אור ברסלב

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות חלה · סימן של

סימן שכט

ס"א עיסת עכו"ם אעתיק כאן מ"ש בתשוב' להרב המופלג מוה' מכלי מפריסטיק אשר שאל באופה מקבל קמח מקיר"ה לאפות לחם לבעלי מלחמתו והקמח ההוא מקבל באחריות ודרך האופים שבכל פעם מניח עיסה ובאפייה אחרת מוסיף קמח ומים וכן בכל פעם והנה מקצת אפיות לוקח הוא בעצמו לחמים לצורך ב"ב גם לפעמים מוכר לחמו לאחרים ומקצת אפיות אינו לוקח כלום רק הוא צורך בעלי מלחמ' וכאשר יחסר לו לחם אח"כ מכפי המגיע לפי ערך לקמח אשר ניתן לו הוא קונה קמח או לחמים אצל בעלי מלחמ' ומשלים הסכום וע"ז האריך מעלתו אם חייב בחלה כיון שהעיסה של עכו"ם ואף שהוא מקבל אחריות הא הוה דבר הגורם לממון ולא כממון דמי והאריך בזה בפלפול. והנה מקור הדברים שנו חכמים בלשון המשנה פ"ג דחלה משנה ה' נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטור' מן החלה. והנה בראשית ההשקפ' ק"ל דכיון דהישראל גלגלה ולשה ואפה הרי דעת צבא מהפוסקים דאומן קונה בשבח כלי וע' בחו"מ סי' צ"ו דהוה ספיקא דדינא ועש"ך שם וא"כ לפ"ז ל"מ לפמ"ש הר"ש הלוי חלק חו"מ סי' ד' דאומן קונה בשבח כלי דהיינו דע"י ששבחו קונה בגוף הכלי א"כ ע"י האפיה והלישה והגלגול קונה בשבחו גוף הכלי שייך לומר דקנה גוף הפת אלא אף לפמ"ש התה"ד סי' ש"ט דאינו קונה בגוף הכלי רק בשבחו עכ"פ הוה כיש לו לחלק בגוף הפת והרי ביש בו כשיעור חלה בחלקו של ישראל נתחייב בחלה כמבואר במשנ' שם ובס"ג דחייבת כל העיסה בחלה וא"ל כיון דעד שנתגלגל העיס' לא נתחייב' דלא קנהו עדיין רק ע"י הגלגול א"כ עכ"פ לא נתחייב' עד הגלגול ושוב פטור' דז"א דכיון שעכ"פ בעת הגלגול הוא מתחיל השבח שנעש' עי"ז עיסה שיוכל לאפותו א"כ שבחו וקונה בשבחו עכ"פ והוה כיש לו חלק. אמנם נרא' דלפמ"ש הקצה"ח סי' ש"ו דמה דאומן קונה בשבח כלי אינו קנין גמור אלא קצת קנין אית ליה וכמו בע"ח במשכון דיכול לקדש אשה אף שזה יכול לסלקו וה"ה כאן אין לו קנין ממש וזה יכול לסלקו בע"כ ע"ש ולפ"ז בכה"ג שוב פטור מחלה דהא יכול לסלקו בע"כ. ובזה נראה לפענ"ד לבאר הירושלמי שם דמביא הר"ש שם מה בינה לבין עיסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה ומשני תמן ברשות ישראל הוא טמא ימלך הכותי עלי' שלא לטלה ברם הכא לדעתו היא תלויה והר"ש כתב דמזה ראיה להגירסא דגרסו בפסחים דף וא"ו דעיסת ארנונא חייב אף דל"מ מסלק לי' בזוזי ולפענ"ד היה נרא' דעיקר חלוקו של הירושלמי היא דשם בעיסת ארנונא ודאי חייב דבאמת אומן קונה בשבח כלי מכ"ש בדבר שהוא שלו אף דחייב מס להמלך ניהו דהמלך מוחזק בו וא"י לסלק להמלך אבל עכ"פ הוא יש לו קנין בשבח ששבחו ועכ"פ המלך א"י לסלקו ואדרבא יוכל להיות שהמלך לא ירצה לטלו אבל הכא בדעתו של הנכרי תלוי וא"כ כיון שיכול לסלקו שוב אינו קנין גמור רק כבע"ח במשכון וכמ"ש ודו"ק ומכ"ש לפי מה דמפרשי הפוסקים דעיסת ארנונא היינו שיש שותפות לעכו"ם בעיסה וא"כ פשיטא דיש להישראל חלק בהעיס' ע"י ששבחה משא"כ כאן דמצי לסלוק' דשם לא מצי לסלוקה דהא הם שותפין וא"י לסלק זא"ז מכל העיס' וז"ב. והנה הערוך בערך ארנון פירש שני הפירושים בעיסת ארנונא או דהוה של שותפות או דיש לו בהמות שהמלך לוקח המס והיינו דהוא קאי על בהמת ארנונא וממילא ה"ה בחלה וכ"כ הרשב"א בפסקי חלה שני הפירושים והוא דחה להפירוש דמיירי בעיסה של שותפות רק דהפירוש שהמלך לוקח המס. ולכאור' לפענ"ד היה נראה דאדרבא אי אפשר לפרש דארנונא היינו שהמלך לוקח המס דהרי אמרו בפסחים שם כל היכא דמצי מסלק לזה בזוזי לא קמבעיא לן והיינו דהוה של ישראל כיון דמצי לסלוקי בזוזי וקשה הרי אמרו בב"ב דף נ"ה א"כ בטלת ירושת בנו הבכור ופירשב"ם והתוס' שם דכל שמשועבד להמלך הו"ל המלך מוחזק ול"ד לשאר בע"ח דאף שמשעבד לו הקרקעות מ"מ מחסרי גוביינא אבל אם משועבדות להמלך נקרא המלך מוחזק וגוף הקרקע הוא של מלך וא"כ מה בכך דמצי לסלק ליה בזוזי כל כמה דלא מסלק ליה המלך נקרא מוחזק אף שאינו מגיע לו רק דבר מועט וא"כ הוה עיסה של נכרי ופטור' מן החלה ואף דיכול לסלקו בזוזי מ"מ כל כמה דלא מסלק ליה הוה המלך מוחזק ובין בחלה ובין בבכור' הרי המלך נקרא מוחזק ולא נתחייב בבכורי ובחלה והיא קושיא גדולה וצ"ל דמיירי באופן שאין השעבוד של מלך מונח על גוף הבהמ' והעיס' רק על קרקפת' דגבר' דבכה"ג הו"ל ככרג' דאמרינן בב"ב שם דכל דמונח אקרקפת' דגבר' הו"ל המלך כשאר בע"ח וה"ה כאן כיון דמצי לסלוקי בזוזי א"כ הו"ל המלך כמו שאר בע"ח ודו"ק:

והנה יהי' איך שיהי' לענין דינא לפענ"ד הדבר ברור דכאן ודאי חייב בחלה דאף שהמלך נותן לו הקמח כיון דיכול ליתן קמח אחר אשר הוא שוה בשוה לזה הקמח וגם אם לא ייטב בעיני המלך והשרים האפייה הלז שלא נאפה בטוב במדה ובמשקל מחויב הלה ליתן להמלך פת אחר ובקנס עצום א"כ פשיט' דדמי למה דאמר בירושלמי תמן שמא ימלך הכותי שלא לטלה ואף דשם היינו שירצ' לקחת מעות מ"מ גם כאן הרי אם ירצה ימשוך ידו הימנו וא"כ הו"ל כפת של ישראל ומה גם כיון דלפעמים הוא לוקח איזה מהפת וקונ' קמח אחר א"כ כל דיוכל לעשות כן עכ"פ יש להישראל חלק מקרי וחייב וגם דעכ"פ קנהו בשבח כלי וא"ל דהמלך יכול לסלקו בזוזי אין קנינו קנין גמור דזה אינו דעל כל אפיה יכול לומר לא אפיתי לצורך חיל הקיר"ה ויכול ליתן מאפיה אחרת לחיל קיר"ה וא"כ פשיט' דלא הו"ל עיסה של נכרי ול"ד לעיס' של נכרי דשם כל העיס' היא של נכרי והישראל אינו רק אופה ולש בלבד אבל כאן עיקרו של הישראל והרי כל מי שנתחייב לתת למלך איזה דבר הנאמר בזה דזה מקרי של מלך הא אינו מחוייב להמלך רק להשלים לו סכומו ואטו א"י לאפות יותר לצרכו ולצורך ב"ב או אף לאחרים ותדע שכן דהכי נימא באופ' שאופ' לצורך חיל המלך דמותר לאפות בפסח דהו"ל חמצו של נכרי וא"ל דשאני חמץ דקרינן בי' לא ימצא דז"א דזה דוקא באם הוא של הבני חילא רק שהוא על אחריות שלהם בזה צריך לקרא דלא ימצא אבל כאן גוף התנור והפת הוא של הישראל רק שמחוייב להשלים להמלך די ספוקו ופשיט' דמקרי יש לישראל חלק בזה וחייב וע' בב"ח ובש"ך ס"ק ה' ו' בסי' ש"ל ותמצ' מפורש דאף אם מפורסם שיד העכו"ם באמצע אפי' קנו הקמח ביחד חייבת בחלה מחמת חלקו של הישראל ואפי' לא מצי מסלק ליה בזוזי ומכ"ש כאן דיכול ליתן להמלך מאפייה האחרת ובכל אפיה ואפיה יכול להיות גם שלו וגם המלך יכול להשמיט ידו מבלי לקחת מאפייה זו א"כ פשיט' דמקרי של ישראל ועכ"פ מדרבנן ודאי חייב בחלה כיון דלית ליה קלא ובזה א"צ לאריכת מעלתו אי הוה דבר הגורם לממון בזה ואי הוה כממון אף לרבנן דר"ש ובאמת דדבר הגורם לממון לא מקרי רק כשלית' בעיניה וכל דאיתא בעיניה לא מקרי דבר הגורם לממון וכמ"ש בשו"ת צמח צדק סי' ל"א ובקצה"ח סי' שפ"ו האריך הרחיב הדיבור בזה וגם אני בעניי הכינותי בזה תשוב' מיוחדת. והנה בתוספת' פ"ק דחלה אמרו עיסת ארנונ' חייבת בחלה מפני שחייב באחריות' עד שעה שימסור וכפי הנרא' היינו מטעם דהוה דבר הגורם לממון וראיתי להגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל בחידושיו להלכות בכורות לרמב"ן דף מ"ה ע"ד מספרו שהקש' דלפמ"ש רש"י דכל דאיתא בעינא לא מקרי דבר הגורם לממון א"כ ה"ה כאן לא מקרי דבר הגורם לממון והנה אם נימא דהתוספת' ס"ל דאף בהוא בעין מקרי דבר הגורם לממון וכמ"ש הקצה"ח סי' שפ"ו מתוספת' פ"ד דב"ק א"כ לק"מ. אמנם לפענ"ד א"צ לזה דשאני התם דגוף הדבר אינו שלו רק שחייב באחריות שפיר אמרינן כל שהוא רק גורם לממון לא הוה בעיני' כממון אבל בעיסת ארנונ' דהיא כלה שלו רק דיש להמלך מס ממנו א"כ כל שהוא חייב באחריותו פשיט' דמקרי שלו וז"ב ופשוט. ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב דברי הרשב"א שדחה דברי המפרשים שפירשו דעיסת ארנונ' היינו שותפות עם עכו"ם מהתוספת' הנ"ל ותמה מהרי"ט אלגזי שם בדף מ"ו דמה ראיה דמשכחת לה גם בשותפות של נכרי שיקבל ישראל אחריות חלקו של גוי ולפמ"ש אתי שפיר דהא באמת דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כל שהוא בעיני' וא"כ שוב כל שהגוי שותף מה בכך דזה קיבל אחריות על חלקו של גוי הא לא הוה ממון כל שאיתא בעיני' אבל אם הפירוש עיסת ארנונ' שיש להמלך מס מזה א"כ עיקרו של הישראל פשיטא דכל שחייב באחריות מקרי של ישראל ממש דעדיף מדבר הגורם לממון ואף שהוא בעינא הרי היא של הישראל ממש וז"ב כשמש ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דסמכו הך בעיוה דבכור' וחלה להקודם ובמהריט"א כ' דכיון דחידש הש"ס דבדבר הגורם לממון כל שהוא בעין לא מקרי ממון א"כ בזה ג"כ הדין כן ושאני חמץ דכתיב לא ימצא וע' בחידושי פ"י שם ולפמ"ש י"ל דאם נימא דהוא מה שמגיע מס להמלך א"כ שוב בודאי מקרי דבר הגורם לממון ושפיר מבעיא ליה והוצרך לחלק בין מצי מסלקו בזוזי וכמ"ש ודו"ק. דרך כלל לפענ"ד בנ"ד פשיט' דחייבת בחלה ל"מ מדרבנן דהא לית ליה קלא אלא אף מדאוריי' אפשר לחיובי משום דיכול הגוי למשוך ידו ועדיפא מהך דירושלמי דשם אין מן הדין רק שיוכל לסלקו בזוזי וכאן ביד המלך שלא לקבל האפייה כנלפענ"ד. וזה אשר כתבתי שנית מכתבו הגיעני והנה הוא חוזר על מה ששאל אותי בדבר החלה. והנה טרם יהי' כל שיח אבאר והנה בספק ברכות אם מברך אינו עובר בל"ת כמ"ש המג"א סי' רט"ו ס"ק וי"ו ובגליון כתבתי באם נחלקו הפוסקים אם צריך לברך דאינו ברכה לבטל' כיון דיש פוסקים דצריך לברך וכמ"ש הרדב"ז ח"א סי' רכ"ט בשם בעל כפתור ופרח ואני כתבתי ראיה מברכו' דף ס' דאמרו כחא דהיתיר' עדיף והרי יש חשש בברכ' לבטל' משום ל"ת ועצל"ח ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דלר"מ צריך לברך ובפרט שר"מ אמר א"צ לברך ומשמע דאם רצה מברך ועצל"ח שם וא"כ עכ"פ כל שיש ספיקא דדינא אי אומן קונה בשבח כלי א"כ לאותן הפוסקים שקונה בודאי צריך לברך ל"ש ספק ברכות להקל. והנה מ"ש מעלתו לחלק דכל היכא דנחית לשכר פעולה ל"ש אומן קונה בשבח כלי משא"כ היכא דרצה לקנות בשבת כלי ובזה יישב דברי הטור דלכך בעשה לי שירים ונזמים דרצה לקנות בשבח כלי שפיר קונה משא"כ בנתן עצים לאומן לא נחית לקנות רק לקבל שכר פעולה. הנה מלבד דבש"ס לא משמע כחילוקו וכבר הרגיש מעלתו בעצמו ונדחק ובכל האחרונים לא מצינו לחלק כן וגם מצד הסברא לא מסתבר כן דמה נ"מ אם רצה לקנות או לא הא גם ברצה לקנות אינו קונה רק עד שיתן לו המעות ויכול לסלקו בע"כ וכמ"ש הרא"ש בפרק הגוזל וע' בקצה"ח סי' ש"ו וא"כ אין חילוק וע' ברמב"ן ור' פרק כל הנשבעין ובש"ך חו"מ סי' פ"ט שכתבו דאומן קונה בשבח כלי והוה כמו מלוה על המשכון והרי סתם אומן פועל דלא נחית רק אדעתא דשכירות ואפ"ה קונה אומן בשבח כלי וע"כ ברור דאין לחלק כן ומה שתמה מעלתו על הקצה"ח שכ' דאומן קונה בשבח כלי הוה כמלוה שיש עליה משכון דא"כ כי קאמר לימא כתנאי למה לא קאמר דכ"ע אומן קונה בש"כ רק דפליגי במלוה שיש עליה משכון. הנה רואה אנכי שאוהב לטעון ושונא לפרוק ותמהני מה לו כי נזעק על הקצה"ח הא דברי הרמב"ן והר"ן והש"ך סי' פ"ו הנ"ל דאומן קונה בשבח כלי הוא כמלוה שיש עליה משכון ומ"ש דלוקי דמפלגי אם מלוה שיש עליה משכון מקודשת. הנה בזה לא מצינו פלוגת' רק אם צריך לומר בהנאת מחילת מלוה ובאומן ל"ש זאת דבשלמ' במלוה שיש עליה משכון י"ל דמקדש' בגוף המלוה אבל האומן דמקדש' בשבח והו"ל הנאת מחילת מלוה דהא צריך להחזיר בע"כ כשיסלק לו דמי פעולתו וז"ב ופשוט. וגם ע"ש דנקט לענין אומן ולא בסתם מלוה שיש עליה משכון וגם מ"ש דדברי ר"י הן היפך דברי הקצה"ח תמהני דדברי הר"י הרי הן תמוהין בשטה חדשה ומה ענינו לדברי הקצה"ח הא כבר תמהו בזה הח"מ והב"ש ועיין בא"מ שם ומ"ש מעלתו על דברתי דאומן קונה בש"כ ויש לו חלק בהעיס' וע"ז כתב דהרי רש"י פירש בחולין דף קל"ה דיש חילוק בין ראשית הגז לתרומ' דתרומה אפשר למפלג במדה ובמשקל אבל צאן א"א למפלג ולפ"ז ה"ה בחלה דיליף מתרומ' בעינן ג"כ שיהי' מבורר חלקו של ישראל ויהיה יוכל למפלג במדה ובמשקל וכאן אינו מבורר חלקו של ישראל ע"י השבח והביא כן בשם מהרי"ט אלגזי הנה אמת נכון הדבר שכ"כ בהדיא מהרי"ט אלגזי אבל אין ענינו לכאן דכאן כיון שאומן קונה בשבח כלי א"כ כל העיסה הוה כאילו הוא של ישראל טרם שיסלקו שהרי הישראל עשהו להעיס' ע"י ששבחו. אמנם לפענ"ד הי' נראה דע"כ לא כתב רש"י רק להיפך דכל שא"א למפלג נפטר גם חלקו של ישראל אבל מ"מ ניהו דלא מבורר חלקו של ישראל מ"מ לא נפטר חלקו שיש להישראל בו דבמה נפטר מן החלה בשביל שמעורב. וגם אינו ברור אי קי"ל כאותו לשון של רש"י. ומ"ש לחייב בחלה משום דבעיס' לית להו קלא וע"ז כתב דלית ליה קלא בלבד לא סגי רק מטעם דשמא ימלך הגוי שלא לטלה הנה בש"ס דילן לא נזכר רק טעם הלז דלית ליה קלא וגם טעם של הירושלמי כאן ג"כ שייך וכמ"ש דיכול למלך שלא לקבל האפיי'. והנה מ"ש מעלתו דכאן מפורסם שהוא של המלך קיר"ה ואית ליה קלא ול"ש רק טעם שמא ימלך בלבד והנה לא הבין כוונתי דניהו דזהו מפורסם שהמלך נותן לו קמח לאפות בשביל חיל המלך אבל אטו מפורסם דכל אפייה ואפייה הוא של המלך ואטו לא יוכל לאפות בשביל עצמו ולמכור לאחרים ג"כ כאשר עושה לפעמים וכל שיכול לעשות כן שוב שייך חשדא ומראית עין. ומ"ש מעלתו על דברתי דיכול לאפות לצרכו ולצורך אחרים ובלבד שיתן לחיל המלך הסכום לצורך וע"ז כתב מעלתו דהמלך אינו נותן רק קמח מצומצם ומה שלוקח האופה הוא משלים ממקום אחר והו"ל כשואל איזה לחמים ובשעת גלגול לא היה לו חלק הנה באמת אינו רק פטומי מילי דכל שיוכל להשלים ממקום אחר הו"ל חלק בשעת האפייה ואטו לא יוכל להחליף קמח בקמח ובלבד שלא יהי' רע ממנו וא"כ שוב פשיטא דיש לו כשיעור חלה ואטו המלך מקפיד שלא יקח מאותה אפייה אף לחם לפי הטף מה שצריך לו ולאנשי ביתו וא"כ פשיטא דיש לו חלה בזה. וגם מ"ש דגם זה אינו ברור דמה"ת לחוש שמא לא ירצה המלך לקבלו תמהני דכל שיוכל להיות שיפטור בעיל' כל דהו רצו חז"ל לחייב בחלה אף שהוא חשש רחוק ומ"ש מעלתו דמשו"ת הרשב"א סי' ש"י משמע דהירושלמי מחייב מה"ת מטעם שמא ימלך ולא יטלה וש"ס דילן אינו סובר כן רק מדרבנן בעלמא דלית ליה קלא וא"כ פשיטא דלא קיי"ל כהירושלמי במקום ש"ס דילן הנה מלבד דאינו מבואר כן בהרשב"א בהדיא אף גם דאנכי הרואה שהר"ש הביא דברי הירושלמי וגם דברי ש"ס דילן ואינו מזכיר שחולקים ונראה שכל אחד נותן טעם אחר אבל אינו חולקין וגם הרמב"ן הביא שניהם גם יחד וכ"כ כל הפוסקים ולא מזכיר שום חילוק בין ירושלמי לתלמודא דידן וכל שנוכל להשוות דהתלמידים לא יחלקו פשיטא דמשוינן לשים שלום בין התלמידים א"כ פשיטא דבנ"ד דשייך טעם הירושלמי וש"ס דילן הכי נקטינן ומ"ש מעלתו על מ"ש דעיסת ארנונא היינו שעושין לארוחת החיל המלך וע"ז תמה דל"ד דשם היהודים נותנין לחיל המלך א"כ הוא של הישראל וכל ששייך דלית ליה קלא או שמא ימלך חייב בחלה אבל כאן הקמח הוא של קיר"ה רק שנותן לאופה יהודי לאפות ולמה יתחייב תמהני שאחרי שהיה לפניו שו"ת הרשב"א סי' מ' והרי שם מבואר כן בהדיא דהוא פירש עיסת ארנונא מה שעושין לארוחת חיל המלך כדאמרו והלך זו ארנונא והיינו מה שהמלך מטיל על בני מדינתו לעשות ולאפות בשביל חילו וכתב דהוה כנכרי שנתן לישראל קמח לאפות לו עיסה ע"ש ובסי' תקכ"ו שביאר כן וכפל ושלש והרי לדבריו לא דמי דשם אינו נותן רק שמצוה ליהודים לעשות וא"כ לא הוה של נכרי וא"ל דזה באמת חילוקו של הירושלמי דזה אינו דהמעיין ברשב"א ימצא דמחלק באופן אחר דשם לא נתברר דלמא יעבור מהם ולא ירצה ליטול ואם איתא בפשיטות הו"ל לחלק דזה הוה של ישראל וע"כ דאין חילוק דכל שנותן בשביל חיל המלך אינו אופה לצרכו רק לצורך העכו"ם ופטור ומ"ש דכאן אית ליה קלא כבר כתבתי דניהו דאית ליה קלא שהוא של המלך מ"מ אינו מבורר בכל אפייה ואפייה אם הוא בשביל חיל המלך ויכול לאפות לצרכו ג"כ וכמ"ש.

והנה במ"ש בספק ברכה כעת מצאתי ברשב"ם בפסחים דף ק"ב שכתב דזה מקרי כחא דאיסורא ובמהרש"ל שם תמה בזה דהא הוה כחא דהיתירא מה שיכול לברך ולא הוה ברכה לבטלה ולפמ"ש א"ש ודו"ק ועיין במהרש"א שם. וגם במ"ש למעלה בענין אומן קונה בשבח כלי דזה מקרי דיש לו חלק והוא כתב דאין החלק מבורר וכתבתי למעלה. כעת הנני יוסף דהרי אומן קונה בשבח כלי הוה כמו מלוה על המשכון והרי מלוה על המשכון ודאי אין לו בהמשכון ויכול לסלקו ואפ"ה יכול לקדש בו אשה ומקני שלו וה"ה בזה כל כמה דלא נתן לו השכר פעולה הרי הוא כשל ישראל לגמרי והו"ל כמלוה שיש עליה משכון דיוכל לקדש בו אשה ומקרי שלו וז"ב לפענ"ד וגם מכל הפוסקים לא נראה כן וכלם לא כתבו רק שכל שיש לו להישראל חלק בהעיס' חייב בחלה אף שאין לו מקום מיוחד ומדה ומשקל ולדבריו אם נתערב שאור של ישראל בעיסת עכו"ם באופן שאינו מיוחד המקום שבו העיסה של ישראל פטורה מן החלה וזה לא שמענו וגם מ"ש דחיוב החלה מתחיל משעה שנתן מים להקמח ואז עדיין לא היה בו שבח אנא לא חילק ולא בילק ידענא דכל שהתחיל ענין האפייה דמבלעדי זאת לא היה אפשר לאפות היינו שבחו. שוב הגיעני מגיני שלמה בפסחים וראיתי שגם הוא הביא תוספתא דחלה פ"ק ע"ש:

שם ס"א עיסת עכו"ם וכו'. ועיין ש"ך מ"ש בשם הדרישה משום דמעות קונות מן התורה והן נותנין המעות קודם הגלגול ובאמת דבר גדול דיבר בזה דאף דרבנן עקרו הקנין מ"מ לדבר מצוה לא עקרו וכמבואר בחו"מ סי' קצ"ט לענין יין קידוש ועשאוהו כד' פרקים ועיין מג"א סי' שס"ט שהקשה מ"ש לענין עירוב דלא אמרינן כן ומ"ש שם בחידושי ליישב ועיין בעירובין דף פ"א ומ"ש הדרישה טעם שני כיון דדרכן כך הוה כאילו לש אדעתא דישראל עיין בט"ז סי' שכ"ו ס"ק ב' שכתב כעין זה והביא ראיה מגיטין דף למ"ד וכעין זה מצאתי בשו"ת גינת וורדים הספרדי לענין זיכוי הערוב ששכח אחד מלזכות ע"ש בסי' ק"כ בגן המלך אשר לו שכתב דכל שמזכה תמיד הוה כאילו זיכה ומייתי דברי הש"ס דגיטין ע"ש. אחר כמה שנים שכתבתי זאת מצאתי במהרי"ט אלגזי על הלכות בכורות להרמב"ן דף ל"ז ע"ד בחבורו שהביא דברי הדרישה ודברי הש"ך הנ"ל ותמה בקול גדול לאמר דהא מדרבנן עקרו קנין מעות והרי לענין בכורה אינו מועיל כ"א שיצא ידי שתיהן רש"י ור"ת כמבואר סי' ש"כ ואיך כתב הדרישה דמה"ת מעות קונות. ולפענ"ד נראה בפשיטות כיון דהפרשת חלה בזמן הזה אינו רק דרבנן א"כ שפיר סומכין מספק על שיטת רש"י דס"ל דמעות קונות בגוי ובפרט כאן דאיכא ס"סוכבר האריך בבני יעקב גם בבכור דאמאי לא נסמוך על ס"ס ספק שמא הלכה כר"ל ושמא הלכה כשיטת רש"י והרמב"ם דגוי קונה בכסף ועיין מ"ש מהריט"א בעצמו בריש פ"ב דבכורות ותירץ הבני יעקב דהוה ס"ס משם אחד ליש לענין דרבנן דבדרבנן אף משם אחד מקרי ס"ס וגם תירוצו של המהריט"א שם דאין הולכין בממון אחר הרוב ל"ש כאן דבאמת עכ"פ נתן מעות על הקמח ויש לו שעבוד בגוף הקמח ושפיר סמכינן בדרבנן ע"ז וגם מ"ש על תירוצו השני דהיה כלש אדעתא דישראל וע"ז תמה דאנה מצינו זכייה זו שיהיה עושה קנין כ"כ לעיל מ"ש הט"ז והגנת וורדים הנ"ל ע"ש ודו"ק:

שם ס"ד ספק חייב כתבו הט"ז והש"ך דלדידן דחלה מדרבנן הו"ל ספק דרבנן ויפה כתבו והכני יוסיף דבאמת החזקה הוא להיפך ובשו"ת פמ"א ח"א סי' ט"ו האריך בזה דלא אזלי' בתר חזקה כלל ובמק"א הארכתי ליישב אבל באמת זה דבר שא"א דבכ"מ אזלינן בתר חזקה ובפרמ"ג בפתיחה להלכות טריפות כתב דעון מיתה שאני לא אזלינן בתר חזקה על כל פנים בזמן הזה דעל כל פנים עון מיתה ליכא מהראוי לילך בתר חזקה ופטורה ומצאתי בשו"ת גינת וורדים בגן המלך אשר לו סי' ס"ח שרצה לחדש מהש"ס הנ"ל דדוקא ספק מיתה וכרת מחמרינן ביה ע"ש. וכפי הנראה כוון למ"ש רש"י דלכך ספק איסורא לחומר' היינו משום דיש בו עון מיתה ע"ש אבל לפמ"ש הפרמ"ג אין ראיה דדוקא נגד החזק' צריך שיהי' עון מיתה וגם זה אינו מוסכם ובחידושי הארכתי ליישב דברי רש"י ואכ"מ עכ"פ דינו של הגן המלך ודאי אינו דבכל ספק אזלינן לחומר' וגם לשיטת הרמב"ם דמה"ת מותר אבל מדרבנן ודאי אזלינן להחמיר וגם מה"ת דמותר דעת הכ"מ דבספק כרת אזלינן להחמיר ודו"ק מיהו לפמ"ש שם בגן המלך סי' כ"ב דבספק קדושה יש להחמיר אף בדרבנן ע"ש שמביא ראיה מהכ"מ פ"ג דק"ש לענין מרחץ חרש דאף דאיבעיא דלא אפשטא היא בנדרים וספיקא דרבנן היא מ"מ משום סרך קדושה יש להחמיר ומזה למד הגן לענין כל ספק דרבנן ביש בו סרך קדושה. ולפ"ז יש לומר דה"ה ספק חלה בזה"ז עכ"פ ספק קדושה היא ויש להחמיר לכתחל' אמנם באמת מכל הפוסקים בהלכות חלה לא נראה כן שכתבו בכמה מקומות וכן הוא בש"ע בהלכות חלה בכמה מקומות ועיין בב"י סי' שכ"ז שכתב בהדיא דבזמן הזה יש להקל בספיקו וע"כ העיקר כהש"ך והט"ז דגם כאן יש להקל בספיקו וכן מצאתי בהדיא בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רצ"א בפסקי חלה אשר לו שכתב בפ"ב שם בהדיא בהך דינא דבזמן הזה יש להקל בספיקו וכן עיקר:

לענין השיעור איך משערין שהבצים נתקטנו בזמן הלז מלאתי בתשב"ץ שהרגיש בזה וכמ"ש בגליון הצל"ח בע"ה וכעת מצאתי בשו"ת מעיל צדקה סי' כ"ז שכתב שאף שהעדשים נתמעטו מ"מ משערינן השעורים לפי ערך הזמן שהי' אז האנשים והגידולים לא נתמעטו כ"כ ע"ש ודו"ק:

ודרך אגב אזכור מ"ש בחק יעקב סי' תנ"ד שהגאון זקנו מהר"ש מפראג ז"ל הורה בחלה שנפלה לתוך הקדרה רותחת שמותר ע"ש ומזה הוריתי כ"פ בחלה שנפלה לתוך קדרה להתיר מטעם דכל דהוא רותח לא פלטה כלל ועמג"א סי' תכ"ב ואף שהתוס' בחולין ק"ח לא פסקו כן מ"מ בחלת ח"ל יש לסמוך על חליטה דאף דלא בקיאין בחליטה מ"מ בחלת ח"ל בודאי יש לסמוך ע"ז וע' נוב"י בשו"ת מהד"ק חא"ח שכתב דבדרבנן יש להקל בחליטה ומכ"ש בחלת ח"ל וז"פ לפענ"ד. אמנם בש"ק פ' וארא שבת כת"ר היה אצלי הרב מוה' ישכר מסקאהל נ"י אמר לי שיש לומר דשם קאי לענין משהו בלבד ואמרתי דז"א דהרי בתוך הקדרה ל"ש משהו דזה רק במב"מ אבל לא בשא"מ ודו"ק:

עיין בב"י מה שהביא התוספתא במלאי של ישראל ופועלים גוים עושין חייב בחלה ובאמת שכן הוא בירושלמי פ"ג מחלה ה"ד וע' באו"ח סי' תמ"ט מ"ש בזה שתי גירסות וצ"ע שכאן משמע דעיקר תלוי בהבעל החנות והמלאי ולא אחר הפועלים וצ"ע שלא הביאו מכאן

שם ס"ה שעשו עיסה. הב"י הביא בסימן זה דברי המ"כ שכתב על עיסה הלקוח מן הנכרי והיתה פטורה מן החלה ולש בביתו עיסה אחרת ומצרפין ביחד והי' בה שיעור חלה כיצד מפריש עליה חלה וכתב דאין להפריש עליה ממקום אחר דהרי מפריש מן החיוב על הפטור שהרי המעורב פטורה מן החלה כיון דהעיסה של נכרי הי' הרוב וא"כ יש בכאן תרי דרבנן דאף החלה בזמן הזה אינו רק דרבנן ואפי' לא נתערבה ועוד שנתערבה ונתבטלה ברוב ואותה עיסה שמפריש ממנה אין בה רק חד דרבנן והד"מ סי' ש"כ כתב ע"ז דמדברי הטור שם משמע דאין לחוש בזה וגם בש"ע השמיט דברי המ"כ. ובאמת לכאורה הא טעמא קאמר המ"כ דהוה תרי דרבנן. אך לפענ"ד היה נרא' דאין כאן רק חד דרבנן דבאמת כיון דמה"ת אינה חייבת בחלה בזמן הזה א"כ שוב הו"ל היתר בהיתר דלא בטל ורק מדרבנן דאסרוהו בלי חלה שוב הו"ל איסור בהיתר וא"ב אינו רק חד דרבנן דהנך תרי כחד חשוב ליה דכפי שהוא מה"ת לא נתבטל וניהו דמדרבנן נתבטל לא אלים גזרתם להיות בטל מה"ת וכיוצא בזה כתב הר"ן פכ"ש לענין חמץ בפסח דהו"ל דבר שיל"מ אף בדרבנן קנסו לחמץ שעבר עליו הפסח מ"מ לא אלים גזירתם להקל על דברי תורה והו"ל דבר שיל"מ וא"כ גם כאן ע"י גזירתם מ"מ לא נתבטל בעצם וכל שלא נתבטל שוב אין כאן רק חד דרבנן וע' כיוצא בזה בט"ז יו"ד סי' שמ"א ס"ק ג' ובחידושי שם הארכתי בזה. ובזה נלפענ"ד ליישב הראיה שהביא המ"כ ממנחות בהא דא"ל ר"ש שזורי לר"ט שנתערב לו טבל בחולין וא"ל קח לך מן השוק ועשר עליו כו' א"ד קח לך מן הנכרי ולימא לי' קח לך מן השוק ומשני דס"ל דאין רוב ע"ה מעשרין דאף דע"ה ג"כ לא חייב רק מדרבנן כמו טבל המעורב בחולין אפ"ה כיון דמסתבר טפי לחיוב דע"ה מטבל המעורב בחולין הוה כמו מן החיוב על הפטור וכו' ולפענ"ד אין ראיה כלל דל"מ לפירש"י בלשון ראשון דאותו טבל היה טבל של דמאי שפיר אמר דבטל ברוב. והנה כבר נודע מ"ש האו"ה דהיכא דגזרו רבנן משום ספק איסור שבגופו נעשה כאיסור דאוריית' כמו גבינות של עכו"ם וע' ש"ך סי' ק"י בכללי הס"ס ובפר"ח וא"כ ה"ה דמאי דכל שגזרו חז"ל לעשר דמאי שוב הוה ספק איסור תורה ושפיר פטור מה"ת דיבטל ברוב ולא מקרי היתר בהיתר דמ"מ כל שאסרו חז"ל שוב נעשה ספק של תורה וא"כ יותר מסתבר לחיוב דע"ה מטבל המעורב בחולין לכך הוה כמו מחיוב על הפטור ואף לפירוש השני דהטבל היה טבל גמור אפ"ה בטל ברוב חולין וניהו דמה"ת פטור עכ"פ מדרבנן דאצרכו לעשר שפיר בטל בהיתר דחולין ושל ע"ה הוה חיוב תורה ושפיר אסור להפריש משל ע"ה ובלא"ה אני תמה במ"ש דשל ע"ה לא הוה חיוב אלא מדרבנן והרי התוס' הקשו בבכורות דף כ' דלר"מ דאית ליה סמוך מיעוטא לחזקה מה"ת כל דמאי יהי' אסור מה"ת דנימא סמוך מיעוט' דאין מעשרין לחזקת טבל וכתבו דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל המיעוט שאין מעשרים ולפ"ז אף לרבנן דלא ס"ל סמוך כלל או דאינו רק דרבנן כפי שיטת הפוסקים בזה וע' ביו"ד סי' שט"ו לענין בכורה עכ"פ זהו כשרוב ע"ה מעשרין אבל כאן דאינו רק ספק דס"ל דאין רוב ע"ה מעשרים והו"ל כמחצה על מחצה פשיטא דכל ספק תורה כשיש לו חזקת איסור דאזלינן לחומרא מה"ת אף לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקות מדבריהם באתחזיק איסורא מודה כמו שמביא אשם תלוי באקבע איסורא וא"כ פשיט' דאין להפריש מן של ע"ה דהוה חיוב תורה על טבל המעורב בחולין דאינו רק חיוב דרבנן וא"ל דכל תרומה אינו רק מדבריהם בזמן הזה דעכ"פ גם ספק דרבנן באתחזיק איסורא דעת הרשב"א דאזלינן לחומרא והנני יוסיף להפליא דברש"י מבואר בהדיא דאם אינו רוב ע"ה מעשרין הו"ל חיוב מדאוריית' וע"כ דס"ל דהש"ס אזיל אליבא דמ"ד תרומה בזה"ז דאוריית' או דס"ל דניהו דתרומה מדרבנן אבל המעשרות תורה דהרמב"ם בפ"א לא כתב רק יראה לי שדין המעשרות כדין תרומה ואולי רש"י לא ס"ל כן וע' שו"ת נוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' ל"ו וא"כ עכ"פ אין ראייתו ראיה כלל וראיתי בשו"ת לספר מיימוני בהלכות חלה שהביא ג"כ ראיה זו ושם לא כתב כלל שאינו רק מדרבנן רק שזה יותר מחויב מזה אבל גם דבריו צ"ע דאין התחלה לראיה זו דפשיטא דאין מפרישין מן החיוב על הפטור היכא שזה מחויב מה"ת וזה מדרבנן וע"כ לפענ"ד יפה השמיט הב"י הך דינא דמ"כ וראיתי לש"ב הגאון מוהר"י אבד"ק ליסא בסידורו בהלכות חלה רצה ג"כ ליישב הך ראיה דהמ"כ וכתב להקדים דמה שאין מפרישין מן חיוב דאוריית' על דרבנן אינו בשביל הדרבנן רק בשביל התורה דהו"ל כמרבה במעשרותיו דפירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלין ובזה האריך לחלק שם בין תרומה ומעשר לחלה ע"ש שנדחק מאד והנני מתפלא דלפי דבריו א"כ מפטור על החיוב אין איסור כלל דעכ"פ הוא מפריש תרומה מחולין מתוקנים ומה בכך שכבר נפטר אחר שמפריש על הדבר שנתחייב וזה דבר בטל ובהדיא כתב הרמב"ם פ"א ממעשר ה"ו דאין מפרישין מן הפטור על החיוב ולא מן החיוב על הפטור ואם הפריש אינו מעושר וגם ברש"י במקומו מבואר כן שהרי הקשה ללשון ראשון דא"כ גם משל הנכרי דלמא זה הטבל לא נתעשר כלל והו"ל מן הפטור על החיוב וע"כ שזה אינו דא"א להפריש מדבר המתוקן שכבר נפטר על דבר המחוייב והו"ל כמו ממין על שאינו מינו כמו שכללם הרמב"ם שם בחד מחתא ע"ש וכן מצינו כיוצא בזה שכל שאינו מחוייב בדבר או שכבר יצא אינו מוציא ידי המחוייב בדבר שכבר נפטר או שלא נתחייב וגם שם מצינו הך סברא דתרי דרבנן לחד דרבנן וע' מג"א סי' רס"א וע' בהראב"ד שם הלכה ט"ו. ומ"ש ראיה ממ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט ד"ה ולא שכתבו דמן הנקוב על שאינו נקוב הוה תרומה דרבנן לא שמא מתיא דפשיטא דמדרבנן עכ"פ נתחייב שאינו נקוב וכשא"י להפריש דמדרבנן חשוב ליה מחיוב על חיוב ואף דמה"ת לא חשוב חיוב והו"ל מחיוב על הפטור הא לכך צריך להפריש תרומה שנית וז"פ יברור:

ועיין בסי' שכ"ד ובש"ך ס"ק י"ח שכתב בהדיא דבשאור של עכו"ם שנתערב אין להפריש דהו"ל מ הפטור על החיוב ע"ש וראיתי במחנה אפרים הלכות מעשר פ"ב שם שהאריך לדחות דברי הש"ך שכתב דלא נעשה לגמרי טבל והביא ראיה מהא דאמרו גבי ר"ש שזורי הנ"ל דיקח מן הנכרי ומני' ובי' לא אפריש משום דהחולין הם פטורין לגמרי וטבל מחויב מדרבנן ולא אמרי' דכלה נעשה טבל וע"כ דוקא שאור בעיסה שנימוח וטכ"ע דאוריית' משא"כ בעיסה וכן השיגו האחרונים על הש"ך במ"ש דה"ה עיסה ולפענ"ד אין ראיה דבאמת שם שנתערב יבש ביבש פשיטא דל"ש בילה בדבר יבש וא"א לומר דכלה נתערב וכלה אסורה אבל בעיסה שנתערב ונבלל י"ל דכלו נעשה בילה ונתערב בכלו דיש בילה בדבר לח ושפיר יש להפריש מינה ובה וא"ל דזה תרי דרבנן דהיינו שהטבל נתערב ובטל מה"ת וגם אינו רק מדרבנן משא"כ החולין שנתערב בהם החלה דאינו רק חד דרבנן דזה אינו דכבר כתבתי דכאן לא שייך זאת דכל עיקר הביטול אינו רק בשביל שאסרו מדרבנן. איברא דעדיין קשה דהא ר"ש שזורי ס"ל דצובר גרנו לתוכו וא"כ ע"כ דס"ל יש בילה וא"כ אמאי לא יפריש מינה ובה. אמנם באמת כבר כתב בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ח"י דדוקא היכא שנתפרר לדק דק בזה שייך בילה ולא באינו נפרר לדק דק וא"כ לק"מ וע' מלמ"ל פי"ד ממעשר ה"ח. ובמ"ש יש ליישב מה דהקשו האחרוני' דכפי הנרא' מדברי הש"ס אין שום תקנה לטבל המעורב בחולין כ"א מדמאי וא"כ אינו מועיל לענין תרומה ולא נחשדו על התרומה דאל"כ מ"פ הש"ס בנדרים דף נ"ט דנימא בתרומה אי בעי מתשל והו"ל דבר שיל"מ הא שוב יהי' טבל המעורב בחולין וא"א להפריש עליו ממק"א ע"ש שנתעצמו בזה וע' בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ט"ו ולפמ"ש למעל' א"ש דממנ"פ מה"ת לא בטל ושוב אפשר להפריש עליו ואף דמדרבנן בטל שוב יכול להפריש מחיוב דרבנן ושפיר הוה דבר שיל"מ ובלא"ה אם יתשול על התרומה שוב יהי' הכל טבל כבתחלה ולמה לא יוכל להפריש עליו ממקום אחר וז"ב מאד וביתר דברי המחנה אפרים הארכתי בתשובה אחרת:

אחר שכתבתי כ"ז ראיתי במלמ"ל פ"ה מתרומות ה"ז שהאריך הרחיב הדבור בסוגיא דמנחות הנ"ל וראיתי להתמהמה מעט ולהשתעשע בפניני אמרות טהורות שלו והנה זה יצא ראשונה שהקשה על הא דאמרו קסבר אין רוב ע"ה מעשרין ופירש"י בלשון ראשון דטבל של דמאי היה וחיישי' דלמא זה מעושר וזה אינו מעושר ומשמע הא אם הי' רוב ע"ה מעשרין הי' מועיל ולא חיישי' שמא זה מעושר וזה לא מעושר וקשה הא משנה מפורשת דמדמאי על דמאי תרומה ויחזור ויתרום ולפענד"נ דהנה זה ודאי דהא דצריך לחזור ולתרום הוא מטעם דחיישי' שמא זה שמפריש הוא כבר נתרם ונתעשר וא"כ מפריש מפטור על החיוב דרבנן עכ"פ וכיון דרבנן תקנו לתרום על הדמאי אף דרוב ע"ה מעשרין א"כ צריך לתרום ולעשר כדינו ולא מן הפטור על החיוב ואף דספק דרבנן היא כבר כתב רבינו יונה בפ"ב דברכות לענין ק"ש דרבנן דכל שהתחיל לקרות שוב צריך לקרות כתקנה שנית לתקן הספק כמו שתקנו חז"ל ע"ש ומכ"ש כאן דכל דתקנו לתק הדמאי יש בו חשש תורה כמ"ש למעלה אבל לחוש שמא זה שתורם הוא נתחייב ומפריש על הפטור ז"א דמה אכפת לן בה וכבר כתב המלמ"ל בעצמו שם לענין מפריש מנקוב על שאינו נקוב דהשאינו נקוב בודאי נתקן וא"צ לחזור ולתרום על אינו נקוב רק דהתרומה עצמה אינו אוכל דהו"ל מן החיוב על הפטור (ומזה ראיה למ"ש למעלה לדחות דברי שארי הגאון מליסא ז"ל) וא"כ זה כל שתורם מדמאי על דמאי אבל כאן שזה הטבל של דמאי נתערב בחולין ובטל מה"ת ברוב א"כ שפיר יכול להפריש עליו דממנ"פ אם אותו הטבל שנתערב נתעשר בודאי טוב דמפרישין מן החיוב על הפטור והרי הוא כמפריש על החיוב בלבד ול"ש שמרבה במעשרות דהא מה"ת כבר נתעשר ואף דרבנן תקנו שיעשר הרי עשה מה שעליו לעשות ואם זה הטבל שמעשר אינו חייב שכבר נתעשר מה בכך הא אותו הטבל שנתערב אינו חייב רק מדרבנן וגם נתערבו הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וא"ל דכבר התחיל לתקן דזה אינו די"ל התיקון היה בשביל הטבל עצמו דשמא אינו מעושר עדן וז"ב מאד והבן. ובזה מיושב מה שהקש' עוד דהו"ל לרבנן לומר דאם תרם מדמאי על דמאי דאותה תרומה אינה נאכלת ויוציא עליה ממקום אחר. ולפמ"ש א"ש דהתרומה ממנ"פ כדין רק שהוא מן הפטור על החיוב ובכה"ג סמכי' על רוב ע"ה מעשרין דלענין התרומה בעצמה רוב מעליא הוא וספיקא דרבנן להקל דלזה ל"ש לומר דכבר התחיל לתקן דהא באמת אדרבא בשביל שרצה לתקן מהראוי שיהי' תרומתו תרומה דהוה מחיוב על חיוב או מפטור לפטור רק דלענין הדמאי אחר מחמרינן שמא מפטור על החיוב הוא וז"ב. ובזה מיושב מה דק"ל להמלמ"ל לפירוש השני של רש"י דאכתי מה מועיל להפריש מהדמאי על הטבל שנתערב דשמא זה הדמאי כבר נפטר והו"ל מן הפטור על החיוב או להיפך ולפמ"ש כאן שנתערב בחולין ל"ח כלל ודו"ק ובזה יש לפלפל לבנות ולסתור בכל דבריו הקדושים שם ואכ"מ להאריך:

אחר כמה שנים נתיישבתי דמ"ש לדחות דברי המ"כ משום דמה"ת שוב לא בטל דהא היתר בהיתר לפענד"נ דכל ענין דהיתר בהיתר לא בטל הוא משום דהו"ל כמב"מ דעכ"פ באיכות הם שוים וגם לא שייך ביטול דהתור' לא אמרה שיתבטל רק איסור בהיתר ולא היתר בהיתר דשוה אהדדי ולפ"ז נלפענ"ד דזה דוקא בששים דהטעם הוא משום דאינו נותן טעם א"כ בהיתר בהיתר לא שייך ביטול אבל ברוב דהתורה אמרה אחרי רבים להטות א"כ סוף סוף יש כאן רוב ע"ז הנתערב. אמנם באמת זה אינו דכלפי לייא דאם בששים דנתבטל במציאות היתר בהיתר לא בטל מכ"ש ברוב דלשיטת הרא"ש ביטול ברוב משום דאיסור נהפך להיות היתר וא"כ בהיתר בהיתר לא שייך זאת וגם להרשב"א לא שייך בזה ביטול ברוב כיון דהיתר בהיתר הוא. והנה בלבושי שרד בסוף ספרו בחידושים לחלה כתב דאם לקחו בצק מעיסה שלא הורמה חלתה וכתבו בבארשט אז אם אין ששים בבארשט לא בטל דהו"ל מבשא"מ אז יכול להפריש מהעיסה על הבארשט משא"כ ביש ששים אז מה שבתוך הבארשט נתבטל (מה"ת ורק מדרבנן אינו בטל דהו"ל דבר המעמיד) והו"ל תרי דרבנן איך מפריש מזה העיסה שאינו רק חד דרבנן על תרי דרבנן והו"ל מן החיוב על הפטור ובאמת שזה סובב והולך על המ"כ הנ"ל וכ"כ שיש לדחות ראייתו:

והנה שאלני חכם אחד צורבא מרבנן מוה' מענדיל נכד הרב הסופר מוה' יחזקאל ז"ל מראהאטין דאמאי לא יוכל להפריש והא עיסת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולו יהא דנאכל כל הבארשט מותר להפריש ומה בכך שנתבטל לבהבארשט מ"מ יכול להפריש עליו. והשבתי דלק"מ דא"כ גם על המ"כ קשה וע"כ דזה אינו ענין להא דחלת ח"ל דשם מיירי שכל החלה נתחייבה ולא נפקע החיוב משא"כ בזה שכבר נפקע החיוב ונעש' תרי דרבנן אין להפריש מחיוב חד דרבנן על תרי דרבנן וז"פ וברור. והנה לעיל תמהתי על הגאון מהר"י בסידורו וכעת ראיתי שיש לתמוה עליו עוד מדברי התוס' יומא דף מ"ז ע"ב ד"ה הדר שכתבו דאי טבלא הוה כמו מרבה במעשרות ע"ש ודו"ק ויש לדחות:

והנה בשנת תרט"ו בש"ק פ' בא מצאתי בספר טורי אבן במגילה דף י"ט גבי ר"י מתיר בקטן והתוס' מחלקים שם בין תרי דרבנן לחד דרבנן והט"א רוצה לעקור תחומי התוס' בזה וכ' דאין להביא ראיה מסוגיא זו דר"ש שזורי דתרי דרבנן מקרי יותר פטור מחד דרבנן דא"כ יקשה הא התוס' כתבו דלקוח פטור מדאוריית' וא"כ היאך א"ל קחילך מן השוק והא אם יקח מן השוק יהי' תרי דרבנן דרוב מעשרין ולקוח וע"כ דאין חילוק ובמחכת"ה נעלם ממנו דברי המ"כ שהביא חב"י ותשובת מיימוני דספר זרעים וגם בשו"ת מהר"ם סי' תנ"ג שהכריחו מסוגיא זו דיש לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן וקושייתו לק"מ דהתוס' שכתבו דלקוח דרבנן יפרשו כפירוש הי"מ שהביא רש"י דגם הטבל שנתערב הי' דמאי וא"כ הי' לקוח וגם רוב ע"ה מעשרים והו"ל תרי דרבנן וא"ל דא"כ אותו שלקח מן השוק הו"ל תרי דרבנן וזה שנתערב הוה ג' דרבנן דהו"ל דמאי ולקוח וגם נתערב דבטל ברובא מן התורה דז"א דלא אכפת לן אם זה שפוטר הוא יותר מחוייב מזה שרוצה לפטור אותו וכעין מ"ש המלמ"ל פ"ה מתרומות הי"ז הנ"ל דיש הבדל בין מפריש מהפטור על החיוב ובין מפריש מחיוב על הפטור ע"ש וגם הרי המלמ"ל כתב דלהי"מ לא גרסינן כלל דבטל ברוב אבל זה דחוק. ובאמת יש לישב הגירסא די"ל דהם מפרשים קח מן השוק היינו לפירוש ריב"א קודם מרוח ולר"ת לאחר מרוח וא"כ הוה תרי דרבנן ולפ"ז אפשר שהך טבל שנתערב הי' באופן שנתחייב מתורת לקוח וא"כ שוב הו"ל תרי דרבנן כקושית הט"א וע"ז חידש דבטל ברוב והו"ל ג"כ תרי דרבנן ודו"ק. ומה שהקשו בתוס' ממרוח עכו"ם דחייב מדרבנן ע' בכ"מ פ"א מתרומות הי"א ובכל הציונים שציין הכ"מ ובריב"ש שהביא שם שהרגיש בזה וע' במלמ"ל ובכל הציונים שציין ודו"ק ועכ"פ קושית הט"א ל"ק. ומה שהקשה הט"א מפסחים דף י"ד דאמר מאי איריא אב הטומא' אפי' ראשון ושני נמי והקשה דלמא שאני בין חד דרבנן לתרי דרבנן וקמ"ל רבותא דאפי' באב הטומא' דמוסיף טומאה ע"י חד דרבנן משא"כ בראשון ושני דאינו מוסיף טומא' רק ע"י תרי דרבנן לפענ"ד ל"ק דלענין טומאה דהחשש הוא שמוסיף ע"ז טומא' וא"כ מה כ"מ בין חד דרבנן לתרי דרבנן סוף סוף עכ"פ מדרבנן טמאהו יותר ואסור לגרום טומאה והרי עכ"פ נטמא וז"פ לפענ"ד:

שם ס"ג שהוא שותף כתב הש"ך דוקא שותף אבל עיסת ארנונא חייבת בחלה אע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי וכו'. והנה באמת כן אסיק הש"ס בפסחים דף וא"ו. ובאמת שלפענ"ד היה נראה דזה תלוי בשני הפירושים שבלשון ארנונא שכפי הנרא' מהרא"ש בפסחים שפירש ארנונא היינו שיש שותף לעכו"ם בה בזה שפיר יש לומר דכל שיש לומר שמא ימלך העכו"ם שלא לטלה הוה של ישראל אף דל"מ לסלוקי בזוזי אבל למה דמפרש רש"י ארנונא היינו מה שהמלך נוטל מס מהבהמ' ומן התבוא' א"כ פשיטא דמקרי של המלך וכמאן דכגבוי דמי ואדרבא אף במצי לסלוקי בזוז ק"ל טובא במה דאמר שם לל"ק דכ"ע לא פליגי דחייב ואמאי הא מס של המלך הוה כגבוי ומידי דהוה אטסקא של המלך דקי"ל בב"ב דף נ"ה דזביניה זביני ובכור אינו יורש פי שנים כמבואר בש"ע חו"מ סי' ער"ח ס"י בהג"ה ומטעם שכתבו התוס' שם דל"ד לאדם שיש עליו כתובת אשה וב"ח אף שהנכסים משועבדים מ"מ הם מחוסרי גוביינא אבל מס המלך הקרקעות עיקרן של המלך וכבר הוא מוחזק ולא מחסרי גוביינא ע"ש וה"ה כאן הא התוס' כתבו בד"ה התם דכל דהבהמ' מתחלה היתה של הנכרי אף שמצי מסלק ליה בזוזי מ"מ לא יצאה מרשותו כיון דאילו בעי זוזי ולא משכח שקיל הבהמ' ע"ש ולפ"ז במס המלך דעיקרו של המלך וכבר הוא מוחזק ולא מחסרא גוביינא מה בכך דמצי לסלוקי בזוזי והיא קושיא נפלאה וצ"ל דהא דאמר כל דמצי לסלוקי בזוזי היינו שהחק של המלך לא היתה על הבהמ' כ"א שיתנו לו מס כך וכך ולא שהי' על הבהמה וא"כ לא מקרי המלך מוחזק בבהמה מכבר וכדאמר לענין כרגא דאקרקפתא דגברי מנח והיינו כיון שאין החק שיש לו למלך בהקרקע או באותן המטלטלין רק שחייב לו מס א"כ לא מקרי המלך מוחזק בקרקע או במטלטלין אלו ולכך כיון דיכול לסלקו בזוזי שוב מקרי מחוסר גוביינא כמו כל שעבוד דב"ח וכתובה ולפ"ז עכ"פ בכל מה דל"מ לסלוקי בזוזי והיינו שחק המלך ליטול מגוף הדבר שוב יש לומר דפטורה מן החלה וכן מצאתי בתוס' קידושין דף ל"ו ע"ב ד"ה כל דלכך בטלו תרומות ומעשרות בח"ל לפי שעכשיו בח"ל אין הקרקעות שלנו שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנין מס למלך מהם א"כ אין להם דין קרקע להפריש תרומה ומעשר ושאני א"י דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע תרומת ומעשר ע"ש הרי שנקרא קנינו של המלך ומטעם שכתבו דהמלך מקרי מוחזק וכמ"ש בב"ב שם וע' בתוס' חולין דף וא"ו ד"ה והתיר במ"ש בסופו בשם ר"ת דבימיהם לא היו מפרישין רק מאותן שדות שלא הי' נותנין טסקא וצ"ל דהא דפריך הש"ס א"כ בטלת ירושת בכור א"ה טסקא נמי אף דמשכחת בשדות שאין נותנין טסקא וצ"ל כמ"ש רשב"ם דעיקר הקושיא דבאותן המקומות שהיו נותנין טסקא וכרגא בטל ירושת הבכור והארכתי בזה לפי שראיתי בשו"ת מהר"א ששון סי' קמ"א שביקש לעקור מצות בכור שנוטל פי שנים בזה"ז שאין לך אדם שלא נשאר חיוב מסין ותשחורת המלך ומקרי ראוי לגבי בכור ובמחכ"ת אי אפשר לומר כן ולא ניחא למרא דלימא הכי וח"ו שנתבטל כל המצוה בשביל זה וע"כ לא אמרו בש"ס רק בטסקא שהיה החק על השדה ומטעם שכתבו התוס' דהקרקעות עיקרן של המלך וכבר הוא מוחזק והיינו שהיה המנהג ביניהם שהמלך נותן להם שדות לעבדם ולשמרם והעישור הי' של המלך דבכה"ג הם משלחן המלך קא זכו ועיקרו של המלך אבל פשיטא דסתם מס של המלך ל"מ מה דלא מיוחד על הקרקע או על המטלטלי דפשיטא דלא מקרי המלך מוחזק ואף מה שהוא מס הבית וקרקע כמו שנותנין מס בתים בימינו אבל גוף הקרקע הוא של האיש והוא מחוייב לתת להמלך חק ולא עדיף משאר שעבוד דל"מ מוחזק לשיטת התוס' וגם לפמ"ש הרמב"ן והנימוק"י דכל שיכול המלך לגבות הקרקע בעד המס מקרי שלו היינו במקום שהחק הוא שכל שלא שלם כך וכך שנים המס הבית של המלך אף ששוה כפל כפלים מהמס ומקרי מוחזק בגוף הקרקע אבל בזמנינו ניהו שחייב להמלך המס אבל אינו מוכר הקרקע רק שמשכיר על כמה שנים לשלם מס המלך ואח"כ הוא של הבעה"ב א"כ אין לו חלק בגוף הקרקע וכן מבואר בחו"מ סי' ער"ח ס"י בהג"ה ע"ש ובסמ"ע ומצאתי בשו"ת חינוך בית יהודה סי' ק"א שגם הוא השיג על המהר"א ששון ומטעם דעכשיו הוה רכרגא דאקרקפתא דגברא מנח וגם שאין כל השדות משועבדות בשביל מעט מס שמגיע מהקרקע ולפענ"ד אין זה עיקר הטעם ומחוורתא כמ"ש עכ"פ דינו של המהר"א ששון בודאי ליתא לפענ"ד וחלילה חלילה לעקור אף קוצו של יו"ד מתורתינו הקדושה:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה