אור ברסלב

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות ערלה

סימן רצד

ס"א אסורים בהנאה לעולם. כתב הב"י בקידושין דף ג' יליף דאין לה פדיון וז"ש לעולם דאין לו פדיון כמו נטע רבעי ולא נמצא בקידושין שם רק דאסור' בהנא' אבל פדיון מבואר בתורה דבשנה הרביעית מותר לפדות ועיין בפסחים דף מ"ד ובקידושין דף ל"ח וה"ס לערב' בשתים ובתוס' שם ושם ובחולין דף ק"כ ודו"ק. והנה לא נתבאר בכאן הדין דסמדר או בוסר מה משפטו לענין ערלה ובערל' פ"ק מבואר דר"י אוסר בסמדר וכתבו הרמב"ם הרע"ב דהסמדר היינו הפרח שממנו יהי' הפרי אבל בבוסר כ"ע מודו שהוא פרי. והנה לענין סמדר מבואר בקידושין דף נ"ד כגון שנתנו לו כשהוא סמדר ולא כר"י וראיתי ברמב"ם פ"ט ממעשר שני דאינו כקנה במתנ' אלא א"כ נתנו בוסר והכ"מ תמה דבש"ס אמרו סמדר ומשמע דבוסר גדול מסמדר וא"ל דבוסר ג"כ אינו פרי והוה כסמדר שהרי כשהגיע לכפול הלבן מברך בפה"א עכ"ל ע"ש והתוי"ט בפ"ה ממעשר שני משנה ה' כתב להסתפק אם מיירי רבינו בבוסר שלא הגיע לכפול הלבן או אפשר אף בהגיע לכפול הלבן דכל שלא הגיע לעונת המעשרות יוכל לתנו במתנה אף שמקרי פרי לגבי ברכה מ"מ לא הגיע לעונת המעשרות כמ"ש הרמב"ם פ"ב ממעשר ולכך יוכל ליתן במתנ'. ונוראות נפלאתי פל הכ"מ שנרא' שכתב כמסתפק אי בוסר גדול מסמדר וכתב דאפשר דבוסר ג"כ אינו פרי רק מדהוה פרי לגבי ברכה הוה פרי לענין ערלה והתוס' יו"ט כתב דיש לחלק דאף דהוה פירי לענין ברכה לא הוה פרי לענין ערלה והדבר מבואר בפסחים בדף נ"ג דאמר ר"א הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן מאן שמעת לי' דאמר בוסר אין סמדר לא רבנן וכו' הרי מבואר דגם רבנן מודו בבוסר ומהתימה איך נעלם מעיניהם הטהורות זאת וא"כ יותר מכפול הלבן פשיטא דמקרי פרי דבוסר היינו גרוע היינו פול. והנרא' בזה דלענין רבעי גם בוסר לא מקרי פרי דהרי אמרו פרי אתה פודה ואי אתה פודה בוסר ולא פגין הרי דגם בוסר א"צ לפדות וא"כ שוב יכול ליתן לו במתנ' ורק לענין שביעית אמרו דבוסר אין סמדר לא דשם הטעם משום לאכל' ולא להפסד וא"כ כל שהוא בוסר כבר נגמר ואינו מפסידו אבל במה דבעי פרי גם בוסר לא מקרי פרי והא דאמר בש"ס סמדר הוא לאו דוקא ואף בוסר רשאי לתנו לו במתנה כנלפענ"ד. והנה בפ"ב ממעשר ה"ג כתב הרמב"ם פירות שאינן ראויין לאכיל' עקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהי' פרי והכ"מ רשם פירות שאינן ראוין וכו' עד הרי אלו חייבין במעשר משנה בריש מעשרות וחפשתי ולא מצאתי בפ"ק דמעשרות דין דבוסר וגם לא ידעתי הפירוש אי בוסר הוה פרי בפ"ע דנקרא בוסר או בוסר היינו פרי שלא נגמר ועיין בברכות דף ל"ו בתוס' ורא"ש ובטוש"ע או"ח סי' ר"ב לענין ברכה על הבוסר ומצאתי בתוס' סוכה דף ל"א ע"ב ד"ה שיעור דהביאו ירושלמי פ"ק דמעשרות תני אתרוג הבוסר ר"ע אומר פרי וחכ"א אינו פרי ואולי לזה כוון הרמב"ם ועיין בתוס' שם שכתבו לחלק דפרי שסופו לגדל יותר מקרי בוסר אף שהוא יותר מכביצ' כיון דסופו לגדל גדול הרבה ע"כ מקרי בוסר וא"כ ז"ש רבינו דדברים שאינם ראוים לאכול קטנים כגון הבוסר וכיוצא בו אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל. ומ"מ פשטת הלשון משמע דרבינו כוון בבוסר בפרי שנקרא בוסר וצ"ע ועכ"פ התוי"ט בפ"ה ממעשר שני שנסתייע מדברי רמב"ם אלו כנרא' שערב בוסר בבוסר שבוסר שברמב"ם הוא הפרי בעצמו שנקרא בוסר ובוסר דמיירי הרמב"ם בפ"ט ממעשר שני מיירי בפרי שלא נגמר עדיין ועודנו בוסר גומל וצ"ע שעדן לא נתחוור לי בזה. ועכ"פ יש לומר דמזה הוציא הרמב"ם דינו שכתב דנובלות היינו מין פרי שלא נגמר בשולו והיינו תמרי זיקא שפירש הרמב"ם דהיינו שנשרו מן האילן קודם שנגמרו ועיין בש"ך כאן ס"ק וא"ו ובשו"ת זקני בעל שער אפרים סי' כ"ג ועיין מגן גבורים סי' ר"ב ס"ק וא"ו שם מבואר באורך והיינו כיון דלא נגמר הפרי נקרא בוסר. איברא דלפ"ז עכ"פ מהראוי לפטור מרבעי והרמב"ם מחייב אף ברבעי. וצ"ל כיון דנשרו מן האילן קודם שנגמרו א"כ אינו נקרא בוסר דהא הי' ראוי שיגדל רק שקרה מקרה שנשרו הרוח. ומ"מ צ"ע דהא עכ"פ עדן לא נגמר הפירי מיהו לפמ"ש הר"ש דיכולין לגמור אף לאח"כ כשיכניסו בעפר ויתבשלו א"כ שוב שפיר נקרא פרי ויש לי להאריך בזה בסוגיא דברכות דף מ"ם ואכ"מ. ולענין הוורדים אם חייבין בערלה עיין שו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' ל"ז שהעל' דאין לברך ועיין כנה"ג סביב הש"ע ואני מצאתי בחידושי ריטב"א בסוכה דף ל"ה גבי פלפלין חייבין בערל' שהקשה למה לי קרא ולמה גרע משאר אילנות ומ"ש רש"י בשביל שהם עצים קטנים דחה דערל' לא תלוי באילן גדול ועצי הוורדים הם קטנים ואפ"ה נוהגת בהם ערלה אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפירי כי הפירי הם גרעינים שנעש' באותו עגול בתוך העלין והעלין האלו נקראו וורדין והם שומר לפרי ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין ערלה נוהגת בהם וכללו של דבר כל אילן שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו אילן לענין ערלה ולענין ברכת בפה"ע דבהא כי הדדי נינהו. עוד כתב בשם י"א דהפלפלין אינם כשאר פירי שנעשו באילן אלא נעשין בעץ עצמו כעין אבעבועות ולכך הוצרך ללמדינו שהם פרי שחייבים בערלה אף שאינו באילן כדאיתא בפרק אין מעמידין ע"ש. הנה הארכתי להעתיקו כי ממנו נקח להרבה דינים בערל' וגם מבואר דוורדים שלנו אין חייבין בערלה וכוון למה דאמרו בע"ז דף ל"ה ע"ב דמחלק לר"י בין קטפא דגווזא לקטפא דפרי ולר"א אף בקטפא דגווזא חייב בערלה ועיין נרה דף ח' לענין קטפא פרי ושם חשיב וורד ג"כ דיש להם שביעית ולהריטב"א צ"ל דלגבי שביעית שאני דעכ"פ יש בתוך העלין הפרי וחייבת בשביעית משא"כ לענין ערלה דאינו רק שומר לפרי וכל היכא דאי שקלת להו לא לקי פירא אין ערלה נוהגת בהם ודו"ק. ומ"מ דברי הריטב"א צ"ע ומדברי הרשב"א והראב"ד לא משמע כדבריו ועיין בבדק הבית מ"ש בשם שטה לנדה ולא משמע ג"כ כהריטב"א ועיין מהרי"ט שם משמע ג"כ דלא חילק כן וצ"ע. שוב מצאתי בעצמות יוסף שם בקידושין שהעיר קצת על הכ"מ במקצת מ"ש למעל' שוב מצאתי בספר פאת השלחן הלכות שביעית סי' כ"ה אות י"ז שהאריך בענין בוסר ואין הזמן מסכים לעיין עליו:

והנה בענין פלפלין אם חייבין בערלה הנה בסוכה דף ל"ה אמר ר"ע מנין שהפלפלין חייבין בערלה וכן אמרו ביומא דף פ"א ע"ב ובאמת חפשתי בטוש"ע ולא מצאתי הדין הלז ואמרתי דהטור לשיטתו דגם בעירובין סי' שפ"ו מבואר דהרא"ש ס"ל דאין מערבין בפלפלין אבל הרמב"ם דס"ל דמערבין קשה דלמה השמיטו לענין ערלה ומצאתי במהרמב"ח בתוספת יוה"כ שם ביומא שהרגיש בזה. והנה התוס' האריכו ביומא לפלפל אי תבלין חייבין במעשר ושאל אותי אחד מהתלמידים למה לא הביאו ראיה מפסחים דף מ"ד דשם אמרו הנח לתרומת תבלין דרבנן אלמא דתבלין חייבין מדרבנן. והשבתי דבאמת גוף דברי התוס' צ"ב דהא הש"ס מחלק בין רטיבתא ליבשתא וצ"ל דזה דוקא כשהוא בעין אבל לענין כשנותנין לתוך התבשיל אין חילוק בין יבישתא לרטיבתא וא"כ בהך דמדוכה דמיירי בלי תבשיל א"ב שוב אין חילוק וצ"ע בזה. והנה בשנת כתר"ו ישועה יום ד' לך הקשה אותי הרב מוה' זלמן נ"י נכד בעל חוות דעת במ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת' ובריטב"א ערובין דף כ"ח דפלפלין ל"ח פירי אלא דחשבה התורה לחייבם מדכתיב כל עץ מאכל וע"ז הקשה דא"כ היאך אמרו בסוכה הנ"ל ואימא פלפלין הא בעינן פרי עץ הדר וליכא. והשבתי דל"ק דבאמת ברטיבתא הוה פירי רק דלענין ברכה או ערלה דתלוי על מה שנוטעין אותו שיהי' ראוי לאכילה וא"כ פלפלין שנוטעין כדי לייבשם ולא מקרי פרי ראוי למאכל אף ברטיבתא אבל לענין אתרוג דלא בעי לאכילה מקרי מאכל כל שראוי ברטיבתא אף שאינם נוטעין לכך דמ"מ ברטיבתא מקרי פרי ודו"ק:

שם ס"ד ונשאר עדיין מ"ד יום היינו כר"נ דפסק דהלכ' כר"ש ור"י דשתי שבתות ושלשים וכ"כ בכ"מ בפ"ט ממעשר שני הלכה ח' אלא שהוסיף דסובר רבינו כפירוש תוס' דעל ערלה קאי ודבריו תמוהים דהרי מצד הסברא משמע דאין חילוק בין ערלה לשביעית לענין קליטה וכן משמע מר"ה דף ט' ויו"ד דלמסקנ' דהני שלשים לקליטה ושם מבואר בברייתא דבין לשביעית בין לערלה בעי שלשים וע"כ לא נחלקו רש"י ותוס' רק לענין אי קפדינן על תוספת שביעית וע"ש בדף יו"ד ע"ב בתוס' ד"ה שלשים וכבר תמה בכ"ז בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' פ"ז מוהר"ח מודעי ז"ל מחכמי קושטנטינא והגאון בנוב"י האריך שם ליישב ולפענ"ד נראה דהנה בטורי אבן שם הביא ראיה לשיטת רש"י דעל שביעית קאי דאל"כ יקשה ל"ל מ"ד יום או שלשה ושלשים או שלשים ושלשים הא בהשרשה אמרינן מקצת יום ככלו וא"כ לימא דמקצת יום ככלו ויום הקליטה האחרון עולה לכאן ולכאן וע"ז כתב דע"כ דלתוספת שביעית קאי ותוספת שביעית דין שבת ויו"ט יש לו ולזה צריך שמליל כניסת תוספת שביעית יהיה כבר נקלט שהוא קדוש כמו ליל כניסת שבת ויו"ט אבל אם נימא דלערלה קאי יקשה ע"ש. והנה כבר הבאתי לעיל סי' רצ"ג בשם הנוב"י מהד"ב חלק או"ח סי' פ"ד שהרגיש ג"כ בזה וכתב דלמ"ד שתי שבתות אתי שפיר דכיון דלא תלוי בימים א"כ בעי שתי שבתות שלימות ע"ש וכבר הבאתי שם ראיה ברורה מדברי הת"ה וכן קי"ל לקמן סי' שצ"ה ע"ש ולפ"ז שפיר כתב הכ"מ דמפרש דאערל' קאי דאם נימא כפירוש רש"י דקאי על שביעית א"כ ממילא למ"ד דשלשים ושלשים ע"כ דנשתנ' הדין בין תוספת שביעית לערלה דבתוספת שביעית בעינן שלימים משום קדושה משא"כ בערלה א"כ ממילא גם למ"ד שתי שבתות ניהו דבשביעית אמר שתי שבתות אבל כיון דלא קאי אערלה ממילא דניהו דלענין הקליטה אין חילוק בין שביעית לערלה אבל לענין מקצת יום ככלו ל"ה היה חילוק בין שביעית לערלה דבערלה כיון דתלוי בימים שוב אמרינן מקצת יום ככלו וע"ז כתב הכ"מ דרבינו מפרש דעל ערלה קאי והיינו דכיון דר"נ קאי גם על ערלה ממילא תלוי בשתי שבועות ולא בימים ולא אמרינן ביה מקצת יום ככלו. ובזה אתי שפיר מה דתמוה לי טובא דכפי הבנה הפשוטה בדברי הכ"מ דרבינו מפרש דאערלה קאי כפירוש התוס' היינו לשלול דעת רש"י דעל שביעית קאי לענין תוספת שביעית והדבר תמוה דבפ"ג משמיטה הלכה י"א כתב רבינו דגם לתוספת שביעית אף בזמן הזה צריך מ"ד יום והיינו כר"נ דקיי"ל שתי שבתות ושלשים וכמ"ש הכ"מ ואיך שכח דברי עצמו. ולפמ"ש אתי שפיר דלא בא כאן לשלול דעת רש"י רק דרבינו מפרש כפירוש התוס' דעל ערלה קאי והיינו גם על ערלה וצריך גם בזה שתי שבתות וא"כ לא אמרינן מקצת יום ככלו ודו"ק. ומה שהאריך הנוב"י עוד שם עיין בפ"י בר"ה שם ומ"ש בסי' פ"ח דלכך תוספת שביעית חשוב שנה משום דאל"כ נימא דנטעו בשביעית והוא האריך בזה תמהני דלמה לא הזכיר מש"ס גיטין דף כ"ג ע"ב ונ"ד ע"א דהכל מונין משביעית ע"ש ומשם ראיה ברורה לזה ודו"ק:

ובגוף קושית הט"א והנוב"י דלמה צריך מ"ד יום והא אמרי בפסחים שם דחד מקצת יום ככלו בודאי אמרינן נראה לפענ"ד דבאמת צריך להבין איך שייך לענין קליטה מקצת יום ככלו דבשלמא לענין יום של תורה כגון בנדה וזבה או בפר וכדומה דאמרו בר"ה שם שייך שפיר דיום של תורה גלתה תורה דלא בעי כלו וגם במקצתו די וכמו באבלות וכדומה אבל כאן דקליטה היא דבר טבעי וא"כ אולי לא סגי במקצת יום וצריך כל היום לזה ובדבר טבעי ל"ש דמן התורה מקצת יום ככלו ולא בשביל זה יעתק טבע הארץ ממקומ' וע"כ נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש בסי' רצ"ג דהשרשה קיל מקליטה דהשרשה די כל שנשרש בארץ אף שלא נקלט ולא נאחז יפה ושם הקשו לר"י דס"ל דאף הקליט' סגי בשלשה א"כ ממילא לענין השרשה דניקל יותר ממילא סגי במקצת היום וכן נראה מהט"א שם שהביא דברת הירושלמי ומשמע ג"כ דהשרש' קיל טפי אבל בקליטה באמת לא שייך מקצתו ככלו דמ"מ לא נקלט. ובזה נדחה הרבה דברים מהט"א שם וגם מהנוב"י כאן. איברא דבריה שם אמרו דקסבר ר"מ דיום שלשים עולה לכאן ולכאן וע"כ דגם בקליטה עולה מקצת יום ככלו. וצ"ל דר"מ באמת סבר כן ולא קי"ל כוותי' ובנוב"י מהד"ב שם נדחק בלשון קסבר ר"מ ולפמ"ש א"ש כנלפענ"ד ודו"ק:

שם סעיף ו' פירות רבעי. הנה נחלקו הפוסקים אם רבעי נוהג בשאר אילנות בח"ל או דוקא בכרם לבד ותדר"י ר"פ כיצד מברכין הביאו בשם ר"י הזקן דמה דאמר כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל דוקא במעשר ובערלה דע"ז אמרו בברכות דף ל"ו לענין צלף אבל בשאר מילי לא אמרו כן והיא תימה גדולה דהרי בשבת דף קל"ט אמרו כן לענין כלאי הכרם ומצאתי בשעה"מ פ"ט ממעשר שני נטע רבעי שהרגיש בזה ומהתימה שהוא כתב דהרא"ש הוצרך להביא ראיה מנ"ד דאל"כ היינו אומרים כר"י הזקן הנ"ל והוא תימה דהש"ס שבת לנגדו וא"כ היה לו להביא מדברי הש"ס שבת הנ"ל. אמנם נראה דהנה בהך דאמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל לא ביארו הטעם ולכאורה רציתי לומר משום דהו"ל ספק דרבנן אבל זה אינו דהא בברכות אמרו בפירוש להיפך דאף בערלה דהוא בארץ מן התורה אפ"ה הלכה כמותו בח"ל ע"ש והשעה"מ שם במחכ"ת טעות נזדקר לפניו שכתב דבערלה הו"ל ספיקא דרבנן וז"א (שוב ראיתי שכוונתו דבח"ל ערלה מדרבנן אבל מש"ס משמע כיון שבא"י מדאורייתא מהראוי להחמיר) אך לפענד"נ דהסברא היא כך דאם נימא דערלה אינו נוהג בשל עכו"ם כדעת הרמב"ם א"כ הרי בח"ל הקרקעות משועבדות למס המלך ופטורים משא"כ בא"י דאין קנין לעכו"ם להפקיע וכעין זה כתבו התוס' בקידושין דף ל"ז ע"ב כנלפענ"ד ולפ"ז זהו דוקא בערלה ומעשר אבל נ"ר דיש לו תקנה ע"י פדיון ויכול לפדות את כלם בשו"פ כמ"ש כאן וא"כ אין הפסד בזה ולכך אף בח"ל גזרו ומעתה ל"ק מש"ס שבת הנ"ל דשם הוא כ"כ וכ"כ דינו בשריפה א"כ בזה ודאי מקילין בח"ל וכמ"ש בטעמו. והנה בגוף הדבר שכתבתי דבערלה איכא הפסד הנה באמת במשנה סוף תמורה מבואר דערלה בשריפה אבל בטוש"ע לא מבואר הדין כן וברמב"ם מצאתי הדין בפט"ז ממ"א. אמנם בטוש"ע לא מוזכר הדין כלל ובאמת גם בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק כמבואר פרק שלישי מערלה והנה בח"ל לא מבואר הדין אבל בברכות דף ל"ו מבואר דצלף בח"ל זורק את האביונות משמע דלא בעי שריפה. ומצאתי בפ"י שם שכתב בתוך הדברים דבח"ל הקילו ולא הצריכו שריפה כ"א לזרוק בלבד כיו דאינו אלא הלכות מדינה בלבד הקלו ע"ש והוא דבר חדש. מיהו מ"ש מ"מ נכון דעכ"פ יש הפסד בזה שצריך להשליכו ולכך לא גזרו בח"ל. והנה דברי הפ"י אלו הם דברים חדשים ולפענ"ד נראה דבזה יש ליישב מה שהקשה הפ"י והצל"ח שם דמאי פריך ולימא הלכה כר"ע ודקארי לה מה קארי לה והא בר"ע נזכר סתם וה"א דאף בא"י הוא כן ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דהא דנקט רב צלף בח"ל הוא לאו משום דס"ל דבא"י אינו אוכל הקפריסין רק משום דבא"י צריך שריפה לאביונות ולכך נקיט ח"ל להשמיענו הך דינא אבל קפריסין גם בארץ מותר. ובזה יש ליישב מה דהרי"ף השמיט וכתב סתם צלף ולא כתב בח"ל ועיין תדר"י מ"ש בזה. ולפמ"ש כיון דנקט זורק את האביונות ע"כ בח"ל מיירי דבא"י צריך שריפה דוקא. ובזה עמדתי על לשון רבינו פ"י ממע"ש ונ"ר ה"ג שכתב ג"כ סתם צלף ולפמ"ש יש לומר דהוא אזיל לשיטתו שפסק דערלה הלמ"מ ולדידיה מהראוי להיות בשריפה והפ"י נדחק בזה ולכך באמת השמיט רבינו הך דזורק וכתב סתם דאביונות חייב בערלה וקפריסין פטור דלדידיה לא שייך התירוץ שכתבתי להרי"ף משום דנקט זורק דהוא לא כ"כ וע"כ כמ"ש ודו"ק. והנה תדר"י כתבו דמש"ה השמיט הרי"ף משום דס"ל דאף בארץ הלכה כר"ע לגמרי והוא תימה לפענ"ד דמלבד דגוף הדבר דאמרו דהלכה כר"ע מחבירו והיא תימה דר"א רבו של ר"ע והלכ' כרב במקום התמיד ואף דנימא משום דר"א שמותי הוא הא גם ר"ע משמע דהיה מתלמידי ב"ש ועיין ב"מ דף ט"ז ע"ב ועכ"פ שיהי' הלכה לגמרי כר"ע זה ודאי לא מסתבר וגם צ"ע דהרי לעיל מיניה מקשה לרב לימא הלכה כר"ע בח"ל הרי דלרב לא משמע דהלכה כר"ע לגמרי ולרבינא פשיטא ליה לגמרי זה לא מסתבר וצ"ע בזה. ולענין תמרות אי עדיפי מקפריסין או גרע הנה מתדר"י נראה דתמרות יותר ראוי לאכילה מקפריסין הן אמת דלענין הברכה ראינו דלר"א על התמרות מברך בפה"א ועל האביונות וקפריסין בפה"א והנראה דלר"א דמחשיב קפריסין כגוף הפירי קפריסין עדיפי אבל לר"ע דמחשבו רק לשומר התמרות אפשר דעדיפי. ובזה יש ליישב דברי הלבוש ממה שהקשה המעד"מ עליו ודו"ק ועיין ש"ך ס"ק ז' והנה בהא דאמרו ב"ש במקום ב"ה אינו משנה מזה סתירה גלויה למה שכתב הרע"ב פ"ג דיבמות משלה א' ובחולין פ"ח משנה א' דמה דאמרו ב"ש במקום ב"ה אינו משנה היינו במקום שמקילין ב"ש צריך להפך דב"ה מקילין וכאן מבואר דאינו משנה הכוונה דקיי"ל כב"ה ותימה על התוס' יו"ט שלא הרגיש בזה. הן אמת דמה דאמרו ולעבד כב"ש דמקילי טפי היינו שהכ"מ כאן הוא קולא לב"ש אבל בעיקר המחלוקת של ב"ש וב"ה אינו קולא וא"כ בזה מיושב דברי הרע"ב שהוא לא כתב רק במקום דבעיקר המחלוקת ב"ש מקילים וכעין זה כתבו התוס' בריש קידושין ובר"פ האשה שנפלו דכי אתשל לחומרא אתשל ומיושב דברי הרע"ב ודו"ק:

שם ס"ו ויכול לפדות את כלם בשו"פ וכו' מטעם דהקדש שוה מנה שחללו על פרוטה מחולל. וראיתי להרב בעל טורי אבן בחידושיו למגילה דף כ"ג ובאבני שהם שם שהקשה דהא כתבו התוס' ספ"ה דתמורה דדוקא הבעלים יכולין לחלל על שו"פ ולא אחר וצ"ל ע"כ הטעם כמ"ש שם בט"א משום דבעלים יכולין לשאל על ההקדש משא"כ אחר וא"כ כרם רבעי בזמן הזה דא"י לשאול ולעשות שום דבר ואמאי יחלל על שו"פ ע"ש שנדחק. ולפענד"נ דהנה באמת צריך להבין דניהו דבעלים יכולים לשאול אבל מ"מ כל שלא שאלו למה יחללו על שו"פ והיאך יפקיעו הקדש בכדי ונמצא נהנה מן ההקדש וצ"ל כיון דיכול לשאול אינו נהנה מן ההקדש דיכול לשאול עליו ואינו הקדש עוד וז"ב ולפ"ז בכרם רבעי בזמן הזה דאינו נהנה מן ההקדש דאזיל לאיבוד שפיר יכול לחלל אף בשו"פ וז"ב. (ובזה יש ליישב קושית התוס' בגיטין דף ס"ה די"ל דמיירי שא"א לשאל עוד) ובזה יש ליישב קושית התוס' בפסחים דף מ"ו דנימא הואיל ואי בעי פריק ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כתב הר"ן דכל דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל וע"כ צ"ל דיכול לפדות בשו"פ ולפ"ז כבר כתבתי הטעם דבעלים יכולין לחלל על שו"פ לפי שבידם לשאול ולפ"ז הרי התוס' הקשו שם דנימא הואיל ויכול לתשול וכתבו דמיירי בהיה ביד הגזבר וכיון שכן שוב א"י לשאול וא"כ א"י לחלל על שו"פ וז"ב. ובזה י"ל דבמעשר שני א"י לחלל על שו"פ כיון דמגיע לו ריווח ונהנה מהמעשר דאף דיכול לתשול אבל עכ"פ צריך שיתן מעשר שני אחר וא"כ שוב נהנה כשפודה בשו"פ ושאני הקדש דאם ישאל אינו מחוייב לתת אחרת וא"כ אינו נהנה מהקדש (וע' תוס' ר"ה דף ל"א ע"ב ד"ה וביקש דנסתפקו אי מע"ש יכול לחלל וגם להט"א יש סתירה דלדידי' פשיטא ליה דמע"ש ודאי מועיל שאלה ולכך נ"ר נלמד משם כמ"ש באבני שוהם והרי התוס' נסתפקו בזה וע' תוס' ביצה דף ה' ע"ב) ובזה מיושב קושית התוס' בב"מ דף נ"ד בהא דבעי חומש מעכב והקשו הא יכול לחלל על שו"פ ולפמ"ש אתי שפיר דמעשר שני א"י לחלל על שו"פ ויש להאריך בזה. ובזה יש לומר דבר נחמד בהא דאמרו בדף נ"ה פרה זו תחת זו פדוי ויד הקדש על עליונה פרה זו שוה חמש סלעים פדוי והדבר יפלא דלמה לא תני בסיפא ג"כ יד הקדש על העליונה וגם ברישא אם פדוי למה יד הקדש על העליונה וע' רש"י ותוס' מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לכאורה קשה כיון דכל הטעם דיכול לחלל על שו"פ הוא משום דיכול לשאול עליו וכיון דבתמורה אין נשאלין כמ"ש הרמב"ם פ"ד מנדרים ה"ז וא"כ כאן דהוה תמורה היאך מחולל על שו"פ ולכך יד הקדש על העליונה וא"כ אינו נהנה מההקדש אבל בסיפא דיכול לשאול על התמורה כמ"ש בשמ"ק בשם הרא"ש כיון דהוה בטעות ופירש בטעות וכיון שכן שוב פדוי בשו"פ ולכך לא קתני יד הקדש על העליונה ודו"ק היטב כי הוא חריף אבל בתוס' גיטין דף מ"ה וברמב"ם פ"ב ממע"ש ה"ג מבואר דגם מע"ש יכול לחלל על שו"פ:

ס"ה בין בשל עכו"ם כ"כ התוס' בקידושין דף ל"ה ע"ב וראיתי בחידושי ריטב"א שם שכתב דבתוספתא מבואר דעכו"ם שנטע חייב בערלה ולא מצאתי בתוספתא וצ"ל שבמס' ערלה מבואר והוא בפ"ק דערלה מ"ב ועיין בפירוש הרמב"ם שם שמפרש דמיירי שנטע לישראל בשכירות דאל"כ פטור ומבואר להיפך ועיין תוס' יו"ט שם ועכ"פ אין ראיה משם דחייב ועיין בר"ש סוף מס' ערלה ומ"ש ראיה מהא דאמרו ביבמות דף קכ"ב דאם אמר העכו"ם של ערלה הן של עזקה הן לא אמר כלום ומשמע דערלה נוהג בשל עכו"ם. הנה באמת אין ראיה משם דיש לומר דאמר מישראל לקחם ומצאתי בתוס' מנחות דף פ"ד דפירש כעין זה של עזקה הן ואף דישראל אסור להנות מערלה והיאך מכר לעכו"ם י"ל דגוי אמר שמציאה מצא ויודע שהיא של ישראל או שגזל ממנו וכדומה. אך מ"ש דכן היא שנויה בפירוש במס' ערלה דהערלה וכ"כ שווים בין בעכו"ם בין בישראל הוא תימה דמלבד שלא נמצא כן אף גם דא"כ מה חרדו כל הפוסקים למצוא ראיות והרמב"ם פסק באמת דאינו נוהג והא מבואר כן בפירוש וע"כ שלא נמצא מפורש ודברי הריטב"א צע"ג ועיין במקנה שכתב בתוס' ד"ה כל דא"א לומר דהתוס' רוצים להוכיח דערלה נוהג בשל גוי בא"י דמשנה מפורשת היא דעכו"ם שנטע חייב ומה אעשה שלא ראה דברי הרמב"ם שפירש שנטע בשל ישראל בשותפות. אמנם במ"ש למעל' דיש לומר דהישראל מכר הערלה לנכרי והקשה התלמוד הא אסור למכור עיין במקנה שם דמשכחת לה שיכול למכור ע"ש ולענין וורדים אם נוהג בהם ערלה. עיין שו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' ל"ד ועבב"י או"ח סי' ר"ד בסופו שלא הזכיר המהרי"ט ועיין כנה"ג שנדפס בגליון הש"ע ולפי דברי המהרי"ט דין ערלה וברכה שווים ע"ש איזה חילוקים ויש לי להאריך בדברי המהרי"ט במ"ש הט"ז והמג"א לענין ברכה מראנצי, שייליכטן ואכ"מ גם במה שמחלק בין שביעית לערלה צ"ע בברכות דף ל"ו ופסחים דף נ"ב ודו"ק:

סעיף ז' רק בכרם אבל לא בשאר אילנות היינו משום דאיכא מיד דכרם רבעי דוקא ולא נטע רבעי וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ועיין תוס' קידושין דף ב' ע"ב ד"ה אתרוג דהקשו למ"ד כרם רבעי היכא שייך באתרוג נטע וכתבו בשם י"מ דאפילו מאן דתני כרם רבעי מודה דמדרבנן נוהג נטע רבעי בכל אילנות והנה ראיתי קושיא בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ק"י דמשמע דמה"ת אינו נוהג נטע רבעי להך י"מ וא"כ איך יפרנסו משנה מפורשת בסוטה מ"ג דאף בשאר אילנות יוצא עליהם מעורכי מלחמה ואמרו בירושלמי שם דמולא חללו נפקא וא"כ ע"כ דצריך חילול אף בשאר אילנות וכמ"ד נטע רבעי דהרי בח"ל דאינו חייב בחילול אינו חוזר מעורכי מלחמה כמ"ש הרמב"ם פ"א ממלכים הי"ד ומקורו מהירושלמי כמ"ש הלח"מ שם וה"ה לענין נטע רבעי ולפענ"ד לק"מ דבאמת למ"ד נטע רבעי אינו חוזר מעורכי מלחמה מן התורה בנטע רבעי רק מדרבנן כיון שתקנו נטע רבעי ממילא דרשינן ולא חללו כל שצריך לחללו והקרא מרבה אף מה שצריך חילול מדרבנן ועיין מלמ"ל פ"ב מסוטה שהאריך בזה דבכה"ג אף דרבנן נתמעט מקרא ע"ש ובגליון הארכתי בזה ובתשוב' כתבתי הרבה בזה:

והנה בגוף דברי התוס' שהקשו למ"ד כרם רבעי משמע דאינו נוהג נטע רבעי באמת ברש"י סוטה דף מ"ג ע"ב דיה קלא שכתב דהא דתני שתים כנגד שתים דס"ל כמ"ד במס' ברכות כרם רבעי ותנן שאינו נוהג בערלה בנטיעה אחת אלא בכרם שלם ע"ש ומשמע דכרם רבעי לא מפיק רק שלא סגי בנטיעה אחת אבל צריך כרם שלם אבל ה"ה דגם בשאר נטיעות חייב ברבעי אבל פשטת הסוגיא דריש פרק כיצד מברכין לא נראה כן ועיין רז"ה ר"פ כיצד מברכין שכתב וז"ל כיון דאיכא דתני כרם רבעי ואיכא דתני נטע רבעי נקטינן בח"ל כדברי המיקל בארץ ואין רבעי נוהג בכל נטיעה אלא בכרם לבד שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב אבל ערלה נוהגת בכל נטיעה ולא כן כ' הר"ר שלמה במס' סוטה וכיון לדברי רש"י אלו דמשמע מדבריו דאף לענין ערלה הוא כן ומ"מ הרווחנו בדברי הרז"ה שם שמפורש דאינו נוהג נטע רבעי ואף בכרם בעינן כרם שלם שתים כנגד שתים וכו' ועיין בשו"ת חתם סופר סי' רפ"ה שוב נזכרתי שבר"ן פ"ק דר"ה מביא דברי השאלתות שכתב ג"כ דאין כרם רבעי רק בכרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים והרמב"ן דחה דבריו. ובראשית ההשקפה תמהתי דלמה לא הזכירו שכן הוא שיטת רש"י ועיינתי בחידושי הרמב"ן שנדפסו כעת ובלקוטיו לר"ה פ"ק שם מבואר דברי רש"י אלו ומתמה עליהם וגם מ"ש דערלה אינו נוהג זה ודאי תימה ע"ש שהאריך ואלו ראה בעל חתם סופר זאת הי' שמח מאד ששם מבואר כל הענין ע"ש:

ודרך אגב אזכיר מה שראיתי בפ"י ריש פרק כ"מ שמביא חידושי הרשב"א שהקשה על הא דדרשינן אחליה והדר אכליה וכתב לא שהאותיות מתחלפים אלא שהחילול גופא זהו הלולים והפ"י האריך בזה ובירושלמי פ"ג דפאה מסיים על הדרשא הלז לא מתמנעין רבנן בין ה' לח' ע"ש ובירושלמי פ"ה דשבת וע' בהגהות הגאון מוהר"ע איגר ז"ל מה שציין על חד תני כרם רבעי עיין רש"י סוטה מ"ג ד"ה קלא וצע"ג וכוון לקושיא שהקשה הרז"ה והרמב"ן הנ"ל ועיין ריש קידושין בתוס' ורשב"א וריטב"א:

סעיף י"א אבל ענבים וכו' הט"ז תמה דלדידן דקי"ל כר"ח אף בענבי' מהראוי לילך בתר רוב ושם קאי הש"ס אם נימא דלא כר"ח וכבר קדמו בזה הלח"מ פ"י הי"ג ממאכלות אסורות והוסיף להקשות דאמאי צריך ביין טעם אחר דאצנועי בגווה לא מצנעי והא קי"ל כר"ח והנה הט"ז חידש דאף לר"ח היה מקום לאסור כאן משום כנכ"ה דזה עדיף מקורבה דמוכח והכא לכ"ע אזלינן בתר קורבה ולכך בענבי אסור. ובזה ממילא מיושב גם קושיא הראשונה של הלח"מ דלכך צריך בכרם לטעם אחר ובגליון הש"ע כתבתי על הט"ז דחכם עדיף מנביא שכ"כ בחידושי הרמב"ן בב"ב שם ובנימוק"י משמו ובחידושי ליו"ד סי' א' הארכתי בזה ואכ"מ איברא דאי קשיא הא קשיא דא"כ למה אמר להס"ד לימא כר"ח והא אף ר"ח מודה דאזלינן בתר קורבה כיון דשייך כנכ"ה ולהס"ד לא ידעינן דחמרא בגווה לא מצנעי והנ"ל בזה דהנה התוס' שם ד"ה לימא הקשו דנימא דמותר משום ספק ערלה דבח"ל מותר וכתבו דאי לא קיי"ל כר"ח ואזלינן בתר קרוב הו"ל ודאי ערלה וביאור הדבר אף דבערלה אמרינן דוקא ודאי ולא ספק וכך הי' הל"מ שכל שאינו ודאי מותר וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין ועיין בט"ז ס"ק ט"ו כאן וכאן הוה ספק דעכ"פ יש רוב להיפך וצ"ל דלהס"ד דאזלינן בתר קרוב היינו משום דקרוב ודאי ורוב אינו רק ספק כמ"ש השטמ"ק בב"מ דף יו"ד גבי עשירי ודאי ולכך אזלינן בתר קרוב דהוא ודאי וכיון שהוא ודאי ממילא אסור אף בח"ל ולפ"ז זהו אם נימא דלא כר"ח אבל לר"ח דבאמת אזלי' בתר רוב ורק דכאן יש לנו סברא דכנכ"ה ובזה עדיף מקורבה אבל עכ"פ אינו מוכרע בודאי רק דכנכ"ה עדיף מרוב אבל אינו ודאי וא"כ שוב מותר דמ"מ יש ספק שמא מן הרוב וא"כ עכ"פ ספק בח"ל וע"ז אמר דאף דלא כר"ח מ"מ יש לנו סברא דחמרא לא מצנעי בגווה ודו"ק היטב. ובזה מיושב הא דק"ל טובא אמאי קאמר לימא כר"ח והא אף לר"ח מהראוי לאסור דהרי התוס' הקשו שם אכתי יאסר משום יי"נ דרובא דעלמא עכו"ם נינהו ותירצו דרוב ישראל גנבי ועיין בט"ז כאן ס"ק ט"ז שכתב דבעינן שרוב הכרמים שסביבותיה של ישראל הם. ולפ"ז י"ל סברא ברורה דע"כ לא אמר ר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב רק ברוב ברור כמו ברוב דגבי עגלה ערופה וכו' אבל כאן באמת גם אם ניזיל בתר רובא דעלמא מהראוי לאסור משום יי"נ וע"כ צ"ל דלא תיזל בתר רובא דעלמא רק בתר רוב כרמים וכדומה ולפ"ז גם הרוב אתרע ושוב מהראוי לילך בתר קרוב והוא קושיא נפלאה. ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ח כיון דברוב וקרוב הולכין אחר הרוב שוב אף דתימא דכאן יש להלך בתר קרוב אבל עכ"פ אינו ודאי ושוב אזלינן להקל בח"ל דהו"ל ספק בח"ל דעכ"פ בתר קרוב סתם לא אזלינן ולא הוה ודאי ולא שייך תירוצו של התוס'. ובזה יש ליישב קושי' הראשונ' של הלח"מ דנ"מ בטעם זה לא"י דשם אזלינן להחמיר בספק ערלה ועל הרוב לא סמכינן דלאו רוב גמור הוא וגם בענבים אם הם מבוקעות ויש לחוש ליי"נ שנפל עליהם ג"כ יש ליישב בדרך זה ודו"ק. והנה שאלני הרב מוה' אברהם קאמפף נ"י דכיון דבמיעוט המצוי חיישינן כמו בסרכות הריאה א"כ עכ"פ קורבה הוא מיעוט המצוי למה לא נחוש מדרבנן בתר קורבה דהוה מיעוט המצוי והשבתי דבאמת אם הי' מיעוט המצוי בזה שיש הרוב שפיר חיישינן למיעוט אבל כאן אינו מיעוט המצוי רק דממקום הקרוב בא לכאן א"כ שוב ים לומר דמסתבר טפי דמרובא דעלמא בא לכאן וז"ב ולפ"ז בענבי דמצנעי בגווה שפיר כתב הרמב"ן דחיישינן דשם הוה מיעוט המצוי בגווה ועיין סמ"ע סי' רנ"ט ובפליתי ביו"ד סי' א' ועיין בשו"ת פמ"א ח"ג ס"ב דבקרוב ומצוי אזלינן בתר קרוב ולפמ"ש יש להאריך בזה. ולכאור' יקשה בהא דאמרו בהנהו זיקים אשתכח בי קפאי ושרי רבא לימא לא סבר לה כר"ח א"כ לפמ"ש למעל' בשם הרמב"ן לענין דמצנעי בגווה יקשה הא בזה כ"ע מודים דמהראוי לומר כנכ"ה. אמנם זה טעות דלהס"ד דרוב שפוכאי לא הוו ישראל א"כ מה מועיל מה שישראל מצויין שם והא השופכים הם עכו"ם ולכך ע"כ דלא כר"ח ואזלינן בתר קרוב אף דרוב הם עכו"ם השופכים וז"פ ועיין סמ"ע סי' רנ"ט ס"ק ואו שכ' מדעתא דנפשי' כסברת הרמב"ן כמ"ש בחידושי והט"ז שנדפס מחדש על חו"מ כתב בסי' רנ"ט דקשה על הסמ"ע מהך דקופאי ולק"מ ובמחכת"ה נעלם ממנו שדברי הסמ"ע הן דברי הרמב"ן וביו"ד סי' רצ"ה כתב הט"ז בס"ק ט"ו כהרמב"ן:

עוד שם בסי"א אבל ענבים. כבר כתבתי בזה. וכעת אני תמה על הט"ז דכאן כתב מדעתו כסברת הנימוק"י בשם הרמב"ן דכנכ"ה אמרינן ובאו"ח סי' שכ"ה ס"ק ז' האריך בזה דאמאי לא ניזיל בתר רוב ע"ש והרי שם הוה כנכ"ה וכ"כ הרשב"א בחידושיו דף קכ"ב ודף קנ"א ובר"ן שם ושם דכאן לא שייך רוב דכנכ"ה ומ"ש הט"ז בזה דמשלו יש לתלות טפי אכתי לא תירץ למה בפירות המצויים בעיר לא נאסר אף שאינם שלו וע"כ תלינן יותר שמפירות העיר המצויים שם הביאום דכנכ"ה וז"ב ופשוט. ומצאתי בש"ע של הגאון הקדוש מוהראו"ו זצלה"ה שציין על מ"ש בש"ע או"ח שם ס"ט ודוקא בעכו"ם שאינו שרוי בעיר עיין פ"ק דנדה ד' א' וכתובות ע"ה ב' ובראשית ההשקפ' עמדתי מרעיד וב"ה כי עמדתי על כוונתו דכוונתו דאמרינן כאן נמצא כאן היה וזה מוזכר בנדה ד' א' ובכתובות דף ע"ה ע"ב וז"ב ואמת וע"ש שביאר אח"כ הטעם משום דכ"נ כ"ה ומ"ש שם דל"ש דבר שיל"מ רק במקום שאיכא לאוקמא על חזקתו עיין במררכי פ"ק דביצה וריש פ' אין צדין ודו"ק היטב ומצאתי בשעה"מ פ"א מיו"ט גבי זימן בתוך הקן שהקשה כן על הט"ז:

סי"ג ויש מתירין. עט"ז וש"ך שהעתיק דברי רש"י ובשנת תרס"ג א' חנוכה הקשה אותי הרב וכו' מוה' חיים צבי נ"י אבד"ק יאניב למה ליה לרש"י טעם זה והא כיון שמקבל שנה אחרת וכבר כלה הערלה והוה כהך דאמרו בע"ז דף ס"ב דבי ר"י יזפו פירות שביעית והתוס' כתבו שם דאף בע"ז מותרת והנה השבתי דגם שם צ"ב דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולכל א"ה. אבל באמת הרא"ש שם כתב וכן קיי"ל בש"ע יו"ד סי' קל"ב דלעצמו אסור רק לאחרים מותר ועט"ז שם ולכך הוצרך רש"י לומר שכן דרך עובדי שדה. ובזה יש ליישב קושית הריטב"א בע"ז שם אבל הריטב"א שם כתב טעם אחר ע"ש ודבריו צ"ע דמ"ש דאין כאן דמי ערלה דהו"ל כעין גזל אמת שכ"כ הרמב"ן והר"ן ריש חולין אבל חלוקו של הריטב"א צ"ע ולא נפניתי כעת:

והנה בברכות דף ל"ו הקשו לימא הלכה כר"ע וכו' ובש"ק שופטים תרכ"ח הקשה אותי הרבני המופלג מוה' נחום נ"י ממאלדווע דלמה לא אמרו דהלכה כר"ע דהרי הלכה כר"ע מחבירו ואף דר"א רבו מ"מ הלכה כר"ע והשבתי דהרי יש ברייתא לענין ברכה דהוה כלם פרי כדמייתי שם ואף דלפי האמת לא קי"ל כר"ע רק בח"ל ע"ז יש לומר כמ"ש ברא"ש שם בשם בה"ג דיש לחלק בין ברכה לערלה ואף דא"כ יקשה מה מדמה הש"ס ומקשה מברכות על ערלה ומעשר עיין במעדני יו"ט שהקשה כן:

שם סעיף ט"ו ואחד המרכיב יחור באילן הנה הר"ן האריך בזה ליישב דלא תקשי מבריך ומרכיב דאמרו בר"ה דחייב בערלה על מה דאמרו בת"כ ונטעתם פרט למרכיב וכתב דמבריך ל"ק דיש לחלק בין היכא דנפסק מהאב או לא ועל מרכיב כתב ליישב דמיירי בהרכיב לסייג דפטורה מערלה ולכך אין זו בטילה לגבה משא"כ באם הרכיבה בזקנה דאז בטלה לגבי זקנה ופטורה מערלה וכתב שכן אמרו בסוטה דף מ"ג וכוונתו למה דאמרו מ"ש ילדה בילדה דלא בטלה ומ"ש ילדה בזקנה דבטלה ומשני דהתם אם ממליך היא בת מהדר משא"כ בזקנה דלאו בת מהדר והארכתי בזה בתשובה במחברת כת"י שבשנת תר"ד החילותי לכתוב שם באתי ע"ד האתרוגים המורכבים שהיה מחלוקת גדול זה מקרוב באתרוגי פארגא. וכעת אמרתי לעיין בזה על דברת שו"ת מוהר"ם אלשיך סי' ק"י אשר יש ת"י כעת והנה באמת צ"ב למה לא כתב הר"ן גם על מרכיב הך תירוץ שכתב על מבריך ובאמת שהתוס' בפ"ק דר"ה דף ט' ד"ה מרכיב כתבו כן ליישב דברי הש"ס ות"כ על מבריך ועל מרכיב וכן כתבו הרמב"ם והר"ש פ"ק דערלה משנה ה' ועיין ב"י כאן שכתב דהרמב"ם והר"ש והר"ן כתבו לחלק בין כשנפסק מהאב ולא כתב דהר"ן תירץ על מרכיב חילוק אחר אבל הד"מ הרגיש וכתב שהרמב"ם גם על מרכיב כתב תירוץ זה אמנם ביאור הענין נראה לי בפשיטות דבשלמא מבריך שייך גם כשלא נפסק מהאב רק שעושה גומא באילן ומבריך לתוכו ענף אחד מהאילן ובאמת האילן האחר עומד רק שנוטל ענף אחד ומבריכו באילן האחר אבל מרכיב משמע ליה לר"ן דמיירי בשנפסק מהאב ונוטלו ומרכיבו באילן אחר לכך תירץ תירוץ אחר. והנה אמרתי לרשום על שו"ת מהר"ם אלשיך מה שנ"ל בהחפזי להשיב על כל דבריו הנה זה יצא ראשונ' דאם הורכב יחור של למוני באילן האתרוגים לא קא מבעיא ליה דהא אין היחור ההיא מוציא אלא לימיניש כדברי הגננים וכמ"ש רש"י בסוטה שם שניקב האילן ונוטל מן הרך שבענפי אילן ותוחב לתוכו ועושה ענף בתוך הנקב ונושא ממין אותו אינן שנוטל ממנו והבין מהר"ם אלשיך שאינו נושא רק כפי האילן שנתן בתוכו. ואני תמה ע"ז דבמה יעדף כח אותו קצת אילן רק שתוחב בתוכו שלא יהיה נושא רק ממין זה והאילן האחר שעומד בתקפו ובכחו יעזוב חילו וכחו ולא יתן פרי רק מה שנתחב בתוכו ולא מסתבר כלל מצד החוש וכוונת רש"י הוא דלא נימא מה בכך שהבריך ונתן בתוכו מ"מ גוף האילן הוא פטור מערלה או שאינו חוזר עליו וע"ז כתב רש"י כיון דתוחב בתוכו מאילן אחר הרי נושא ממין זה והיינו שנושא ממין זה ג"כ אבל לא שעוזב כחו לגמרי ומ"ש המהר"ם אלשיך באם נותן אתרוג לתוך לימוני כבר נתבטל' יניקת האתרוג בתוך הלימוני וכמו דאמרו בילדה שסבכה בזקנה דבטלה וכמ"ש הר"ן הנה מאד תמה אני על עצמי למה פשיטא ליה ביחור של לימיני באילן אתרוג דנושא רק לימיני לבד לשיטתו ולהיפך באתרוג בתוך לימיני פשיטא שבטלה בלימיני ואין כאן אתרוג כלל והלא בשניהם שייך ענין ביטול שוה בשוה ולפמ"ש הר"ן באלפסי פרק כל הצלמים בביאור ענין זה וזה גורם דהוא מתורת ביטול ואף חד בחד בטל בכה"ג שאינו רק גורם אחד והביא מהך דילדה שסבכה בזקנה דהוא מתורת ביטול. הנה לפמ"ש הר"ן סוף ע"ז דדרך איסור להיות בטל משא"כ היתר אין דרכו להתבטל א"כ אדרבא להיפך לענין אתרוג בלימיני האתרוג מקרי היתר לגבי המצוה משא"כ להיפך אבל לפענ"ד גם דברי הר"ן יש להרהר אחריהם אם לא מפני' כבודו של הר"ן ולפענ"ד ענין ילדה שסבכה בזקנה אינו שוה להך דזוז"ג רק דשם יש לו ביטול עכ"פ חד בתרי שהרי אמר ילדה שסבכה בזקנה דמשמע דזקנה הוא הרוב כמ"ש ר"פ התערובות בזבחים ע"א שנתערבו דמשמע שהן המיעוט לגבי אותן שנתערבו בהם וה"ה כאן ובלא"ה לפמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' ד' דיש לחלק בין הרכבה שכונית להרכבה מזגיות א"כ אינו מתורת ביטול כלל רק שנתמזגו הכחות ונעשה בריה חדשה ובאמת שגם בזוז"ג שייך לומר כן דזה ג"כ הרכבה מזגיות והארכתי בזה הרבה ואפס קצה רמזתי בתשובתי הנדפסת בספר מדרש ש"ט על תהלים שנדפס מחדש עם פירוש יבקש רצון שם רמזתי קצת בזה הענין ובתשובה על האתרוגים הארכתי הרבה בזה ועכ"פ אם הוא מתורת ביטול איפכא שמענו ומה שהאריך בדברי הרמב"ם בפ"ק דערלה הנ"ל שמחלק בין נפסק מהאילן לבין שלא נפסק והאריך לרמוה דמה יענה הרמב"ם למה דאמרו דילדה שסבכה בזקנה דבטלה והוא אומר דכשנפסק מהאב אינה בטלה לפענ"ד ל"ק דהרמב"ם מפרש הך דילדה שסבכה בזקנה היינו כשלא נפסק רק שהבריכה ועודה קיימת הענף באילן שלו וגם בהרכב' ס"ל דיכול להיות כן ולכך נקט לשון סבכה דהיינו כמ"ש ר"ש דהוא מלשון נאחז בסבך והיינו שרק נסתבך באילן אחר אבל עיקרו עומד באילן שלו אבל כל שנפסק מהאב לגמרי לא בטלה והרי עושה גם כח שלו והו"ל כזה וזה גורם והוא לא ס"ל כשיטת הר"ן דזוז"ג מטעם ביטול קאתינן עלה והוא ס"ל דדוקא אם סבכה בלבד לאילן אחר א"כ עיקר היניקה יונקת מאילן שלו רק שכאן נסתבך קצת ולכך בטלה אבל כל שנפסק מאביה וחדל היניקה מאב א"כ כח שלו חזק כמו אותו כח שמגיע לה מצד האילן אחר והר"ן לשיטתו דס"ל דהוא מתורת ביטול לכך כתב במרכיב דהוא מתורת ביטול. והנה לפי מה שנראה מהר"מ אלשיך הנ"ל נראה דתלוי בזה אי חשבינן עיקר היניקה מכח העליון שנתחב בתוך האילן או עיקר היניקה מהאילן בעצמו שנתחב בו והיניקה היא מהקרקע. ולפ"ז יש חילוק בין מבריך למרכיב דמרכיב כיון שהרכיבו באילן אחר יש לדון ממה בא היניקה אם מחמת אותו דבר שהרכיב לתוכו או מהאיל שנתרכב בו אבל מבריך שהוא שכופף הזמורה של אותו אילן בארץ ומשם מוציא הכח ובזה פשיטא שבא מכח אותו ענף שנשרש בארץ דהרי גוף האילן נחלקו ר"י ורבנן אי עיקר אילן ארעא או לא וא"כ מכ"ש מה שכפף לארץ דודאי חשוב כארעא. ולפ"ז נראה לפענ"ד דלכך לא כתב הרמב"ם תירוצא דהש"ס בסוטה הנ"ל דזה לא יתכן רק על מרכיב ולא על הברכה דודאי יש לומר שחייב בערלה דעיקר היניקה בא מכח הארץ ובזה נראה שמבואר היטב חלוקו של הרמב"ם דהיינו בין כשנפסק מהאילך או לא דהיינו דכיון דבאמת בהברכה כהיונק מן הארץ א"כ ראוי שתתחייב בערלה אך לכאור' אם נימא דגם עיקר אילן ארעא א"כ גם האילן עצמו בא מן הארץ וא"כ גם הזמור' שכפף בארץ יש לו ג"כ יניקה מהאילן והרי באילן ג"כ יניקתו העיקרית מן הארץ וא"כ זה כשלא נפסק מהאילן אבל כשנפסק מהאילן ודאי עיקר יניקתו מן הארץ ובודאי חייב בערלה וז"ב אברא דלפ"ז גם במרכיב כיון דסתם ספרא ר' יהודה והרי ר"י ס"ל דעיקר אילן ארעא כדאמרו בברכות דף מ"ם וא"כ מהראוי שתתחייב בערלה ואמאי פטור הספרי מונטעתם מבריך ומרכיב וצ"ל כחלוקו של הרמב"ם דלא מיירי בנפסק מן האילן וא"כ שוב גם האילן יניקתו מן הקרקע. ובזה מיושב היטב קושית האלשיך שם שהקשה דלמה לא פריך בסוטה הך דערלה אהדדי. ולפמ"ש א"ש דבערלה ע"כ מיירי כשלא נפסק דאל"כ יקשה דסתם ספרא ר"י וכמ"ש אבל בסוטה פריך על ראב"י. ובזה מיושב גם קושייתו שם דמה משני על הברכה ולפמ"ש א"ש דמהברכה בודאי צריך לחלוקו של הרמב"ם דהרי הברכה יניקתו בודאי מהארץ וכמ"ש ודו"ק:

עוד נ"ל דלכך לא כתב הרמב"ם תירוץ של הש"ס דמיירי בילדה שסבכה בזקנה או בנטע לסייג משום דלפמ"ש הר"ן בע"ז פ"ג דמה דבטלה ילדה בזקנה הוא מתורת זה וזה גורם ולפ"ז לפמ"ש התוס' בע"ז דף מ"ט ד"ה שאם דאגוז וקרקע שני מינים הם ולא שייך זה וזה גורם ולפ"ז במבריך דהיינו שכופף הזמורה בארץ א"כ לא שייך זוז"ג דהרי מה שטמון בעפר הוא פועל פעולה אחרת והאילן פועל פעולה אחרת ולא שייך זוז"ג ולכך הוצרך הרמב"ם לתרץ חילוק אחר בין נפסק מהאב או לא. ובזה מבואר היטב חלוקו של הרמב"ם דכל שנפסק מהאב א"כ אותו הענף נותן פעולה אחרת טעם פרי והאילן אשר נתחב בתוכו הוא יש לו בעצמו כח פרי וכח הקרקע אשר בו וא"כ הו"ל שתי פעולות חלוקות ול"ש זה וזה גורם אבל באם לא נפסק מהאב א"כ אותו הענף יש לי ג"כ שתי כחות של האילן ושל הקרקע והאילן האחר יש לו שתי כחות אלו ושפיר מקרי זוז"ג ולכך כ' הרמב"ם חילוק כולל להברכה ולהרכבה והא דהוצרך הש"ס בסוטה לשנויי בענין אחר ולא משני כחלוקו של הרמב"ם לפענ"ד נראה דהנה בהך דאמרו לא חללו פרט למבריך ומרכיב לא נודע מהיכן ממעיט זאת למה אין מבריך ומרכיב בכלל. ולפענ"ד נראה בפשיטות דכיון דכתיב חללו משמע אותו אילן בעצמו אבל כאן מה שהבריך והרכיב אינו אותו אילן בעצמו והרי בא מאילן אחר ולכך בהרכיב אינו חוזר וגם בהברכה ג"כ אינו בא מאותו אילן בעצמו רק ממה שטמן בעפר ולזה שפיר מקשה מהך דקתני דגם המבריך ומרכיב חוזר וע"ז מחלק בין הרכבת היתר לאיסור דהיינו באיסור אין מקרי חללו דהא הוה אינו מינו ולפ"ז לא שייך לחלק חילוקו של הרמב"ם בין נפסק מהאב או לא דזה דוקא לענין ערלה דהכל תלוי בענין היניקה אבל כאן מה בכך שנפסק מאב או לא נפסק סוף סוף לא מקרי חללו שהרי אינו אותו אילן ולכך מוכרח לחלק בין היתר לאיסור. וראיתי בט"א בר"ה שם שהקשה דל"ל לא חללו ת"ל דכל דאינו חייב בערלה אינו בתורת חזרה והביא ראיה מהא דפריך הש"ס אלא ילדה בזקנה ת"ל האמר ר"א ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה הרי דאי אין בה דין ערלה גם לחזור א"צ ע"ש שהאריך בזה ותמה תמיהות הרבה עי"ז ולפענ"ד אין הכרע דבאמת אף דא"ח בערלה מ"מ חייב בחזרה עד"מ בלא נפסק מהאב דניהו דלענין ערלה עוד לא פסק כח יניקת האב ואינו חייב בערלה. אבל מה ענין חזרה לזה ושם לא מפטר רק משום דאינו אותו אילן ודייק מלא חללו דמשמע אותו אילן עצמו שצריך לפדות ולחלל ולא מה שנספח ע"ז אבל מה דמקשה מילדה שסבכה בזקנה הוא כיון דבטלה בזקנה ממילא לא שייך חללו דהא הזקנה א"צ לפדות והילדה נתבטל בה ועל מה תסוב החלול והתורה הקפידה שיחלל אותו אילן עצמו. ובזה מובן היטב מה דמשני דהוא שנה נטע לסייג ולקורות ומשום דאי ממלך עלה בת מהדר היא והיינו דשייך לקרות ולא חללו דאף דבטל בה מ"מ הא זה גופא יוכל לאכל משא"כ בזקנה דלא שייך ענין חילול רק על הילדה אשר נספחה ולא קרינן ולא חללו וז"ב. ובזה מיושב כל הקושיות של הט"א שהקשה על התוס' והרמב"ן והר"ן וכל יסודו הוא דכל דאינו חייב בערלה אינו חייב בהחזרת המלחמה ובאמת שלפענ"ד אין זה תלוי בזה וכאן אף שאינו חייב בערלה ורבעי מ"מ הוא יזכה להנות מהפירות ולמה לא יחזור ועיקר המיעוט הוא מלא חללו דהיינו אותו האילן שאנו דנין עליו אם צריך חילול ואף שנפטר מ"מ הי' מקום שיצטרך לחללו אבל מה שנספח עליו א"צ החזרה וגם מ"ש שם דכמו דאמרו ילדה שסבכה בזקנה בטלה ה"ה להיפך זקנה שסבכה בילדה דפטור מערלה משום הזקנה שנסבכה בו ולפענ"ד ז"א דדוקא ילדה בזקנה דעיקר היא הזקנה שהיא עומד במקומו וכל דבר שהוא במקומו חשוב טפי וכמ"ש הר"ן בע"ז בפרק הפועל וכן קי"ל לענין תתאה גבר דמה שעומד במקומו הוא החשוב וה"ה בזה דהילד' אינו רק נסבך לכאן ולכך הזקנה במקומה חשובה טפי אבל אם הילד' במקומה מה בכך שנסבך הזקנה בה מ"מ עיקר היא הילדה שעומדת במקומ' וכ"כ רש"י בהדיא בד"ה בטלה ודו"ק היטב כי ברור הוא ועכ"פ במ"ש יתיישב כל קושיות ודקדוקים שהקש' בשו"ת האלשיך הנ"ל על הרמב"ם והר"ן יעו"ש כי נלאיתי להאריך. ובאמת גוף קושייתו מה שהש"ס הקש' דין החזר' ולא הקשה דין ערלה אהדדי לפענ"ד לק"מ דבאמת בערלה יש ליישב כחלוקו של הרמב"ם אבל בהחזרה לא שייך זאת. ובזה נראה לפענ"ד להבין דברי הש"ס דאמר ד"ד משום ר"מ הא מני ראב"י היא מי לא אמר כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא ולכאורה תמוה דמה דמיון הוא בשלמא כרם הוא שולל שאר מיני אילנות אבל נטיעה אטו הברכה והרכבה לא מקרי נטיעה דל"מ דהברכה ודאי הנה נוטע דמה נ"מ שנוטע אילן או ענף מן האילן טמון בארץ ומוציא פרי וכן הרכבה עכ"פ הוא נוטע במה שמרכיב זה בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם כרם שאמר ראב"י כמשמעו הוא אינו רק מכח גזירת הכתוב דמצד הסברא כיון דעיקר כוונת התורה שיזכה לחנך מה שנטע א"כ מה נ"מ בין כרם לשאר ענינים וע"כ מדדרש ראב"י כרם כמשמעו הוא סובר דלא דרשי' טעמא דקראי רק דגזירת הכתוב ממילא גם בנטיעה ניהו דגם הברכה והרכבה בכלל הנטיעה מ"מ יש לומר דגזירת הכתוב דוקא נטע ממש ובזה יש לי לומר מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דלדידן ל"ש ערלה בהברכה והרכבה דכשם דאמר ראב"י כרם כמשמעו ונוטע כמשמעו ה"ה לענין ערלה דכתיב ונטעתם ולפמ"ש עוד כ"ש הוא דהרי לענין חזרת מלחמה אינו רק גזירת הכתוב אבל בערלה גם מצד הסברא מסתבר טעמי' דדוקא נטיעה גמורה ולא מה שהבריך והרכיב וכמ"ש ועכ"פ לראב"י דדריש בהחזרה כן מכ"ש בנוטע. ובזה מיושב קושית האלשיך דלמה לא הקשה הש"ס על ערלה ולפמ"ש י"ל דזה ידע הש"ס דמצינן לאוקמי הך דממעט ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב אתי כראב"י דדריש כרם כמשמעו וממילא ונטעתם דגבי ערלה בודאי כן אבל לענין החזרה לא מסתבר דזה גופא חידוש הוא מה שממעט לענין החזרה דוקא כרם ולמה נוסיף גם הנטיעה ולכך ס"ד בש"ס דלא ממעט לענין החזרה מבריך ומרכיב וע"ז חידש ר"י דלראב"י גם זה ממועט מקרא ודו"ק היטב ועיין כתובות דף מ"ו דראב"י ס"ל דופרשו השמלה דברים ככתבן והיינו דלא דריש שום טעם רק כאשר כתיב בתורה וממילא ה"ה בזה הוא כן ודו"ק היטב ובגוף דברי הרמב"ן והר"ן שלדידן דקיי"ל כהמיקל בארץ אין שייך בח"ל דין הברכה והרכבה הנה הרמב"ם לא ס"ל כן ועיין פ"ז ממלכים ה"ז לפי פירוש הלח"מ שהוא העיקר שפירוש הכ"מ תמוה:

והדרן לדברי האלשיך שמ"ש לפסול המורכב דאף אם נימא דלא בטל מ"מ הוה כח"ע וחב"ח דלא אתי צד עבדות ומשתמש בצד ב"ח כבר הארכתי בתשו' לדחות דבר זה עפ"י דברי התשב"ץ הנ"ל שכתב לחלק בין הרכבה שכונית להרכבה מזגיות ואכ"מ להאריך בזה. שוב ראיתי בפסקי תוס' בסוטה שם אות נ"ב שכתב בהדיא דילדה שסבכה בזקנה בטלה אבל זקנה בילדה לא בטלה וחייב ודלא כט"א הנ"ל:

והנה בהא דהקשו כל האחרונים ומטו בה משמיה דהגאון מוהר"ז ז"ל בב"א ח' או"ח שהקשה בהא דפריך הש"ס האי הרכבת היתר ה"ד אי ילדה בזקנה בטלה ולא הקשה כן גם על הרכבת איסור ה"ד דהא צריך למהדר בשביל הילדה הראשונ' ואי ילדה בזקנה הא בטלה ומזה הוכיח דבשא"מ לא בטלה ולפענ"ד נראה דאינו מוכח דבאמת גם בא"מ יש לומר דבטלה רק דלכאורה קשה מה פריך בהרכבת היתר ה"ד דילדה בזקנה בטלה וילדה בילדה ת"ל דבעי מהדר מחמת הראשונ' י"ל דמשכחת לה דבעת שהבריכ' היתה הראשונ' עדיין בשני ערלה רק כעת נשלם לה השני ערלה וא"כ לא שייך לומר דיהדר בשביל הראשונ' דכעת כבר נשלם הזמן של הראשונ' דא"ל דא"כ תבטל עכ"פ כעת דזה אינו דלשיטת המרדכי היכא דבא לעולם בתערובות לא שייך ביטול וא"כ כאן בעת הרכבה היו שניהם חייבים ואח"כ בא לעולם בתערובות ולא בטל. אך נרא' דלפי מה שחדש הנוב"י במהד"ב חלק יו"ד סי' נ"ד דדוקא לגבי ביטול ברוב שייך זאת אבל לענין ששים דבטל הטעם שפיר טל אף שאינו ניכר ע"ש ולפ"ז מכ"ש במב"מ דליכא טעם דודאי בטל אף דלא ניכר ולפ"ז בהרכבת היתר דהיינו מב"מ שוב שפיר בטל ולא משכחת לה כלל ולפ"ז בהרכבת איסור דהיינו מבא"מ שפיר משכחת לה בכה"ג דשם ניהו דילדה בזקנה בטל היינו מתורת ביטול ברוב ואף רוב אין כאן רק דבזה וזה גורם סגי בחד בחד כמ"ש הר"ן אבל עכ"פ כל שבא בתערובות שפיר לא בטל ודו"ק היטב:

והנה הביאו קושיא בהא דפריך אי ילדה בילדה ת"ל דבעי למהדר על הראשונ' ומה קושיא הא באמת הש"ס פריך על ולא חנכו פרט לגזלן ות"ל דהו"ל מתיירא מעבירות שבידו ומשני דמיירי בעשה תשובה ויהיב דמי ואף דהשתא הו"ל כלוקח מ"מ מתחלה בתורת גזלה בא לידו ולפ"ז משכחת לה בכה"ג דילדה הראשונ' היתה גזולה רק שעבד תשובה ונתן דמים ורק כיון דבא לידו בתורת גזלה שוב אינו חוזר עליה ולכך צריך לחזור על הילדה שסבכה בה ולפענד"נ בפשיטות דהרי הש"ס מקשה ולוקמא בכרם של שני שותפין ומשני דכרם של שני שותפין אינו חוזר מ"ט דלא קרינן ביה כרמו ולפ"ז נ"ל ברור דה"ה באחד כל שהאילן משותף שיש בו חלק של גזילה דא"ח כיון דבתורת גזילה אתי לידיה ולא קרינן ביה חנכו א"כ אף שיש בו החלק שאינו גזול מ"מ בעינן חנכו שיהי' מיוחד מה שצריך לחנך וכאן אינו מיוחד דעכ"פ זוז"ג ופטור כנלפענ"ד ברור. ובזה יש ליישב הקושיא הראשונ' דלכך לא פריך בהרכבת איסור ה"ד משום דשם יש לומר בילדה בילדה והילדה הראשונ' היתה גזולה ועלי' א"צ לחזור כמ"ש וא"ל דא"כ גם על השניה א"צ לחזור דזה אינו דכאן כל שהבריך כלאים הרי הכלאים אסור בהנא' וא"כ סוב מקרי שינוי מעשה כמ"ש התוספות בשבת דף נ"ח וא"כ שוב קנה הילדה הראשונ' ולא מקרי גזולה דקנה בשינוי מעשה והו"ל כאילו כלו שלו ואינה גזולה כלל וא"כ שוב צריך לחזור אחר שניה דהחלק הגזול' אינו מעכב כיון דקנה בשינוי מעשה מיהו ז"א דניהו דקנה בשינוי מעשה מ"מ לא עדיף מאם שלם דמים דהו"ל כלוקח ממש וכדאמרו בש"ס שם ואפ"ה כל דבגזילה בא לידו א"צ לחזור וה"ה כאן ניהו דקני בשינוי מעשה מ"מ א"צ לחזור משום חלק הגזול ומה גם דכלאי אילן אף דלוקה אבל אינו נאסר באכיל' וא"כ שוב לא הוה שינוי מעשה. אמנם בגוף הקושיא דלוקמא כגון שגזל הראשונ' ויהיב דמי לפענד"נ דלפמ"ש למעל' דהענין דילדה שסבכה בזקנה דבטלה הוא לא כמ"ש הר"ן מתורת ביטול רק כמ"ש התשב"ץ דהרכב' המזגיות פ"ח בא לכאן ובכה"ג ל"ש ח"ע וחב"ח דאין כאן שני ענינים רק שנתהוה ענין חדש א"כ נלפענ"ד דבכה"ג אף בילדה בילדה ניהו דלא שייך ענין ביטול דשניהם חייבין ומה שבא ע"י שניהם הם שניהם בני חיובא מ"מ זה לענין ערלה וחזרה מהמלחמ' אבל לענין גזולה שפיר צריך לחזור מחמת הראשונ' ולא שייך לומר דהו"ל גזולה מעיקרא דז"א דכעת פנים חדשות בא לכאן והוה כאינו כלל אותו דבר שגזל וכמו שאמר בגזל מטבע ועבד נסכא דפ"ח בא לכאן וה"ה בזה ושוב צריך לחזור בשביל הראשונ' מיהו לאחר העיון זה אינו דמה נ"מ אם חוזר בשביל זה או זה הא עכ"פ כל שלא הרכיב לא היה צריך לחזור ורק ע"י הרכב' צריך לחזור וא"כ משכחת לה בכה"ג שהרכיב בגזול' דאם לא הרכיב לא היה חוזר משום דהו"ל גזולה וכעת ע"י הרכב' שוב צריך לחזור. אך נרא' דקושית הש"ס היא כך דבמשנה מבואר דמחמת ההרכב' חייב וכאן החיוב בא גם מצד הראשונ' ושפיר מקשה הש"ס דלמה נקט דהמבריך והמרכיב חייב והרי כאן בא ההחזר' ע"י הילדה הראשונ' שע"י ההרכב' חזר וניער הראשונ' ולפ"ז מיושב היטב הקושיא הנ"ל דעל הרכבת איסור אין מקום להקשות דבאמת משכחת לה ע"י שהראשונ' היתה גזולה וא"כ היה צריך לחזור משום הראשונ' והשניה ורק דעל הרכבת איסור אינו חוזר ודו"ק. והנה במ"ש למעל' דלוקמא בילדה בילדה ורק דמלו לראשונ' כבר הערלה ורבעי הנה ראיתי בט"א בר"ה וכבר קדמו בליקוטי הרמב"ן בר"ה שם באורך והר"ן רמזו בקצרה דמונין משעת נטיעה ולא משעת הרכבה יעו"ש וא"כ לק"מ. והנה במ"ש דילדה שסבכה בזקנה דבטלה דהוא משום דהוה הרכב' מזגיות ופ"ח בא לכאן וכמ"ש התשב"ץ לכאורה זה א"א דא"כ היה ראוי להיות נמנה משעת הרכבה כיון דאמרת דפנים חדשות בא לכאן והויה חדשה בא לכאן והרי מבואר דמונין משעת נטיעה ואף ילדה בילדה מונין משעת נטיעה של הראשונה ומבואר כדברי הר"ן דמטעם ביטול אתינן עלה. אך לפענ"ד נראה דע"כ לא כ' התשב"ץ דפ"ח בא לכאן רק בשנתערבו ונטרפו שני מינים שאינם דומים שייך הענין לומר דפנים חדשות בא לכאן ונתערבו המזגיים והוה הרכבה מזגיות אבל במב"מ כמו ילדה בילדה וכן ילדה בזקנה או בנטע לסייג דעכ"פ הכחות שוות בטעם ולא שייך לומר דנתמזגו הכחות ופ"ח בא לכאן דהא הן כבראשונה וכח אחד להם רק דבטל בזקנה וכדומה אבל לא פעל פעולה שישתנה הכח ויתהווה פנים חדשות והמעיין בתשב"ץ ימצא הדבר מבואר דדוקא בפרדות שהורכבו מסוס וחמור שייך לומר דקבלו מזג חדש ולא בשהם מין אחד וכח אחד ולכך ילדה בילדה מונין משעת נטיעה הראשונה ושוב חוזר על הילדה הראשונה ואם כבר מלא לראשונה שוב לא יהיה חוזר גם על השניה ולפ"ז מיושב היטב הקושיא בהא דמוקי בהרכבת איסור ועדיין קשה האי הרכבה ה"ד ולפמ"ש שם משכחת לה שהרכיב ילדה בילדה רק שכבר מלא להראשונה הזמן וא"ל דא"כ הרי מונין משעת נטיעה דזה אינו דהא כל שהרכיב מין בשא"מ הרי קנה לעצמו הויה חדשה ומונין משעת הרכבה של השניה וכמ"ש וז"ב ודו"ק. ולפ"ז עלה בידינו דבאתרוג שהורכב בלימיני אפשר דל"ש ענין מורכב כלל דהא קנה הויה לעצמה ופ"ח בא לכאן ודו"ק וגם ל"ש ענין חסר שהאריך האלשיך שם דכאן היא הויה חדשה ונעשה הרכבה מזגיות והוא שלם לעצמו וז"ב ועט"ז סי' תרמ"ח ס"ק ג'. והנה גם הוא הבין דנעשה בריה חדשה אבל לפי דבריו לא היה ראוי לאסור משום חסר דכך היא הווייתו ומקרי כלו אתרוג כנלפענ"ד:

והנה במ"ש מ"ש ילדה בזקנה דבטלה וילדה בילדה לא בטלה ומשני דזקינה לא מצי לממלך הוא אבל ילדה אי ממלך עלה בת חיובא היא והר"ן מדמה זאת למה דאמרו נבלה אפשר שתעשה שחוטה משא"כ שחוטה שא"א שתעשה נבלה. ולפענ"ד זה רחוק קצת דזה דוקא לענין מב"מ אבל לפענ"ד לפמ"ש הכנה"ג סי' ק"ט והובא בפרי מגדים שם דאיסור לא בטל בספק היתר ולפ"ז כל דמצי לממלך עלה שוב לא הוה רק ספק היתר ולא שייך ביטול בזה ודו"ק:

והנה לכאורה צ"ע איך שייך ביטול ילדה בזקנה והא ממונא לא בטל כדאמרו בביצה דף ל"ח וכאן הוה ממון שיש לו תובעין דאף דממונו שנהנה מממונו של חבירו אינו חייב אבל מ"מ יכול לתבוע מה שנהנה וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' שצ"א מיהו יש לומר דבמב"מ דלא נרגש הטעם ולא השביחו ומה יתבע ולפ"ז יש לומר דבמבשא"מ דהיינו בהרכבת איסור שוב לא בטל דהו"ל ממונו ולא בטל ודו"ק היטב:

והנה במ"ש ולא חנכו פרט לגזילה ואע"ג דקנהו מ"מ בגזילה אתי לידיה לכאורה נראה דאם נימא דקרקע אינה נגזלת וגם בית הוה תלוש ולבסוף חברו ועש"ך חו"מ סי' צ"ה הנה א"צ קרא דפשיטא דמקרי גזילה דהרי לא ניתק מרשות לרשות ואף שקנהו אח"כ מ"מ בגזילה אתי לידיה וצ"ל דס"ל דתלוש ולבסוף חברו יש לו דין תלוש וא"כ הו"א דכל שנתן לו דמים אח"כ קנה ולא מקרי גזילה קמ"ל ולפ"ז מיושב הקושיא הנ"ל דלענין אילן לא מצי לאוקמא בכה"ג דשם מקרי מחובר ועיין חולין דף מ"ז ול"צ קרא למעט ודו"ק כי קצרתי וצ"ע בזה:

והנה בשנת תרכ"ט יום ד' עקב הגיעני מכתב מהחריף מו"ה מאיר כהן ר"פ מדאווברווא שהקשה בהא דאמרו ולא חנכו פרט לגזלן והקשו הא מתיירא מעבירות שבידו וע"ז הקשה דלשיטת היראים דאף דגזל עכו"ם מותר מ"מ שלו לא מקרי וא"כ משכחת לה שגזל בית של נכרי דמותר ולא מתיירא מעבירות שבידו ומ"מ שלו אינו ואינו חוזר [עיין פרי עץ הדר שם תמצא קושי' זו ונדפסה עוד בשנת תר"ו] וכמדומה שכבר הארכתי בזה וכעת אני יושב בקרית חוצות ואני מחוסר ספרים אמרתי ליישב דבאמת צ"ב שיטת היראים דממנ"פ אם גזל עכו"ם מותר למה לא יהיה מקרי שלו. אך נראה דשיטת היראים הוא דהתורה לא אמרה דמותר לגזול עכו"ם רק דאם גזלו אף שלא נתייאש ולא שינה רשות ולא שינה מעשה מ"מ קני לים וא"צ להשיב דלהשיב את הגזיל' לא נאמר בעכו"ם וא"כ בכל מה דצריך שיהי' שלו כמו באתרוג דבעי לכם וכל שעבר וגזל ניהו דהדבר מותר וא"צ להשיב אבל שלו אינו כנלפענ"ד דבר חדש ולפ"ז שפיר שייך מתיירא מעבירות שבידו דבאמת עבר וגזל והתור' לא התירה לגזול אף שהוא עכו"ם. איברא דלפ"ז למ"ד גזל עכו"ם אסור אצטריך לומר דלא קנה כלל והרי הוא עדיין של עכו"ם עד דקני ביאוש ושינוי רשות אבל מ"מ י"ל דל"צ להשיב דמ"ע דוהשיב לא נאמר לב"נ ועכ"פ זה דבר חדש דגזל עכו"ם אף למ"ד דמותר אבל מ"מ אסור לגזול ובאמת מה שחידש המהרמב"ח בר"ה כ"ח והנוב"י מהדו"ק חלק יו"ד סי' פ"א דגזל עכו"ם אף למ"ד דאסור מן התור' אבל א"צ להשיב. הנה פשטת לשון הרמב"ם פ"א מגזיל' ה"ב אסור לגזול או לעסוק אפי' עכו"ם ואם גזלו או עשקו יחזיר משמע דחייב להחזיר והנוב"י נדחק בזה. ולפ"ז לשטת היראים דאף למ"ד דגזל עכו"ם מותר היינו לא שמותר לגזלו רק שכל שגזלו א"צ להשיב ואפי' בלא יאוש ושום שינוי א"צ להחזיר ולפ"ז למאן דס"ל דגזל עכו"ם אסור מה"ת שוב צריך להחזיר מה"ת א"כ א"ש דברי הרמב"ם כפשטן ולפ"ז היה נ"ל דבר חדש דאם נימא דגזל עכו"ם אסור מה"ת ונימא דלוקין רק דבישראל הוא ניתק לעשה ולתשלומין. הנה כבר השריש הפ"י ר"פ איזהו נשך דלכך כל מידי דהלאו בא מחמת ממון אף לר"י דס"ל לוקה ואינו משלם כאן דהאיסור משום הפקעת ממון גם ר"י מודה דמשלם ואינו לוקה משום דאטו בשביל שילקה נפקיע ממונו של זה ולפ"ז בעכו"ם דכל שכבר גזלו לא שייך הפקעת ממונו דממונו של גוי לא הקפידה תורה להשיב שוב מהראוי שילקה אלא דלפמ"ש אם גזילת עכו"ם אסור חייב להשיב ושוב אינו לוקה כמ"ש הפ"י ודו"ק היטב. ובמ"ש מיושב הא דהקשה הנ"ל דאם גזילת עכו"ם מותר למה לי קרא דא"צ להחזיר אבידה לעכו"ם ת"ל דאפי' לגזלו מותר ולפמ"ש א"ש דלגזול אותו אסור מה"ת ורק שאם גזלו א"צ להשיב אבל כל שלא גזלו מחוייב להשיב אבידתו ולכך אצטריך קרא ודו"ק היטב. עוד נ"ל דבר חדש בטעמו של היראים דהנה התוס' בב"ק דף ס"ט ד"ה כל כתבו דשום אדם אסור לזכות במה שגזל האחר משום דהגזלן צריך להשיב הגזיל' ע"ש ולפ"ז כ"ל דגזל עכו"ם דודאי א"צ להשיב שוב יכול האחר ג"כ לקחתו מיד הגזלן ושוב אינו שלו מקרי דהא באמת אינו שלו וניהו דגזל עכו"ם מותר היינו דהוה כהפקר אף שלא רצה העכו"ם להפקיר מ"מ התורה הפקירו אבל עכ"פ גם האחר יוכל ללקחו ממנו ובפרט קודם שנתייאש העכו"ם דלא זכה הישראל יכול האחר ג"כ לקחתו ולכך לא מקרי שלו וז"ב בסברא ולפ"ז שוב לא קרינן ביה וחנכו דהא גם האחר יוכל ללקחו ואינו ביתו של הגזלן ודו"ק ולכך היה ס"ד דאבידתו מחוייב להחזיר ושוב לא יכול האחר לקחת ממנו והו"ל של המוצא ודו"ק. עוד נ"ל בסברת היראים דהנה כבר האריך הגט פשוט סי' ק"כ וכן המקור חיים סי' תמ"ח דהפקר ב"ד הוה הפקר אבל אינו קנוי ע"ש ולפ"ז גזל עכו"ם דהתור' התירה היינו להפקיר הממון אבל אינו קנין ולכך לא מקרי שלכם דמ"מ אין לו קנין בזה. ובזה יש ליישב דברי הב"ח בסי' תקפ"ו מה שהמג"א השיג עליו דלכך כל שיש לו בעלים לא מקרי של ישראל דהא גזל עכו"ם אינו עושה קנין ולא מקרי שלכם ולכך לא שייך לומר דכל שחייב באחריות מקרי שלו דבאמת אין לו קנין ומכל מקום אין צריך להחזיר דהא גזל עכו"ם מותר וז"ב. ומה שהקש' הנ"ל דלוקי ולא חנכו בכה"ג שגזל בית של עכו"ם ולפמ"ש א"ש דל"ש גזל עכו"ם מותר רק משום הפקר והרי קרקע אינה נגזלת ובית הו"ל תלוש ולבסוף חברו ולא שייך בזה הפקר דהא אינה נגזלת והו"ל עדיין של עכו"ם כנלפענ"ד ודו"ק:

סט"ו מאחר שלא באו לעולם. הט"ז האריך להקשות ע"ז וכתב שלא ידע מקורו ובמח"כ לא ראה דברי הבדק הבית סימן זה שכתב כן בשם הכפתור ופרח בשם הראב"ד ומשום דאינו מוכר אלא עצים ועצים דערל' מותר בהנא'. שוב ראיתי בנקה"כ שהשיג עליו כן. אמנם בגוף הדין אם שיצא כן מפי אדם גדול לפענ"ד יש מקום לפקפק דמ"ש דאינו מוכר אלא מקום עצים דהפירות הם דשלבל"ע לפענ"ד בכאן מועיל אף מכירת פירות דלא מבעיא אם מכר האילן לפירות דמבואר בחו"מ סי' ר"ט סעיף ד' דמועיל ולא הוה דשלבל"ע ואין לומר דלא מכר רק מה שיוציא האילן דא"כ הא הוי מכיר' בטלה לגמרי ולא מכר העצים כלל ולא שייך היתר של הראב"ד כלל וע"כ באילן לפירות ובזה מועיל ובלא"ה הא מבואר שם בס"ח בהג"ה דאם רוצה לקנות מקנה ג"כ דאגב דרוצה לקנות מקנה ג"כ וכן הוא בסי' קע"ו ס"ב ויש שם קצת שינוי בין הטעמים וכמ"ש בגליון הש"ע שם עכ"פ בכה"ג קנה ומקנה ואסור וגם צ"ע דבדבר איסור מהראוי שיהצי אף בדשלבל"ע דלא שייך לא סמכה דעת' דהמקנה ודאי סמך דעתי' למכור דיודע שיאסר אח"כ מיהו י"ל דהקונ' לא סמכ' דעתי'. אבל זה אינו דהרי הוא נותן המעות ובפרט היכא שהוא מקנה אותו ג"כ דשלבל"ע דממנ"פ סמכ' דעתי' דמהכ"ת לחוש שזה יצמיח וזה לא וגם יש לעיין דהא כיון שמכר לו עצים והפירות א"כ הו"ל דשלבל"ע עם דבר שבא לעולם דיש דיעה שקנה הכל ועיין בסי' ר"ג וסי' ר"י וע"כ דברי הראב"ד צ"ע:

סי"ט בעפר הראשון שבא עמו וכו'. כתב הט"ז ולא שייך כאן זה וזה גורם דכאן א"צ אל חבירו כלל כיון דסגי בעפר הראשון עכ"ל ודבריו תמוהין דהא זה וזה גורם מותר ומה ק"ל והגידו לי מפי הגאון מוהרש"ק מ"מ ומ"ב דק' בראד נ"י שנתעורר בזה ורצה להגי' בט"ז ולא עלתה בידו ונשאלתי בזה משמו. ות"ל בתוך כ"ד הראיתי דכוונת הט"ז למ"ש הט"ז בס"ק י"ח דעכ"פ צריך ג' שנים לאותו אילן שיגדל אח"כ כדין ערל' ואי לא הוה זוז"ג הי' אסור לעולם כדין פירות ערל' ולפ"ז גם כא קשיא דנימא זוז"ג וא"כ עכ"פ צריך להמתין ג' שנה כדין ערל' לזה כתב כיון דהי' יכול לחיות בעפר הראשון ואין צריך לעפר השני א"כ אין צריך לעפר השני כלל ולכך אין צריך להמתין כלל דאותו האילן הזקן כבר נהג בו דין ערל' ודו"ק היטב שכן כוונתו בבירור. והנה לכאור' קשה לפ"ז הא דכתב הרמב"ם פ"י ממע"ש הי"ט אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערל' מן השרשים חייב וקשה למה יפטור מן הערל' ניהו דאמרינן דניזל בתר הנוף ולא בתר העיקר מ"מ הא זה אי אפשר להכחיש דעכ"פ יש יניקה מן העיקר וכדפירש בב"מ דף קי"ט ויבואר לפנינו ואם כן למה לא יתחייב בערל' מחמת העיקר על כל פנים דהוה זה וזה גורם וחייב בערל'. ולולא דמסתפינ' הייתי אומר דדברי הרמב"ם כוונה אחרת יש בהם דהנה הרמב"ם הקדים שם דאם כבר נעקר האילן הזקן והבריך מכבר נתחייב האילן החדש בערל' וכשלא נעקר האילן אף שהבריך זה בזה הואיל ולא נפסק מן העיקר הראשון הכל מותר. ולפ"ז נלפענ"ד שהרמב"ם מיירי שהגזע או השרשים היו מן האילן הזקן שכבר היו לאחר ג' שנים ולכך כל שיצא מן השרשים שאינו רואה פני החמה וא"כ אינו מקרי עיקר שיהי' נפטר עי"ז האילן החדש ולכך אמר מן השרשים חייב האילן החדש בערל' אבל מן הגזע פטור מן הערל' שכבר נפטר באילן הזקן ועוד נשאר הגזע שהוא רואה פני החמה ולא כל העיקר מהאילן הישן וז"ב לפענ"ד. איברא דלפ"ז יקש' בהא דאמרו בב"מ ותנן כה"ג גבי ערלה אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים חייב בערל' דר"מ ר"י אומר מן הגזע פטור מן השרשים חייב וקשה אדרבא שם משמע איפכ' דר"מ אזיל בתר הנוף ור"י אזיל בתר העיקר ואף אם נימא דשאני התם דאזלינן בתר האילן החדש עכ"פ מהיכא משמע דר"מ אזיל בתר העיקר ור"י בתר הנוף ונרא' דמשמע להו להש"ס כיון דגבי מקח וממכר פליגי אי אזלינן בתר העיקר או בתר הנוף ע"כ משמע להו להש"ס דהך מן הגזע ומן השרשים דגבי ערלה פליגי ג"כ כה"ג ולא מיירי שהי' גזע ושרשים מאילן אחר רק שהי' גזע ושורש מאיזה דבר אחר וע"ז גדל אילן ור"מ אזיל בתר עיקר ור"י אזיל בתר הנוף וזה שאמר ותנן כה"ג גבי ערל' ובזה ח"ש דברי הכ"מ שם שכתב תוספת' אלא ששם שנוי' בסגנון זה אילן העול' בין מן הגזע בין מן השרשים חייב ר"י אומר העול' מן הגזע חייב מן השרשים פטור ורבינו גירסא אחרת הית' לו ששנוי בה בדברי הת"ק מן הגזע פטור מן השרשים חייב ודברי הכ"מ תמוהים שלא הביא דברי הש"ס בב"מ הנ"ל ששם מבואר דרבינו פסק כר"י והגירס' בתוספת' בדברי ר"י להיפך וכבר תמה בזה הגאון מוהר"י פיק ז"ל הובא בנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קפ"ה והגאון בנו"ב נדחק בזה. ולפמ"ש א"ש דבאמת הרמב"ם פסק כהתוספת' והתוספת' יתפרש בענין אחר מהש"ס וכיון דגם בהש"ס אינו מבואר היטב דברי ר"מ ור"י וע' בתוס' שם ולכך בחר בדברי התוספת' ופירש' לכוונתו וכמ"ש. שוב מצאתי במחנה אפרים בהגהותיו לרמב"ם פ"י ממע"ש שם שתמה ג"כ על הכ"מ כמ"ש הנו"ב שם. ולפענ"ד העיקר כמ"ש ומה שתמה מדברי רש"י במכות דף י"ב ע"ב שכתב דבכ"מ אזיל ר"י בתר נוף תיתי לי דגם לי הי' קשה משם אבל באמת לפענ"ד אין ענינו לשם דהא דנחלקו ר"י ור"מ אי אזלינן בתר הנוף או בתר העיקר והיינו באילן עצמו אם הנוף נמשך ונטפל להעיקר או העיקר נטפל להנוף אבל שם במרוח עיקר אנו דנין על מקום הנוף והעיקר אם מקומו של הנוף הוא עיקר מקומו או אזלינן בתר המקום שהעיקר בו וא"כ אין ענינו לזה וכעין זה מצאתי בחידושי פנ"י בגיטין דף י"ב ע"ש. ובזה נלפענ"ד הא דאמרו בגיטין שם ובדאשרוש לא פליג' והאנן תנן שתי גינות והקשו התוס' שם אמאי לא פריך מערלה ובאמת לפמ"ש היה מקום לפרש הך דערל' באופן שפירשה הרמב"ם ולא הי' ראי' כלל אך ע"כ צ"ל דכיון דמצינו במקח וממכר כה"ג פלוגתא דר"מ ור"י מזה משמע להש"ס דגם בערל' פליגי כה"ג וא"כ שפיר הקשו התוס' דהו"ל לפרוך מערל' ובזה יש לכוין דברי המהרש"א שם שהקש' דאמאי לא הקשו התוס' ממקח וממכר ודבריו תמוהים דמה ראי' ממקח וממכר לאיסור וכדאמרו בב"מ שם דהא באיסור מוד' ר"י וגם בלא"ה כתבו התוס' בב"מ דאין ראי' ממקח וממכר וכבר תמה בזה הגאון ביערת דבש בדרוש לסיום ב"מ ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מערל' אין ראי' ועיקר ראי' מערל' היא ע"י שמצינו ג"כ כה"ג לענין מקח וממכר דנחלקו בזה ר"מ ור"י ולכך הקש' המהרש"א דהי' להם להתוס' להקשות ממה דפליגו במקח וממכר ודו"ק. יהי' איך שיהי' לפענ"ד הפירוש ברמב"ם כמ"ש ובמשנ' תורה דרשינן סמוכין למ"ש קודם בהלכות הקודמות. ובזה מיושב היטב מה שהקש' ביערת דבש דהרמב"ם לענין עציץ נקוב פסק דאזלינן בתר העיקר בדאשריש כמבואר פ"א מתרומות הכ"ה כ"ה והרי לענין ערלה פסק כר"י דאזיל בתר הנוף. ומ"ש שם ליישב דבאמת גם ר"י מודה דמיעוט יניקה הוא מהעיקר רק דהרוב אינו מהעיקר ולכך לענין טבל לא אזלינן בתר רובא דטבל הו"ל דשיל"מ ולא אזלינן בתר רובא משא"כ לענין ערל' והאריך בזה בחריפות הנה מלבד שאינו ע"ד האמת אף גם דלר' יהוד' דס"ל מב"מ לא בטל א"כ מהראוי שגם בערל' לא תתבטל ברוב וע"פ דרכי הי' מקום ליישב אם נימא דמה שיונק מאויר ומה שיונק מהעיקר נחשב לזוז"ג והרי שיטת הרמ"ה כפי שפירש המ"א סי' תמ"ה דבדבר שיל"מ ל"מ זוז"ג משא"כ בערל' דזוז"ג מותר כמ"ש הט"ז כאן אבל כ"ז רחוק ולפמ"ש הדברים כפשטן דהרמב"ם פירש דהגזע והשרשים הם מאילן זקן ולכך כל שלא נשאר רק השרשים זה מקרי אילן חדש משא"כ כשנשאר הגזע וכמ"ש וא"כ אין ענינו לשם. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא דלפמ"ש המלמ"ל פ"א מביכורים ה"ט באורך דאביי ורבא דפליגי בנופו בח"ל אי אזלינן בתר נופו הם מודים דבאילן דהיניק' מרוב' הוא דאזלינן בתר העיקר והנוף נמשך אחר השרש משא"כ בעציץ נקוב דאין היניק' מרוב' ע"ש ואני עשיתי סמוכין לדבריו מהא דנדחקו הקדמונים בב"מ שם דרבא אמר בפשיטות דר"מ ור"י נחלקו אי אזלינן בתר העיקר או בתר הנוף ומה דאמרו במשנ' הטעם שאם ירצה בעל הגנה אינו דק חיזוק לדבר והרי בגיטין אמרו דבאשרוש לא פליגי ופריך מהך דשתי בינות ואמרו התם כדמפרש טעמא הרי דאזלינן בתר עיקר לכ"ע והרי דברי רבא סותרין זא"ז ולפמ"ש א"ש דבאמת לשיטת המלמ"ל דאילן שיניקתו מרוב' ודאי אזלינן בתר היניק' של עיקר א"כ צ"ל הא דפריך משתי גינות פריך מכח כ"ש דאם בדאשריש לא פליגי וס"ל אף בעציץ שאינו כח מרובה אפ"ה אזלינן בתר העיקר מכ"ש בגינה דהיניק' מרוב' וא"כ מ"ט דר"י דס"ל דאזלינן בתר הנוף ולכך מוכרח לומר דטעמא כדמפרש במשנ' דפליגי מי הגורם לזה ולפ"ז לפי האמת העיקר כסוגי' דגיטין דאזלינן בתר העיקר וכדמפרש טעמא במשנ' וגם בב"מ ס"ל כן ורק דהש"ס רצה למצוא דר"מ ור"י נחלקו במו"מ וערכ' בכה"ג שזה מיפה כח בעל הקרקע וזה מיפה כח בעל האילן אבל לא דפליגי אי אזלינן בתר העיקר דבזה כ"ע מודים וכמ"ש בתוס' שם ועיין פ"י בגיטין שם. ועכ"פ יהי' איך שיהי' קשה טובא כיון דרבינו פסק אף בעציץ נקוב שאם השריש אזלינן בתר העיקר מכ"ש באילן וכמ"ש שם בפ"א מתרומות הכ"ד וכ"ה וא"כ מ"ט דפסק בפ"י ממעשר כר"י ולפמ"ש אתי שפיר ובחר רבינו בתוספת' כיון דבש"ס דילן לא נתבאר היטב מה דפליגי ר"מ ור"י לענין ערל' ורש"י נדחק וגם התוס' כתבו דלא רצה לאשכוחי רק שנחלקו בכעין זה ולכך העתיק דברי התוספת' ופסק כמותה וכפי הפירוש שכתבתי ודו"ק היטב בכל מ"ש. אך ק"ל טובא דהאיך אפשר דר"י אזיל בתר הנוף דהא ר"י ס"ל דעיקר אילן תלוי בקרקע וכדאמרו בברכות דף מ' דמש"ה מוקי המשנ' דעל פירות האילן המברך בפה"א יצא דעיקר אילן ארעא הוא ואם כן מהראוי למיזל בתר השורש דהוא הקרקע וצע"ג אף דיש ליישב ועיין לח"מ פ"ד משכנים ה"ט וע"ש במשנ' למלך הלכ' יו"ד במ"ש דאם נעקרו גושיהן הו"ל קרקע ול"מ יאוש צ"ע דבכה"ג שהסיח דעתו לגמרי מועיל יאוש ועיין בסוכה דף למ"ד בתוס' שהאריכו בזה וב"ב דף מ"ד וצ"ע ועיין בתוס' ב"מ דף ק"ז ד"ה אילן במ"ש לחלק לענין שדי נופו בתר עיקרו ע"ש שעיקר חילוקם דהתם רוב הנוף על המיצר ושדינן מיעוטו בתר רובו ובזה אין מקום להקשות כלל על הך דב"מ דסוף הבית והעליה דשתי גינות ודו"ק וחכם אחד שאלני בזה והבין כוונה אחרת בתוס' ולפמ"ש אתי שפיר. והנה בתוספתא דערלה פ"ק ה"ג אמרו הנוטע בספינה בעציץ ובראש הגג חייב בערלה נזרעו בעציץ שאינו נקוב נשבר וזרען בעציץ נקוב אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור והנה סתם התוספתא באיזה עציץ מיירי הרישא דהנוטע בספינה בעציץ אם בשל חרס או בעץ וכבר נודע מחלוקת רש"י ותוס' והר"ש והראב"ד כמו שהאריך המלמ"ל פ"ב מביכורים בזה אך מכא ראיה ברורה למה דאמרו בירושלמי דבאילן חייב אף שאינו נקוב דהשרשים מפעפעים וכבר האריך המלמ"ל בזה שם דבאילן לא בעי נקוב אך שהוא הביא דברי הירושלמי ולפענ"ד בתוספתא מפורש הדין דלענין נוטע שהוא באילן כ' דחייב ואילו לענין זורע מחלק אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור כפי שהביא הגירסא בתוספתא הנדפס מחדש עם פירוש מחכם אחד מליטא ועכ"פ מבואר דעציץ שאינו נקוב אינו חייב בערלה והיינו משום דשאני אילן ששרשיו מתפשטים והנה בספר ברכי יוסף סי' רצ"ז ס"ק י"א האריך בתוספתא הלז וכ' ג"כ הגירסא אם יכול לחיות פטור והיינו משום דעציץ שאינו נקוב פטור וע"ז כ' דלפמ"ש השדה יהושע דלרש"י אין חילוק בין עציץ נקוב לשאינו נקוב וחייב בערלה בין של חרס בין של עץ וא"כ היאך מפרש התוספתא הלז ומאד אני תמה היאך לא הרגיש דהשד' יהושע מפרש דברי הירושלמי דוקא באילן וא"כ זה בנוטע אבל זורע דל"ש באילן שפיר מחלק התוספת' בין יכול לחיות וז"ב ודו"ק. ומהתימה אחר שהביא המלמ"ל שם והרי במשנ' למלך הביא דברי השדה יהושע שפירש דאילן שרשיו מתפשטין ולא מחלק בין חרס לעץ וא"כ שוב דברי התוספתא נכונים וכפי הנרא' דאילן היינו אילן ממש שהוא חזק ומתפשט אבל דלעת לא וכן מבואר בירושלמי דבעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב אצל הזרעים ע"ש וא"כ יש לפרש נזרעו בו היינו דבר שאינו אילן אף דכפי הראות בערלה לא שייך זריעה כ"כ דאינו חייב בערלה רק עץ מאכל ומ"מ חזינן דקרי לה בתוספתא נזרעו אמת דהגאון הקדוש מוהראו"ו זלה"ה בביאורו גרס נשרש במקום נזרעו אבל לפנינו אין הגירסא כן וצ"ע בזה:

סכ"ו ועל גג שמלאו עפר וכו'. כ"כ הרא"ש בתשוב' כלל ב' סי' ד' והנה המלמ"ל פ"ב מבכורים ה"ט האריך הרחיב הדיבור בזה ואמרתי לרשום בקצר' והנה מ"ש ודע דהא דבעינן שיהי' נקוב הוא דוקא כשהעציץ של זרעים אבל אם נטע בו אילן אע"פ שאינו נקוב כנקוב דמי כמ"ש הרמב"ם פ"ו ממע"ש ה"ח ומקורו מדברי הירושלמי פ"ק דערל' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר"י אומר מפני שהשרשים מפעפעין אותו ר' יונה מפיק לישנא כ"ח עומד בפני השרשים והובא בר"ש פ"ב דחלה משנה ב' וסיים המל"מ דמזה הירושלמי סתיר' לרש"י שכ' דחרס לא בעי נקובה וכוונתו דשם משמע דדוקא באילן אין הכ"ח עומד ולא בזרעים ולרש"י כ"ח לא בעי נקובה כלל אבל באמת תמהני דמהרא"ש בתשוב' הנ"ל משמע דמפרש שיטת הירושלמי דהא דאמר ר' יונה כ"ח עומד בפני השרשים היינו משום דהוא כ"ח וכ"ח לא בעי נקובה ולא מחלק בין אילן לזרעים הן אמת דבירושלמי שם אמר ר' ירמי' בעי נטע בו דלעת מאחר שנקוב אצל האילן כנקוב אצל הזרעים ומשמע דמטעם שהוא אילן הוא דהוה כנקוב אבל צ"ל לדעת רש"י ודעימי' דהם מפרשים דמ"ד מפני שהשרשים מפעפעין אותו באמת ס"ל דדוקא אילן שיש לו שרשים וחזק יניקת האילן מפעפע אותו כמ"ש הר"ש אבל ר' יונה ס"ל דמפני שהוא כלי חרס ולכך מפיק בהאי לישנא ור' ירמי' בע' כנטע דלעת היינו לאותו מ"ד דס"ל מפני שהשרשים מפעפעים אותו מבעיא לי' אי דלעת חשוב כמו אילן אבל לר' יונה אין חילוק כלל וכ"ח חשוב כנקוב וא"כ אדרבא מזה הוציא רש"י שיטתו דכ"ח חשוב כנקוב. ועכ"פ אני תמה על המל"מ שברוב בקיאותו לא הזכיר כלל דברי הרא"ש בתשוב' הנ"ל והש"ע הנ"ל דלא נזכר כלל החילוק בין אילן לשאר זרעים ועיקר הפלפול אם חשוב כנקוב וכמ"ש הרא"ש וכן מבואר ברא"ש הלכות ערל' דמביא דברי הירושלמי הנ"ל ומפרש דלכך הנוטע בספינ' חייב אע"פ שאינו נקוב משום שהוא כ"ח וכ"ח אינו עומד בפני השרשים אבל של עץ בעי נקובה והמל"מ הבין מדבריו שבאמת ס"ל דאילן שאני רק דבאילן עצמו יש חילוק בין כלי חרס לעץ עיין שם. ובאמת מפני שלא עלה כלל בדעתו לפרש דברי הירושלמי רק משום שהוא אילן ובאמת שגם ברמב"ן בגיטין דף כ"א גבי כתבו על כ"ח הביא ג"כ דברי הירושלמי והבין ג"כ כהרש"ל והמלמ"ל הנ"ל אבל הרא"ש לא הבין כן ואדרבא לר' יונה דמסיק בהא לישנא דכ"ח עומד בפני השרשים משמע כשיטת רש"י וכמ"ש ותדע שהרי בתשובה שם לא הזכיר כלל לחלק בין אילן לשאר שרשים. והנה האיר ד' עיני ומצאתי בספר מנחת קנאות שנדפס בזמנינו מהרב ר' אבא מרי בר"י זלה"ה שבהצותו על פלוספי דורו לפני הרשב"א והרא"ש שם בסי' כ' כתב השאלה שעליה התשובה סובבת מהרא"ש הנ"ל שם ביאר בהדיא דברי הירושלמי הנ"ל שמבואר דבאילן לא בעי כקובה וע"ז נסתפק אי דוקא בכ"ח הוא דאינו עומד או דלמא כ"ש בעץ והרא"ש השיב לו לחלק בין דבר המטלטל ועכ"פ מבואר בעליל שהרא"ש הבין דר' יונה מפיק בלישנא אחרינא והיינו דמשום דהוא כ"ח אינו עומד בפני השרשים ואין חילוק בין אילן לשאר זרעים ע"ש. ובזה מיושב היטב דברי הב"י בסי' רצ"ד שכתב על דברת הרא"ש בהלכות ערלה הנ"ל שכ"כ רש"י ותמה המלמ"ל דאדרבא דברי הירושלמי הם להיפך משיטת רש"י ולפמ"ש אתי שפיר דרש"י ס"ל דר' יונה בעי לפרושי משום דהוא כ"ח וגם דברי הב"י באו"ח סי' של"ו מיושבים וגם מ"ש המלמ"ל על מ"ש הר"ש פ"ק דערלה משנה ב' דבש"ס דילן לא משמע כן וע"ז תמה דמנ"ל דהש"ס לא סובר כן והדברים פשוטים דזה החילוק בין אילן לזרעים אינו מוזכר ולכל הפירושים של רש"י ותוס' אינו מחלק רק בין עץ לבין חרס אבל לא בין אילן לשאר זרעים וכן מבואר בר"ש פ"ב דחלה שם שמביא דברי הירושלמי שהוא שלא כדברי הש"ס דילן וכן מבואר ברמב"ן בחידושיו לגיטין דף כ"א הנ"ל וגם חלוקו של הרא"ש בתשובה שם מבואר ברמב"ן שיש חילוק בין דבר המטלטל ע"ש וע' בגיטין דף כ"ב משמע ג"כ דאין חילוק בין אילן לשאר זרעים דאל"כ גם לענין זה יש לחלק בין חוזק השרשים ויניקת האילן לשאר זרעים ע"ש ודו"ק וע' מ"א בסי' של"ו מה שתמה על הרא"ש וע' מלמ"ל שם ויש לי אריכות דברים בכ"ז וע' פ"י בגיטין דף ז' גבי עציץ ובק"א מ"ש שם ולא נפניתי כעת לברר וברצות ד' אבאר עוד בזה וע' בחיי אדם ובנשמת אדם כלל קנ"ב שהאריך לענין לולב הגדל בעציץ והביא דברי הירושלמי פ"ק דערלה שאמר ר"י בשם ר' ינאי אילן הנטוע בתוך הבית חייב בערלה ופטור ממעשר דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה וע"כ תמה על הרא"ש שכתב דפשיטא דמה שגדל בביתו ובגגו דחייב בתרומה ובערלה דהרי במעשר פטור וכ"כ הרמב"ם פ"א ממעשר הלכה יו"ד וע"ש בכ"מ ובמחכ"ת חשד למאורן של ישראל שלא נזכר מזה ובאמת גם הרא"ש הרגיש בזה והרי כתב דכל דהוה דבר המטלטל אין דרך לזרוע ולא קרינן ביה היוצא השדה אבל בדבר הקבוע דרך לזרוע ולפ"ז דוקא באילן הנטוע בתוך הבית דאין דרך בני אדם לזרוע בבית ולכך פטור ממעשרות דלא קרינן ביה היוצא השדה אבל בנדון הרא"ש שזרע על גג והוא קבוע ודרך לזרוע בכך שפיר כתב דחייב ובחיי אדם כתב בשם הרא"ש דהזורע בבית ובגג חייב בתרומה ולא העתיק יפה ועיקר החילוק הוא בין דבר תלוש שאין מתקיים בארץ ואין דרך לזרוע בכך משא"כ בדבר המחובר שדרך לזרוע בכך ופטור דבית הוא משום דבבית אף שהוא מחובר מ"מ אין דרך לזרוע בבית שאדם דר בו וז"ב. ובזה נלפענ"ד מ"ש המלמ"ל להקשות דלמה תני הנוטע בספינה חייב השתא עציץ דבעלמא בעי נקוב בערלה לא בעי ספינה פשיטא דחייב ומזה כתב ראיה להירושלמי ע"ש שהאריך. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לשיטת הרא"ש הכל תלוי במה דדרך לזרוע ואינו מטלטל וא"כ ספינה דעשויה לברוח כמ"ש הרמב"ן בגיטין כ"א לדחות דברי הראב"ד בזה ע"ש וא"כ הא בעי נקובה והוצרך להשמיענו דגם בספינה חייב והנה המלמ"ל האריך שם בדין קישות שנטע בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ והביא דברי הר"ד ערמאה בהגהותיו על הרמב"ם שכתב היה אפשר לפרש המשנה לדברי הרב בעציץ נקוב אלא שדברי ר"ש אינם מניחים וצ"ע ותמה המלמ"ל דאין מדברי ר"ש סתירה לדברי רבינו ובמחכ"ת לפענ"ד כוונת הר"ד לדברי ר"ש היינו ר' שמעון שחולק שם וס"ל דהטמא בטומאתו ואם מיירי בעציץ נקוב א"כ הוה כמחובר ממש ואמאי חשוב כתלוש ואף ר"ש מודה דחשוב כמחובר ואף דהמלמ"ל כתב שם דלר"ש צ"ל כיון דיצא לחוץ דינו כתלוש אבל באמת לא מסתבר ליה להר"ד דיחלוק ר"ש ע"ז רק באינו נקוב וכמ"ש המלמ"ל עצמו דמהתוספתא נראה כן והיה מקום להאריך בכל דברי המלמ"ל אבל מה אעשה כי איני בעל מלאכה אחת וע' בשי"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ז בחלק יו"ד שכתב שנראין הדברים כשיטת רש"י דכ"ח אף שאינו נקוב כנקוב דמי ע"ש:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה