אור ברסלב

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות כלאי בהמה

הלכות כלאי זרעים

סימן רצז

ס"א בין בבהמה וכו' כ' הש"ך משמע אפי' טהורה עם טהורה וכן משמע לקמן ס"י וסי"א והיינו כדעת הרא"ש וטור ודלא כהרמב"ם שס"ל דאינו לוקה בזה אלא אסור מדרבנן ודבריו תמוהין דבהרבע' אינו נ"מ ואף להרמב"ם אין חילוק בין טהור' וטהור' לטהור' עם טמאה והדג"מ הרגיש בזה וכ' דכוונת הש"ך לס"י וסי"א. וראיתי להתיו"ט פ"ח דכלאים שהביא ראיה לדעת הרא"ש ודעימיה דאל"כ היאך רצו לומר בירושלמי דיהי' אסור בפריד' משום דיש בו תערובת והקשו מדוד ומשני דאין למדין מתקוע ומאי קושיא הא פרידה משני מינים טמאים ע"ש וכוונתו דהירושלמי רצה ללמוד לענין שיהי' אסור לרכוב ולהנהיג בפרידה וע"ז הקשה מדוד דרכב על הפריד' ומאי קושיא הא אין איסור בשני מינים טמאים וז"פ ובמנ"ח על המשניות כ' דאי ראיה משם דבהרבע' מודה הרמב"ם ובמח"כ שם לענין הרכיב' קא' וזה אינו איסור להרמב"ם וטעה אחר המחילה בין הרכב' לרכיבה. אך לפענ"ד אין קושיא דבאמת מדרבנן מודה הרמב"ם דאסור ושפיר יש לומר דבירושלמי רצה ללמוד לענין דרבנן והא דהקשה מדוד אף דלא מצינו גזירה זו בנביאים וכמ"ש התי"ט נ"ל דהכוונ' דאיך אפשר לאסור מדרבנן כיון שכ' בפירוש ההיתר בקרא וכמ"ש הט"ז כעין זה ביו"ד סי' קי"ז וע"ז משנ' דאין למדין מתקוע. ובזה מיושב רחלילה שיאמרו חז"ל על דוד דאין למדין ממנו והיקל באיסור ח"ו ולפמ"ש א"ש דבאמת מה"ת מותר רק שמדרבנן אסור וכיון שאינו רק מדרבנן שפיר גזרו חז"ל אף דדוד היקל דאולי דוד היקל מפני שהוא מלך וז"ש אין למדין מתקוע שהוא רצה להקל לעצמו ודו"ק. אמנם בגוף דברי הרמב"ם הקשה הרא"ש בתשו' כלל שני אות ט"ז מהא דאמרו בב"ק דף נ"ה הנהיג עז עם שבוטא מאי והרי שבוטא הוא דג טהור ובאמת שהרמב"ם כ' בהדיא בפ"ט מכלאים הלכה ח' שאסור להנהיג בהמה עם חיה מן הים כגון עז עם שבוט והוא מהש"ס הנ"ל וכמ"ש הכ"מ והרי דמפרש דשבוט הוא חיה ויוכל להיות שהוא חיה טמאה וכן כ' הר"י קורקוס וא"כ ל"ק משם על רבינו איברא דאי קשיא הא קשיא דהרי כל שבים טהור כמבואר בכלים פי"ז וכ"כ הרמב"ם בפ"א מכלים וא"כ בלא"ה טהור הוא וכן קשה מהא דאמרו בב"ק שם המרביע חיות שבים והתוס' גרסו המנהיג ואף שדחו שגם בחיה שייך הרבעה וכדאמרו בבראשית רבה והמעיין בבראשית רבה יראה דמבואר שם בהדיא דבדגים שבים שייך הנהג' אף דכל מה שבים טהור ואולי דניהו טהור לענין טומאה מ"מ מקרי שני מינים לענין הנהג' וצע"ג. ומ"ש הרא"ש מהא דמכות לענין שור פסולי המוקדשין כבר הרמב"ם נשמר מזה בפי"א שם וכתב דזה מקרי טמא עם טהור ומ"ש מהא דאמרו בחולין עייל לי כודנייתא בריספק ועי"ל מידי דדמי אלמא קסבר סימנין דאורייתא ולשיטת הרמב"ם אף אם סימנים דרבנן הו"ל ספיקא דרבנן. הנה כבר כתבתי במק"א ליישב ולפמ"ש בחידושי הר"ן שם דהנך סימנים ל"ד למה דנחלקו בב"מ א"כ לק"מ אמנם בלא"ה נראה דגם ספק דרבנן היכא דאיכא לברורי מבררינן ולכך כיון דיש לו סימן א"כ שפיר הזהירו דיעול להנך דדמי ובזה מיושב קושית הגאון בעל אבהע"ז דהש"ע סמך בסי"א כאן על אותו סימנים והא אנן מספקינן אי סימנים דאורייתא או דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דאנן בדידן כל מה דאיכא לברורי מבררינן ושמא סימנים דאוריית' ואם ליכא למסמך על סימנים שם א"א לברורי ומותר וגם יש לומר דאין עושי ספק דרבנן לכתחל' וכמ"ש המג"א בסי' תס"ז ולכך צוה לעייל הנך דדמיין אהדדי וז"ב. ובזה י"ל קושית האהעו"ז הנ"ל ודו"ק וראיתי להשעה"מ בפ"ט מכלאים שרצה לחדש דבבהמ' עם חיה גם לשיטת הרמב"ם אסור מן התורה אף בשניהם טהורים וכתב שכן נראה מדקדוק לשון הרא"ש דבזה מודה הרמב"ם ע"ש שמיישב בזה הך דמנהיג עז עם שביטא. והנה לא זכר שם הך תשובת הרא"ש שהקש' מעז עם שבוטא על הרמב"ם ולדבריו ל"ק וגם דברי הרמב"ם בפ"ט מכלאים ה"ח מבואר להיפך וכמ"ש בעצמו. אמנם מצאתי עוד ראיה דלשיטת הרמב"ם אין חילוק ממ"ש רבינו בפ"א ממ"א דצריך להבדיל בין חיה טהורה לבהמ' טהורה משום דחיה טעון כיסוי וחלבה מותר ואם איתא לימא עוד חילוק בין בהמה לחיה לענין כלאים דחריש' וע"כ דבזה אין חילוק דגם בבהמה וחיה אין חילוק ודו"ק. וקצת ראיה לדברי רבינו מהא דאמר יש חורש ת"א וחייב משום שמנה לאוין ונקט שור וחמור ולא נקט שני טהורים והיה מיושב כמה קושית שנדחקו רש"י ותוס' וע"כ דאינו חייב רק בטמא וטהור אחר שכתבתי כ"ז נזכרתי דבע"ז דף ל"ט אמרו תורא דימא טמא חמרא דימא טהור וסימנך וכו' ועיין בתוס' שם ד"ה וסימנך שכתבו דשבוטא טהור ועיין בפר"ח וכנה"ג בהגהת ב"י ביו"ד סי' פ"ג שהאריכו בזה ועיין בפרמ"ג שם ועכ"פ מבואר משם דאף דכל שבים טהור מ"מ זהו לענין טומאת העור ולא לענין מין טמא וצ"ע ועיין חולין דף ה' אלא מעתה כסוסי כסוסך מא"ל ופירש"י דשם לא שייך איסור והיתר וקשה הא גם בסוסים יש איסור כגון שהם של סוסיא וחמור וגם למ"ד דסימנים דרבנן אין לסמוך על סימנים וא"כ היה צריך לסמוך על אחאב ואף דאמרו אין למדין מתקוע היינו כפירוש הרשב"א בתשוב' דהיה תוקע עצמו לדבר הלכה ולא מן הדין מיהו אם נפרש דאין למדין מתקוע היינו משום כבוד המלך הותר אתי שפיר ודו"ק:

שם ס"ב מכין אותו מכת מרדות וכו' עט"ז שהקש' דבלא"ה אסור לראות כשנזקקין זה לזה וכתב דאינו רק גדר קדושה ובמחכ"ת לא נזכר שבאהע"ז סי' כ"א מבואר בהדיא דאסור ובגוף קושייתו לא ידעתי דבש"ס ב"מ אמרו דף צ"א דהיכא דבעבירתי' טריד אינו אסור ודו"ק וצ"ע ומהתימה על הט"ז שהפריש' בעצמו לבסוף מזכיר דברי הש"ס והוא לא ראה רק התחלת דברי הפריש' ולא מ"ש בסוף ועיין בתוס' שם ד"ה מב"מ והתוס' קאי להס"ד ולא למסקנא דוק ותמצא:

שם ס"ד בהג"ה וכן כל אמירה לעכו"ם בש"ס ב"מ מספקא לן אם גם בשאר איסורין אסור אמירה לעכו"ם כמו בשבת ולכאורה קשה לי הא בשבת הטעם משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר וכמ"ש רש"י בע"ז דף ט"ו ומה ענינו לשאר איסורין ולפענ"ד נראה דהנה בשו"ת אא"ז הפ"י חיו"ד סי' ג' הקשה דנימא דאסור משום שליחות וכתבו האחרונים בבית מאיר סי' ו' ובישועת יעקב דבשבת ל"ש שליחות דמ"מ גופו שובת ולפ"ז בשאר איסורים דהפעולה בעצמותה אסור בזה שפיר אסור משום שליחות ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ. עוד יש לומר בזה דהנה רש"י פירש בב"מ שם דהאיבעי' הוא חסום בדישה שלך ולפ"ז הא דעת הרא"ש בקידושין דף י"ט דאף דאין שליחות לקטן מ"מ לטובתה ולזכותה נעשית שליח ע"ש גבי מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו ואומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך וכו' וה"ה בעכו"ם אף דאין שליחות לעכו"ם היינו שיהי' נעשה שליח למענינו אבל למענו שידוש דישה שלו נעשה שליח לו לעצמו וזה שפירש"י דישה שלך ולפ"ז יהי' להיפך דבדישה של ישראל הי' מותר אבל מכל הפוסקים נראה בהיפך ועיין בש"מ שם ובש"ך כאן וצ"ע בזה:

שם סעיף ה' הנולד מהם מותר בהנאה עט"ז כאן שכ' דהנרבעת עצמה מותרת באכילה והביא ראיה מהא דכתבו בתמורה דף למ"ד דנרבע אינו אסור להדיוט ע"ש ואף דאמרו בקידושין דף נ"ז הרי רובע ונרבע דאסורי בעדים היינו כפירש"י משום דבני סקילה נינהו ומשנגמר דינו נאסר בהנאה אף ששחטו ולפ"ז זהו דוקא כשהם בסקילה אבל כשאינם בסקילה שרי כמ"ש הט"ז בסי' קנ"ג ס"ק א' דבזה"ז לא נאסר אף שהם בסקילה ומכ"ש בזה דאינם בני סקילה אף שהם בלאו מ"מ לא נאסרו וגם לגבוה דעת רבינו בפ"ג מאיסורי מזבח דבכל רובע ונרבע אם עבר והקריבם כשר מכ"ש להדיוט ודו"ק:

שוב מצאתי ראיה ברורה מהא דאמרו חולין דף פ"ה חיה ועוף הנסקלין ופירש"י כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן ואם איתא למה אמר הנסקלין ופירש"י שנגמר דינם והא כשנרבעו ואינן בני סקילה ולא נגמר דינם בכ"ג אפ"ה פטור לחכמים דאסור באכילה והו"ל שחיטה שאינה ראויה וע"כ דכל שלא נגמר דינם מותרת באכילה ודו"ק:

שם ס"ו. כל מיני בהמה עיין כנה"ג מ"ש לענין להושיב עיף טהור על ביצי עוף טהור אין בו חשש דלא נאסר אלא מין בשא"מ אבל לא בביצים שא"מ ולפ"ז בביצי עוף טמא להושיב תרנגולת הי' אסור וגם הביא בשם הרע"ע מפאנו סי' ק"ב דיש בו משים צער בע"ח אבל אני מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' כ"ח דאין בו חשש איסור דהושבה אינו בכלל הרבעה ע"ש ודו"ק. והנה בש"ע כאן מבואר דדוקא שני מיני בהמה אסורין אבל על פרדה בלבד מותר ובירושלמי רצו לאסור פרידה מק"ו דכלאי בגדים והביאו ראיה מוירכבו איש על פרדו ומשני אין למדין מן המלכות וע"ז הקשו מוהרכיבו את שלמה בני על הפרדה ומשני דהאי בריה מששת ימי בראשית היתה ותמהני דאמאי לא הביא מקרא מפורש בעזרא סי' ב' פסוק ס"ו פרדיהם מאתם וגו' הרי דשם עלו בני הגולה עם פרידות ועזרא הסופר בראשם והניחם וע"כ דשרי וצ"ע מיהו לענין דינא כבר כתבו דלא קיי"ל כהירושלמי ועיין בהרע"ב פ"ח דכלאים ובתוי"ט ומיהו י"ל דלא הנהיגו עליהם ואחד מהתלמידים הקשה מישעי' ס"ו בצבים ובפרדים אך י"ל דיושב בקרון ליכא איסור לדעת הפוסקים:

והנה במ"ש למעלה על דברת הט"ז דהנרבעת מותרת באכילה וכ"כ בסי' קנ"ג ואף ברבעה עכו"ם והנה הב"ח ז"ל בתשובתו סי' קי"א תקע עצמו לדבר הלכה דאם עכו"ם רבע אותה כיון דעכו"ם נהרג בע"א וקרוב אף הבהמה נאסרת וכבר בא חכם זקני הח"ץ ז"ל סי' פ"ד ומחי לה במאה עוכלי ע"ש. והנה לכאור' רציתי להביא ראיה לזקני הב"ח מהא דאמרו בסנהדרין דף צ"ג ודניאל להיכן אזל וכו' לאתויי חזירי מאלכסנדריא של מצרים ופריך והא תודוס הרופא אמר אין פרה וחזירה יוצאת ממצרים עד שחותכין האם שלה שלא תלד ומשני זוטרי אייתי בלא דעתייהו וקשה למה אמר דוקא חזירי ולא פרה כמו שהעיר תודוס שפרה וחזירי היי טובים שם וע"כ דבאמת יש לחוש לרביעה וכדאמרו בע"ז דף כ"ג וכאן לא שייך דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר דהא כל שרוצה למכרו וחותכין האם שלא תלד א"כ שוב לא שייך חס ויכול לרבעה ואז נאסרת לישראל ולכך לא אזל דניאל רק לגדל חזירי ששלחו המלך כפירש"י שם אבל פרה לא רצה להביא משם שיהי' מכשול לישראל. הן אמת לשיטת הסמ"ג ודעימיה דב"כ נצטווה על הסירוס וא"כ בלא"ה קשה הא דניאל גרם שהשחיתו איברי הזרע ואף בנקיבה פטור אבל אסור ועיין באהע"ז סי' ה' אבל זו אינה קושיא דאינו רק דרבנן ובדרבנן לא שייך לפני עור ועיין בתוס' ע"ז דף כ"ב דיה תיפוק וגם אם נימא כשיטת ר"ת דשייך לפני עור אף בדרבנן הא באמת מסיק הש"ס דזוטרי אייתי בלא דעתייהו וא"כ שוב לא עבר על לפני עור ולפ"ז גם ראייתי נדחית דבאמת הי' יכול להביא גם פרה קטנה פחותה מבת שלש ואז לא שייך חשש רביעה דחס על בהמתו שלא תעקר ודו"ק:

והנה דרך אגב קשיא לי בהא דאמר ר' יוחנן בע"ז שם דגבול יש לה עד ג' שנים נעקרת בת ג' שנים אינה נעקרת ופריך הש"ס מהא דכתיב ואת הפרות העלו עולה לד' ומשני בפחותות מבת ג' שנים וצ"ע דבריש מס' פרה נחלקו ר"א ורבנן דר"א ס"ל פרה בת שתים ורבנן ס"ל עגלה בת שתים ופרה בת שלש והיינו ע"כ דוקא בת שלש ולא פחות דהא עגלה בת שתים ופרה קשיש ממנה וע"ש בר"ש שכ"כ בהדיא וא"כ כאן דכתיב ואת הפרות א"כ ע"כ בת שלש והרי בת שלש יכול להיות דמעקר' ודוחק לומר דהי' בצמצום בנות שלש ואולי דבתוך שלש נמי מקרי פרה לרבנן ועיין בתוס' ר"ה דף יו"ד ד"ה עגל וזכורני שיש בזה פלפול במלמ"ל וכעת אין המלמ"ל לפני ודו"ק אך בגוף דינו של זקני הב"ח שכלם קמו עליו כי כסלא לאוגיא ודחו דבריו וביתר ביאור אא"ז הח"צ ז"ל אם אמנם איני כדאי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים בכ"ז אמרתי תורה היא. ולפענ"ד דברי זקני הב"ח נכונים דבעכו"ם שרבע לשורו דא"צ ב"ד של כ"ג כמו דהוא נהרג ע"פ ע"א ובדיין אחד גם שורו כן וטעמא נלפענ"ד כדאמרו בב"ק דף קי"ט בממון מסור דלא יהיה ממונו חמור מגופו וא"כ אם בגופו לא חסה תורה עליו וצוה להרגו בע"א א"כ כ"ש ממונו דלא חסה התורה עליו ועל ממונו ואף למ"ד דממון מסור אסור לאבדו ביד היינו משום דשייך יכין רשע וצדיק ילביש משא"כ ממונו של עכו"ם דבודאי לא שייך טעם הלז וא"כ לא יהי' ממונו חמור מגופו. ובזה הן נסתר מחמתו מה שהאריך הח"ץ ז"ל דמהיכא קילפת לה לבהמ' מישראל הבא על הבהמה א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בהמת ישראל בכ"ג אף בנכרי בהמתו בכ"ג ולפמ"ש ל"ק דמ"מ חלוק דינו דניהו דאי לאו קרא ה"א דבהמה מה חטאה ולכך איצטריך קרא דואת הבהמ' תהרוגו אבל כל דגלי קרא דהבהמה תהרוגו ובנכרי ג"כ איכא תקלה אף שליכא קלון כדבעי מיניה מרב ששת וא"כ למה יהיה ממונו של נכרי חמור מישראל. ומ"ש דא"כ למה תהיה הבהמה נסקלת תהיה בסייף כדין נכרי באמת וכמ"ש לק"מ דבאמת דין הבהמ' של נכרי אינו חלוק מדין בהמת ישראל בפרטי חלקי מיתה ועל הבהמ' לא שייך דחס רחמנא שתברור לה מיתה יפה ורק באדם גלתה תורה ברור לו מיתה יפה אבל בבהמה כל שחייבת מיתה דיני המיתה שוים בין בהמת ישראל או נכרי רק דגוף חיוב המיתה פשיטא דלא ניקל לגבי בהמה שהיא ממונו יותר מגופו ומ"ש דלפי דברי הב"ח עכ"פ בהמת ישראל שנרבע' לעכו"ם יהי' צריך כ"ג וא"כ נמצא מוחלק דינו של בהמת ישראל מבהמת נכרי לפענ"ד גוף הדין אינו מוכרח דבאמת גם בהמתו של ישראל כל שיכול לדונו בעד אחד ובדיין אחד דעכו"ם נהרג בעד אחד ובדיין אחד א"כ ממונו של העכו"ם לא חמור מגופו וא"ל דזה ממונו של ישראל דזה אינו דבאמת א"י לאסור דבר שאינו שלו וא"כ לא נאסרה הבהמ' כלל וכל שלא נאסרה פשיטא דאינה נהרגת ע"כ דע"י מעשה מצי אסרה וגם כבר הארכתי בסוגיא דרבוצ' דכל שנאסר' בהנאה זהו גופא חשוב שינוי מעשה כמ"ש התוס' בשבת דף נ"ב ונאסרה עי"ז וממילא קני לה. ובזה ישבתי דברי רש"י שכתב דל"מ אם אגבהה דנעשית שלו והיינו דכל דנאסרה עי"ז א"כ זכייתו ואיסורו באין כאחד דע"י שנאסרה חשוב שינוי מעשה דקנהו ונעשית שלו ע"ש וה"ה בזה דכל שעכ"פ אסרה ונעשית ממילא שלו דע"י איסורו בא זכייתו והו"ל זכייתו ואיסורו באין כאחד ובלא"ה עכ"פ בודאי על המעש' כשרבע' קנאה ונעשית שלו וממילא ד"ן וממונו של עכו"ם יש לזה כמ"ש רש"י דלכך בהגבתה יכול לאסור ונקרא שלו וה"ה לענין זה דיהיה נהרג ע"פ ע"א ובדיין אחד ובלא"ה נראה לפענ"ד דאף אם נימא דהבהמה צריכה כ"ג היינו כשלא היה נ"מ רק לענין הבהמ' אבל כל שהעכו"ם נהרג ע"פ ע"א ודיין אחד והרי הוא נהרג במה שרבע להבהמה א"כ גם דין הבהמה נפסק ופשיטא שלא אצרכה תורה ב"ד אחר להבהמה וגם נראה כיון דב"נ נהרג ע"פ ע"א ודיין אחד וא"כ הם נדונין ע"פ עכו"ם דיין ועד עכו"ם וא"כ אם נימא דנצטוו גם על הבהמ' א"כ פשיטא דלהם לא צותה התורה ב"ד של כ"ג דמנין להם וא"כ כיון דהם נצטוו על הבהמה ג"כ ע"כ בעד אחד ודיין אחד:

איברא דלפ"ז לפמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים ה"ו דאי הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל וא"כ כל שלא נצטוו בהריגת בהמה א"כ לא נדון הבהמה עם דינו שנדון הוא שוב צריך ב"ד של כ"ג. אבל באמת הב"ח כתב דלא ידע טעמו של רבינו דלמה פסק דלא כר"ש ע"ש ובאמת שלפענ"ד היה נרא' דרבינו מפרש דמה דבעי ר"ש הוא אם בדינינו נדון הבהמה כל דשייך תקלה אבל העכו"ם לא נצטוו על הבהמה וטעם הדבר נרא' דאם העכו"ם נצטווה הוא לא נצטווה משום תקלה וקלון וכל התורה כלה לישראל נאמרה אבל העכו"ם דנצטוו במצות מבלי טעם ולכך לא נצטוו רק מה ששייך בענין עצמם לא על הבהמה כנלפענ"ד ודרך אגב נ"ל בכוונת הרמב"ם שם שכתב דחייב על הזכר בין קטן ובין גדול ועל הבהמה בין קטנה או גדולה ונדחק הכ"מ דבישראל אמרו דזכר לא עשו בו קטן כגדול ולפמ"ש א"ש דבישראל דנצטוו בין על האדם בין על הבהמה כדכתיב ואת הבהמה תהרוגו וא"כ היה מקום לחלק בין קטן וגדול ולכך אמרו דבהמה שוה בין קטן ובין גדול אבל הזכר לא אבל בעכו"ם דלא נצטוו על הבהמה וא"כ עיקר חיובא על השוכב בלבד וא"כ אין כ"ע גם בזכר בין קטן לגדול וז"ש הרמב"ם והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל בלבד וזהו נתינת טעם דהתורה לא הקפידה רק על השוכב בלבד ואף למאן דלא דרש סמוכין בכל התורה במשנה תורה דריש שכן דרכו של רבינו שבצחות דבריו מישב הדברים בנעימות לשונו. וגם נלפענ"ד דכיון דלא נתנו שיעורים לב"כ כמ"ש בהלכה יו"ד א"כ גם שיעור דקטן וגדול זה ג"כ בכלל השיעורים דנפקא ליה מהל"מ כמ"ש הרא"ש לענין שיעור בן י"ג וה"ה לענין קטן וגדול בפחות מבן י"ג ג"כ הוה בכלל שיעורים ולא ניתן שיעורים לב"כ וטעם הדבר יתכן עפמ"ש הרמב"ן שרשיו לספר המצות דלב"נ ניתן המצות בכללות ולישראל נתפרשו הדברים בפרט וא"כ גם השיעורים בגדר פרטי המצות הם ודו"ק היטב עכ"פ דברי הב"ח נכונים ומ"ש דאם אינה צריכה כ"ג מנ"ל כלל דאסורה בהנאה דהא עיקר איסור יליף מהא דאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור וא"כ דלמא דוקא גמר דין דב"ד של כ"ג ג"ז ל"ק דכל שסגי בע"א ודיין אחד א"כ אם הגמר דין דעכו"ם בנפשו סגי בע"א מכ"ש ממונו הקל ומ"ש דא"כ בפרק אין מעמידין דלא אסרו להדיוט משום חשש רביעה רק לקדשים ולהב"ח יאסר אף להדיוט ולפמ"ש ל"ק דעיקר הטעם דלא יהי' ממונו חמור מגופו וא"כ עכ"פ צריך ע"א ודיין אחד כגופו דדיו להיות כגופו אבל במה דחיישינן שמא רבעו אכתי לא נאסרה להדיוט ומ"ש הח"ץ דא"כ למה לא ניחוש שמא רבעה בפני עכו"ם אחד דכל שהיא שלו לא מרתת ונאסר לישראל הנה לפמ"ש כל שלא אפשר להרגו דאין שם ע"א גם הבהמה לא נאסרה ומ"ש דיהי' נאמן על הבהמה כל שרבעה בפני עצמו דהא לגבי הבהמה נאמן דפלגינן דיבורא כדאמרו בסנהדרין דף יו"ד ובפרט בב"נ דנהרג ע"פ קרוב ע"ש הנה גם זה לק"מ דכל שהוא לא הי' נהרג דאין שם ע"א וע"פ עצמו גם ב"נ אין נהרג רק ע"פ קרובו וא"כ פשיטא דגם הבהמה אינה נהרגת אבל הב"ח מיירי היכא דבאמת יש ע"א רק דבזמנינו אין בידינו להרגו ואינם דנים הדין ע"ז עכ"פ הי' נהרג ע"פ ע"א א"כ עכ"פ הבהמה נאסרת דיכול לגמור דינו ולא חסר כלום רק שאין מסור בידינו הדבר והמלכות באמת מקפיד ע"ז מאד דמה"ט לא חיישינן לרביעה וא"כ פשיטא דהבהמה בת גמ"ד מקריא. ומה שהקש' אא"ז הח"ץ שם מהא דאמרו בע"ז דף כ"ג ע"ב ע"כ לא פליגי אלא בחששא אבל בודאי ברבעה פסולה ש"מ דקדשי מזבח היא דאי קדשי בה"ב נינהו מי מפסלא בהרבעה וקשה אי נימא דנאסרת בהנאה שוב לאו בר דמים הוא ואנן לקיחה בעינן כדכתיב ויקחו אליך וזו לאו בת לקיחה ולאו בה מכירה ולאו בת מתנה היא. הנה אם אמנם כי כאיש גבורתו ודבר גדול דיבר בזה מ"מ לפענ"ד הנה זה ודאי דאסורה בהנאה הוא דוקא לישראל ואף אם נימא דב"נ נצטווה על הריגת בהמה אבל לא נאסרה בהנאה לעכו"ם דע"ז לא נצטווה כלל וא"כ שוב הפרה בת דמים היא דלמי נאסרה לעכו"ם מותרת ובת מכירה היא ולוקח דמים וא"כ גם הישראל שפיר מקרי בת לקיחה דהא קונה מעכו"ם ולא מצינו שיאסר הישראל לתת מעות בעד מה שנאסר לו ולעכו"ם הוא ממון גמור וא"ל דעכ"פ לא משכחת בת מכירה דהא הבהמה נהרגת ע"פ עד אחד והרי כאן נודע שנרבעה אבל זה אינו דמשכחת לה שיש כא אשה המעידה ואשה אינה דנה ולא מעידה אף לעכו"ם דהיינו אשה גוי' ולא הכשיר בע"א רק בזכר ולא נקבה כמבואר בסנהדרין וברמב"ם שם וכל שאינו נהרג ע"פ עצמו גם הבהמה אינה נהרגת ואינה נאסרת וכמ"ש. וראיתי בתומים סי' ט' ס"ק א' שנסתפק אי ב"נ נהרג ע"פ קרוב דיין דרק עד קרוב שמענו ולא דיין ואין כאן במה להסתפק והמעיין בסנהדרין דף נ"ז מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב ופירש"י מפי איש דיין וע"ז קאי ואפי' קרוב דהרי מפי אשה קאי על קרוב ועל עדות כמבואר ברמב"ם ספ"ה שם. גם מ"ש דב"נ נהרג על פי עצמו והביא מדברי זקני הח"ץ אמת שהח"ץ ז"ל אמרו אבל באמת בש"ס לא נזכר רק ע"פ קרוב אבל לא ע"פ עצמו והאדם עצמו אינו בגדר עד ודיין כלל כנלפענ"ד ליישב דברי הב"ח ז"ל שלא יהי' מוסתרים כ"כ אבל לדינא לפענ"ד העיקר כהט"ז והח"ץ ז"ל ודו"ק. והנה עוד כ"ל בגוף קושית הח"ץ ז"ל מפרת חטאת דהא אינה בת קיחה בדמים דאיסורי הנאה היא דבאמת אף להב"ח דגם הבהמה נדון בע"א ודיין אחד היא רק כמו שנהרג העכו"ם בע"א ודיין אחד ולא יהיה ממונו חמור מגופו אבל זה ודאי דהב"ח מודה דכל שנעשה ממונו של ישראל יש לו דין כמו בהמתו של ישראל ולפ"ז כאן דמכרו לישראל א"כ הוה כמו אשתני דינא דאמרינן בכתובות דף מ"ה דהוה כמו אשתני גופא וע' תוס' שם ד"ה תנאי הוא וא"כ שוב כיון דאשתני דינא והוה ג"כ שינוי רשות מרשות עכו"ם לישראל שוב צריך כ"ג ועדן לא נגמר דינו והוה בר לקיחה כל עוד שלא נגמר דינו דלא היו עדים והתרא' ודו"ק היטב. ובלא"ה י"ל דכל דנתן דמים ועכו"ם מכי מטי זוזי לידיה מסתלק שוב הוה כהפקר ושפיר קרי בי' ויקחו אליך פרה אדומה ומכ"ש לר"י דס"ל דמתנדב אדם פרת חטאת דעכ"פ מהפקר קא מצי מייתי וז"ב ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרט"ז ד' בלק הייתי בכפר טריסקאוויטץ ושם הי' הרב המופלג מו"ה מאיר לנדא ני' ואמר לי בשם אביו הרב המנוח מו"ה זיסקינד ז"ל ראבד"ק סטריא שתמה על הט"ז שכתב שמורה אחד אסר תרנגולת אחת שנרבע' מאינו מינה וע"ז תמה דאף למאן דאסר היינו דוקא כשנרבעה מעכו"ם או מישראל אבל מבע"ח אף בא"מ לא נאסר לגבוה כלל ואמר דבכ"מ דאמרו רובע ונרבע מיירי מאדם ותדע דחיוב סקילה הוא רק בשביל שחס רחמנא על קלון או תקלה ול"ש זה בבהמה ואני השבתי דניהו דלא נתחייב סקילה רק כשנרבע מאדם אבל עכ"פ לגבוה אסור אף בנרבע מא"מ וראיה ברורה לפענ"ד מהא דאמרו בסנהדרין דף ק"ז מכל הבהמ' הטהור' תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו אישות לבהמ' מי אית לה אמר רשב"נ אר"י מאותן שלא נעבדה בהם עבירה ופירש"י שלא נזקקו אלא לבן זוגם והיינו לבן מינם דזוג מי אית לה לבהמ' וכמ"ש המהרש"א בח"א והרי מה דלקח שבעה שבעה הי' בשביל הקרב' ש"מ דלגבוה אסור כל שנרבעת לאינו מינה ודו"ק ועיין זבחים דף קט"ז איברא דאם נימא דהטעם של איסור לפי שחייב סקילה כמ"ש הב"ח א"כ בלא"ה לא שייך רק באדם הרובע ולא באינו מינו אך אם נימא דאסור מטעם שנרבעת ואסורה למזבח שוב פו"א דאסורי אף בנרבעת לב"ח וע"ז הוצרך הט"ז כאן לחדש דלא נאסר רק לגבוה וז"ב. ובזה עמדתי על דברי הט"ז שבסי' קנ"ג ס"ק א' כתב שהמורה אסרה באכילה ולא ביאר שאסור' בשביל שנרבעת מא"מ וכאן כתב שאסר תרנגולת אחת שנרבעת מא"מ. ולפמ"ש א"ש דבסי' קנ"ג דרצה לאסור בשביל שחייבת סקילה וא"כ בב"ח שאינו חייב סקיל' לא שייך זאת ולכך השמיט זאת ולא כתב רק מי שהורה לאיסור בזה והיינו ברבעו אדם וכוון למ"ש הצ"צ והב"ח בזה אבל כאן דמיירי מכח איסור הרביעה למזבח וסבר המורה שהדיוט שוה למזבח ולכך דייק וכ' שנרבעת מאינה מינה ודו"ק. יהנה הצ"ץ כתב אם יש ספק אם חייבין הבעלים סקילה כגון שיש הכחשה בעדים וכדומה שוב אין השור בסקילה וע"ז שאל הרב מוה' מאיר הנ"ל דהנה בנדה דף מ"ה אמרו שאף בקטנה הנבעלת הוא בסקילה אלמא דלא תלוי בזה שאף שהבעלי' פטורים השור בסקילה והשבתי דיש חילוק בין אם הפטור הוא מצד שהוא אינו בר עונשין דאז מי שהוא בר עונשין לא נפטר עי"ז וגם השור בסקילה אבל אם יש ספק שמא לא נתחייב מיתה כלל פשיטא דאין השור בסקילה וכעין זה ב' הפ"י בק"א לקידושין פרק האומר בסוגיא דקדשתי את בתי בישוב קושית המלמ"ל וגם השעה"מ הלכות קידושין פ"ב שם בשם ספר אחד ע"ש והנה אח"כ כשנסע מהר"מ הנ"ל לביתו כתב לי והגיעני פה ביום ה' פנחס והנה מ"ש דיפה תמה אביו ז"ל דאם מטעם נעבדה בה עביר' מה מייתי הט"ז ראיה מקידושין דשם מדין איסור נרבע מיירי ולא מטעם נעבדה בה עבירה ובמח"כ אדרבא כיון דנרבע החמור מותר להדיוט מכ"ש נעבדה בה עבירה. גם מ"ש ראי' מהרמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח לא חשוב רק רובע ונרבע ולא נרבעת לאינה מינה לא ידעתי דגם נרבע על א"מ הוא בכלל רובע ונרבע באיסורי מזבח וז"פ. ומ"ש ראיה מדאיצטריך קרא כלאים למזבח ע"כ דנרבעת לא"מ שרי דאל"כ הא נולד באיסור ואף דהוה זוז"ג הא שניהם אסורים וכמ"ש הט"ז לא ידעתי מהו שח דהא באמת מה שנולד מותר והכלאים עצמה אסורה ואם לא היה כתוב קרא לא ידענו דאסור דניהו דהנרבע לא"מ אסורה היינו היא עצמה אבל לא נולד מהן וע"כ כ' קרא דהנולד מכלאים אסור למזבח וז"ב ופשוט וראייתי מהך דאסור לנח מה שנרבעת לא"מ מפני שצריך לגבוה היא ראיה טובה ונכוחה ובחנם נדחק בזה לקיים השגתו על הט"ז אבל דברי הט"ז נכונים:

שם ס"ט אסור לישב בה. עב"י וצ"ע שלא הזכיר דברי הגהמ"ר פ"ק דעירובין במה שגער ר"ת להרשב"ם אחיו יעו"ש.

שם ואסור להרכיב בן הנולד אפי' על מין אמו. הטעם דלמא חוששין לזרע האב ואתי צד האב אשתמש בצד האם ק"ל טובא בהא דאמרו בחולין דף קי"ד סוסיא בן סוסיא אחי פרידה יוכיח שאסור פרי עם פרי ומותר פרי עם האם וק"ל מה ס"ל להאי תנא אי ס"ל כרבנן דר"י דחוששין לזרע האב א"כ בודאי פרי עם האם אסור ואף לר"י מסקינן בחולין ע"ט דספוקי מספקא ליה וא"כ פירי עם האם אסור ואף אם נימא דפשיט' ליה לר"י הא כל עיקר הטעם משום דאין חוששין לזרע האב כלל וכאן אזל הש"ס דחוששין לזרע האב דהרי מסיק התם זרע האב הוא דקא גרים וע' בתשב"ץ ח"ב סי' ד' מה שמחלק בין הרכבה שכונית לבין הרכבה מזגיות וצ"ע מכאן במה דאמרו עבד בן שפחה וכו':

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה