דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות חלה
סימן שכב
ס"א וראשית זה אין לו שיעור וכו' עיין מלמ"ל פ"ג ממתנות עניים הלכה וא"ו שהאריך לברר דכל מתנות כהונה ולוי' אין לו שיעור ותמה על רש"י בעירובין דף כ"ט דבעינן שיעור נתינה ע"ש וע"ש שהביא דברי התוס' רי"ד שכתב ג"כ דבתרומה דחטה אחת פוטרת הכרי היינו שנתקן מטבלו אבל לא קיים מצות נתינה לכהן ותמה עליו ובאמת שחילוקו לבין שנתקן מטבלו לבין שיעור נתינה לכהן מבואר ברמב"ן בשורש י"ב לספר המצות שכתב דבדברים הטבולים יש שתי מצות מצות הפרש' ומצות נתינה לכהן אבל אין בדבריו הכרע אם לענין הדין יש חילוק ביניהם והדבר א"א לאומרו כמ"ש המלמ"ל שם ומן האמור יש לתמוה על הגאון בעל נודע ביהודה מהד"ת חלק יו"ד סי' ר"א שחידש מדעתא דנפשיה דיש חילוק בתרומה וחלה בין נתינתו לכהן לפטור את הכרי ע"ש והדברים תמוהין דאי אפשר לאומרו כלל וגם נעלם מעיניו דברי המלמ"ל הנ"ל ואף שנדחק שם ליישב דברי רש"י במנחות דף ע"ו ע"ב באמת שגם לדבריו דברי רש"י דחוקים וגם אף דנימא דכוונת רש"י כן לא עדיפי מדברי רש"י בעירובין שתמה המל"מ אבל מה"ת לחדש דין חדש וגם מכאן ס"ג משמע דאין לו שיעור דאל"כ כיון דיכול להנות ממנו עכ"פ היה להם לתקן ליתן כשיעור כדי לקיים מצות נתינה וע"כ דמה"ת אין לו שיעור ורק מדרבנן וכל שנשרף א"צ לתת שיעור וז"ב ובחידושי לרמב"ם ה"ח ממ"ע שם הארכתי. ולכאור' יש ראיה לתוס' רי"ד הנ"ל מהא דנחלקו ביומא דף פ"ג אי טבל חמור או תרומ' חמורה והקש' הפר"ד יפריש חטה אחת ויתבטל ברוב ואם נימא דיש לו שיעור מה"ת אפשר דמיירי בכה"ג דלא יהי' רוב כנגד השיעור ודו"ק אמנם מאד תמהני על התוס' רי"ד דאיך לא הרגיש בהא דאמרו בחולין דף קל"ז ע"ב דאוריית' בששים והאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי דאוריית' כדשמואל דרבנן בדאוריית' אחת מארבעים דרבנן בדרבנן אחת מששים הרי מבואר דמדאוריית' חטה אחת פוטרת ול"ב נתינה לכהן כלל מה"ת ותמהני על המלמ"ל שם שהזכיר מדף קל"ז שם ולא העיר מזה וצ"ע. הן אמת דרש"י שם ד"ה דאוריית' כתב דבתרומה אף דמדאוריית' נמי בכל דהו מפטר ניהו דמפטר ממיתה דטבל מיהו לכתחל' רמיזא שיעור דילה חמשים וששים דתניא בתוספתא וכו' הרי משמע דיש חילוק גם בדאוריית' לבין לפטור ממית' דטבל ולבין שיעור נתינה דמ"מ צריך לכתחל' שיעור אבל פשטת לשון הש"ס מורה כשיטת כל הפוסקים דמדאוריית' לא בעי שיעור כלל וקושית רש"י דא"כ אמאי לא תני לה בכלל אלו דברים שאין להם שיעור כבר הקשה הירושלמי הובא בתוס' שם ד"ה אלו וישבה באופן אחר ע"ש ועכ"פ מרש"י שם נרא' דתרומ' לכתחלה יש לה שיעור אחד מחמשים ומיושבין דברי רש"י במנחות דף ע"ז ע"ב וע"ד שכתב הנוב"י שם דרש"י משמע ליה דתרומ' אחד מששים מדכתיב אחד אחוז מחמשים ולו ראה הנוב"י דברי רש"י אלו כי אז היה שמח ע"ש ודו"ק:
והנה בהא דאמרו בבכורות דף י"ב מיתבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי כיון דאילו מטמיא בת שריפה הוא לאכלה ולא לשריפ' קרינן ביה. וראיתי למהרי"ט אלגזי בחידושיו לבכורות והוא בדף מ"א ע"ב שהקש' כיון דלאכלה אמר רחמנא והיא מ"ע כמו שחשבה הרמב"ן וא"כ אינו יוצא בפחות משיעור וא"כ גם מה דאמר רחמנא ולא לשריפ' הוא ג"כ רק בשיעור כזית וא"כ שוב משכחת לה עיסת שביעית דחייבת בחלה דמה"ת א"צ להיות שיעור בחלה ואף כ"ש פוטרת ושפיר יכול לשרפה ע"ש שהאריך בזה. ובאמת שאם נימא דלענין נתינה לכהן בעי שיעור וא"כ שוב מצות חלה בכשיעור שוב עובר על לאכלה ולא לשריפה ולכאור' מזה ראיה לתוס' רי"ד והנוב"י הנ"ל. אמנם זה אינו דאף לדידהו באמת לענין לפטור ממיתה סגי בכ"ש רק נתינה לכהן בעי כשיעור נתינה ולפ"ז לענין שריפה אם נטמאה פשיט' דסגי בכ"ש וכמו שנתבאר כאן דיש חילוק בין מקום שנותנין לכהן ובין אם שורפין ובפרט לדחות עי"ז מצוה דחלה פשיטא דמקיימין שניהם וא"כ קשה קושייתו. אמנם לפענד"נ דלק"מ קושייתו דאף אם נימא דלענין אכילת מצוה בעי כשיעור ובמ"ע א"י בח"ש אף לר"י והיינו משום דלא שייך בזה חזי לאצטרופי דעכ"פ כעת אינו מקיים המצוה והתורה רצתה שיאכל ויהנה בכשיעור אכילה ועל אכילה דאית בה הנאת אכילה קפיד רחמנא אבל מה דאמר רחמנא ולא להפסד ודאי גם ח"ש איכא איסור מה"ת דהא התורה רצתה שלא יבא אכילת שביעית לידי הפסד וא"כ כל שתוכל להפסידו בפחות פחות מכשיעור א"כ יהי' נפסד כלו ובכה"ג ודאי שייך חזי לאצטרופי וז"ב מאד לפענ"ד. ובחידושי אמרתי בישוב קושייתו דהנה המהרי"ו כתב סי' מ"ח דעיסה שלא נטלה חלתה ונתבשלה דיש ליטול עדיין ויש ליטול מעט שיהא בשאר העיסה ק"א נגד החלה כיון דחייב מיתה וע' בש"ך יו"ד סי' שכ"ג ס"ק ה' והטו"ז שם בסי' שכ"ד ס"ק ט"ו דלא הקילו רק מטעם דחלת ח"ל אינו רק דרבנן ולפ"ז הכי מקשה דעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ולפ"ז נאסר כל העיסה מטעם שצריך להפריש חלה וא"כ אם תטמא אותה העיסה כלה תהיה בת שריפה ואיך תתחייב בחלה והא לאכלה ולא לשריפה כתיב ושם לא שייך לומר דהוה ח"ש וז"ב ונכון:
ובזה מיושב מה שהאריך עוד שם דאם נימא דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה א"כ כיון דחלה אף בכ"ש א"כ משכחת לה שלא תצטרך שריפה. ולפמ"ש א"ש דקושית הש"ס דכל העיסה נטמאה כיון שיש בה החלה מעורבת ודו"ק כי זה דבר חדש דבכה"ג תקבל טומאה ותצטרך שריפ' ודו"ק וע' בתוס' גיטין דף למ"ד ע"ב ד"ה וכי דמבואר דמה"ת א"צ שיעור כלל וע' דחולין דף קל"א מנין לבעה"ב שאכל טבלים שפטור מתשלומין ת"ל אשר ירימו אין לך בהם אלא משעת הרמה ובת"כ פ' אמור פיו"ד אמר יכול יהיו חייבין בתרומה שבטבל ת"ל אשר ירימו לד' על המורם הם חייבין ואין חייבין על תרומה שבטבל והתוספות הקשו דהרי אדרבא בטבל משתעי קרא לענין חיוב מיתה וע' בק"א שם ולשיטת התוס' רי"ד א"ש דהרי טבל פתיך ביה שתי תרומות תרומה שמפקיע מידי טבל והיא חטה אחת וגם מה שנותן לכהן כשיעור והנה תשלומין חייב על שו"פ עכ"פ א"כ על תרומה שבטבל פטור רק בעתיד לתרום דהיינו חלק מה שמפריש שיתן לכהן ע"ז שייך תשלומין אבל מיתה חי"ב דעכ"פ אכל טבל בשיעור כזית וכל דפתיך בי' תרומה שוב חייב על הטבל ודו"ק. ובזה יש ליישב קושיא השניה של התוס' במה דמשני דאתי לידיה בטבליה ודו"ק:
ואגב אומר מה שראיתי במהרי"ט שם שהקש' בהא דאמרו דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דלאכלה ולא לשריפה וע"ז הקשה דניהו דאין עשה דוחה עשה מ"מ עשה דבכורה אלים דמקריב לגבי מזבח ולמה לא ידחה עשה דבכור עשה דלאכלה ולא לשריפה ע"ש. והנרא' בזה דהנה בתוספתא פ"ב דבכורות איתא דבהמת המדבר או גר שאין לו יורשים פטורים מבכורה והיינו משום דהוה הפקר דפטור מבכורה וע' מהרי"ט אלגזי בדף ב' מספרו ע"ב ע"ש שהאריך בזה. ולפ"ז יקשה כיון דשביעית היה הפקר לכל א"כ בלא"ה פטורה מן הבכורה. אך זה אינו דמה דלוקח לאכילה זה שלו רק דאינו רשאי למכור או להפסיד ולפ"ז לענין אימורים דהוה לשריפ' לזה שוב נעשה הפקר והרי יש לו חלק באותו וולד שהוא הפקר והפקר פטור מבכורה וא"כ שוב כל הבהמ' פטורה מן הבכור' דבעינן שיהי' כל הבהמה שלו וכאן מה שהוא לשריפ' זה פטור מן הבכור' דלזה לא זכה רק לאכלה ולא לשריפ' וז"ב מאד (ולפמ"ש הרמב"ם פ"ה מבכורות בטעם הדבר דהוה כמו לאכלה ולא לסחורה והיינו דע"י הבכור משתכר בפירות שביעית ובכה"ג לא דחה). והנה בהא דמבואר כאן בש"ע דאם עשה כל עיסתו חלה דל"מ עד שישייר מקצת והיא מהמשנה פ"א דחלה מ"ט ראיתי להרב המהרי"ט אלגזי דף מ"ג בספרו ע"ג שנסתפק אי בעינן שישייר כזית דבעינן שיתיר השיור לאכיל' ויצא מכלל טבל או דסגי בכ"ש וכתב שלא מצא גילוי לזה ולפענד"נ קצת מעירובין דף ל"ז ע"ב דאמרו התם בעינן ראשית שיהי' שיריה ניכרין ומשמע דלא סגי בכ"ש דכל שהו ודאי אינו ניכר ובחידושי אמרתי ראי' נפלאה לזה מהא דאמרו בפסחים דף ל"ג ע"ב אמר קרא ראשית שיהי' שיריה ניכרין יצאתה זו שאין שיריה ניכרים ופרש"י דטבל אסור באכיל' ומותר בהנאה וגם חמץ בפסח הוא כן וקשה מה קושיא הא נ"מ לענין חצי שיעור דהרי הרמב"ם כתב בפ"א מחמץ דחמץ אסור בכ"ש משום דכתיב לא יאכל והיינו משום דאסור בהנאה ובהנא' לא שייך חצי שיעור כמ"ש ה"ה בפ"ח ממ"א וכתב המלמ"ל בשם הרלב"ח דבחמץ לא שייך חזי לאצטרופי דכל שיש שעת הכושר ל"ש ח"ש אסור ע"ש ולפ"ז שם דקאי אליבא דמ"ד דחמץ בפסח מותר בהנאה א"כ שוב ח"ש מותר מה"ת ושפיר הוה שיריה ניכרים ומטעם טבל היה אסור בכ"ש דלא היה לו שעת הכושר וע"כ דבעינן שיהי' שיריה ניכרים בכזית ובכזית ודאי אסור באכיל' ולא הוה שיריה ניכרים והיא ראיה נפלאה וא"ל דגם טבל היה לו שעת הכושר טרם שנתמרח והיה יכול להכניסו דרך גגין דזה אינו דאז לא היה מקרי טבל ומאז חל שם טבל עליו לא הי' לו שעת הכושר משא"כ חמץ בפסח דאף בעת חל עליו שם חמץ היה לו שעת הכושר כמו בי"ד לאחר חצות עד הלילה דמותר בהנא' ותדע שכן הוא דאל"כ גם יוה"כ היה לו שעת הכושר לרלב"ח וזה מבואר ביומא שם דף ע"ד דאסור חצי שיעור וכבר הקשו כן האחרונים וע"כ דמאז חל יוה"כ אין לו היתר משא"כ חמץ וז"ב:
שם סעיף ה' ועושין לה היסק בפ"ע. כתב הרוקח דמותר לחמם ידיו בהיסק החלה דהא בנודר אבעיא אי מותר לחמם ידיו בככר שלו. והנה הראה לי הרב המופלג מוה' פייביל נ"י שרייער מבוטשאטש אשר תמוהין דבריו דהא שם קי"ל לחומרא דאסור כמבואר לעיל סי' רכ"א והרי הנאה של כלוי אסור בתרומה ומחמם בגיזי צמר של קדשים מעל והשבתי כיון דהוא אבעיא דלא אפשיט' וא"כ אזלינן לקולא דהא שיטת הר"ש הובא במלמ"ל פ"ב מתרומות דהנאה של כילוי בתרומה אינו רק דרבנן וספיק' דרבנן אזלינן לקולא (וצ"ל דזה מחשב הנאה של כילוי שע"י שמתכלה החלה ע"י ההיסק הוא מחמם ידיו) אבל כ"ז היא לפי גירסתינו בירושלמי פרק בתרא דכתובות ובנדרים פ"ד דלא אפשיטא אבל הרוקח נאמן בעדותו שאפשיטא לקולא ואתי שפיר בפשיטות. והנה במה שהארכתי למעל' אם יש לחלה שיעור מה"ת שהאריך הנוב"י ליישב דברי רש"י שכתב בשם הספרי שבעי שיעור נתינה דכתיב תתנו להם תרומה לפי שלא שמענו שיעור חלה נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה ותמה המזרחי דהא אין לה שיעור מה"ת וע"ז בנה הנוב"י בנין הורדוס וכ"כ שא"א לומר כן. וכעת הנה בפ' שלח תרי"ג נתחרש לי ע"פ מה דכתבו תלמידי הר"י פרק תפלת השחר שהר"י מאורלייניש אמר שאע"פ שתוספת שבת אין לו שיעור ודי בכל שהוא מ"מ אם הוסיף הרבה בכלל תוספת שבת הוא וחייב עליה אף שאפשר שאינו אלא מדרבנן אפ"ה אסור לעשות בה מלאכה כמו תוספת כל שהוא וכיוצא בזה אמרו לענין תרומה אף שחטה אחת פוטרת כל הכרי אפ"ה אם תרם הרבה הכל דיינינן ליה כתרומה ע"ש ואני בתשוב' הארכתי בזה לבאר דבריו וכעת אני אומר דהרי"ז בא ללמד ונמצא למד דהוא מקיש תוספת שבת לתוספת תרומה ואני אומר להיפך דאף תוספת שבת אי אפשר לומר דאם ירצה לעשות שבת כל היום של ע"ש יהי' לו דין שבת וזה א"א וכבר כ' בגליון פ"ד שם דראוי לדעת אם זה יצדק ביותר מפלג המנחה ובאמת שמצד הסברא א"א לעשות יום של חול כשבת ואולי עיבר על ב"ת וה"ה בתרומ' דאי אפשר לעשות כל החולין תרומה ומכ"ש בחלה דבעינן מראשית ולא כל ראשית שיהי' שיריה ניכרים ולפ"ז באמת חטה אחת פוטרת וא"צ לתת יותר מה"ת אבל הספרי אומר דשיעור חלה לא שמענו היינו אם ירצה להוסיף על השיעור אם יש לו דין חלה וע"ז אמר דכתיב תתנו והיינו שיעור כדי נתינה דהיינו עד שיעור נתינה יכול להוסיף ויהי' לו דין חלה אבל אם ירצה להוסיף יותר משיעור נתינה זה לא נקרא חלה כנלפענ"ד ולכך שיערו חז"ל אחד ממ"ח ונ"ז דזהו שיעור נתינה דיכול להוסיף ונא"ת וגזרו חז"ל שיתנו כן אבל שיעור התרומ' היא בכ"ש כנלפענ"ד ברור ונכון וע' בספר חלת לחם הנדפס מחדש שהקש' בסי' ל"ו ס"ק ג' בהא דאמרו טבל ונבלה טבל חמור והא טבל בזמן הזה אינו רק דרבנן וכבר קדמו בזה בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק או"ח אבל גם הנוב"י לא זכר דברי הירושלמי בפ"ח דיומא שהרגיש בזה ודו"ק ובתשוב' הארכתי בזה וע' בחולין קל"ד דאמרו שאני תרומ' דטבלי ולא סגי בלא הפרשה וצ"ע ולפמ"ש הרמב"ן בשורש י"ד לסה"מ דשני מצות הן להפריש תרומה להפקיע מידי טבל והשנית לתת לכהן וא"כ צ"ע מה בכך דטבלי ולא סגי בלא הפרשה מ"מ לכהן א"צ וכל שהפריש יצא ופקע טבלו וצ"ל דכל שאין שם כהן לא הוה ראוי לתת לכהן ואינו ראוי לבילה מקרי ודוקא אם יש כהן וראוי לתת לכהן הוא דהוה שתי מצות חלוקות ועדיין צע"ג:
והנה הרב מוה' פייביל שרייאיר מבוטשאטש שאל אותי בהא דאמרו בפסחים דתרומ' טומאה כל שלא היתה לה שעת הכשר לא משכחת לה וא"כ בחלה דקי"ל העושה חלתו קמח לא עשה ולא כלום וא"ב בזמן הזה שכלנו טמאי מתים שוב לא היה שעת הכושר ואין שם חלה כלל. והשבתי דמלבד די"ל דרק לחומר' חיישי' שכלנו טמאי מתים אבל אינו ברור שכלנו טמאי מתים אף גם דכל הטעם דבעינן טהור' משום דבעינן תתן לו ולא לאורו א"כ זה כשמשכחת לה שיתן טהור' א"כ קפדה תורה שיתן לו דבר הראוי אבל בזמן הזה שכלנו טמאי מהים וא"כ לא משכחת לה חלה טהור' ופשיט' דבכה"ג לא אמרה תורה שלא להפריש כלל חלה ותרומה וז"ב וע' יבמות פ"ט וע' יחזקאל סי' מ"ה פסוק ט"ו מה שהקש' הרד"ק על רש"י ולפמ"ש הנוב"י וכמ"ש למעל' יש ליישב ודו"ק וע' בשבת דף י"ז כיון דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי משמע קצת דגם לפטור מכהן מצי פטר בחטה אחת וע"ש במהרש"א ומהר"ם לובלין ודו"ק היטב וע' בחידושי הרשב"א פ"ק דשבת דף ט"ו מ"ש בשם ר"ת דמה דנחלקו שמאי והלל בשיעור חלה הוא ג"כ משום דבעי כדי נתינה וכדי נתינה הוא כביצה וצ"ע דנתינה הוא כזית:
סימן שכג
ס"א ויש חולקין. עש"ך שהאריך להוכיח דדעת הרא"ש כן דהרי כתב דעל החלה שניה קאי ובזה פסק הרא"ש דיכול לתנה לכהן ע"ה דע"ז קאי בירושלמי וגם בטל ברוב אבל לדידן שאין אנו מפרישין רק חלה אחת לא ע"ש ולדבריו צריך להבין בהא דקאמר הש"ס בחולין דף ק"ז בשלמא אי אשמעינן חלת חו"ל בארץ דאיכא למגזר משום חלת הארץ דאוריי' כו' אלא ח"ל משום דליכא למגזר וכו' ולדבריו אכתי איכא למגזר משום החלה שנשרפת ואפשר דניהו דבחלה הנשרפת איכא איסור טפי ולא מקלינן דבטל ברוב אבל אכתי ליכא איסור תורה ולא שייך למגזר וזה דאמר הש"ס בשלמא חלת ח"ל בארץ דאיכא למגזר משום חלת הארץ דאוריית' וכו' אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי למיסק בשר וגבינה ומיכל בשר בחלב דאוריית' והיינו דעיקר הוא משום חשש דאוריית'. ובזה מיושב היטב מה דהקש' בתורת חיים בחולין שם דל"ל להש"ס לאסוקי דמיכל בשר בחלב דאוריית' ה"ל דכאן איכא למגזר ובחלת ח"ל ליכא למגזר ולפמ"ש א"ש דבאמת בחלת ח"ל ג"כ איכא למגזר אטו הנשרפת רק דליכא חשש דאוריית' ולא שייך גזירה אבל בשר בחלב יש חשש תורה ודו"ק. ובזה מיושב ג"כ קושית הל"א שם דמה מדמה הש"ס חלת ח"ל לבב"ח הא' מיירי מחלה השניה וזה רק כדי שלא לשתכח תורת חלה וא"ב הוא איסור דרבנן קיל משא"כ בשר עוף דעכ"פ איסור דרבנן חמור הוא ע"ש ולפמ"ש א"ש דבהס"ד יש חשש אטו אותו שנשרף דהוא חמור וע"ז מסיק דעכ"פ ליכא איסור דאוריית' וז"ב. עוד נ"ל דלכך בחלת ח"ל ליכא למגזר אף דאותו שנשרף לא בטיל משום דכיון דאותו שנשרף אין לו שיעור ורק אותו שנאכלת כמ"ש בסי' שכ"ב וא"כ ליכא למגזר אטו חלה הנשרפת ושם אטו אכילה כדגזרו בב"ח דגם אם יאכל ליכא איסור תורה דח"ש ע"י תערובות הוא דהא נאכלת עם הזר מיירי שיש רוב או עכ"פ מחצה במחצה ובח"ש ע"י תערובות ליכא איסור תורה וכמ"ש בתוס' ע"ז דף ס"ח דגם לר"ש דסבר כ"ש למכות בח"ש ע"י תערובות מודה מכ"ש בח"ש ע"י תערובות לדידן וכ"כ בהדיא בכו"פ סי' ק"ט בשם המנחת כהן דמותר מה"ת וא"כ ליכא למגזר וז"ש דדוקא בחלת הארץ דאוריית' אבל בח"ל ליכא למגזר דלא משכחת איסור תורה ובחידושי כתבתי דבח"ש ע"י תערובות ל"ש השני טעמים דח"ש דאסור דלא חזי לאצטרופי וג"כ לא שייך אחשביה דדלמא אחשביה להיתר כמ"ש המפרשים לענין ח"ש ע"י תערובות לר"ש והארכתי בזה במק"א ואכ"מ עכ"פ דברי הש"ס מיושבין וגם כל הקושיות ע"ד שכתבתי לעיל ודו"ק. והנה בדגול מרבבה כאן נסתפק אם לדעת הפוסקי' דאסור עד ק"א אם אמרי' בזה חתיכה נ"כ ולפענד"נ דבודאי לא אמרי' נ"נ דהרי דעת הרמב"ם דאף בב"ח כל שהוא דרבנן לא אמרי' נ"נ ואף להרשב"א דמחמיר וכתב הט"ז בסי' צ' ס"ק ד' דלדידי' גם בכל איסורי דרבנן אמרי' נעשה נבלה היינו באיסורי דרבנן החמורים אבל כאן שאין לו עיקר בדאוריית' א"כ פשיטא דלא אמרי' בזה חתיכה נעשה נבלה וגם לא משכחת כאן איסור לח בהיתר יבש דהרי ניכר וכשמסירו ולא ניכר רק הטעם בודאי יש להקל וע' בט"ז כאן ס"ק א' ודו"ק וכעין זה כתב הש"ך ס"ק ד' דיש להקל גם מכח שאין לו עיקר בדאורייתא ובמקום אחר הארכתי בזה ליישב קושית הגאון החסיד בעל ארבעה טורי אבן ואכ"מ. ובגוף דברי הט"ז דגם כשמסיר האיסור ולא נשאר רק הטעם לא בטיל הדבר נכון וכמ"ש בשם התוס' בחולין דף צ"ט ד"ה אין וע' בנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' ליד במה שנסתפק לר"י דמב"מ לא בטל ולשיטת רש"י דטכ"ע לאו דאוריית' איך הדין במב"מ ולא נשאר רק הטעם ומדברי התוס' האלו יש להוציא הדין אבל א"צ להאריכות שהדבר מבואר בחידושי הרשב"א בחולין דף צ"ח דגם בטעם הוה לר"י מב"מ לא בטיל וצע"ג:
והנה דברי מהרי"ו שהובא בש"ך ס"ק ה' ראיתי בספר בית אהרן שהעתיק משם זקני הח"ץ ז"ל שכתב על דברת מהרי"ו הנ"ל רואה אני דשגגה הוא דאיך אפשר לומר הוברר למפרע וכאלו הופרשה חלה זו שעה מקודם והלא הפרשת חלה בדעת הבעלים תלוי וכיון שאין דעת בעלים להפריש אלא בשעה זו איך תחול שם חלה למפרע נגד דעת בעלים בשלמא כשהוא אמר שני לוגים שאני עתיד להפריש וכו' ועל סמך הפרשה זו רוצה לאכול מעתה שייך לומר יש ברירה משא"כ בהמפריש חלה לתקן עיסתו מכאן ולהבא ואין רצונו כלל שתהא חלה למפרע אין לו ענין ברירה וברור הוא דלא כמהרי"ו עכ"ל הטהור. ולפענ"ד אף שדפח"ח מ"מ דברי מהרי"ו והב"ח והט"ז והש"ך נכונים דכל שנתגלגל העיסה הרי נתחייבה בחלה ואין מפרישין אלא מן המוקף וא"כ בודאי עכ"פ אותה עיסה עומדת להפריש ממנה חלה א"כ שייך לומר דאגלאי מלתא למפרע דזו היא חלתה שאסרתה למפרע וז"ב וכ"כ התוס' סוטה דף כ"ה דבדבר מצוה בודאי אמרינן כל העומד להיות כך כאילו כבר הוא ומכ"ש כאן דבודאי יפריש חלה ולא יאכל טבל ומצוה מן המובחר בודאי היא להפריש מן המוקף ובודאי שבתוכה חלה מעורבת והרי גבי מתנות איכא מחלוקה אי מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין מכ"ש בזה דבודאי עומד לתרום החלה ודו"ק:
והנה בשנת תרכ"ז יום ה' בראשית מצאתי בתוס' סנהדרין דף פ"ח ד"ה מרחו ומשם יש סתירה לדברי המהרי"ו דבאמת לא שייך ברירה כל שהי' תחלה שלו ובלי טבל ואפי' למאן דאית ליה ברירה בזה ל"ש ברירה וגם דברי הח"ץ ז"ל צ"ע שלא הזכיר דברי התוס' אלו.
שם סעיף א' בהג"ה דאוסרת תערובתה עד מאה. עש"ך ס"ק ה' שכתב לחלוק על המהרי"ו סי' מ"ח דדעתו כיון דאינו רק מדרבנן אין להחמיר והט"ז סי' שכ"ד ס"ק ט"ו החזיק בדברי המהרי"ו להפריש חלק קטן שיהי' ק"א כנגדו וראיתי בלוית חן פ' שלח שחידש דלפמ"ש הט"ז בסי' ק"ה דבאפיה אף שמחמרינן שצריכין ששים מ"מ להקל שלא יהי' צריך כדי נטילה לא אמרינן וא"כ בעי גם נטילת מקום וא"כ צריך כדי נטילה ג"כ והוא כעובי אצבע. ולפענד"נ דז"א דכל טעמו של הרשב"א הוא דבאותו מקום שנגע בו טפי צריך נטילה והיינו בדבר שיש לו פעפוע ואף אם נחמיר אף בדבר שאין לו פעפוע עכ"פ בחלה דהוא מב"מ ול"ש כלל נ"ט אלא שכאן צריך ק"א מדרבנן במב"מ אבל עכ"פ ל"ש לאסור לאותו מקום ואף דהמהרש"ל והט"ז בסי' ק"ה ס"ק כ"ו אוסרים גם במצה שנתכפל' ומצריכין סמ"ך וכדי נטילה קודם פסח היינו דוקא שם דמ"מ שייך קצת נ"ט חמץ לתוך מצה אבל כאן לא שייך זאת ובלא"ה נרא' לפענ"ד דזה טעות דבשלמ' היכא שידוע האיסור וכגון מצה שנתכפל' א"כ באותו מקום שנגע נתן טעם טפי אבל כאן אטו ידוע שזאת היא החלה רק שאנו מפרישין כעת החלה ואמרינן בחלת ח"ל שהוברר הדבר שזו היא החלה אבל לא שייך לומר שאותו מקום יאסר טפי מאחר דאטו זו ה"א החלה בבירור וע"כ נרא' לפענ"ד דבחלת ח"ל אין להחמיר בזה. אבל מ"ש הלוית חן שמשרתות האופות עיסות והגבירות אינן בביתם והם מדביקים החלה להפת ואופות ביחד ואח"כ כשבאות הגבירות לבתיהם הם מפרישות החלה שיש לזהר שיהי' קטן מכשיעור ק"א וגם צריך כדי נטיל' בזה נכונים דבריו דשם כבר נפרש לשם חלה וניכר האיסור ושייך לאסור כדי נטיל' אבל גם בזה יש להקל בדיעבד דגוף דברי רש"ל והט"ז בסי' ק"ה הם חומר' גדול' בדבר כחוש לגמרי ובמב"מ ודו"ק:
והנה הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י ההוא אמר דלפי דברי המהרי"ו והט"ז הנ"ל א"כ גם בתרומות ומעשרות יהי' הדין כן דכ"ז שלא הפריש יהי' צריך ק"א ולפ"ז לר"י דמב"מ לא בטל א"כ אין תקנ' כלל ועפ"ז הקשה בשני לוגין שאני עתיד להפריש ולר"י ל"ש בריר' והרי בלא"ה אוסר ומה גם במעשר שא"א שיהי' בו ק"א וא"כ הרי כבוש כמבושל ויהי' אסור לגמרי וכן הקש' בהך דשותין על הגת והרי לר"מ מעשר אסור לזרים ויאסור ומה שרצה לומר דכבוש כמבושל ל"ש כיון דהיתיר' בלע וכמ"ש המג"א סי' תנ"א ותרומ' היתיר' בלע מקרי כמ"ש החוות דעת סי' ק"ה בשם הרשב"א. הנה ז"א דאף אם נימא דמקרי היתיר' היינו כשכבר נפרש משא"כ כל שלא נפרש עדיין ודאי איסור' בלע מקרי. אמנם לפענ"ד נרא' דדוק' בחלה דצריך להפריש מן המוקף ומן אותה עיסה הוא דשייך לומר דסופה לתרום החלה מזה וכבר אוסרת אבל תרומ' ומעשר דמפריש מזה על זה א"כ גם כל החטים ביחד או היין ביחד לא נאסר דיכול להפריש מכרי אחר או מיין אחר ואינו אוסר. ובזה מיושב גם מה שהאריך ממתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וע"ז הקשה מב"מ דף נ"ד דנימא דהוה כאילו קלטו מחיצות ירושלים להמ"ש גם כשלא הפריס ולפמ"ש אתי שפיר כיון דיכול להפריש מכרי אחר א"כ לא נאסר ומ"ש להקשות על הט"ז דאכתי למה צריך ק"א הא בא לעולם בתערובות וההיתר הי' קודם שנקבע למעשר ואח"כ נאסר ובכה"ג המרדכי מתיר וכמ"ש הכו"פ סי' ק"ב לפענ"ד ג"כ ל"ק דשם יוכל להיות שתתבטל לגמרי האיסור בהיתר אבל כאן סופה להרים אח"כ החלה וא"א לומר דכבר נתבטל' ובא לעולם בתערובות דמ"מ הרי צריך להרים ולכך צריך ק"א ודו"ק. ומה שהקש' על מה דל"ש כבוש כמבושל בהיתיר' בלע דא"כ איך אמרו בב"ח דאי תרו כולי יומא שרי הא התיר' בלע. הנה בתשו' כתבתי בזה וכעת ראיתי דלק"מ דהא עכ"פ התחברו' ביחד מהראוי לאסור דהו"ל איסור' בלע וזה עצמו החידוש דאם היו תרו כולי יומא שרי והרי בהתחברם יחד נאסרו וז"ב ופשוט. והנה בהא דאמרו בסוטה דף למ"ד דעיסה הטבול' לחלה לאו כחלה דמי מבואר דלא כמהרי"ו דלדבריו הרי יש בו חלק חלה המעורב בו שהרי צריך ק"א נגדו וכן קיי"ל בפ"ז הי"ב מבכורים וצ"ע:
והנה בשנת תרי"ג ה' שופטים נדפס ובא הספר חלת לחם ובסי' ב' ס"ק י' האריך ג"כ להקשות הרבה על הך דמהרי"ו וכעין קושית החריף הנ"ל. והנה לפענ"ד כעת חדשות אני מגיד דהנה חלת ח"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש כ' מהרי"ו בעצמו דהוא מטעם בריר' והוה כאילו הי' החלה מבורר בשעת לישה ע"ש ולפ"ז הרי הא"מ סי' מ"א כ' לחלק בין היכא שאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אז שייך ענין ברירה אבל באומר שני לוגין שבתוכ' תרומ' ל"מ אף למ"ד יש בריר' ע"ש א"כ בשלמ' כשיודע שצריך להפריש חלה שפיר מותר לאכלו ואח"כ מפריש דהוה כאילו אומר מה שאני עתיד להפריש אבל אם שכח ולא הפריש חלה ל"מ בריר' דבעינן שיריה ניכרים וז"ב כשמש. איברא דלפ"ז צ"ב דזה הכל בחלת ח"ל דבדרבנן שייך בריר' אבל בדאוריי' דאין בריר' ל"מ אף שיאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש וא"כ שוב יקשה כל הקושיות אך נראה דבאמת צ"ב הא מה"ת ברובא בטל אף בתרומ' במב"מ ורק מדרבנן צריך ק"א א"כ שוב לענין דרבנן שוב אמרינן בריר'. אך נראה דז"א דאדרב' כיון דחלת ח"ל אינה רק דרבנן א"כ מה"ת כלו היתר ול"ש ביטול דהיתר בהיתר לא בטל ועיקר הביטול הוא רק מדרבנן ומדרבנן צריך ק"א ולפ"ז אדרב' בחלה דאוריי' שוב בטל מה"ת ברוב ומדרבנן אמרינן בריר' וא"כ ל"ק כל הקושיות. איברא דלפמ"ש הכנה"ג דבנתערב האיסור בספיקות איסורין ל"ש ביטול דכל אחד בפ"ע יש עליו ספק איסור א"כ איך שייך ביטול בזה הא על כל גרגיר וגרגיר יש להסתפק שמא זו היא החלה ואף דנימ' דכל שבטל לא שייך זאת דנתבטל הטעם אכתי קשה דעכ"פ ברוב ל"ש ביטול וגם לפמ"ש הרא"ש דטעם ביטול ברוב משום דנהפך האיסור להיות היתר כאן ל"ש זאת דע"כ צריך להפריש תרומ' וחלה ואיך נהפך להיות היתר ואף דאיסורין מבטלין זא"ז אף דלא נהפך להיתר היינו איסורים מוחלקים דעכ"פ כל אחד מאיסורים בטל לגבי חבירו דעכ"פ אינו אותו איסור אבל כאן כל גרגיר וגרגיר יש לספק שמא הוא טבל או תרומ' וחלה ולא שייך ביטול וצ"ע לפענ"ד ועיין לקמן סי' שכ"ד מ"ש בזה:
שם בהג"ה ישאל לחכם עלי' עט"ז שהאריך להקשות על הדין הלז ותורף דבריו דבכה"ג ל"מ פתח וחרט' דדוק' אם מתחרט מצד הנדר בעצמו הוא דמועיל שאלה אבל כאן עיקר הנדר בעצמותו הוא רוצה והי' אפשר להזהר שלא יקרה מקרה התערובות ואינו מתחרט מחמת עיקר הנדר ע"ש שזה תו"ד אם כי האריך. והנה בחידושי בכמה מקומות הארכתי בדבריו אמנם כעת אני תמה על עצמי דלכאור' משנה מפורשת שלא כדבריו בנזיר דף ל"ב במי שנדר בנזיר והלך להבי' את בהמתו ומצא שנגנב' אם עד שלא נגנב' בהמתו נדר הרי"ז נזיר ואם משנגנב' בהמתו נזר אינו נזיר והטעם משום דהו"ל נולד כדאמרו שם. ולפ"ז יקשה להט"ז הא גוף הנזירות הי' רוצה רק שסמך על בהמה זו והי' אפשר לשמרו שלא תגנוב ומקר' היא שקרה שנגנב' א"כ אינו מתחרט באמת על גוף הנזירות ואף דיש לדחות דשאני התם שהקרבנות שייכים לנזירות ונמצ' אם ידע שיהי' נגנבו ולא יוכל להקריב אחרים לא הי' נוזר משא"כ הכא דזה אינו שייך להחל' דזה אינו דסוף סוף הא אינו מתחרט מחמת הנזירות בעצמו דהי' יכול להיות שלא תגנב וגם יכול להיות שיהי' לו קרבנות אחרות ואינו מתחרט בעיקר הנזירות וצע"ג וגם תמוה לי על גוף הדין של הש"ע דאיך יוכל לשאול הא הו"ל נולד דל"ש ם ח שיתערב החלה ולא יהי' ק"א לבטל' ואיך יפתחו בכולר. חמרהו יש לומר דכיון דמבואר בש"ע סי' רכ"ח סי"ג בהג"ה דהא דאין פותחין בנולד היינו לפתות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אעפ"י שעוש' מכח הנולד מקרי חרטה ומתירין לו ולפ"ז י"ל דגם כאן הכוונ' שמתחרט על עיקר הנדר אלא שלפ"ז הרי הט"ז כתב דכאן לא מתחרט בעיקר הנדר רק מכח התערובות ואינו מתחרט מצד עצמות הנדר וא"כ ממנ"פ דברי הט"ז תמוהין דאם מתחרט ע"י התערובות על גוף הנדר ל"ש חלוקו של הט"ז דסוף סוף הוא מתחרט על עיקר הנדר והרי חזינן דנולד לא מקרי עי"ז מכ"ש שמועיל שאלה ואם אינו מתחרט על עיקר הנדר הו"ל נולד דל"ש שיתערב. והן נסתר ג"כ מה שחילקתי לעיל דבנזירות הקרבנות שייכים לגוף הנזירות והרי מתחרט עי"ז מחמת עצמות הנזירות דא"כ לא שייך פותחין בנולד דהרי מתחרט עי"ז בגוף הנזירות ומועילוונ"ש ובזה י"ל דמ"ש הט"ז ראיה דא"כ היאך מצינו כרת ומיתה בתרומ' דודאי מחמת העונש שמתייר' ישאל ע"ז ולפמ"ש י"ל דזה מקרי נולד גמור דל"ש שיעבור לאכול שחוטי חוץ ותרומ' וא"ל שיעש' עי"ז חרטה בעיקר התרומ' דזה אינו דיראת העונש אין עושין לו חרטה בגוף הנדר וגם אם באמת יתחרט מעיקרו יועיל וקמי שמיא גליא כוונתו. ובזה ממיל' ל"ק מה שהבי' הט"ז שם בהא דכתבו התוס' בגיטין דף ל"ג דבכזיר שהי' שותה יין וא"ל אל תשתה אל תשתה דחייב שתים והא הוה התראת ספק שמא ישאל על נזירתו והקש' המהרש"א בחידושיו דהא לא משכחת שילקה כלל דהא תמיד ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ולפמ"ש זה מקרי נולד גמור ול"מ. ובזה יש ליישב קושית המהרש"א השנייה דלמה הקשו התוס' מאל תשתה אל תשתה ולא הקשו מפעם ראשון ולפמ"ש א"ש דבפעם ראשון ל"ע התראת ספק דל"מ שאלה כלל דמחמת יראת עונש עושה והרי באמת קיבל עליו ואמר אעפ"כ דגם בחייבי מלקות צריך שיקבל עליו ויאמר אעפ"כ וכמ"ש במק"א אבל מפעם שניה שפיר מקרי התראת ספק דבשלמ' כל שלא עבר עדיין מקרי נולד דל"ש אבל זה מקרי נולד דשכיח דכל שעובר על נזירתו יעבור עוד וא"כ הוה נולד דשכיח ובכה"ג פותחין ודו"ק היטב. עכ"פ דברי הט"ז צ"ע אחר שכתבת זאת נזכרתי שבש"ע חו"מ סי' ע"ג בס"ה מבואר דאם מתוך אימת מלקות יתחרט וימצא פתח לשבוע' הראשו' הרי שיוכל להתחרט מתוך אימת מלקות אבל לפמ"ש עכצ"ל שמתחרט מחמת גוף השבוע' דאל"כ הוה פותחין בנולד ועיינתי במקור הדין בתשובת הרא"ש כלל תשיעי סי' ב' שכ' דאין זה נולד כי הדבר ידוע שהנשבע מכין אותו מכת מרדות הרי שכ' דזה מקרי פותחין בנולד ואף דדבריו תמוהין דזה מקרי נולד גמור שלא שכיח שיעבור על שבועתו כבר נתקש' בזה הדריש' ונדחק וע' בתומים שם עכ"פ ת"ל שזכיתי לכוין לדעת הרא"ש וסברתו דמחמת אימת המלקות הו"ל נולד. והנה במ"ש הרא"ש אם מחמת אימת המלקות יתחרט וימצא פתח לשבוע' הראשונ' תמה בתומים דל"ל חרטה ופתח הא בחרט' לבד סגי דהא קי"ל דפותחין בחרט' ולפענ"ד נרא' לי דהנ' באמת צריך להבין במ"ש הרא"ש דאם השבוע' קדמה לחוב שמעון הו"ל השני' שבועת שיא ומכין מ"ע וה והיינו בשביל שנשבע בראשונ' שלא למכור הו"ל השניה שבועת שוא דהא בלא"ה לא חל השבוע' על המצו' דפריעת ב"ח מצוה והו"ל ש"ש אך זה אינו דהא קי"ל נשבעין לקיים את המצות לזרוזי נפשי' וכדאמרו בנדרים דף ח' וכן קי"ל בסי' ר"ג וא"כ לא הי' מחמת זה ש"ש ובפרט כאן שנשבע מקודם שלא למכור הי' צריך לזרז נפשו לכך לא מקרי ש"ש רק בשביל שנשבע לבטל שבוע' ראשונ' ולפ"ז אם יתחרט מעיקרו על שבוע' ראשונ' ורוצ' ש תבטל מעיקרו שוב הו"ל השני' ש"ש דלמה כשבע על המצו' ושבוע' אינה חלה בקיום מצוה ולזרוזי נפשי' לא עביד כאן דהא באמת מתחל' נשבע להיפוך וממנ"פ אם מתחרט על שבוע' הראשונ' לא הי' צריך לזרוזי נפשי' ולכך קאמר שמתוך אימת המלקות מתחרט ומוצא פתח עי"ז לשבות' ראשונ' וא"כ שוב לא הוה השנייה ש"ש כלל ובזה יש ליישב דברי הרא"ש הנ"ל מקושית הדריש' דכיון שאינו מתחרט רק מחמת אימת המלקות והרי הוה נולד וצ"ל דעושה חרטה מהנולד ומתחרט מעיקרו שוב הו"ל השני' ש"ש דלמה נשבע לחנם וע"כ צ"ל דבאמת בשעת מעשה יפת נשבע דהי' לו שבוע' הראשונ' וא"כ ל"ו פותחין בנולד דהשבוע' הסניה ידע דיתחייב מ"מ דממנ"פ היתה שבועת שוא והוא אינו מתחרט רק על השבוע' שניה ומתוך זה מוצא פתח לשבוע' שניה דאילו ידע שיתחרט על השבוע' שניה לא הי' נשבע הראשונ' שהרי מתחרט על שהשבוע' שניה הי' לשוא בשביל השני' איב ממילא מה שמתחרט על השני' זהו הוה פתח לראשונ' וא"כ לא מקרי פותחין בנולד דלא ידע שיעבור דז"א דהשבוע' השניה ודאי לשוא היתה ונתחייב מלקות. והנה הארכתי הרבה אבל תורף הדברים ב"ל בקיצור דכוונת הרא"ש ש תחרט על השבוע' שניה שהיא ש"ש אחר סכשבע בראשונ' וא"כ עי"ז נעש' החרט' על השני' פתח לראשונ' ושוב מתירין לו הראשונ' ואז ממילא אינו מתחרט על השני' ויקיים שבוע' השני' וע"ז שפיר כתב הרא"ש דלא מקרי נולד דהרי השבוע' הראשונ' שמצא פתח הוא מכח שבוע' שניה והו"ל נולד דלא אסיק אדעתי' שישבע השני' וע"ז כתב כיון דמתחרט על השניי' ע"י הראשונ' א"כ השני' ודאי מועיל דעל השני' ודאי לא הוה מולד דידע דיתחייב מלקות דהו"ל שבועת שוא וא"כ ממילא כל שמתחרט על השני' בשביל הראשונ' זה גופא מועיל להראשונ' דהו"ל פתח להראשונ' ול"ש נולד דעכ"פ על השני' מתחרט וז"ב והוא עטרה לרא"ש וקילורין לעינים ודו"ק ראה זה דבר חדש דאף דאין פותחין בנולד זהו דוקא כשעל אותה שבוע' הוא פותח בנולד אבל כאן על אותה השבוע' לאו נולד הוא ורק שממילא נעשה השבוע' ראשונ' פתח עי"ז שע"י שהשבוע' שניה ש"ש וצריך להתחרט בשביל הראשונ' נעשה השבוע' שניה פתח לראשונ' בכה"ג מועיל הפתח בנולד דאף דלא אסיק אדעתי' לשבע שנית מ"מ כיון דהשניה יכול להתחרט מועיל זה להראשוב'. ק
והגה במ"ש למעל' להקשות דהשנייה בלא"ה הוה ש"ש דהנשבע לקיים המצוה לא חל השבוע'. כעת נתיישבתי בזה ונראה לפענ"ד דבין לשיטת הבעה"מ ובין לשיטת הרמב"ן בכה"ג לא הוה שבוע סוא דכל טעמם שלא חל כתבו לפי שאינו בלאו והן כמ"ש בבעה"מ פ' שבועות שתים ובמלחמות שם ובר"ן פ"ק דנדרים דף ח' ולפ"ז כאן שבתחלה נשבע להיפך א"ב הרי איתא בלאו דאם הי' נשבע שנית שלא יפרע לא הי' מקרי נשבע לבטל את המצוה דהא מקיים שבועה ראשונ' ולכך לא הוה שבועת שוא. אך זה א"מ דמלבד דאין שבועה חל על שבוע' רק כשנשאל על הראשונה חל השניה כמבואר סי' רל"ט סי"ג אף גם דאם לקה כבר לא חל השני' כלל ומחוורתא ביי"ש למעלה דהשבוע' חל עכ"פ שיהיה אסור מצד השבועה דזה הוה לזרוזי נפשיה ונשבעין לקיים המצות ועיין קצה"ח סי' ע"ג ס"ק ה' ודו"ק מיהו יש לומר דאם נשבע שיפרע איתא בלאו דאם הי' נשבע שלא לפרוע הי' חל ול"ש כאן אין שבועה חלה על שבועה דמתחל' הי' השבועה רק שלא למכור ועכשיו הוסיף שלא לפרוע אף במזומן בלי מכירה וגם ל"ע נשבע לבטל את המצו' דעכ"פ מקיים בזה השבועה הראשונ' ולפ"ז אם יתחרט על הראשונה וחרטה צריך להיות חרטה דמעיקרא כמבואר סי' רכ"ח ס"ז שוב הו"ל שבועת שוא דאם היה נשבע שלא לפרוע הי' כעת שבועת שוא למפרע דאינו מקיים המצוה רק מבטל המצוה ולכך כתב הרא"ש שיתחרט וימצא פתח ואף שהפתח עוקר ג"כ הנדר למפרע מ"מ עכ"פ בעת שנשבע לא הוה שבועת שוא דהא רק כעת מתחרט ועי"ז מוצא הפתח ומיושב קושית התומים ובזה יש ליישב קושית הש"ך ביו"ד סי' רל"ח ס"ק כ"ב שהקש' דשם מבואר דאם נשאל על הראשונה יש להסתפק אם חלה השניה או הוה ש"ש ומהרא"ש משמע דאם מתחרט ומוצא פתח לראשונה חל השניה ולא הוה ש"ש ולפמ"ש א"ש דדוקא בפתח חל השניה ולא במתחרט מעיקרו ודו"ק. אך כ"ז ע"ד הפלפול וקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא אף שהוא רחוק מכוונת הרא"ש מ"מ הסברות נכונות. אבל בגוף דברי הרא"ש שם ע"פ מה דמבואר סי' רכ"ח ס"ז דדעת רבים מהפוסקים דצריך פתח וחרטה ומבואר בהג"ה שם דלכך נוהגין לעשות מחרט' פתח שא"ל אילו היית יודע סתתחרט לא היית נודר והוה פתח וחרטה וגם כאן כוונת הרא"ש דלא מקרי הולד דיודע שהנשבע מכין אותו מכת מרדות והוא תמוה כמ"ש הדריש' דזה הו"ל נולד גמור ולפמ"ש י"ל דהרי מתחרט רק מחמת שנשבע אח"כ להיפך והו"ל שבועת שוא א"ב מתחרט על הראשונ' ובחרטה מועיל אף בנולד כמבואר סי' רכ"ח סי"ג ומקורו מתשובות הרא"ש ורק כיון שעושה פתח מנה שמתחרט ע"ז כתב הרא"ש דזה לא מקרי נולד דידע שהנשבע מכין אותו מ"מ וא"כ עכשיו שמתחרט ע"י המלקות שוב לא הוה כולד ודו"ק היטב כי יש לו פנים בהלכה ת"ל. ובזה מיושב קושית הש"ך הנ"ל דלכך חל השני' דהא אינו מתחרט רק מחמת אימת מלקות של השניה ואם נימא דבין כך ובין כך לא חלה שניה והוה ש"ש שוב ל"ש החרט' והפתח כלל ודו"ק היטב כי נכון הוא. והנה במ"ש הט"ז על דברת המהרש"א בגיטין דף ל"ג דהקש' דהיאך משכחת לה נזיר שילקה והא יוכל לשאול על נזירותיו וכתב המהרש"א דכל שהחכם יודע שעבר על נזירתו לא יתיר לו והט"ז הקשה דממנ"פ אם מועיל התרה למה לא יתיר לו. ולכאור' רציתי לומר דהרי קיי"ל בנדרים דף כ' דאם עבר על נזירות אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וא"כ לא יזקק לו החכם. אבל זה אינו דמלבד דזה אינו רק דרבנן והט"ז קאי על דברת המהרש"א שהקשה דאיך משכחת לה נזיר דקרא דילקה מה"ת אף גם דעכ"פ לאחר כלות הימים שנוהג בהם איסור מתירין לו וא"כ אז לא ילקה למפרע דהרי עבר על נזירתו וראיתי בשעה"מ הלכות שבועות בסופו שהקש' על המהרש"א שכתב שהחכם לא יתיר לו וע"ז הקשה דהא בעבר על נזירתו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר וכוונתו דעכ"פ לאח"כ ישאל על נזירתו לאחר שנהג איסור אך לפענ"ד הי' נראה דחרטה דמעיקרא ל"ש בזה דכל הפתח הוא דאם ידע שלא יוכל לקיים נדרו לא הי' נודר וכיון דאנן קי"ל דמוכרח להשלים נזירתו א"כ כיון דב"כ וב"כ מחוייב לקיים הנזירות א"כ שוב למה יתחרט על המצו' של נזירות ומסתמא לבו רוצה שיעמוד לו המצו' ההיא כיון דאין נזקקין לו ומוכרח להשלים נזירות ועיין ביו"ד סי' רל"ד אמנם באמת המהרש"א קאי על ד"ת וד"ת נזקקין לו ושפיר מקשה:
והנה מדי דברי זכור אזכור מה דהקש' אותי הרב המופלג מוה' מרדכי מיזיש נ"י במ"ש רש"י בנזיר דף ל"ב ד"ה אלא א"כ שכתב שאם קיבל נזירות סתם ועשה בטהר' יו"ד ימים ואח"כ נטמא למתים ושתה יין עשרה ימים ואח"כ נשאל לחכם אין אומרים שאותן ימי איסור עולין לו מן המנין אלא נוהג עוד כ' ימים בטהר' וע"ז הקשה דהרי טומאת מת סותר והימים הראשונים יפלו והיא תימה רבה וחפשתי בשיטה מקובצת בנזיר וכן בתוס' בנזיר שלא כתבו רק בשתה יין וכ"כ הרמב"ם פ"ד מנזירות ובשתה יין אינו אוסר ועיין נזיר דף מ"ד אבל טומאה היא סותר ואני תמהתי על רש"י במ"ש דאין אומרים שאותן הימים תעלה לו וקשה כיון דנשאל לחכם אם מועיל השאלה למה יצטרך שתעל' לו ואם אינו מועיל היינו שאין נזקקין לו שיתירו לו אבל כל שהתירו אינו מבואר אם אינו מועיל. אך לפענ"ד נראה דזה ודאי כיון דשאל אין כאן נזירות ואינו לוקה ואינו חייב מה"ת לנהוג נזירות כלל רק דמדרבנן קנסינן אותו שינהוג נזירות וא"כ פשיטא דל"ש הימים הראשונים יפלו דאין כאן נזירות כלל דהא אינו נזיר כלל רק שחייב לנהוג נזירות משום קנס אבל אינו מקיים תורת נזיר כלל ולכך ה"א דימי איסור עולין לו וכמו בשתה יין דאינו סותר אף ששתה יין ה"ה כאן אף שנטמא למתים כיון דנשאל לחכם אינו סותר ועולה לו לזה אמר דחייב לנהוג עוד כ' ימים בטהר' משום קנס וז"ש אין נזקקין לו והיינו שיועילו לו אותן הימים כיון דאין כאן נזירות וע"ז אמר דז"א דאין מועיל לו השאלה לענין זה וז"ב ודו"ק:
והנה במשנה כתב רש"י ג"כ שנטמא למתים ושם הוא תמוה דשם לא שאל על נזירתו דהרי אדרבא הכירו שהי' נדר ואסרו א"כ שוב יקשה אמאי מונה משעה שנדר. ונראה שלזה כתב הרע"ב דוקא שתה יין וכ"כ התוס' יו"ט שם אבל תימה שלא הרגיש התוסיו"ט בדברי רש"י האלו. והנראה בשיטת רש"י דק"ל לרש"י מה פריך הש"ס לימא מתניתין דלא כר"י והא שאני מתניתין דמיירי בשוגג ובברייתא מיירי כשעבר ועיין בלח"מ ומלמ"ל פ"ד מנזירות הי"ג וע"כ פירש רש"י דנטמא למתים וא"כ שוב מהראוי שהימים הראשונים יפלו ואף שהי' שוגג הא טומאת מת אף בשוגג סותר וא"כ כשם דבברייתא מחמרינן אף שנשאל על נדרו ה"ה כאן כשלא רצו להתיר לו כיון שהוא נתחרט ומכ"ש אם נימא כמ"ש המבי"ט דמדאורייתא סגי בחרטתו אף שלא התיר חכם כלל רק שמדרבנן צריך התרת חכם ודו"ק היטב. וע"פ דברי הט"ז הנ"ל היה מקום לומר דלכך באכלה כלה אין נשאל ומכ"ש בכפתו על העמוד דבשלמא אם עוד נשאר דבר יוכל להיות שמתחרט על גוף הנדר אבל כל שאכל' למה יתחרט ולאיזה צורך הוא מתחרט ע"כ דאינו מתחרט רק מפני אימת המלקות כנלפע"ד וזה דס"ל דאף באכל' כלה נשאלין משום דלא ס"ל כסברת הט"ז הנ"ל ואף אם מתחרט מפני אימת המלקות נשאלין ודו"ק היטב:
סימן שכד
ס"א מ"ג ביצים וחומש עיין ש"ך במנין חלה ולרמז חומש יש ה' בסוף תיבת חלה שהרי א"א לכתוב ה' במנין מ"ג אלא בתיבת חלה שהרי מיד כשתקח בידך מנין ה' נשאר בידך מנין ל"ח והרי חלה דברי הש"ך סתומים ועיין ביע"ד מ"ש בזה באחד מדרושיו ובמדרש רבה פ' קרח ובצוהר התיבה ובמדרש הנעלם פ' שלח. ולפענ"ד נראה לי על פי מה שמצאתי בירושלמי ספ"ק דחלה חלה חולין הוא הייתי אומר מותר לגלגל בהן לפום כן צריך לומר חייבין עליהם מיתה וחומש ופירש המפרש דהא דחלה חולין הוא ורק שנטבלה לענין שצריך להרים אבל אם הוגב' יכול לגלגל ולאכול לכך קמ"ל ע"ש והוא תימה דמהיכן ס"ד לומר כן ולפענ"ד נרא' דהנה שרש לשון חלה לא נודע וכפי הנרא' השורש היא חל דהיינו שהוא חול והיינו נמי חולין שהוא הדיוטות והבדל שבין חול לקדש הוא שזה קודש וזה חול וא"כ גם בחלה הייתי אומר שהוא חול אבל מדחייב חומש ע"כ שהוא קדש ולפ"ז זה הוא הה"א שנתוסף וזה שאמר שתשאר מנין ל"ח והיינו חל שכתוב בלא וי"ו רק ח"ל והה"א מרמז על תוספת חומש על מ"ג ביצים ולפענ"ד עוד להוסיף שאחרי שכבר הופרש תרומ' ומעשרות א"כ העיס' כלה חולין וא"כ ה"א שצריך רק להרים אבל יהי' מותר לזר ולכך נקרא ח"ל שהוא כבר נעשה חולין מתוקנים ודו"ק היטב:
עיין ט"ז ס"ק ט"ו מ"ש בשם מהרי"ו והב"ח ומ"ש הוא בזה בסי' שכ"ג ובחג השבועות שנת תרט"ז הקשיתי בזה מהא דאמרו ביבמות דף פ"ו דאמרו שם תרומ' טובלת אף מעשר ראשון נמי טובל ופירש"י דתרומ' טובל דהיינו דחייב מיתה על אכילתו של טבל בשביל התרומ' שבתוכ' והתוס' הקשו דא"כ תרומת מעשר נמי וע"ז כתבו משום דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול מתרומ' ע"ש והמתבאר מדברי התוס' דאף טרם שהופרש התרומ' נאסר מפני שהתרומ' בתוכ' ולהתוס' מפני שעתיד לתרום וזה שלא כדברי הב"ח וגם להט"ז יקשה דשם מבואר דנאסר עוד קודם הפרש' ועיין שו"ת מהרי"ט בראשונות סי' כ"ה ומה שנדפס כ"ד הוא ט"ס. ושם ביאר דסברת רש"י היא דבתרומ' שכתוב מיתה ה"ה עד שלא הופרש' דהעומד לגזוז כגזוז דמי וה"ה במע"ר כל שכבר הופרש המע"ר שוב תרומת מעשר שבו כאילו הופרש כבר גם התרומ' וכל שלא הופרש עדן המע"ר ס"ד דלא טביל לתרומת מעשר שבו דאכתי לא חל חיובו ובזה נתרב' מהקישא ולהתוס' נתרב' מקרא דמה שעתיד לתרום דחייב עכ"פ מבואר בהדיא דאף בלא הפריש כל שעתיד לתרום חייב מיתה על התרומ' שבתוכה וה"ה במע"ר מה שהתרומת מעשר בתוכה ולרש"י ואף שלא הופרש כלל המע"ר חייב וא"כ ממילא דברי מהרי"ו מבוארים שתוכל החלה לאסור אף שלא הופרש' עדיין וא"כ שוב כל הקושיות שכתבתי לעיל צע"ג ודברי הב"ח והט"ז וכל האחרונים תמוהים לפענ"ד וצע"ג וכל מ"ש בספר חלת לחם שהזכרתי בסי' שכ"ג לא יתכנו. והנה מ"ש בחלת לחם דאיך שייך ביטול הא הו"ל דבר שבא לעולם בתערובות ול"ש ביטול כמ"ש המרדכי. הנה זה קשה גם במה דאמר תרומה טובלת ולמה לא נימא דבטל ברוב וע"כ דבא לעולם בתערובות. ומצאתי בבית מאיר סי' קס"ט ס"ע שהרגיש בזה. אך לפענ"ד כיון דעיקר איסור' אינו רק בשביל התרומ' שבו א"כ קודם שהפריש התרומ' הרי הכל טבל ומותר דעיקר איסורו הוא בשביל התרומ' וא"כ הרי ההיתר ניכר והאיסור אינו ניכר. אמנם לפענ"ד נראה כיון דהאומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום דבעינן ראשית שיהי' שירי' ניכרים כמבואר במשנה בחלה ובחולין דף קל"ז וא"כ איך אפשר שתאסר כל העיס' או כל התבוא' דא"כ הוה כל העיס' חלה כשאין בה ק"א לנגדו או בתבוא' ק"א וא"כ שוב לא יהי' ראשית ולא מקרי חלה ותרומה כלל ולכך לא כתב המהרי"ו רק ביש ק"א כנגדו ובחלת ח"ל דיש לומר ברירה שוב יכול לאסור אבל בחלת א"י דתאסר כלה דל"ש בריר' וא"כ איך אפשר דתאסר כלו הרי שוב לא הוה חלה כלל וז"ב לדעתי ובש"ס יבמות דף פ"ו הנ"ל לא אמרו רק דאם אכל הטבל חייב מיתה בשביל שאכל התרומ' שבה אבל לא שתאסר כל התבוא' דא"כ שוב לא הוה שם תרומ' ע"ז כנלפענ"ד דבר חדש ודו"ק היטב:
והנה בשנת תרט"ז כ"ו תמוז פה טריסקווינץ הגיעני מהרב הגאון ר' יצחק שמעלקיש נ"י שהקש' בדברי הט"ז וכבר הבאתי לעיל סי' שכ"ג בשמו ובשם ספר חלת לחם וכעת הוסיף דשמואל ל"ל ברירה דאיך אמר חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולפענ"ד בזה בודאי שייך בריר' דבודאי עתיד להפריש ודו"ק:
והנה הייתי בבית הגאון מוה' ר' שמחה נתן עלינבערג נ"י כי נתמניתי להיות משגיח בענייני הוראה וד"ת להיות זקן ותש כח הנה ספר לי הרב הגדול הדיין מוהר"פ נ"י כי נשאל ביו"ט העבר שנפל חלה בתבשיל וכבר אכלו כל התבשיל ואח"כ נזכרו כי נפל החלה והנה אז אי אפשר בשאל' שאין נשאלין ביו"ט וגם לאחר שכבר אכלו והוא רצה לסמוך על מ"ש הט"ז סי' שכ"ג ס"ק א' דבטל ברוב וכ"כ בסוף ס"ק ב' ע"ש ואני אמרתי דלפענ"ד זה דוקא במב"מ חבל לא בשא"מ ואף דבחל' מב"מ מבואר דחמור מא"מ מ"מ כיון שבאמת בכל התור' מב"מ בטל ברוב רק שבחל' מב"מ בק"א ולפ"ז בחלת ח"ל מוקמינן אדינא דמב"מ בטל ברוב ואף מדרבנן בטל ברוב אבל בא"מ דתלוי בנ"ט ואף באיסור דרבנן בעי ששים א"כ גם בחלת ח"ל מחמרינן כנלפענ"ד ודו"ק ועיין חק יעקב סי' תנ"ד ס"ק ד' שכתב בשם חותנו הגאון ז"ל שאם נפלה חלה תוך תבשיל רותח שמותרת מטעם חליטה ולפענ"ד זהו דוקא כשהוציאו תיכף בעודו רותח הא לא"ה אסור דאחר שנח מרתיחתו שוב אסור ובגוף הוראת הח"י גם לפמ"ש הנוב"י בתשובתו בענין חליטה נוכל ג"כ להתיר ודו"ק:
והנה במ"ש הש"ך ס"ק וא"ו דאם כבר נאכל העיסה א"א לשאול עליה דא"כ אכל טבל למפרע מזה דייק הגאון מוה' וואלף המבורג בספרו שער זקנים ח"ב סי' א' דאם לא היה טבל למפרע הי' יכול לשאול אף שכבר אכל כלה והגאון מוהר"מ קארגויא דחה דיש לומר דמיירי דנשאר מקצת ורק מה שנאכל הי' טבל למפרע ויפה דחה. אמנם מ"ש שם דהש"ך לא כוון יפה בד"מ דהבין דהד"מ קאי באם נתערב החלה באותה עיס' אבל הד"מ מיירי בשתי עיסות ואחת נטלה חלת' ונפל' החלה לתוך העיסה אחרת ע"ש. הנה במחכ"ת לא עיין בד"מ סי' שכ"ג ששם קאי על דינא דמהרי"ו המובא בש"ך שם ובט"ז סי' שכ"ד ויפה העתיק הרמ"א והנה לדינא מסקי שם תרוויהו דאם שכח בשבת ע"פ ליטול חלה מהלחם שבת שכתב המ"א סי' תק"ו שאינו תקנה והוא המציא תקנה שיערב הלחם חמץ עם המצות שבסל דלאחר אפיי' אין חשש וישאל על החלה שהפריש מהמצות וממילא יוכל לאכול ויפריש מצה אחת ויהי' חלה על כל מה שבסל ומהר"ם קארגויא כתב שכן הורה הגאון בעל הפלא' ע"ש שהאריכו. והנה בשער זקנים שם הקשה בהך דשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ולמה ילקה לימא הואיל ואי בעי מתשיל עלה וכתב דעולת נדבה הוה כתרומ' ביד כהן דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנ' איתא. ובזה תירץ קושית התוס' דלמא עולת חובה משום דעולת חוב שוב כיון דחייב באחריות לא הוה שלו ומהר"ם הנ"ל חלק עליו דגם בזה אף שחייב באחריות מ"מ הוה בי גזא דרחמנ' ע"ש ועיין בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ס"ב. ולפענ"ד הי' נראה בפשיטות דהנה בשו"ת רשב"ש הקשה בהא דאמר הואיל ואי בעי מתשיל עלה דהא אין נשאלין על נדרי מצוה אלא מדוחק וכתב דיכול לשאול שיתן טוב יותר ויפה ממה שנדר ובכה"ג המצוה משובחת ע"ש. ולפ"ז בנדב' דאמר הרי זו א"א לשנות לדבר אחר דכבר נתפס הקדוש' ע"ז ושוב אי אפשר לשאול ע"ז אבל בחובה יכול לשאול ע"ז ודו"ק. ואף דבחלה יכול לשאול היינו משום דהחיוב של חלה הי' חל מתחל' וא"כ אח"כ שבירר זאת יכול להפריש יותר טוב אבל בהרי זו אותו שבירר וחל הקדושה שוב א"י לשנות כנלפע"ד ודו"ק היטב:
שם ס"ג והפריש מורסן מתוכן וחזר וערבן וכו'. כן הוא במשנה פ"ב דחלה משנה וא"ו ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן וערבן פטור וראיתי בשו"ת גינת וורדים הספרדי בחלק יו"ד כלל ג' סי' ד' שהאריך הרחיב הדיבור בזה מהו סובין ומהו מורסנן והביא דרש"י ודעימיה מחולקים עם הרמב"ם בפירוש סובין ומורסנן שהרמב"ם מפרש דמורסנן הוא הגס יותר ורש"י ספ"ז דשבת פירש שסובין הוא הנושר מחמת הכתישה והמורסנן הוא הנשאר בנפה וע"ז האריך הג"ו דלפירוש רש"י א"ש כא דנקט מורסנן לרבותא דאף היותר חשוב אם חזר וערבן פטור אבל להרמב"ם היה לו לנקוט סובין דהוא רבותא טפי דאף בזה אם כבר נלקח וחזר וערבן אין מצטרף ובפרט שהתחיל התנא בסובן ומורסן ושבק סובין ונקט מורסן ולפענ"ד אין ראיה דהנה בתרומות פי"א משנה ה' מבואר דהמורסן מותר והסובין בזמן שה חדשות אסורין ופירש הרא"ש וכ"כ הרע"ב שם דסובין יש בהם קמח רב יותר ממורסן וא"כ ממילא לפי פירש רבינו ודאי א"ש דמורסן הוא גס ואין בו קמח אבל סובין יש בהם קמח וכיון שכן שפיר נקט כאן מורסן דבסובין יש לחלק בין חדשות לישנות דבחדשות שיש בהם קמח הי' מקום לצרפו לחלה ולכך נקט מורסן ובאמת שלפי' רש"י צריך להבין דלדבריו דסובין גרועין היאך יפרנס משנתינו דהרי בסובין יש בהם קמח יותר ממורסן ואולי מפרש רש"י דכיון דנושר מחמת הכתיש' עוד לא הוציא הקמח שבו והמורסן שנשאר בנפה כפוהו ויצא ממנו כל הקמח שבו ונשאר ריק. אבל בכ"ז פירוש הרמב"ם יותר נראה לפענ"ד שהרי בכ"מ נקט סובין קודם למורסן ומשמע דסובין חשיבי טפי ממורסן ונקט בדרך זו ואצ"ל זו והרע"ב סותר פירושי בחלה ובשבת שם ועיין בתוס' יו"ט ועיין במ"א סי' תנ"ד ובחק יעקב שם והג"ו שם הביא ראיה לרש"י מהא דאמרו בב"ב פרק המוכר פירות הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קנ מסובין ולמה נקט סובין ולא נקט מורסן דהוא גרוע יותר לפירוש הרמב"ם. ואין רא"ה דלענין קלות וכבדות אולי מורסן כבד יותר ולפי שהוא קל ופסולת נקטיה ועיין רשב"ם שם אבל מהא דאמרו בב"ק דף ז' ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין משמע דסובין הוא היותר גרוע דאל"כ הי' לנקוט רבותא אף מורסן אבל אין ראיה גם מזה דאדרב' לפי שהוא יותר גרוע לא הי' בו שווי כלל ולא הי' הדרך ללקטו מהתבוא' וסובין היה בהם שווי כי יש בו קמח וגם הי' ראוי לצורפי זהב כדאמרו בשבת דף ע"ח דרך כלל לפענ"ד פירוש הרמב"ם יותר מחוור ודו"ק שוב מצאתי ברש"י בכתובות דף קי"ב סאה סובין וסאה מורסן ופירש"י סובין שהמכתשת מוציא' כשלותתין חטין לסלת כותשין אותו במכתשת מורסן הן סובין היוצאין באחרונ' הרי דגם הוא דעתו דמורסן הם הגרועים שיוצאים באחרונ' (ועיין ירושלמי פ"ט דסוטה הלכה י"א סאה מורסן סאה סובין ומשמע דסובין גרוע וצ"ע) והג"ו לא זכר דברי רש"י אלו. ובזה נראה להבין פירוש רבינו פ"ז דשבת שפירש סובין הוא הקמח הבינוני ונדחק הג"ו שם בפירושו ומרש"י כאן מבואר דזה הבינוני בין הקמחים ודו"ק. עכ"פ משם ראי' ברורה לפירוש רבינו והג"ו חשב פירושו לדוחק ע"ש ועיין ברמב"ם פי"ג מתרומות ה"ז משמע ג"כ דמורסן היינו פסולת ואין בו קמח ואינו אוכל ע"ש והוא מהירושלמי והיא ג"כ ראיה לפירוש רבינו. איברא דרבינו פי"ח משבת הלכה וא"ו כתב המוציא סובין כדי ליתן ע"פ כור של צורפי זהב המוציא מורסן אם לאכיל' כגרוגרת וכו' ומשמע דמורסן טפי ראוי לאכיל' מסובין והג"ו הרגיש שם בזה אבל אין ראיה משם דשם תלוי במה שדרך להוציאו וא"כ בסובין הי' דרכם להוציאו לתת לתוך כור של צורפי זהב אבל מורסן שלא הי' ראוי לזה הי' מוציאין אם לאכיל' אם לזרוע ואף דאינו ראוי לאכיל' היינו בפ"ע אבל ראוי לערבו עם התבואה וכ דרך העני לאכול עיסה בליס' דלכך מצטרף עם הסובין ומורסן לענין חלה כמבואר כאן וכדאמרו בירושלמי. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בשו"ת תפארת צבי סי' כ"א חלק או"ח שהביא דברי רבינו והרגיש דמ"ש כאן דסובין השיעור כדי ליתן ע"פ כור של צורפי זהב ומורסן לאכיל' אדרבא מורסן גרע טפי וכתב כמ"ש והנאני. ומה שהקש' דהא מורס עכ"פ לא חזי לאכיל' א"ש וכמ"ש ודו"ק. ומ"ש שם להקשות על הריש פ"א דטבול יום משנה ה' במ"ש השעור' והכוסמת בזמן שאינם קלופות והקש' הר"ש מהא דאמר ר"י בחולין דף קי"ט שעורה בקליפת' ונדחק ולא נזכר מש"ס מנחות דף ע' ע"ב דמחלק בשעורין בין לחות ליבשות. באמת שקושיא גדולה היא ומצאתי בתוס' חדשים שהרב מהרש"ח הרגיש בזה ובגליון משניות כתב שם ליישב דהמשנ' ע"כ מיירי שם בלחה דאל"כ אמאי מטמא לרבנן באב הטומא' הא הקליפ' מפסיק ואינו מקבל טומאה ביבש ויפה כתב לפי חומר הנושא ומ"ש הת"ץ להקשות דמה פריך הש"ס מנחות דף ע' שם מתנא דבי ר"י דתנא שעורה בקליפת' ולא משני דשעור' בקליפת' מיירי לענין טומא' דרבנן כדכתב הר"ש ואינו קושיא לפענ"ד דלשון רבא דאמר דבעי אוכלא בעיני' משמע דאינו טמא כלל אף מדרבנן דדומיא דבצק בעינן וע"ז מקשה דעכ"פ מדרבנן בעי כנלפענ"ד וצ"ע על רבינו דהעתיק בפ"ה מטומאת אוכלין הלכה ד' סתם דשעור' בקליפת' מטמא ולא חילק בין לחות ליבישות כדאמרו בהדיא במנחות הנ"ל ואולי דרבינו לשיטתו דכתב בפ"ז מט"א הלכה ח' לפרש הך משנה דטבול יום דשעורין בזמן שאינו קלופות הוא דוקא בטבול יום הקלו אבל בשאר טומאות מטמא ולא חלקה בין לחה ליביש' אלמא דגם יבישה מטמא בשאר טומאות רק בטבול יום הקלו וא"כ לכך דחה הש"ס דמנחות הנ"ל אבל עדיין צע"ג דמנ"ל לדחות ש"ס ערוך במנחות הנ"ל ולפרש המשנ' שם ביבש דלמא התם בלחה מיירי וגם בלחה הקלו בטבול יום אבל ביבש' אינו מטמא אף בשאר טומאות וצ"ע ודו"ק היטב בכל מ"ש ועיין בב"י לקמן סי' ש"ל שהביא הירושלמי לענין עיסת הרועים דאמר רשב"ל דאם עירב מורסן פטורה וע"ש היטב ושם מוכח ג"כ כפירוש רבינו דמורסן גרע ודו"ק וצ"ע בהא דאמר באדר"נ פי"ח והובא בגיטין דף ס"ז דר"ש משכח קמעא ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין ולפירוש רבינו הי' לו לנקוט דאינו מוציא אלא מורסן דהא הגרוע מסובין:
שם ס"ו עיסה שכבר הורמ' חלתא אעתיק כאן מ"ש בזה בתשובה לידידי הרב החריף מופלג בתורה מוה' צבי יהודא ליב הכהן מראווא כ"י ע"ד מה שהראני דברי הרא"ש בהלכות חלה שהביא הירושלמי מה בין הקדש מה בין חלה הקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו בחלה חלה אין ראוי לפדות' ולחייב' והקשה מעלתו הא ג"כ הקדש אין ראוי לפדות ולהתחייב בחלה דלאחר גלגול פטור' מן החלה דגלגול הקדש פוטר. והנה השבתי מיד בהשקפ' ראשונ' דמיירי קודם גלגול דאז ראוי לפדות ולהתחייב וע"ז אמר מעלתו דהר"א פולדא בירושלמי מקשה דנימא הואיל ואי בעי מתשיל עלה וכתב דמ"מ אינו עומד לשאל' וא"כ ע"כ מיירי לאחר גלגול דאי קודם גלגול אינו עומד עכ"פ לגלגול ג"כ וא"כ כל שלא תתגלגל בהקדש אינו פטור מאלה והנה אין הנדון דומה לראיה דשם כתב הרא"פ שפיר דאינו עומד לשאל' ומניחין הדבר שלא ישתנה מחזקתו שעד עתה הקדש היתה ומהכ"ת נימא דעומד לשאל' שיהי' חולין אבל לענין גלגול הקדש בלי ספק שתתגלגל העיס' דקמח עומד להתגלגל וא"ל דס"ס שמא לא תהי' של הקדש בעת הגלגול ע"ז שפיר מוקמינן לי' בחזקתו שהוא של הקדש ולא תפדה הן אמת שגוף קושית הרא"פ לא ידעתי ואין הירושלמי ת"י לעיין בו דמה קושייתו דנימא הואיל ואי בעי מתשיל ודלמא מיירי לאחר שכבר בא ליד כהן דלא מצי למתשל ואולי יש לומר לפמ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ת בטעם דאתי ליד גזבר לא מצי למשאל הוא משום דבאמת יש ספק אם הפתח והחרט' הוא אמת ולכך כ"ז שהוא ת"י נאמן לומר שיש לו פתח וחרטה משא"כ כשהוא ביד גזבר ל"מ להוציא מספיק' ולפ"ז יש לומר דזה כוונת הירושלמי דראוי לפדות ולהתחייב וא"ל דנפטרת כשנתגלגל דזה אינו דלאחר הפדיי' שוב מצי לשאול דל"ש לומר דאינו נאמן להוציא מיד הגזבר דהא הגזבר אין לו הפסד דכבר נפדה. אך כפי הנרא' עיקר קושית מוהרא"פ על חלה דלמה אינו מצטרף והא ראוי לשאול על חלה. ומיהו גם שם יש לומר דמיירי בבא ליד גזבר וחלה אין ראוי לפדות ושפיר פטור. ובגוף קושית מעלתו לא הבינותי דניהו דגלגול הקדש פוטר מ"מ אם לא תתגלגל בידי הקדש שהיתה נפדית מקודם היתה חייבת בחלה וא"כ לא גרע מעיס' שהורמה חלתה דמצטרף כיון שכבר נתחייב' בחלה וכמבואר כאן וא"כ ה"ה בזה הא עכ"פ נתחייב' כבר. איברא דקושיית מעלתו יתכן לפמ"ש הרא"ש בטעם דעיס' שהורמ' חלתה דחייבת משום דראוי להתחייב אם נותן בו שאור מעיס' שלא הורמה חלתה ואין לה פרנסה ממקום אחר וא"כ זה ל"ש בהקדש אבל באמת בהקדש גם אם יפדה לאחר שהית' גלגול בהקדשות ומתערב משום שלא הורמה חלתה יתחייב ומעכת"ה רצה לפרש באמת דברי הירושלמי דהכוונ' שראוי לפדות ולהתחייב בחלה והיינו לכשיתערב שאור מעיסה שלא הורמ' חלתה. והנה מלבד דלשון הירושלמי אינו מורה ע"ז אף גם דאין סברא לומר שזה יהיה מקרי צירוף בשביל שראוי להצטרף אם יפדה ויבא עליה שאור שלא הורמה חלתה ותאסר משום דטבל אוסר בכ"ש ובפרט הא כל הטעם דמפריש מיני' וביה כתב הש"ך בס"ק י"ח משום דא"א שלא יהי' כ"ש משאור שלא הורמ' חלה וטבל אוסר במינה בכ"ש. ולפ"ז גוף ההקדש פטור' רק שנאסרת מחמת השאור וא"כ במה יצטרף הא אותה העיס' בעצמות' פטור' היתה וע"כ לא כתב הרא"ש רק בחלה דאות' עיסה בעצמות' נתחייב' בחלה רק שכעת פטור' לפי שנפרש ממנה חלה לזה שפיר אמר כיון שכבר נתחייב' וגם אם תהי' נתערב בשאור שלא הורמה חלתה תתחייב שנית משום שתאסר הרי לא נפקע ממנה שם חיוב חלה אבל בהקדש שאין עליו שם חלה במה יתחייב בשביל שתאסר בכ"ש ויש להמתיק הדבר לפמ"ש הר"ן בטעם דדבר שיל"מ דלא בטיל במינו משום דיש להם שווי במין וההיתר ואיסור אינו מפריד בינותם דגם זה עתיד להיות מותר ועיין באורך בר"ן נדרים דף נ"ב וא"כ בכה"ג מודו רבנן לר"י דמין במינו לא בטיל. ומעת' הא כל טעמו דר"י דיליף מדם הפר ודם שעיר דהמיעוט אינו בטל ברוב. ולפ"ז ניהו דהמעוט אינו מתבטל ברוב ונקרא גם על שם המעוט ג"כ אבל זה ודאי דשם המרוב' לא יתבטל ותהי' נקרא ע"ש המעוט ועיין בחידושי פני יהושע בביצ' דף ל"ח בסוגיא דעיס' ומים כרגלי שתיהן וא"כ איך אפשר דיהי' מצטרף לחלה הא הקדש פטור מאי אית לך למימר בשביל שתאסר ע"י השאור שאוסר בכ"ש לא יהי' נקרא של הקדש זה א"א אבל בעיס' שלא הורמ' היא בעצמות' שם חיוב חלה עלה ושפיר נתן הרא"ש טעם דתהי' חייבת בחלה ול"ש לומר דאיך תקרא ע"ש המעוט דז"א דאטו היא בעצמות' פטור' רק שכבר נפרש חלתה אבל כבר נתחייב' וז"ש במשנה שכבר נתחייב' בחלה והרא"ש נתן טעם אחר ולפמ"ש א"ש דדא ודא אחת היא וז"ב. מיהו מ"ש למעל' נכון דגם הקדש מקרי כבר נתחייב בחלה דעכ"פ קודם הגלגול כבר נתחייב' בחלה ודו"ק:
והנה לדברי מעכ"ת יקשה דא"כ אמאי קב של כותים אינו מצטרף הא גם בזה ראוי להתחייב בחלה ע"י שיצטרף עם שאור שלא הורמ' חלתה. ומ"ש מעלתו דמזה ראי' למ"ש הש"ך דשאור של עכו"ם לא מקרי טבולה לחלה לענין שתפריש מיני' ובי' אבל מה יענ' לשיטת הרא"ש והטור והכי קי"ל דגם בשאור של עכו"ם מפריש מיני' וביה וגם בקב של מדומע דאין מצטרף, ולפמ"ש א"ש דקב של כותים מעולם פטור הי' כ"ז שהיא של עכו"ם ואף דאם נתנה לישראל קודם גלגול חייבת היינו שנעש' של ישראל משא"כ בהיות' של עכו"ם אבל בהקדש אף שהוא של הקדש כל שלא גלגל' חייבת מדרבנן ודו"ק היטב בכל מ"ש. הנה כאן דברי הש"ך שהאריך בס"ק ח"י אי בשאור מותר להפריש דהא אין בילה ורק מטעם דטבל אוסר בכ"ש והו"ל כאילו כלו טבול לחלה הנה מצאתי דבר נפלא בחידושי רמב"ן בע"ז דף ע"ג בהא דאמרו דטבל במשהו דכהיתירו כך איסורו והקשה ר"ת דת"ל דטבל הו"ל דבר שיל"מ וכתב ר"ת דמיירי שאין לו פרנס' ממקום אחר וע"ז כתב הרמב"ן דאכתי קשה מפ"ג דחלה דהנוטל שאור מעיס' שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיס' שהורמ' חלתה אם יש לה פרנס' ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל כיוצ' בו זית מסוק שנתערבו בזית כקוף וכו' דאלמ' דטבל הו"ל דשיל"מ שאם אין לו פרנס' ממקום אחר מוציא חלה אחת לכל וקשיא לר"ת וע"ז כתב דבאמת כל שאינו מפריש ממקום אחר לפי חשבון וצריך להפריש חלה אחת על הכל שוב לא מקרי דבר שיל"מ דכל שמפסיד המותר לא מקרי דבר שיל"מ ובשלמ' אם נותן טעם הטעם לא בטיל ומפריש מן החיוב אבל כשאינו רק משהו א"כ מפריש מן הפטור וזה אינו בדין ול"מ דבר שיל"מ וע"כ פירש דהך שאור הוא בלול ומעורב בכל העיס' דיש בילה בלח וזיתי מסוק הוא בשמן שהוא דבר לח אבל בדבר יבש ל"ש בילה ע"ש. הנה מבואר דבכה"ג ל"ש דבר שיל"מ ורק משום בילה וכמ"ש התה"ד סי' ק"ץ:
והנה שם ברמב"ן מביא דברי הירושלמי במס' חלה דאפלגו אי טבל בטל ברוב וע"ז מקשה על מ"ד דטבל בטל ברוב והתנינן אם לאו מוציא חלה אחת על הכל אר"י מודין כל עמא שהוא מפריש ומה פליגין בהפרשה שניה מ"ד אין הטבל בטל ברוב ארימה נפל לאתר חורי חושש להפרש' שניה עכ"ל הירושלמי ודברי הירושלמי משולל ביאור והרמב"ן כתב שאין פירושו ברור לפי גמרתינו ולפענ"ד הדבר ברור דכוונת הירושלמי למ"ש בתה"ד סי' ק"ץ וברמ"א כאן סי"א דאם כבר עבר ועשה מותר לכתחל' ליקח מאותה עיסה וליתן בעיסה אחרת והיינו מטעם שכתב התה"ד שם דל"ח ששני פעמים יזדמן דוקא אותה חלק עיסה הפטור יקח לשם חלה ע"ש. ואני אומר דזה דוקא אם אין טבל אוסר במשהו ורק משום דשאור הוא דבר בלול א"כ עכ"פ אין לחוש שיזדמן שני פעמים אבל אם טבל אוסר בכ"ש דהו"ל דבר שיל"מ שפיר אוסר בהפרש' שניה. ומעתה דברי הירושלמי מבוארין דעל מה דמקשה דממה דתני מפריש אחת על הכל משמע דטבל אינו בטל ברוב והיינו דהו"ל דשיל"מ ע"ז משני דכ"ע מודו שהוא מפריש והיינו משום דבשאור יש בילה ומפריש אחת על הכל רק דמה דפליגי אי הוה דבר שיל"מ הוא דוקא אם נפל לאתר חורי והיינו אם לקח מאותה עיסה ונתן לעיסה אחרת אם אוסר וז"ב כשמש ונסתייע דברי התה"ד ומבואר דלא כשיטת הש"ך בזה. והנה זה רבות בשנים חידשתי בגוף הקושיא דלמה נתן הטעם דכהיתירו כך איסורו ות"ל דהו"ל דבר שיל"מ ואמרתי דבאמת לא שייך דבר שיל"מ דמפסיד הרבה והוה כמו בצריך הוצאות להגעילו דלא מהני דבר שיל"מ וא"כ ה"נ כיון דצריך להפריש לא הוה דבר שיל"מ ולכך אמר כיון דחטה אחת פוטרת אב הכרי שוב הוה דבר שיל"מ דא"צ הוצאות ובאמת שזה דחוק קצת דזה לא מקרי הוצאות רק היכא דמפסיד משלו מה שלא היה צריך וכמו מעשר בירושלים. אך נראה דלפמ"ש הרמב"ן דאינו בדין שיפסיד משלו וכל שאינו נותן טעם לא שייך דבר שיל"מ א"כ אם נימא דאוסר במשהו ויצטרך להפריש ממקום אחר שוב יפסיד משלו ולא מקרי דבר שיל"מ לכך אמר כיון דמה"ת חטה אחת פוטרת א"כ מד"ת א"צ להקדיש רק חטה אחת ורק מדרבנן תקנו שיעור בחמשים וששים וא"כ עכ"פ ע"י שחז"ל החמירו ואיכא קולא מזה ומקרי דבר שיל"מ וכמ"ש הר"ן בפרק כ"ש לענין חמץ דאף דרבנן קנסו בחמץ שעבר עליו הפסח כיון דמן התורה לא אסור מקרי דבר שיל"מ וה"ה כאן וז"ב מאד. ובחידושי אמרתי ליישב בזה קושיית הריטב"א דהקשה דלמה יהיה טבל חמור מתרומ' דבטל במאה וטבל דלא בא רק מחמת התרומה היא במשהו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר הוא דהו"ל דבר שיל"מ וכיון דתרומה לא חשיב דבר שיל"מ כדאמרו בנדרים דף נ"ט א"כ שוב בטל. והנה לפמ"ש בתוס' רי"ד והבאתי לעיל סי' שכ"ב ס"א דניהו דחטה אחת פוטרת מן התורה אבל לכהן צריך ליתן נתינה חשובה א"כ שוב לא שייך דבר שיל"מ דהא מפסיד משלו וכעין מ"ש הרמב"ן הנ"ל אבל באמת דברי התוס' רי"ד דחויין הן כמ"ש המלמ"ל פ"ו ממ"ע וכמ"ש לעיל ועכ"פ הרווחנו בזה קושית הריטב"א הנ"ל דזה לענין טבל אבל תרומה ודאי בטל דכל דחז"ל תקנו שיעור נתינה שוב עכ"פ לא מקרי דבר שיל"מ וכאן לא שייך דעכ"פ מה"ת פוטר במשהו דזה דוקא כשאנו דנין על הטבל א"כ דנין על העיסה והעיסה הרי נפטרה במשהו אבל התרומ' אנו דנין על מה שהפריש וכל שהפריש שוב יש לה דין תרומה מן התורה ושוב ל"מ דבר שיל"מ ודו"ק היטב וע' במח"א הלכות מעשר סי"ב ע"ש וע' בתשב"ץ ח"ב סי' רצ"א בפסקי חלה פרק ה' דדעת התשב"ץ שם דבשאור בעי שיהיה בו טעם כעיקר ע"ש:
והנה נשאלתי שנת תרי"א בחוה"מ פסח מהרב מוהר"ש אווירבויך ני' שנשאל באחד שלקח חלה מהמצות רק שדרך העולם לקחת הרבה מצות ולעשות מהם קמח לעשות מהם אפוי ומבושל ומזה הקמח לא לקח חלה ובא לשאול ביו"ט ראשון כדת מה לעשות וע"ז השיב שכיון שאותן מצות נתחייבו בחלה כשהיו ביחד עם המצות האחרות וכעת שנעשה קמח אי נימא דאין בילה שוב יש חשש שלא יקח מאיזה מצות חלה והרי כל מצה ומצה בפני עצמה נתחייבה בחלה ע"ד שחשש במק"ח סי' תכיא ותירוצו לא שייך בזה וע"כ אמר שימתינו ולא יקחו חלה עד חוה"מ ואז יצרפו עם המצות שכבר ניקח חלה ע"פ המבואר כאן סי"ב בנתערב לו מה שהפריש חלה עם פת שלא הפריש שעושה עוגה קטנה. והנה השבתי כי לא יפה הורה ואם יש חשש שלא יקח חלה מאיזה מצות שכבר נתחייבו מה מועיל מה שיצרפו להמצות שכבר נפטרו ול"ד למה דמבואר סי"ב שכאן יש באותה עיסה שנתערב שיעור חלה שלא נלקח עוד חלה רק שא"א להפריש מניה וביה שלא נודע איזה חייב ואיזה פטור לכך עושין עוגה אחרת ומקיפין משא"כ כאן שאותן המצות כבר נפטרו ונלקח מהם החלה והודה לי הרב שטעה בדמיונו. אמנם התקנה בזה הוא פשוט לפענ"ד דמלבד דיש לומר דקמח מקרי לח ושייך בילה אף גם יוכל לבללו כלו וללושו ולעשות מהם עיסה גדולה ויקח חלה שבזה בודאי יש בילה ואח"כ יוכל לחלקו לכמה בציקות וגם כיון דחלה בזה"ז אינו רק דרבנן א"כ בודאי יש בילה דבדרבנן יש בילה ובזה פסק גם ספיקו של המק"ח סי' תנ"ז שם ודו"ק. אחר זמן רב ראיתי ברש"י דף קל"ה ע"ב ד"ה טבל וחולין שמביא דברי התוספתא וכתב שלא ידע לפרשה והוא תמוה דהדבר מבואר בפ"ג דחלה משנה ח' דהנוטל שאור המבואר כאן וע"ש וברמב"ם פ"ח ממעשר הלכה א' ב' ג' ובראב"ד וכ"מ ומלמ"ל וצע"ג למה לא הביא רש"י המשנה ובריש שם הובא התוספתא הלז והוא כמבואר במשנה רק דבמשנה מבואר גם תרומה והוא אינו מביא רק תרומת מעשר ע"ש. והנה ראיתי בדברי התוס' רי"ד שנדפס מחדש במהד"ב על ע"ז בסוף המס' כתב ליישב קושית התוס' דטבל הו"ל דבר שיל"מ וכתב דכל שהוא נימוח ולח בלח לא שייך דבר שיל"מ דלא יכול לחול ע"ז פדיון לא תפס קדושה ע"ז שהרי נימוח בטל שמו מעליו ואף למ"ד טעמו אסור אבל אין לוקה ול"מ דבר שיל"מ והכה מבואר מזה דא"י להפריש ע"ז שנימוח דזה אין שמו עליו והו"ל מפריש מחיוב על הפטור וגוף תירוצו כעין זה מבואר בר"ש פ"ב דמע"ש ובא"מ ח"ב בתשובה סי' ז' האריך בזה אבל לא הרגיש ליישב קושית התוס' ע"ש ודו"ק:
סימן שכה
ס"א הסל מצרפין לפי שיש בזה מבוכה בין הפוסקים אמרתי לבאר הדברים לאשורם לפענ"ד נרא' דהא דסל מצרפים דא"צ להגיעם יחד הוא לפי שהסל מחברם וצריך להחיבור דאל"כ אין בכל אחד כשיעור ואיך יפריש חלה וע"כ דע"י הסל מקרי חיבור וכיון דמקרי חיבור עי"ז ממילא הסל מצרפם עד שמקרי עי"ז נשיכות להדדי והוה מן המוקף וז"ב לפענ"ד ולפ"ז למ"ד דגם ביש בכל אחת כשיעור נמי צריך מן המוקף בזה לא מועיל חיבור הסל דכיון דלענין גוף החיוב לא הועיל צירוף הסל וא"כ מה מועיל צירוף הסל הא בעי שיהיה מן המוקף דבשלמא כשאין בכל אחת כשיעור א"כ לא היה צריך חלה כלל ורק ע"י הסל נעשים חיבור וכיון שע"י הסל נצטרף ממילא מקרי מוקף אבל כשנתחייבו בלא"ה לא מועיל צירוף הסל שיהיה קרוי מן המוקף ומה דמבואר כאן בס"ב דביש בכל עיסה כשיעור א"צ לא צירוף סל ולא נגיעה אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו היינו לפי שדעתו דכל שהן לפניו מקרי מן המוקף אבל אם היה צריך שיהיה נגיעה לא היה מועיל צירוף סל. ובזה נראה לי לפרש מ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו דצירוף סל לא צריך רק אם אין בכל אחד כשיעור אבל כשיש בכל אחד כשיעור ל"צ צירוף סל מיהו אומר ר"י דעם צירוף סל בעי נגיעה וכו' ודבריהם תמוהים דאהיכן קאי אם על אין בו כשיעור דצריך צירוף סל א"כ היאך הוכיחו מסוטה דף למ"ד הא שם מיירי בשתי עיסות שיש בהם כשיעור בכל אחד והיאך מוכח דאם אין כשיעור ודלמא התם לא סגי בצירוף סל וע"כ דקאי על יש בהם כשיעור וקשה למה לי סל ונגיעה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת קאי על יש בו כשיעור ע"ז כתבו דסל בלא נגיעה לא מועיל וז"ש דעם צירוף סל בעי נגיעה והיינו דהצירוף סל לא מעלה ולא מוריד ואף שהיה צירוף סל בעי נגיעה וכמ"ש בסוטה דף למ"ד. ובזה נראה לי הא דהאריך הש"ך בנקה"כ סי' ש"ו דמנ"ל להמחבר שביש כשיעור א"צ לא צירוף סל ולא נגיעה והא דעת הרבה פוסקים דצריך צירוף סל. ולפמ"ש יש להוכיח כן מדברי התוס' דכיון דאם נימא דצריך צירוף סל שוב הסל מחברם והוה כאילו הגיעו זה בזה וא"כ למה צריך בסוטה דף ל' שם שישוכו זה בזה וע"כ דביש כשיעור א"צ צירוף סל ולא בעי הצירוף ולכך צריך נשיכה. וא"ל דיש חילוק בין טמאה לטהור' דשם בודאי צריך נשיכ' זה אינו דא"כ אין מקום להוכחת התוס' דעם צירוף סל בעי נגיעה והביאו מסוטה שם ודלמא שאני התם דצריך שישוכו לפי שהם טמאה וטהור'. ובזה הן נסתר מחמתו מה שהאריך הנקה"כ שם להוכיח דאף במקפידין א"צ צירוף סל ולא נגיע' ודוקא בטומא' וטהר' הוא דצריך נגיעה שמקפיד ביותר ומדברי התוס' לא נראה כן דאל"כ אין ראיה מסוטה שם וז"ב לדעתי. ובזה נרא' לי ליישב דברי התוס' בנדה דף ז' ד"ה ומקפת שכתבו דהא דא"צ נשיכ' היינו בלש פחות מכשיעור ובסוטה דצריך נשיכ' משום דשם מיירי בכשיעור וע"ז כתבו במצות של פסח נכון להגיע זה אצל זה כשמפרישין אחת על כלן דאין מועיל צירוף סל ודבריהם תמוהין לכאורה דאם אין בהם כשיעור א"כ לא צריך נגיע' ואם יש בהם כשיעור ל"ל נגיעה וצירוף כלל. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת חיישינן דלמא יש בהם כשיעור דאף דנהגו למיפא קפיזא קפיזא בכ"ז יש חשש שמא באמת יש בעיסה כשיעור דרק נהגו למיפא קפיזא קפיזא ולא דקדקו שיהי' פחות כשיעור דוקא וא"כ כיון שיש כשיעור שוב ל"צ צירוף סל וכיון דלא צריך שוב בעי חיבור מעליא לכך טוב שיגיע וכמ"ש. ובזה אתי שפיר מ"ש שם דאף דבחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש היינו בשכבר היתה מחובר ע"ש והקשה המהרש"א דא"כ למה נדחקו למעל' בהא דלא בעי בסוט' דף למ"ד הקפה בשעת קריאת השם ודלמא מיירי שם בחלת ח"ל ובזה סגי בהקפ' שהיה בתחל' קודם קריאת שם. ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ יקשה למה צריך שישוכו זה בזה לסגי בצירוף סל דכיון דבעי חיבור עכ"פ בתחל' א"כ שום ל"צ השכה וע"כ דלא סגי בזה וצריך גם בשעת קריאת השם הקפה ולא מועיל צירוף סל דבאמת לא הועיל החיבור לענין נגיע' דבשלמא אם היה די בהקפה קודם קריאת שם כמו בחלת ח"ל א"כ היה גם הצירוף סל מחברם אבל כיון שצריך שיגיע בהדדי בשעת קריאת השם א"כ ל"מ צירוף סל דמה מועיל זה לענין הגעה ודו"ק. ובהג"ה שם כתבו לדחות הראי' מסוט' דטמאה וטהור' שאני דבעי צירוף טפי ע"ש וזהו כמ"ש הש"ך בנקה"כ דטמא' וטהור' בעי צירוף טפי. ובאמת שכן נרא' מר"ש בפ"ב דתרומות דלכך אין תורמין מטמא על הטהור משום דחושש שלא יגעו אהדדי ולא יתרום מן המוקף ע"ש הרי דתרומ' טמאה וטהור' בעי צירוף טפי ועכ"פ מדברי התוס' בעצמם בפסחים ובנדה נרא' דאין לחלק כלל בזה וערש"י בנדרים דף מ"ד ע"ב שכתב לחד לישנא דלכך בעי גבי תרומה מן המוקף שאל"כ נרא' כפוד' תרומ' כאדם שפוד' קדשים במעות ולכך מן הפטור על החיוב ל"מ ע"ש וא"כ נרא' שאין חילוק בין טמאה וטהור' לטהור' וטהורה וע"כ אין לדחות דברי הט"ז כ"כ. ובזה יש ליישב דברי הטור והש"ע באו"ח סי' תנ"ז שכתבו דצירוף סל מועיל לענין מצות וא"צ נגיע' והקשה הב"ח דמהתוס' והרא"ש משמע דצריך נגיע' ולפמ"ש אתי שפיר דהתוס' בפסחים שם והרא"ש בהלכות חלה מיירי ביש בכל אחת כשיעור וא"כ לא הועיל צירוף הסל לענין חיוב החלה לכך בעי הגעה אבל הטור שכתב דצריך לדקדק בעיסות שלא להרבות בה משום חשש חימוץ ומוטב שימעט בה וא"כ החשש הוא שמא יבא אח"כ לידי חיוב חלה מחמת צירוף הסל ובזה בודאי מועיל צירוף הסל בלי נגיע' וכמ"ש ואף שכתבו התוס' בנדה דגם במצות של פסח נכון להצריך נגיע' לא כתבו שצריך נגיע' רק שנכון אבל אין בו חיוב. ובאמת גם הטוש"ע כתב דאם יכול לקרבם בעודם עיסות טוב יותר. ובאמת שגם הט"ז שם רצה לחלק כן רק דהוא אתי עלה מטעם אוחרא דבחלת ח"ל א"צ הקפה כלל משום דאוכל והולך ואח"כ מפריש וכמ"ש בסי' שכ"ג ורק בעיס' שנילושה בפ"ע צריך מן המוקף ע"ש. ובאמת שכן מבואר בש"ע שם בשם הכלבו והמרדכי אבל יש לומר דכוונת דבריהם הוא כמ"ש התוס' בנדה שם דדוקא בעיס' שהית' כבר מחוייבת לא בעי מן המוקף. ולפ"ז אף בשתי עיסות הנילושות בפ"ע כל שכבר הי' מחוברין סגי ויכול להפריש שלא מן המוקף ומידי דהוה אחלת ח"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש ואף שיש לחלק אבל עכ"פ מ"ש אנכי לחלק ודאי אתי שפיר ומ"ש הט"ז שם ס"ק ג' להקשות דברי הרא"ש אהדדי דבפ"ק דביצה כתב דחלת ח"ל ל"צ הקפה כלל ובפסחים שם כתב דצריך הקפה וגם דברי הטור בסי' תנ"ז סותרין זא"ז תכ"ד שכתב בטור לקרבם והביא בעצמו דחלת ח"ל אוכל והולך ע"ש ועיין בפר"ח שם. נרא' לפענ"ד דבר נחמד עפמ"ש בחידושי להלכות חלה סי' שכ"ו מהד"ק טעם נחמד למה דחלת ח"ל א"צ להפריש מן המוקף עפמ"ש בראב"ד פ"ג דתרומות הי"ז דלכך צריך בתרומ' מן המוקף משום דבעי שיעור וכשלא יהי' מן המוקף אי אפשר באומד שיאמד כשיעור ע"ש וע' בש"ך לקמן סי' של"א ס"ק מ"ט ולפ"ז כיון דמבואר בסי' שכ"ב בהג"ה דחלת ח"ל כיון שהיא בשריפ' א"צ שיעור כלל שוב א"צ הקפה דא"צ שיעור ול"ש שיטעה בשיעורים וע"ש שהארכתי בזה לחלק בין תרומה לחלה. ומעתה כיון דמבואר בש"ך ס"ק ט' שם ובמג"א סי' תנ"ז דבפסח נוהגין ליתן החלה לכהן קטן ע"ש וא"כ הרא"ש בפסחים דמיירי לענין כיצד מפרישין חלה בטומא' ביו"ט של פסח ומשום החשש דחמץ וא"כ בזה שפיר צריך הקפה וכן הטור שפיר הוצרך הקפה אף דחלת ח"ל אוכל והולך וא"צ הקפה משום דבשאר ימות השנה א"צ שיתנו לכהן וא"כ אין נותנין שיעור כלל כשהולך לשריפ' וא"כ א"צ הקפה אבל בפסח שפיר צריך הקפה כיון דנותנו לכהן קטן וצריך שיעור וא"כ ממילא צריך הקפה ודו"ק כי נעים ונחמד הוא. ומ"ש הטור דאם שכח להפריש ואכל יפריש אח"כ משום דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש היינו בשכח ואכל כבר וא"א בהקפה פשיטא דמפריש אף שלא בהקפה אבל לכתחל' ודאי דצריך הקפה. איברא דיש לעיין עדן לפמ"ש התוס' ביבמות דף צ"ג דבשבת ויו"ט א"צ מן המוקף גם בתרומ' וע' מלמ"ל פ"ג מתרומות הי"ז א"כ למה צריך בפסח מן המוקף כלל. אבל ל"ק כלל חדא דזה דוקא ביו"ט עצמו משום עונג יו"ט אבל קודם יו"ט צריך הקפה ועוד דזה דוקא היכא שא"א להקיף בזה א"צ בשביל זה לבטל מעונג יו"ט ויכול לאכול שלא בהקפה אבל כל שיכול להקיף ודאי צריך להקיף ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ. והנה הא דמבואר כאן בש"ע דאם נתנם על טבלא שאין לה לבזבז אינו מצטרף הוא בעיא דלא אפשטא בפסחים דף מ"ח ואזלינן לקולא כמ"ש השיך והיינו דאינו חייב בחלה דזה קולא וכמ"ש ובבאר הגולה נדפס בטעות לחומרא ואם אין באחת שיעור חלה הביא הש"ך ס"ק וא"ו בשם הב"ח דא"צ לא צירוף כלי ולא כיסוי וכמבואר סי' שכ"ד ובאמת שהיא תמוה למה לא יצטרך צירוף כלי כיון דבזה אין בו כשיעור ובמק"ח סי' תכ"ז הגיה בש"ך ול"צ צירוף סל ובמח"כ לא ראה דברי הב"ח במקומם שמבואר בהדיא דא"צ צירוף סל כלל והביא מסי' שכ"ד ובסי' שכ"ד ביאר להדיא כן אבל טעמו צ"ע כעת וצ"ע במצות שיש בהם ספיקות כגון כפול' וכדומ' ואם מצטרפו' בסל בלי נשיכ' דלא גרע ממקפיד שלא יתערבו המבואר כאן וצ"ע שוב ראיתי בספר מקור חיים סי' תנ"ז שדעתו בשבת ע"פ ששכח להפריש מלחם שבת שיש תקנה לצרפו עם המצות בסל וליקח חלה מהמצ' ולפענ"ד תמוה דאין לך קפידא גדול' מזו לערב חמץ עם מצה שהעולם מקפידין מאד ועיין בב"י סי' תמ"ז מ"ש בשם הכלבו שאם נגע לחם חמץ במצה שאסור משום מראית עין שהעולם מקפידין ע"ז וא"כ עכ"פ הוה קפידא ואין ליקח חלה מזה ע"ז וע"כ דבריו תמוהים לפענ"ד. ודרך אגב אומר במה דהקש' לי הרב החריף המופלג מוה' מאיר בראם נ"י בהא דכתבו התוס' בביצ' דף ט' ד"ה גלגל דצריך שתהא גדול' כדי שיהי' לה היכירא אחר הפרש' דבעינן שיריה ניכרים וע"ז הקש' דא"כ היכא קאמר דלימא פליגא אדשמואל דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש והיינו דל"ח תיקון כלל ולפ"ז הא חשוב תיקון שלא יצטרך להפריש רק כשיעור חלה משא"כ אם יניח על מחר יצטרך להניח יותר שיהי' שירי' ניכרין והשבתי בתכ"ד דזה לא מקרי תיקון דהא כל פורתא חזי ליה ויניח אחרת שיהי' שירי' ניכרים וא"כ אין התיקון ניכר ולא מקרי מתקן וגם כיון דמה שצריך להניח הוא משום שיהיו שירי' ניכרים ואילו הי' מפריש מאתמול הי' מפריש כדי חלתו שיהיו שירים הרבה וא"כ זה מקרי טבילי האידנא שלא נתחייב מאתמול רק להפריש חלה ובזה מותר להפריש דדוקא בגלגל עיסה מעיו"ט הוא דאסר אבוה דשמואל ושפיר פריך הש"ס דכל דיכול לאכול ואח"כ להפריש לא מקרי תיקון ואי דמתקן שלא יצטרך להניח יותר זה מקרי טבילי האידנא וזה מותר ביו"ט דמה שהוא צרכי יו"ט ולא אפשר מאתמול דל"ש מאתמול דמאתמול לא הי' צריך להפריש רק כשיעור חלה מקרי טבילי האידנא ושרי ודו"ק היטב כי נכון הוא: