דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות כלאי זרעים
סימן רצז
ס"א הזורע ב' מיני זרעים בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רנ"ט כתב שאלת כלאי בגדים בטלים או לא דנראה שבטלים באחד ומאתים ככלאי זרעים ומה שאמרו בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור הוא בבגד לבן שיש לו תקנה בצביעה דעמרא וכתנא לא סליק בחד גוונא ואפשר לבדוק אבל כשא"א לבדוק לא תשובה כלאי בגדים אין להם בטלה וכלל גדול הוא כל שהאחד מן התערובות מותר והשני אסור וכו' בטל ברוב אבל כל שזה וזה היתר אלא שתערובתן אוסרתן מי יבטל את מי ובב"ח לא הוה בנו"ט אלא מדאפקי רחמנא בלשון בישול אבל בכלאים לא נתנה בו תורה שיעור ואין מביאין ראיה מכלאי זרעים שא"כ אפילו בבגד שאבד בו כלאים ואפשר לבדוק אחריו לא נטרח לבדוק ולבטל שהרי בכלאי זרעים כן שהרי שנינו וכו' והטעם בזה מסתברא משום דלא אפשר דא"א שלא ימצא בשדה פרידה אחת ממין אחד ותאסר את הכל או שיברור ביד כל זרע אשר יזרע ולא נתנה תורה למה"ש והלכך כל שנתערב בטול כו' אבל בכלאי בגדים אין מין אחר מתערב בו אלא במקרה לעתים רחוקות שיתערב חוט של פשתן בבגד של צמר ולפיכך לא ניתן להתבטל עכ"ל. והנה כמה מילי מעליות' איכא למשמע מינה א' דהנה הט"ז והש"ך הביאו בשם הדריש' והעט"ז מה החילוק בין בבב"ח לכלאים והנה גם מהרשב"א ניכר שמחלק דבב"ח דשייך בה נ"ט כל שבטל הטעם ממילא בטל משא"כ בכלאים וכ"כ הש"ך בסי' רצ"ח בשם התוס' והרא"ש והנה במ"ש הש"ך בשם העט"ז לפענ"ד כוונת העט"ז ע"ד מ"ש הנוב"י במהד"ב על דברת המרדכי דבדבר שבא לעולם בתערובות לא שייך ביטול וביאר דברוב ל"ש ביטול אבל בששים שגוף הדבר נתבטל בטל ובישועת יעקב תמה בזה דכמות האיסור צריך שיבא מתורת ביטול ברוב והנה העט"ז ס"ל כהנוב"י דגוף הכמות בטל בששים ושפיר מחלק אבל באמת הכמות צריך לבא מכח רוב ושפיר הקש' דבהיתר בהיתר ל"ש ביטול כמו ביבש ודו"ק. אך הטעם דבהיתר בהיתר לא שייך ביטול ברוב נרא' דהנה הרשב"א מחולק עם הרא"ש בטעם דיבש ביבש בטל ברוב דהרשב"א כתב הטעם משום דעל כל אחד אמרינן דהוא מן הרוב והרא"ש כתב דהאיסור נהפך להיות היתר והנה בהיתר לא שייך דנהפך דגם עכשיו היתר וגם מה מועיל דעל כל אחד אומר שהוא מותר הא בפ"ע באמת מותר ול"ש ביטול ורק בששים דאז אפשר להיות בטל דהאיסור מתפשט ואין לו טעם כמ"ש העט"ז אמנם גוף הכמות ל"ש ביטול וכדבר האמור ודו"ק היטב. אך במ"ש הרשב"א בטעם דל"ד לכלאי זרעים יש לבאר דברי הרמב"ם פ"י מכלאים ה"ו ז' והטוש"ע סי' רצ"ח דהנה כל הטעם רלא בטל כלאי בגדים הוא מפני שאינו בא רק במקרה ואפשר לבדוק ולפ"ז אותן הנימין שנתערבו בעודן קודם הטוויה וא"א להתפרד כלל שפיר בטל ברוב וז"ש הרמב"ם שהרי לא הוה חיטי צמר וא"כ בזה לא שייך ביטול שאי אפשר להפרידם ולכך סיים הרמב"ם שבטלים במיעוטן והיינו דבכה"ג שייך ביטול שהרי לא ניתנה תורה למה"ש. ולפ"ז מה שהוסיף הטור שמותר לערב לכתחל' שאר מינים ע"ז חלק הרמב"ם לפמ"ש ועכ"פ יצא לנו מזה דמה שאפשר להפריד אנו מצווים להפריד אבל מה שנתערב וא"א להפריד שוב נתבטל א"כ יצא לנו מזה מה שנתחדש בזמנינו המאשינין שמה שאפשר להפריד המאשין מפריד ומה שנתערב וא"א להפריד בזה ליכא שום חשש ובטל ודו"ק. והנה במה שהקש' הש"ך על העט"ז שכתב דבכלאים לא שייך ביטול דהמצאות במקומו ל"ש ביטול דא"כ יבש ביבש בשאר איסורים דבטל ל"ש זה וע"כ דאין מקום לטעם זה וא"כ שוב יקשה מ"ש מבב"ח דבטל יבש ביבש וכאן לא בטל. אמנם נראה דבאמת מרוב ל"ק כלל ועט"ז דכל שהוא היתר בהיתר ל"ש ביטול ברוב דל"ש נהפך האיסור להיות היתר ולא שייך לומר על כל חד דזה הוא היתר דהא שניהם היתר ול"ק ליה להעטז רק מבב"ח דהוה מבשא"מ ובטל בששים ושם ל"ש לומר דנהפך להיות היתר וכדומה דששים הטעם שבטל הטעם וא"כ גם כאן כן וע"ז משני העט"ז דשם נתבטל הטעם במציאות וכאן לא נתבטל במציאות. ובזה מיושב קושי' חמורה שהקש' ש"ב נ"ד הרב הה"ג החריף מוה' פנחס ב"ש כ"י דלהעט"ז קשיא הא דהקש' הש"ס בתמור' דף ל"ד ולבטל ברובא והא יש לנו האיסור במציאות ולפמ"ש אתי שפיר דשם איסור בהיתר דשייך נהפך האיסור להיות היתר א"כ בטל במציאות דהוא נעשה היתר ושפיר מקשה דלבטיל ברובא אבל היתר בהיתר ל"ש ביטול ושפיר מקשה הש"ס ולבטיל ברובא וערש"י ושם ודו"ק היטב. והנה אחר איזה שבועות נשלח לידי הגהות כת"י על ארבע טורים מהגאון הקדוש מוהר"ח צנזיר ז"ל אשר הי' בגנזי הגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל מבראד ומצאתי בטור סי' רצ"ט שכתב הגאון ז"ל על דברת הרמב"ם ז"ל שמביא הטור שצורת הכל צורת צמר כתב הוא בזה"ל מה נמרצו אמרות טהורות דהו"ל דומיא דבב"ח דבטעמא תליא מלתא ה"ה דבמראית עין תלוי דומיא דכלאי זרעים וכל שנשתנה ממראיתו אין כאן כלאים ערבוביא ומה"ט גם בצ"ג וצ"פ כל שניכר איסור אסור אף דל"ש בי' חענ"נ כמ"ש הרא"ש גבי צו"פ אלא משום דלא אשתני מראיתן ודו"ק עיין בשו"ת הרשב"א סי' רנ"ט דהשואל מדמי לה ג"כ לכלאי זרעים עכ"ל הנה חידש לנו דכל שנשתנה ממראיתו לא שייך כלאים והנה דבריו תמוהים דא"כ הא דאמרו בנדה דף ס"א בגד שאבד בו צמר צובעו משום דצמר ופשתן לא סליק בהדי הדדי ואימר מנתר נתר והרמב"ם כתב הטעם משום דספיקות מדרבנן והרי בלא"ה מותר דכל דלא ניכר במ"ע ל"ש כלאים ובאמת שגוף הענין שיהיה איסור כלאים תלוי במ"ע לא מצינו וחזותא לאו מלתא היא בכל איסורין ועיין תוס' סוטה דף ט"ז ע"ב ד"ה מביא דכל שממשותו ניכר אף דהוה שינוי בערא' הוה כאילו הוא בעין א"כ גם כאן כל דישנו בעין לא תלוי בשינוי מראה והארכתי בדברי התוס' לענין חזותא ע"ש ועיין פרמ"ג סי' ק"א שהאריך ג"כ בדברי תוס' אלו ונרא' לקיים קצת דברי הגאון ז"ל דבאמת כל שמעשותו כיכר הוה כאילו הוא בעין ולא מועיל שינוי מראה אך שם כיון דאינו רק נימין של צמר ואינן חוטין לא שייך בזה ענין מעשותו ניכר דכל שהם נימין עדן לא מתסרי עד שיהיה שוע טווי ונוז וא"כ אף שנעשו אח"כ שעטנז מ"מ אין ממשותו ניכר כיון דנשתנה מראיתו ולכך חוטין לא בטילי דחוטין הרי ממשותו ניכר והוה כאילו בעין ול"מ מה שנשתנה מראיתו ולכך ל"מ צביעה בלבד דכל שידענו שאבד בו כלאים לא שייך ביטול אף שנשתנה מראיתו רק כל דתלינן שמנתר נתר ושוב מועיל חזותא ורק מה שאנו תולין שמנחר נסח הוא משום דספיקא דרבנן או דל"ש כמבואר לקמן סי' ש"ב ויש לי להאריך בכ"ז ודו"ק היטב:
שם ס"ב ומותר לומר לעכו"ם לזרוע לו וכו' עט"ז מ"ש בזה וכבר קדמו הראב"ד והכ"מ בפ"א מכלאים בזה ע"ש ומ"ש הט"ז בזה וכתב שכ"כ הר"י קורקוס שם אמת שכ"כ הר"י קורקוס והביא ראיה מתוס' ע"ז דף ס"ז אבל אין ראיה דשם כתבו למ"ד אין קנין לעכו"ם אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד יש קנין לעכו"ם ועיין בכ"מ פ"א מתרומות הלכה יו"ד ועיין בחרדים ובחידושי לרמב"ם שם כתבתי בזה באורך וא"כ למה יהיה אסור ואפשר דאזלינן לחומרא וצע"ג. ומ"ש ואסור נקיים עבכ"ט שם ובמלמ"ל שם כתב דבע"ז מבואר דלרבנן דר"ע אין איסור כלל ובמחכ"ת אין ראיה משם דשם מיירי בשדה של עכו"ם וכמ"ש התוס' שם וכמ"ש הר"י קורקוס וכן מצאתי בהדיא בחידושי ריטב"א בע"ז שם ומ"ש הכ"מ שם עוד דרמב"ם פסק דמנכש הוה תולדה דחורש עיין בפ"ח משבת ותמצא דהכ"מ בעצמו כתב להיפך וע"ש בלח"מ וצ"ע וכמדומה שבמ"ח שם הרגיש בזה:
שם סעיף ב' ואסור לקיים וכו'. יש להסתפק לר"ע דס"ל מקיים בכלאים לוקה וס"ל לר"מ דבשביעית אינו אסור כלאים כמ"ש בפ"ז דכלאים משנה ה' משום דאינו מקדש דבר שא"ש ואיך הדין אם זרע כלאים בשביעית והניחו לאחר שביעית דאז חוזר השדה לבעלים והוה שלו ונאסרו אז אי חייב מלקות בשביל שזרע בשביעית ואף דאז לא היה נאסר ולא מקרי כלאים אבל כיון שכעת נעשים כלאים ונאסרין שוב עכ"פ לא גרע ממקיים כלאים דאף שלא עשה מעשה לוקה ומכ"ש כאן דבאמת עשה מעשה רק שאז לא נאסר והרי אותה מעשה הועילה שיהיה אח"כ כלאים ושפיר נחשב למעשה ולפענ"ד נראה ברור דבכה"ג לוקה אף אם נימא דמקיים בכלאים אינו לוקה היינו דוקא שלא עשה מעשה כלל רק שקיימו אבל כאן שעשה מעשה וזרע ניהו דאז לא הוה כלאים כל שאח"כ נעשה כלאים ונאסרו שוב הו"ל למפרע מעשה ובפרט באינו מחוסר רק זמן וזמן ממילא קא אתיא כל עוד שלא לקחו אחרים הפירות ונעשה כלאים הדר הו"ל למפרע כלאים וכן הדעת נוטה וראיה לפענ"ד מהא דכתב הרמב"ם פ"א מחמץ דקנה חמץ בפסח דעובר על ב"י ולוקה ובשו"ת נוב"י מהד"ק חאו"ח האריך בזה דאיך שייך קנין בא"ה והאריך בזה משור הנסקל דלאחר שנגמר דינו אינו במכירה. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דלדידן קי"ל כר"ש ולאחר זמנו אינו רק דרבנן ומה"ת מותר החמץ א"כ שוב גם קנינו קנין דהא ראוי לאחר זמנו ואף שמה"ד מחוייב לבערו מ"מ כל שיעביר ע"ז יהיה מקרי שלו שוב הו"ל קניינו קנין וממילא הרי עשה מעשה ולוקה ול"ד שור הנסקל דיהיה אסור לעולם כל שנגמר דינו משא"כ כאן וז"ב ולפ"ז ה"ה בנ"ד בודאי מהראוי שילקה דנחשב כשלו למפרע ועיין בשיטה מקובצת ב"ק דף ל"ג בהקדישו ניזק שכתב דכל שעתיד לבא לרשותו מקרי ברשותי' אף טרם שבא לרשותו ע"ש וה"ה בזה ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף במה שהבאתי לעיל קושיא של הגאון מוה' נתן ז"ל אבד"ק פאטיק וטיסמניטץ וכעת בשנת תרכ"ה כ"ח למב"י ראיתי בספר נודע בשערים מהד"ת חלק או"ח סי' כ' שהקש' לו כן וע"ש בהא דמוקי המשנה במכות כ"א כר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה והרי לר"ע כל שהוא שביעית ל"ש כלאים כלל ולפמ"ש א"ש דניהו דא"י לקדש בשביעית אבל מ"מ שפיר לקי כיון שעשה מעשה ואף דכעת אינו אסור מ"מ אח"כ יהיה אסור ואינו מחוסר מעשה וזמן ממילא קאתי ובפרט לר"ע דס"ל מקיים כלאים לוקה דבודאי לקי ודו"ק היטב. ואף דכתבו התוס' בע"ז דף ס"ח דגם ר"ע אית ליה לאו שאב"מ אין לוקין עליו ומקיים בכלאים היינו שגידר גדר סביב מ"מ כאן שבאמת עשה מעשה רק שכעת אינו כלאים וכיון שמחשבתו היה לקיים לאחר שביעית א"כ הוה כעושה מעשה שמחשבתו עושה מעשה ועדיף מהא דעוקר בכלאים שכתבו התוס' שם דמחשבתו במה שעוקר אח"כ משוי ליה מעשה מכ"ש כאן שמקיימו אחר כך ודו"ק היטב כי הוא נכון מאד. ובמ"ש למעלה לענין חמץ בפסח כיון דיש לו היתר לאח"פ לר"ש שוב מקרי קנינו קנין מצאתי כעת ראיה ברורה מהא דאמרו בתוספתא פ"ז דפטר חמור אעפ"י שאסור בהנאה יש לו היתר לאחר זמן ע"ש בהגהות הגאון מג"א על התוספתא שם ומבואר שם דגנב חייב בזה וקרינן וגונב מבית האיש א"כ הרי שם מחוסר פדייה ואפ"ה חייב מכ"ש במחוסר זמן גרידא וז"ב ודו"ק:
שם סכ"ח היתה שורה של דלעת זרועה אפי' דלעת יחידית. כן הוא לשון הרמב"ם פ"ד מכלאים ה"ג ונשאלתי שדברי המחבר סותרין זא"ז שבסעיף כ' והוא ג"כ דברי הרמב"ם פ"ג הלכה י"ג שם מבואר דבשורה של ירק אינו מרחיק רק ששה טפחים בלבד והנה עיינתי בכ"מ פ"ד ה"ג שם וראיתי שכתב הגירסא היתה שדה של דלעת והדבר ברור דגרס ברמב"ם במקום שכתוב לפנינו שורה הוא גרס שדה וא"כ הדבר פשוט דבשדה צריך להרחיק רובע ובשורה סגי בששה טפחים כמבואר בסעיף י"ח י"ט כאן וכן הוא ברמב"ם פי"ג ה"ב שם ולפ"ז צ"ל דשורה גרע מדלעת יחידית דבדלעת יחידית צריך להרחיק ברובע דהענפים מתפשטים טפי ואין פיכר בכ"ב כמו בשורה ודלעת יחידית יש לו דין שדה כלה אם הי' מדלעת וכ"כ הר"ש בפ"ג דכלאים משנה ז' ומ"ש במשנה דלעת בירק כירק ובתבואה בית רובע היינו בין שהיתה שדה כלה מדלעת בשדה תבואה ובין שהיתה דלעת יחידית בשדה של תבואה אבל בשורה דלעת גרע מזה וכמ"ש ועיין בברטנורא שם ומ"ש בפירוש המשנה ואם רצה לטעת שורה של דלעת לצד שדה של תבואה צ"ל שדה של דלעת וכן הוא בפירוש המשנ' שנדפס בווילנא הוגה וכ' שדה ומ"ש שורה הוסבר בשני חצאי לבנה וכן הוא הנכון ובזה יבא הכל על נכון ודו"ק: