיין ורק סימני אמצעיים מצטרפין וכמ"ש בשו"ת פני יהושע באורך וע"כ צריך לומר דסימן אמצעי ניהו דאינו ברור שהוא כן אבל עכ"פ ספק משוי ועוד סי' אחד בהצטרף נעשה עי"ז דבר ברור ולפ"ז אני אומר דבר חדש דזה דוקא היכא שיש שני סימני אמצעיים ביחד אבל כל שלא נודע בתחל' רק סימן אחד וסימן אמצעי לא מועיל בדאורייתא וחשבינן ליה כודאי איסור אף דאח"כ כשנבדק נמצא שיש לו עוד סימן מ"מ לא מצטרף והרי לא עדיף שני סימני אמצעיים מס"ס דבעינן לדעת הרמ"א סי' ק"י שיוודעו ב' הספיקות ביחד וכמ"ש הרמ"א סי' ק"י סעיף ט' ואף דהט"ז שם דחולק היינו שם כיון דעכ"פ נתגלה למפרע דיש עוד ספק והו"ל ס"ס גמור אבל כאן באמת הא גופא דנצרף שני הסימנים שיהיו סימן מובהק זה לא מצינו בהדיא מבואר רק דחידוש הוא דחידשו הפוסקים מדעתא דנפשייהו וא"כ זה דוקא כשנודעו ב' הסימנים ביחד או שעכ"פ היה מקום שיתגלו שני הסימנים ביחד אבל באן בעת שנרא' הסימן דכד וחד לא נודע עוד אם החלמון בחוץ או בפנים או שאולי עכ"פ מעורב ביחד וא"כ בכה"ג עוד לא הי' סימן כלל דסימנים לאו דאורייתא כ"ז שאינו רק סימן אחד וא"ב בכה"ג לא מצרפין שני הספיקות יחד כנלפענ"ד דבר חדש
ובזה נלפענ"ד לומר דבזה נחלקו ר"ה ור"נ בע"ז דף מ"ם דר"ה ס"ל דראשו ושדרו ניכר ור"נ ס"ל דאו ראשו או שדרה דר"נ ס"ל דלא מצרפין סימן דראשו שהוא מאבראי לסי' דשדרה שהוא מגוואי דכבר נודע הסימן הראשון טרם שנודע מהסימן השני ור"ה ס"ל דאף בכה"ג מצרפין ור"נ ס"ל דאין מצרפין ורק דראש או שדרה בלבד הוה סימן מובהק. ובזה נלפענ"ד ליישב הא דמקשה הש"ס שם מהא דכל שיש לו סנפיר וקשקשת ולכאורה צ"ב דודאי פשיט' דכל שיש לו סנפיר וקשקשת דמותר דזה כתוב בתורה רק דהא דנחלקו בראשו ושדרה הוא דוקא כל שאין ניכר כעת קשקשת וסנפיר ורש"י הרגיש בזה וכתב דלא נזכר סימן דראש ושדרה כלל והוא תימה דא"כ לפרוק מקרא דלא כתיב רק סנפיר וקשקשת וע"כ צ"ל דבאמה ההיתר הוא רק משום סנפיר וקשקשת רק דמי שיש לו סנפיר וקשקשת ניכר בראשו ושדרה שהיא טהורה דא"כ מאי פריך מהמשנה. אך לפמ"ש י"ל דהקושיא היא על ר"נ דהרי ר"נ ס"ל דהוא סימן מובהק ראש או שדרה דאל"כ למה לא בעינן תרווייהו וכיון שהוא סימן מובהק א"כ אמאי ל"ח במשנה דגם זה סימן מובהק להכיר הדגים הטהורי' והו"ל כסנפיר וקשקשת דבשלמא לר"ה י"ל דראשו ושדרה צריך לצרף יחד והם אינם רק סימני אמצעיים ול"ח לאחת משא"כ לר"כ וע"ז משני בארא וסלמנדא דדמי ראשיהם לטמאים והיינו דר"נ ס"ל באמת דאינו רק סימן אמצעי רק דס"ל סימנים דאוריית' וא"כ אף בסימן אמצעי סמכינן והא דכתבה התורה סימן מובהק הוא בארא וסלמנדרא דדמו ראשייהו לטמאים וא"כ איכא ריעות' גדולה ובכה"ג צריך סימן מובהק להוציא מידי טומאה וז"ב. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו דאכתי קשה לר"כ ולפמ"ש א"ש דעיקר הקושי' היא על ר"נ וע"ז קאי התירוץ והרבה יש ל' לדבר בזה אלא שכבר הארכתי בזה בתשובה לענין ציר דגים וע"כ קצרתי ועכ"פ כאן דאיכ' שני סימנים אמצעיים בחוץ ושני סימנים אמצעיים בפנים בכה"ג ודאי מצטרפין ונעשו סימן מובהק. והנה גיסי הרב הג' נ"י אמר לי כי יש לחלק דשאני שני סימני' מקרים שאין לו ענין אחד שיקבצם וא"כ לכך חשוב סימן מובהק דאטו מוכרח שזה איש שיש לו פצע יהי' לו גם אצבע עקום אבל כאן הסימנים מורים שזה האתרוג אינו מורכב וא"כ כל הסימנים שראו שנבדל האתרוג המורכב משאינו מורכב זה נחשב לסימן אחד. ואם כי לכאורה סברא נכונה היא אבל באמת ראינו דבשו"ת רמ"א אינו מוזכר הסימן דגרעינים וא"כ ע"כ שלא היה אז דאל"כ היו רואים גם זאת וא"כ ע"כ דאינו תלוי כל הסי' זה בזה ולכך אפשר דמצטרף לסימן מובהק: