אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות כלאי בגדים › סימן רצט

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות כלאי בגדים · סימן רצט

סימן רצח

ס"א ול"ש בהו ביטול אלא קודם שיעשה החוטין וכו'. כ"כ הסמ"ג דחוטין לא בטלים וכן נראה מדברי רבינו ובאמת שהדבר תמוה דלמה לא יבטלו החוטין ומה חשיבותייהו וכבר התעורר בזה בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' קפ"ו ע"ש. ולפענ"ד נראה בפשיטות דבאמת בכלאים לא שייך ביטול כיון דשניהם היתר ונאסרו בב"א וכמ"ש הרא"ש והפוסקים והובא בט"ז וש"ך כאן. ומעתה זה דוקא כשהם חוטין דאז נופל עליו איסור כלאים ושפיר לא בטיל משום דלא שייך ביטול אבל כ"ז שלא נעשה חוט וכל שאינו לא שוע ולא טווי ונוז אין כאן כלאים שפיר בטיל דלא שייך לומר דבכלאים ל"מ ביטול דהא עדן לא התחיל הענין כלאים כלל וז"ב מאד מאד וכעין זה כ' הנוב"י שם לפי דרכו משום דהיתר בהיתר לא בטל ע"ש ובזה מיושב היטב מה דמקשה הנוב"י שם על הסמ"ג מדברי הרא"ש והתוס' דמשמע דס"ל דחוטין בטלי דאל"כ למה הוצרכו ליתן טעם לבגד שאבד בו חוט דלא שייך ביטול בכלאים משום דהיתר בהיתר ושניהם נאסרים ת"ל דחיטין לא בטלי ולפמ"ש אתי שפיר דזה גופא טעם דחוטין לא בטילי וכמ"ש. ובזה מיושב כל קושיותיו על הסמ"ג ומ"ש שלפנינו לא נמצא כמו שהעתיק הסמ"ג משם התוספתא הנה בגרסות לראשונים אנו שומעין דבקיאי טפי מינן:

ובגוף הדבר שכתבו התוס' והרא"ש דלא שייך ביטול בכלאים כיון ששניהם היתר ובהתחברם נאסרו. נראה לפענ"ד די"ל דהכוונ' דכיון דהיתר בהיתר לא שייך ביטול א"כ כ"ז שלא נטווה ושוע הי' מותר ולא שייך ביטול ועיקר הביטול חל כשנתחברו יחד ואז נעשה גוף האיסור ול"ש ביטול ול"ד לבב"ח דשם תלוי בטעם וכל שאין בו טעם אף דתימא דלא שייך ביטול מ"מ מה נ"מ אם נתבטל או לא כל שאין בו טעם מותר וכמ"ש הנוב"י שם בהדיא לדחות דברי או"ה ע"ש משא"כ בכלאים. ובגוף הדין אי היתר בהיתר בטל או לא כבר הארכתי בזה בתשו' אחת ואכ"מ ועיין במ"ג סי' ט' ומצאתי בספר אחד (שמו א"י) שהאריך ג"כ בענין הלז ולפמ"ש למעל' בטעם דחוטין לא בטילי יתיישב קושיותיו שם דזה דוקא בכלאים ולא בנגעים וע"ש היטב ודו"ק ועיין בת"ה הובא בב"י וש"ך סי' שס"ק י"א שכ' בשם ר"ש דחוטין בטלים הרי דלאו משום חשיבות דחוט גזרו ודו"ק ועיין בתוי"ט פ"א דשקלים משנה א' מה שהאריך בדברי התוס' דנדה דף ס"א הנ"ל ובמחכ"ת לא הבין דבריהם וכמ"ש בגליון שם ועיין בט"ז וש"ך כאן ותבין היטב ומ"ש המלמ"ל פ"א ממשכב ומושב בענין זה כבר הארכתי במק"א ואכ"מ. שוב מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד' שהאריך בענין הלז ודעתו ג"כ דחוטין לא בטלי לפי שהוה כניכר האיסור וכ"כ בח"ג סי' ש' ע"ש וכ"ז דלא כנוב"י שדוחה דברי הסמ"ג בגילא דחיטתא:

והנה מ"ש הנוב"י שם לענין החשש שמא יחזור וימכרנו לישראל דלא מצינו החשש רק לענין איסור תורה כגון ארבא דטבעא בחישתא בפסחים דף מ' ובכריא דחיטי דנפל עליה יי"נ בע"ז דף ס"ה ובנדה דף ס"א גבי בגד שאבד בו כלאים אבל בדרבנן יש לומר דלא חיישינן לזה. הנה המרדכי פרק כ"ש כ' דהך כריא דחיטי דכפל עליו יי"נ מיירי ביי"נ דרבנן וא"כ מבואר להיפך וגם בגד שאבד בו כלאים אף דמדברי התוס' שהקשו דלמה לא יבטול ברוב וכתבו דלא שייך ביטול ומשמע דהוה איסור תורה אבל לפמ"ש הסמ"ג דטעמא משום דחוטין חשיבי א"כ אינו רק דרבנן והדבר מוכרח דאל"כ מה הקשה בע"ז דף ס"ה מבגד שאבד בו כלאים דהוה איסור תורה לכריא דחיטי הא שם מיירי ביי"נ דרבנן ולכך ל"ח וכמ"ש הנוב"י. שוב מצאתי בנוב"י מהד"ת חלק או"ח שהעיר בכ"ז ועיין בחיבור מ"ג סי' יו"ד שהארכנו בזה וכוננו לדעת הגאון ז"ל עכ"פ אין חלוקו של הגאון בין דאורייתא לדרבנן מחוור וכמ"ש. שוב ראיתי בתוס' חולין דף צ"ה ד"ה ובנמצא שכתבו דתקנה בעלמא הוא שעשו חכמים שלא לסמוך על רוב והביאו ראיה מהא דאמרו בנדה דף ס"א בבגד שאבד בו כלאים דלא ימכרנה לנכרים דלמא אתי לזבוני ישראל אע"ג דמן הדין לא הוה למיחש דאזלינן בתר רוב ע"ש ומשמע מדבריהם דפירשו דבגד שאבד בו כלאים אינו רק איסור דרבנן והיינו או דמיירי בכלאים דרבנן ועיין בטוש"ע בסי' ש"ב או דס"ל דמה דלא בטילי אינו רק דרבנן משום דחיטין חשיבי ולא בטילי וכמ"ש למעלה הלא מרא"ש וכשיטת הסמ"ג הנ"ל וידידי הרב החריף מוהר"י סגן כהן נ"י ממקילניץ הראני דברי התוס' הנ"ל שנתקש' בדבריהם דכיון דלא בטיל משום דבכלאים לא שייך ביטול וא"כ הוה איסור תור'. והראיתיו דברי הסמ"ג שפירש דאינו רק דרבנן משום דחוטי חשיבי ולא בטלי ח"ב ודו"ק. ובגוף הדין דהיתר בהיתר לא בטל שנחלקו הקדמונים מצאתי דבר פלא בהגה"מ סוף הלכות חמץ ומצה בהלכות הגעלה שהביא דברי סה"ת וסמ"ג שהביא ראיה מהך דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דשייך ביטול בהיתר והיתר וע"ז כתב וצ"ע באבי"ה שכ' שאין שייך ביטול קודם זמן האיסור והביא ראיה מהאי דאמרו בנדרים פרק נערה יטבלו כלים לכשיטמאו לטהר וכוונתו לנדרים דף ע"ו. הנה האיר עינינו דלא שייך ביטול טרם שנעשה איסור שיתבטל לכשיבא לידי איסור. והנה משם מבואר יותר דל"מ דלא אמרינן דנתבטל שלא יחול עליו האיסור כלל אלא אף שאינו מועיל לכשחל עליו שם איסור שיתבטל אז דאל"כ היה לו להביא ראיה מרישא דאמרו שמה מקוה שמעלה את האדם מטומאתו אינו מציל על הטהורים מלטמא וע"כ דזה לא מסתבר כלל דפשיטא דטרם שנעשה איסור לא נתבטל ואשמעינן רבותא דאף כשנעשה איסור לא נתבטל וע"ש דמהסיפא דייק דחיילי הנדרים וע"ש ברש"י והר"ן ותמצא וטעם הדבר נלפענ"ד דלא גלתה התורה דמועיל ביטול רק היכא שצריך להביטול כגון שכבר הוא איסור משא"כ כשלא התחיל האיסור מדוע יבטל וגם מצד הסברא נרא' כן דבשלמא איסור והיתר שייך לומר דהתורה אחשביה לרוב יותר מהמיעוט אבל בהיתר בהיתר מה נ"מ בין הרוב להמיעוט ועל מה חל שם הרוב הא כל טפה וטפה בפ"ע ובשלמא כשיש איסור והיתר אז שם ההיתר מצרף זה לעשותו רוב ולזה שם האיסור מצרפו שיקרא מיעוט אבל כל ששניהם היתר א"כ מה שייך הצטרפות להרוב ובל אחת נחשב בפ"ע ולא שייך לדון בזה רוב ומיעוט כנלפענ"ד ובזה נרא' לפענ"ד לדחות ראיית הסמ"ג והקדמונים מהך דצמר רחלים וגמלים שבטלים ברוב ולפמ"ש אין ראיה דשם עכ"פ צמר גמלים היא בפ"ע ויש לו שם יחס בפ"ע צמר וגמלים תה הוא צמר רחלים וא"כ שייך בזה רוב ומיעוט וז"ב כשמש וצ"ע בחולין דף ע"א דאמרו תרווייהו תננהו ולא מביא הך תוספתא דהביא בנדרים דף ע"ה וע"ו ואפשר כיון שיש בו פירושים שונים וע' ברש"י ור"ן ורא"ש ע"כ לא הביאם דהביא ממשניות מפורשות ודו"ק וע' ר"ש פ"ט דשביעית משנה ה' דהביא הירושלמי דטעמא דר"י לא נודע וכתב הר"ש די"ל כיון דנכבשו קודם שנעשה איסור ודבריו תמוהין דאדרבא היתר בהיתר יותר י"ל דלא בטל אך לפענד"נ לפמ"ש הפר"ח סי' רמ"ז לדחות ראיית האו"ה מחמץ דאחר שהגיע ע"פ אז בטל דהוה היתר באיסור ולפ"ז זהו שנחלקו ר"א ור"י דר"א ס"ל דהראשון נותן טעם באחרון ואוסרו דל"ש ביטול דחמץ היתר בהיתר ור"י ס"ל כיון דכעת נותן האחרון טעם בראשון וא"כ שוב בטל הראשון בו דכעת נעשה איסור ונתעורר דהראשון מקבל טעם מהאחרון ומה דהראשון נותן טעם באחרון לא יוכל לאסרו דבעת שהיה היתר ניהו דלא בטל אבל לא אסרו וכעת שוב נותן האחרון טעם בראשון ומבטל ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה