דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות כלאי הכרם
סימן רצה
ס"א כלאי אילנות הרי הם בכלל וכו'. עיין דרישה שרצה לחדש דאף זריעה בב' אילנות משני מינים אסור בח"ל מן התור' ודבריו תמוהין כמ"ש הט"ז כאן ס"ק א' ואף לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד מותר כמ"ש הרמב"ם בפ"א מכלאים הלכה וא"ו וכמ"ש כאן ס"ג ועיין בט"ז שם וכל דבריו נכונים והש"ך כ' בשם הב"ח ואחרונים דמ"ש הטור דוקא בח"ל אין אסור זרעים וזרע אילן ומשמע דבא"י אסור היינו משום כלאי זרעים וכ"כ הדריש' והדברים תמוהים דאם משום כלאי זרעים הכוונ' א"כ למה לי זרע אילן ת"ל משום זרעים לבדם ובאמת הכ"מ נשמר מזה בהלכ' וא"ו וכתב דכוונת הרמב"ם היינו שיקח אחד מן הזרעים וזרע אילן אבל שתי זרעים אף בלא זרע אילן אסור בא"י משים כלאי זרעים ומהתימ' על השיך אחרי כי ראה דברי הרמב"ם והכ"מ אמאי לא דחה דברי הדריש' מזה ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאף דבאילן לא נאסר זריע' רק הרכב' היינו משום דבאילן לא שייך זריע' ובזריע' אינו מתקיים בהרכב' אבל אם זרע שתי מיני זרעים עם זרע אילן אפשר מגו דחשוב זריעה לענין זרעים ואסור משום כלאי זרעים אפשר דחשיב גם לענין אילן כלאים אף דל"ש זרעים לגבייהו וכעין דאמרו בכמה מקומות מיגו דחשוב דופן וכו' וע' בהגמ"ר פ"ק דחולין דמגו דחשוב קשר לענין תפילין חשוב נמי קשר לשבת ע"ש. ובזה מיושב היטב השגת הראב"ד בה"ו שם דבירושלמי משמע דגם בזרעים עם זרע אילן חשוב כלאים. ולפמ"ש אתי שפיר דשם לפי פירושו דלפת וצנון חשוב כלאים לענין כלאי זרעים שוב ממילא חשוב כלאים לענין כלאי אילן ג"כ ורבינו דמיירי בזרע אחת עם זרע אילן שפיר כתב דמותר ולרבינו דלא חשוב כלאים ע"כ פירוש הירושלמי כמ"ש הכ"מ דמשום הרכבה היא. ובזה היה מיושב דברי הטור כמין חומר שהטור שכתב זרעוני אילנות עם זרעוני שדה דמשמע דאיירי אף בכלאי זרעים שכתב זרעוני שדה לכך נקט דוקא ח"ל דבזה מותר משום כלאי זרעים ומכ"ש משום כלאי אילן ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי משנה מפורשת במנחות דף פ"ה ע"ב דאמרו אין מביאין לא מבית הזבלים וכו' ולא מה שנזרע ביניהם פירש"י מן הזיתים שנזרעו זרעים ביניהם לפי שהזרעים מכחישים את האילנות. הרי בהדיא דעכ"פ מותר לזרע אצל אילנות של זיתים וא"כ עכ"פ בח"ל ודאי מותר וגם שם משמע דהי' מביאין מא"י שכן אמרו כל הארצות היו כשרים אלא מכאן היו מביאים והרי בא"י אסור לזרע זרעים עם זרע אילן ועכ"פ אינו מצוה מן המובחר להיות מביאין מהם מנחות וע"כ דמותר וצע"ג. אך לולא שמסתפינא הייתי אומר דהנה נודע מה שהמציאו בזמנינו שיש שמן הנקרא ריפס אייל ויש שם איזה גרעין הנשאר שם וחקרו שמזה יוכל להיות (חסר) עכ"פ זרע מוציאין משם ולזה אמר שבשמן זית למנחות לא מביאין מזה שנזרע ביניהם שזה מכחיש להשמן כנלפענ"ד. אך אי קשיא הא קשיא דלפמ"ש הכ"מ פ"א מכלאים דהא דשרי לזרוע זרעים וזרע אילן דוקא בשאר אילנות ולא בשל גפן והביא כן בשם הירושלמי בכלאים דהזורע מן החרצנים לוקה ארבעים וא"כ איך אמר בדף פ"ו ע"ב לענין יין דאין מביאין ממה שנזרע ביניהם והא בגפן בודאי פסול דהו"ל כלאים וגם שם היה המצוה מא"י וצע"ג וגם אפשר דבגפן אסור אף בח"ל וצ"ע בכ"מ ועיין דף פ"ה ע"א במשנה ולא מבית אילן ופירש"י משדה שיש בו אילנות לפי שהאילנות עושין לה צל ואין התבואה גדילה יפה ע"ש א"כ שפיר יש לומר דמיירי שרחוק בשיעור יניקה וא"כ ודאי לא שייך להאילן ורק שעושה לה צל אבל כאן דמבואר שנזרע ביניהם וע"כ באינו רחוק שיעור יניקה דאל"כ ל"ש שיכחיש האילן וא"כ קשה דהוה כלאי זרעים וצ"ע:
שם ס"ז ומותר ליקח ענף מהמורכב ולנטעו במקום אחר. כ"כ הרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו ומקורו מהירושלמי ובהגהות מחנה אפרים על הרמב"ם ראיתי שהקש' דהא כתב לעיל דאסור לקיים כלאים ומהירושלמי אין ראי' דאיירי בשל גוי והנה היה לו לתמוה על הש"ע כאן דכתב בסעיף הלז דאסור לקיים כלאים ואח"כ כתב דמותר ליקח ענף וכו' והם סותרים זא"ז ומ"ש דהירושלמי מיירי בגוי במחכת"ה המעיין בירושלמי יראה דמיירי כשהם כלאים ואפ"ה אמר דמותר ליקח יחור וגם מה קמ"ל בזה הירושלמי וע"כ נראה דהדברים פשוטים דבשלמא הכלאים בעצמם כשהם בעין אסרה התורה לקיים אבל היחור של כלאים כל שנוטע בארץ אף שמוציא מכחו פירות ז"א מקרי כלאים שאינו רק כמו גידולים ואף דבצל שנטע בכרם ונעקר הכרם ואח"כ צמחו בצלים מן העיקר הנטוע אף שרבו על העיקר במאתים אסור כדאמרו בנדרים דף כ"ז ובטוש"ע סי' רצ"ו סי"ח היינו דוקא כשצמחו מן העיקר אבל היחור שנוטע במקום אחר מה שנצמח אח"כ אינו מן העיקר ופשיטא דמותר כנלפענ"ד ברור ועיין בשו"ת חתם סופר סי' רפ"ח דבזמן הזה הקונים גנות ופרדסים מהעכו"ם ויש בהם כלאים אם מותר לקיימם פלפל הרבה בזה וכבר קדמו ברוב דבריו בשו"ת כנסת יחזקאל סי' צ"ט יעו"ש ודו"ק:
סימן רצו
ס"ד קידש גפנו וכו'. הנה בתשוב' בסוגיא דרבוצה הארכתי הרבה בענין אדם אוסר דשא"ש ובישוב דברי הרמב"ם כאן אמנם כעת על של עתה באתי מה שראיתי בספר נדפס מחדש להגאון מוהר"ץ מבאקשעוויטץ זלה"ה בעהמ"ח ספר גאון צבי סי' שפ"ה האריך להקשות על המחבר פה דנמשך אחר הרמב"ם והוא נגד סוגיא דמנחות דף ט"ו ע"ב דמסיק שם דדוקא בדרבנן הוא דאמרינן דלדידיה קנסו רבנן לאחריני לא אבל בחמשת מינים וקנבוס ולוף אסור אף של חבירו ול"מ לפמ"ש התוס' במנחות דסוגיא דהתם כר"י ור"ש ואינהו נמי לא מיירי אלא בתבואה שאינו מחמשת המינים א"כ מבואר דבתבואה מחמשת מינים כ"ע ויודו דאסור אלא אף לפמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ג ע"א דברייתא דמנחות פליגא אר"י דס"ל דא"א אוסר דבר שא"ש עכ"פ מסקי דבדאורייתא קי"ל דאוסר אף של חבירו ע"ש שהאריך הרבה בזה. ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך להבין הא דאמר הש"ס במנחות שם מה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא תאסר והדבר תמוה דבשלמא בתודה שפיר נקרא התודה המפגל דהלחם אינו מפגל התודה אבל כאן דכלאים אסרה תורה וכל אחד בפ"ע שרי וא"כ מפני מה נקרא זה האוסר דהיינו הגפנים והא כשם דהגפנים באים לאסור התבוא' כמו כן הזרעים באים לאסור הגפנים וא"כ אין התחלה להק"ו כלל וע"כ צ"ל דמש"ה נקרא הגפנים האוסר לפי שהגפנים יכולים לאסור לפי שהתבואה שלו יכול לאסור עצמו אבל התבוא' א"י לאסור הגפנים משום דא"א אוסר דבר שא"ש וא"כ ממילא עכ"פ ל"ש ק"ו דהבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא תאסר שהרי לכך א"י לאסור משום שא"ש אבל הגפנים לכך יכולין לאסור לפי שהזרעים הם שלו ולכך אינו נאסר הגפן לפי שא"ש והיא קושיא גדולה לדעתי וצ"ל בדוחק דהש"ס אזיל שם כיון דכתיב לא תזרע כרמך כלאים א"כ הקפיד' התורה על הכרם ולכך נקרא הכרם האוסר ושפיר שייך הק"ו וע"ז מסיק דמן התורה באמת אינו אסור רק קנבוס ולוף ושאר זרעים מדרבנן אסור וא"כ מדרבנן שפיר יש לומר דבדידיה קנסוהו ולא של אחר ולפ"ז זהו באמת אינו רק לפי מה דס"ד שם אבל לדידן דכלאי זרעים אין הקפדה על הכרם או על הזרעים דכל חדא בפ"ע שרי ובהתחברם יחד אסור וא"כ ממילא אין התחל' לק"ו כלל וכמ"ש. ובאמת שלפ"ז צריך להבין דברת התוס' בהערל דף פ"ג ד"ה ר"י שכתבו דסוגיא דמנחות הוה דלא כר"י דא"כ כיון דס"ל במנחות שם כר"מ דאוסר בכלאים דבר שח"ש א"כ אין התחלה לק"ו דלמה נקרא הגפנים האוסרין ודלמא התבוא' האוסר וא"ל דבאמת הגפנים אינם נאסרים דא"כ יקשה בפשיטות למה נאסרו הזרעים ולא הגפנים אבל הק"ו אין לו מקום וגם יש לומר דרבא ס"ל דאא"א דבר שא"ש ולכך הזרעים נאסרים ולא הגפנים אבל הק"ו אין לו מקום כלל וצ"ל בדוחק דבאמת כל הטעם דר"מ ס"ל דקידש מפרש בירושלמי בכלאים והובא בר"ש פ"ז שם דת"ק ס"ל כרמך מכ"מ וא"כ חזינן דעל הכרם הקפיד' תורה ולפ"ז לדידן דקיי"ל דא"א אוסר דבר שא"ש ומה"ט פסק רבינו דלא כרב וכמ"ש בתשוב' בסוגיא דרבוצה באורך וא"כ לכך גם בתבוא' דאורייתא רק מה שהוא שלו נאסר ולא של חבירו וז"ב ולא אכחד קושט דברי אמת שמ"ש בכוונת הש"ס בק"ו הוא דוחק גדול ובפרט לשיטת התוס' ביבמות דהש"ס אזל דאדם יכול לאסור א"כ היה לו להקשות למה יאסור את הזרעים ולא הגפנים ומ"ש דעל הכרם הקפיד' תורה מלבד שהוא דחוק אף גם דבירושלמי מרבינן מדכתיב כלאים מ"מ וא"כ אדרבא כרמך משמע דוקא כרמו ולא של אחר ורק מכלאים דרשינן וזה קאי גם על זרעים וע"כ נראה דבאמת בהס"ד ס"ל דגזירת הכתוב הוא שהגפנים יוכלו לאסור ולא הזרעים וא"כ שפיר הק"ו דמה שבא לאסור אינו אוסר וע"ז מסיק דכיון דאינו רק דרבנן בדבר שאינו שלו לא קנסו וא"כ שיטת התוס' בהערל אתי שפיר אבל שיטתם במנחות דהסוגיא אזיל למ"ד דאינו אוסר א"כ אין לו מקום לקושיא דלכך הגפנים אוסרים דיכולים לאסור משום דהזרעים שלו וצ"ל בדוחק דבאמת כיון שהגפנים יכולין לאסור נקראים הם האוסר ושפיר פריך דעכ"פ נימא ק"ו האוסר אינו נאסר וזה דחוק וע"כ שיטת התוס' בהערל מרווח טפי וכמ"ש. ולפ"ז ממילא אתיא שפיר לדידן דקיי"ל דא"א אוסר דבר שאינו שלו וא"כ אין מקום לקושיא כלל וכמ"ש ודו"ק. שוב ראיתי בר"ש פ"ז דכלאים משנה ה' שהביא דברי הירושלמי וכתב דר"א לשיטתו דס"ל ק"ו בכה"ג במנחות משמע דרק ר"א לשיטתו אבל אנן בדידן לא קי"ל דאמרינן ק"ו כהאי ואתי שפיר דברי הרמב"ם והש"ע בפשיטות וזכורני שבשנות אליהו להגאון הקדוש מווילנא זלה"ה האריך בש"ס במנחות הנ"ל ע"ד הפלפול חריף ואינו כעת לפני ובאמת שצ"ע לשיטת התוס' במנחות דאתיא כר"י דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ למה אצטריך הש"ס להביא ברייתא דסעדר ולא הקשה מר"י ור"ש גופא במשנה דכלאים דס"ל דאא"א דשא"ש ולדידהו עכ"פ שלו נאסר כדאמר בירושלמי בכלאים שם דהכל מודים בענבים שאוסר ולא אמרינן ק"ו וצ"ל דכיון דבברייתא מפורש הדבר דהתירו הגפנים והזרעים אסרו לכך הביאו הברייתא אבל שיטת התוס' ביבמות ניחא דשם אזלינן שלא בשיטת ר"י ור"ש ודו"ק. ולכאורה רציתי לומר ע"ד הפלפול בכוונת הש"ס בק"ו דהרי אנן קיי"ל דכלאי זרעים בטלין ברוב ועיין בסי' רצ"ז סעיף וא"ו זיי"ן בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רנ"ט וכפי הנרא' גם בכלאי הכרם הוא כן כל שיש רוב מותר וצ"ע בזה בנדרים דף נ"ט גבי גידולי היתר מעלין את האיסור ולפ"ז אם נימא דבטלין ברוב א"כ מסתמא כשזורע בכרם א"כ הכרם הוא הרוב ושפיר הגפנים האוסרים והזרעים הנאסרים שזה הרוב ואף אם נימא דלא בטל כל שהוסיף במאתים עכ"פ הגפנים נקראים האוסרים שהם הרוב ושפיר הק"ו וז"ב. ובזה הנה מקום אתי ליישב מה דבירושלמי מקרי הזרעים האוסרים דשם מיירי במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו א"כ התבואה היא הרוב ובזה אתי שפיר מה דאמרו מה פליגו במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו אבל המסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו הכל מודים שהאוסר נאסר והיא תמוה דמ"ש והר"ש פירש דשם עביד מעשה שסיכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו ואינו מובן לפ"ז דגם להיפך עשה מעשה וכפי הנראה דס"ל דבמעשה ודאי יכול לאסור דבר שאינו שלו וצ"ע בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר תלוי במה שיש רוב כנגד חבירו ודו"ק אבל מ"ש בראשונ' היא עיקר:
והנה מדי דברי זכור אזכור מה ששאלני הרב המאוה"ג מו"ה נתן אשכנזי אבד"ק פאטיק בהא דאמרו במכות דף כ"א אי לאו דקלסך גברא רבא הוה אמרי' מתניתין ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה וע"ז הקשה דלר"ע חסר ליה לאו דשביעית דהרי ר"ע התיר בזרע כרמו כלאים בשביעית כמו שהעיד ר"י משמו בפ"ז מכלאים משנה ד' ה' ומטעם דבעינן לא תזרע כרמך כלאים והרי בשמיטה היא הפקר ואינו כרמך וא"כ איך חייב משום שביעית והשבתי לו בזה דבאמת צ"ב דאיך מתיר ר"ע משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והא במעשה רבה אוסר ולדעת רבים מפוסקים הוא ד"ת וא"כ הא יכול לאסור. וצ"ל דלא חשוב מעשה רבה דכל שלא נלקט מה מעשה מקרי במה שסיכך גפנו ע"ג התבואה וכדומה ובמעשה זוטא לכ"ע אינו אוסר ולפ"ז לר"ע דס"ל דהמקיים כלאים לוקה והיינו דחשוב מעשה רבה עד שלוק' עי"ז ממילא יכול לאסור אך לפ"ז קשה גם שם הא זרע בכרם ולר"ע דחייב חשיב מעשה רבה אך לפענ"ד היה נרא' דבר חדש דלר"ע לשיטתו דס"ל ספיחין אסורין מה"ת א"כ בזה ניהו דאסור בשביעית אבל ל"ש בזה לומר דאא"א דשא"ש דניהו דהספיחין אסורין אבל מ"מ הארץ שלו מה שגדל בספיחין גם בזה צ"ע:
שוב ראיתי בשעה"מ פ"ד משמיטה שכ' דאף לר"ע דספיחין אסורין היינו דוקא באכיל' אבל בהנא' מותרין לפ"ז שוב משכחת לה שיעבור על לאו דשביעית בשביל כלאים כגון שחפה בכלאים של ספיחין דאז אסור לר"ע מן התור' ולוקה דכיון דמותר בהנאה שלו הוא ושוב אסור לקיים הכלאים דכרגק קרינן בי' דעכ"פ מותר בהנא' ומשום שביעית אסור דספיחים ג"כ אסור עכ"פ באכיל' ושבת' הארץ קרינן בי' אבל התם דאמר דזרע כרמו כלאים וא"כ הי' זריע' גמור' לא ספיחים בזה כיון דאסור בהנא' לא קרינן בי' כרמך וז"ב ודו"ק. והנה לכאור' קשה לי בהא דאמרו בחולין שם דאף למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באית לי' שותפות בגווה אוסר וא"כ כאן במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו הא שלו נאסר וא"כ ניהו דשל חבירו לא נאסר דס"ל לר"י דא"א אוסר דבר שא"ש מ"מ כיון שע"י כרמו נאסר גם של חבירו והיניקות מתערבין הו"ל כאית לי' שותפות בגווה דכל הטעם דשותפות הוא מתוך דשלו נאסר נאסר גם של חבירו וה"ה בזה. ואולי יש לחלק דשם הא באמת שכשך בידו לע"ז רק דדבר שא"ש לא שמיה תקרובת ע"ז אבל בשלו כיון דא"א לבטל המעש' א"כ שלו ודאי נאסר וכיון דחל שם תקרובת ע"ז נאסר גם חלק חבירו משא"כ כאן דשל חבירו לא נאסר דכתיב כרמך או דלא ניחא לי' לאסור של חבירו וא"כ אף דשלו נאסר אבל של חבירו לא נאסר ועיין ברש"י ובזה מיושב גם הך דכלאים פרק שני משנה ז' דר"י אמר דמותר לסמוך בתלם של פשתן וכמ"ש בירושלמי שם והובא בר"ש שם ודו"ק. ולכאורה רציתי לומר דבאמת הקשו האחרונים בהך דאית ליה שותפות בגווה דנימא ברירה למ"ד ברירה וא"כ לא יאסר של חבירו וכתבו דבלח בלח לא שייך ברירה דהרי נתערב בכל וכ"כ שארי הגאון ז"ל במקור חיים סי' תמ"ח ובתשוב' הארכתי בזה וא"כ לפ"ז כאן אף דר"ש ור' יוסי ס"ל אין ברירה כדאמרו בעירובין דף ל"ז מ"מ כיון דהך דמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו מיירי בתבואה שאינה מחמשת המינים דאינו רק מדרבנן כמ"ש התוס' במנחות שם ד"ה והתירו וא"כ בדרבנן אמרינן ברירה ורק שלו נאסר ולא של חבירו. ובזה מיושב היטב הקושיא שהקש' הגאון צבי הנ"ל דבש"ס אמרו שם דדוקא בדרבנן שלו קנסו ולא בשל חבירו אבל בדאורייתא אסרינן גם של חבירו הרי דבדאורייתא קי"ל דאוסר דבר שא"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבדאורייתא כיון דאין ברירה שוב נאסר של חבירו מטעם דאית ליה שותפות. אמנם צ"ע כיון דהיניקות של הכלאים נתערבו אפשר דהוה כמו לח בלח מיהו כיון דגוף הכרם לא נאסר וזה ניכר בפ"ע גם היניקה שלה לא תאסר וז"ב ודו"ק:
אחר כמה שנים מצאתי בבדק הבית בבית ראשון שער ראשון דף ט' דפוס ווין דלכך מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת התבואה ביאוש משום דהאוסר שייך במלתא וחשיבי תרווייהו כשותפין ומאן דמתיר ס"ל דכלאים לא מתסר רק בדניחא ליה ובעינן ניחא ליה לכלהו בעלים ע"ש ראו עיני ושמחו דזכיתי לכוין שיטת הרא"ה דבכלאים הו"ל כשותפות. ובזה נראה לפענ"ד מה דנחלקו הסוגיות במנחות וביבמות וכמ"ש התוס' במנחות דף ק"א שם וביבמות פ"ג ולפמ"ש י"ל דק"ל הך קושיא דהא הו"ל שותפות ומ"ש הרא"ה דבעי שיהי' ניחא לכולם ולפ"ז שם דאסרו הזרעים שוב הוה כאית לי' שותפות בגווה וא"כ אם הי' נאסר מדאוריית' היו נאסרים גם הגפנים דהו"ל כשותפות רק דגם הזרעים לא נאסרו רק מדרבנן משום קנס וא"כ האי דעביד איסורא קנסוהו רבנן אבל ביבמות ס"ל דבעינן ניחא להו לכלהו בעלים וא"כ אף דזרעים נאסרו מה"ת מ"מ של חבירו לא נאסר וז"ב. ובזה מיושב דברי הרמב"ם והש"ע שפסק דגם בשל תורה לא נאסר של חבירו ומיושב קושית הגאון צבי ז"ל הנ"ל והנה שאלני אחד מהתלמידים בהא דאמרו והא מנסך דאורייתא וקא קנס ר"מ ומה קושיא הא אם נימא דלצעורי קמכוין א"כ ע"כ מיירי בישראל מומר כדאמרו בחולין דף מ"א לשיטת התוס' וא"כ בודאי קנסו דמומר בודאי לא יזהר. והשבתי דלק"מ דכיון דאמרו שם דאם קיבל התראה אין לך מומר גדול מזה וא"כ שייך למקנס שוגג דבשוגג דלא שייך לצעורי שוב לא הוה מומר ולא נאסר ולכך בשוגג ה"א דפטור דהא לא קיבל התראה ולמה יתחייב כלל דממנ"פ בשוגג פטור ורק דקנסו שוגג אטו מזיד והרי בדאורייתא ל"ח. אך לפ"ז צ"ב מה משני הש"ס משום חומרא דעכו"ם קנס והא במזיד בודאי לא יאסר דדוקא במומר אוסר ומה"ת לחוש שיקבל התראה ויהיה מומר מיהו יש לומר דמ"מ משום חומרא דעכו"ם קנסינן ובשוגג דלא נעשה מומר שוב קנסינן אבל בהס"ד שפיר מקשה דלמה נקנות בשוגג דבשוגג אף דלא שייך לצעורי מ"מ בשוגג הוה היזק שאינו ניכר וא"ל דקנסו שוגג אטו מזיד דזה אינו דמה"ת לחוש למזיד ושיקבל התראה ויתיר עצמו למיתה וכל שלא יתיר עצמו למיתה שוב לא יוכל לאסור כלל ודו"ק היטב אחר כמה שנים בשנת תרכ"ו בעשרה בטבת כתבתי בזה תשובה ארוכ' להרב הגדול מוה' שמואל גלינעצר אבד"ק ווישנע והרבה דברים כתבתי בזה מה שיש סתירה לכאן ובהרבה דברים יש סיוע ומשנה לא זזה ממקומה: