דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות פטר חמור
סימן שכא
ס"א משיולד עד שתמות כ"כ הרמב"ם פי"ב מבכורים ה"ו וכתב הכ"מ דפסק כר"ש ולפענ"ד טעמו של רבינו משום דאזל לשיטתו דכתב בה"א שם דאם לא רצה לפדותו מצוה לערפו והראב"ד השיגו דל"ש מצוה בעריפה ובגליון הרמב"ם שלי כתבתי דבס"ה להרמב"ם מצוה פ"ב מבואר טעמו וגם בזוהר הרקיע המליץ בער רבינו שהב"ד מצווה ע"ז לערפו עכ"פ דעת רבינו דמצות עריפה היא חלוקה מפדייה ולפ"ז לכך חילק רבינו דעד שלשים מחוייב לפדותו ואח"כ אם רצה לעורפו עורפו אם רוצה וכן נראה מרש"י בכורות דף יו"ד ע"ב ד"ה לפיכך ע"ש שרמז להש"ס הנ"ל ודו"ק:
שם סעיף ד' פודין בבן פקועה כ"כ הרמב"ם בה"ט ועיין בהגהות שנדפסו ברמב"ם שם מה שהאריך בזה ומה שהקשה על הרא"ש כבר קדמו במעדיו"ט שם:
שם סעיף ד' פודין בבן פקועה בחולין דף ע"ד איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה וכו' מ"ז אין פודין ר"א אמר פודין א"ל ר"א למ"ז מה דעתיך דגמרת שה שה מפסחים ופירש"י דפסח פסול בבן פקועה כדכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן והתוס' השיגו עליו דא"כ אמאי פודין לר"מ וכתבו דפסול מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאמרו בבכורות דף י"ב והנה מאד תמהני דאם הפסול בשביל שאין פודין בשחוטה הא לזה ל"צ לגמר מפסחים והיה לו להביא מהא דאמרו בבכורות דף י"ב דאין פודין בשחוטה וע"כ דאין ראיה משם דשם היא שחוטה ממש והכא רהיט ואזיל לא הוה כבשרא בדקילא וא"ל כיון דעכ"פ פסח ודאי פסול בשחוטה וא"כ גם בב"פ פסול דעכ"פ שה לא הוה דא"כ שוב אין הטעם משום דאין פודין בשה וביותר תימה דשם מה דפסול ב"פ בשחוטה יליף שה שה מפסחים וא"כ איך עשו סבה מהמסובב וע' יומא דף מ"ו ע"ב דאמרו שאני התם דיליף שה שה מפסח וע"ש בתוס' ובתוס' ישנים שם שהאריכו בזה וגם על שיטת רש"י אני תמה דלמה לי הטעם משום דהו"ל יוצא דופן והא כל ב"פ הו"ל יוצא דופן ולמה לא קאמר דפסול בשביל דכתב תחת אמו ולא היתום ואמרו בבכורות דף מ"ז איזה יתום כל שנשחטה אמו ואח"כ ילדה וצע"ג וגם במהרי"ט אלגזי על הלכות בכורות להרמב"ן בבכורות י"ב שם חפשתי והאריך בסוגיא זו ולא מצאתי דבר. אח"כ ראיתי בתורת חיים שהרגיש קצת אבל לא כלו ע"ש. שוב ראיתי דברי הכ"מ בשם הר"י קורקוס בפ"ג מאיסורי מזבח דיתום הו"ל בכלל יוצא דופן ואתי שפיר ודו"ק:
והנה בשנת תרט"ז ב' חנוכה היה אצלי הרב החריף ובקי מוה' יצחק שמעלקיש נ"י ושאל אותי בהך דב"פ דכתב הרמב"ם דאם פדת ומת הטלה דא"י להוציא מיד הכהן והרמב"ן בהלכות בכורות טרח למה לא יוכל להוציא מידו מספק דספק תקפו כהן מוציאין מידו וטרח המהרי"ט אלגזי שם בזה. וע"ז תמה דלמה לא יוכל הכהן לומר לדידי שוה לי כיון דבשויו יכול לפדות בכל מידי וא"כ ניהו דב"פ אינו טלה אבל מ"מ יוכל לומר הכהן לדידי שוה לי והאריך בזה. והשבתי דכיון דהתורה אמרה שתי עניני פדייה אם בשויו או בטלה א"כ בעינן שויו ממש של כל אדם ולא יוכל לומר לדידי שוה לי דמ"מ אינו שוה ממש ובמקום שהקפידה תורה על שויו לא שייך לומר לדידי שוה לי דהרי כל טלה הוא שוה איזה דבר וא"כ אף מה שפסול לפדייה עכ"פ יש לו שווי ואפ"ה אמרה תורה דאו טלה כשר או שויו ולכך בעי שוויו ממש:
והנה בירושלמי פסחים פ"ב ה"א פטר חמור שהמית במה היא מיתתו בעריפ' או בסקיל'. והנה הרב הגאון מוה' יצחק שמעלקיש נ"י אבד"ק ברעזאן הקשה דהא יש ספק דלמא טרפה היא ואי דאזלי בתר רובא הא ממית' למית' לא אזלי' בתר רובא והשבתי דלק"מ דמשכחת לה שהרג בפני ב"ד וכמ"ש הראב"ד פ"י מנזקי ממון הלכה ז'. איברא דהה"מ כתב שם די"ל דובערת ל"ש אלא באדם באמת היא תמוה כמ"ש האחרוני' דהרי בחולין קל"ט אמרו דגם בבהמ' קאי ובערת הרע ע"ש וא"כ דברי הירושלמי נכונים איברא ליישב דברי הה"מ אמרתי דבאמת צ"ב למה יהי' בב"ד חייב ומה ראי' ממ"ש ובערת הרע לענין דיתחייב אף שלא הוה עדות שאילה"ז וגם מה טעם שלא יהי' קאי רק על אדם בלבד והלא ק"ו אם אדם חייב מיתה מכ"ש הבהמ'. ולכאורה יש לומר דבהמ' ל"ש לקרות' רע דהבהמ' אינה בר דעת שתהי' נקראת רע. אך מחולין קל"ט נראה דגם הבהמ' בכלל. אך נראה דבאמת צ"ב כיון דאדם הוא טריפ' מנ"ל שיהי' צריך להמיתו משום ובערת הא בלא"ה טריפ' אינה חיה ואף למ"ד דטריפ' חיה אבל מתנוונה והולכת כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ח וא"כ הרי עומד להתבער מן העולם וצ"ל דשאני אדם דאית לי' מזלא כמ"ש ר"פ אלו טריפות בשם ר"ת וגם כיון דמת לאו כי אורחי' הו"ל כפרה כדאמרו סנהדרין מ"ז א"כ דטבא לי' עבדו ליה והורגין אותו כדי שיהי' לו כפרה ולפ"ז זהו באדם אבל בבהמ' ל"ש זאת וכל שהיא טריפה הוה כמבוער ועומד כנלפענ"ד ולפ"ז כאן דלא נודע שהיא טריפ' רק דיש לחוש שמא היא טריפ' פשיט' דיש להורגו דשייך מ"ע דובערת והרוב מסייע דאינ' טריפ' וא"כ מחוייבין הב"ד לבערו דאינו עומד להתבער דהא הוא נגד הרוב וז"ב:
והנה ראיתי בירושלמי שנדפס מחדש בזיטאמיר ויש בגליון הש"ס קושי' דמה מבעי' לי' והא בלא"ה אינו בר סקיל' דהיא בהמה קטילא דהא עומדת לעריפ' וא"י מהו שח דהא יכול לפדותו בשה רק דהש"ס מבעי' לי' אי רשאי לפדותו דהא הוא בר סקיל' וז"פ:
והנה בגוף קושית הרב מוהר"י שמעלקיש הנ"ל נ"ל דהנה בטעם דלא אזלי' בתר רובא היכא דהוא עמית' למית' נ"ל דהנה באמת בסנהדרין דף ס"ט פלפל הש"ס אי אזלי' בד"נ בתר רובא משום דכתיב והצילו העדה והנה ניהו דאזלי' בתר רובא היינו משום דכתיב ובערת הרע וכל שהוא ע"פ רוב מחוייב מיתה הוה רע וכעין שכתב הנימוקי' פ' הבע"י לענין חזקה תלתא פעמים ע"ש ולפ"ז כל דנתחייב מיתה מ"ע וא"כ עכ"פ תתבער מן העולם למה ניזל בתר רובא והא כתיב והצילו העדה ועכ"פ יש לברור מיתה קלה וז"ב. ולפ"ז כאן דעיקר האבעי' אם רשאי לפדותו כיון שנתחייב סקיל' שוב בודאי אזלינן בתר רובא דאל"כ לא יתבער הרע מן העולם דהא יפדהו וזהו עיקר האבעי' ודו"ק. ומה שהקש' מ"ט יש בדבר דכל שהב"ד ראהו דיהי' חייב נראה לפענ"ד דהנה בפ"ב מרוצח ה"ד ה' וכן בפ"ד ה"ח כתב רבינו דאף מי שאין עדים והתרא' יכולין הב"ד להורגו בהוראת שעה או שמכניסו לכיפ' ולכך כשראו הב"ד ודאי שיכולין להרגו. ובזה מיושב קושית הר' ותיתי לי דאני הקשיתי כן טרם רואי בר"ן דהא צריך לעמוד בפני ב"ד אחר כדאמרו במכות דף י"ב (ועיין מלמ"ל פ"א מרוצח ה"ה שכמדומ' שדבריו צ"ע שבאמת הרמב"ם לא פסק כר"ע) ולפמ"ש א"ש דל"ש הטעם דלא חזו זכותי' דהא בלא"ה יכולים להרגו ודו"ק כי קצרתי:
שם ס"ה בד"א כשהי' דמי פ"ח יותר מג' זוזים כן הוא שיטת הרמב"ם והראב"ד תמה. ולפענ"ד נראה דהרמב"ם פירש דכיון שנתחלק לעין רעה וע"ט ובינונית א"כ כשבא למלוך והב"ד צריכין שיורו לו א"כ א"א לו לפסוק רק כפי מדת בינוני לכך צריך ליתן לו ג' זוזים אבל מעצמו תלוי בידו כפי אשר רוצה אם הוא עין רעה יכול לפדות בדוקא ובעין טובה בסלע וא"כ דברי הרמב"ם מבוארים ולא השמיט דבר ודרך אגב אזכיר מה דאמרו בבכורות דף י"ב מהו לפדות בפסולי המוקדשין וכו' כיון דאסור בהנא' אין איסור חל על איסור ובלמדי בשנת תרכ"ד ר"ח אדר שני זאת ק"ל לשיטת רש"י דס"ל דאיסור הנאה מקרי מוסיף א"כ שפיר חל על פהמ"ק דפהמ"ק מותר באכיל' רק בגיזה ועבודה אסור ופ"ח אסור אף בהנאה והו"ל איסור מוסיף וצע"ג:
שם ס"ז ישראל שפדה פטר חמור וכו' הוא פדוי ופ"ח הוא לבעליו כן אמרו בבכורות דף י"א דלריש לא קמבעי' לי' כיון דמותר בהנאה ממונא דבעלים הוא וגם לר"י הדין כן והנה רשיי פירש דממונ' דבעלים ולא מצי כהן מזבין לי' לישראל אחר וזה הניח מעותיו על קרן הצבי ולכאור' צ"ב דניהו דלא פדה ואין פדיונו של הפוד' אבל מ"מ המעות שהניח למה לא יחזיר לו והלא מ"מ ההנהו וזה יוכל לטעון אני לא ידעתי אם אין לי לפדות וגם אם ידעתי למה יהיו מעותי הולכין לאיבוד בחנם והא ההנהו ועיין בתוס' ב"ק דף כ"ח ותמצא דבכה"ג ודאי חייב לשלם דהוה מבריח ארי מנכסי חבירו ואית ליה פסיד' ול"ד לפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דיכול לומר אילו הייתי מפייס לי' הוה מחיל לי משא"כ כאן דההקדש לא מחל לו וגם לא ניתן למחיל' וצריך פדייה. אך נראה דלפמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ח ע"ב ד"ה הוא דמה שיכול לפדות פ"ח של חבירו אף דא"י לחלל כרם רבעי של אחרים משום דכיון דפ"ח אסור בהנא' הוה כמו הקדש דיכול כל אדם לפדותו ולא ממש כהקדש ע"ש. ולפ"ז לר"ש דס"ל דמותר בהנא' שוב אין לו לפדותו כלל וא"כ הוה כזורק מעותיו והפקירן דהא אין לו לפדות כלל ומתנ' בעלמ' הוא דקיהיב ולכך הניח מעותיו על קרן הצבי וז"ב ובזה מיושב מה שהקש' אותי הרב החריף מוה' יעקב סגן כהן ממקילניטץ נ"י על דברת התוס' דמשמע דאם מותר בהנא' א"י לפדותו והרי שם אמרו דלר"ש ג"כ יכול לפדותו. ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שא"י לפדותו ופרה הניח מעותיו על קרן הצבי ודו"ק:
והנה השעה"מ פ"ה מאישות ה"ה הביא בשם שטה מקובצת כת"י שהקש' בבכורות שם דאמר להקדש מדמי לי' ורחמנ' אמר ונתן הכסף וקם לו או דלמא כיון דקני להו ביני וביני ל"ד להקדש וע"ז הקשה דכל הקדש נמי איכא דביני ביני דהא הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל ואפ"ה מצי פריק לי' וכתב דדוקא בעלים יכולים לחללו על שו"פ ולא אחר וכוונתו דכיון דאחר אינו מחלל על שו"פ רק כפי שווי' לכך בדין הוא שיהי' יכול לפדותו משא"כ בפ"ח דהוא מרוויח דביני וביני אפשר לומר דא"צ לפדותו וז"ב ופשוט רק כי שמעתי שאחד נתקש' בדבריו ולפענ"ד הדברים פשוטים. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי התוס' רי"ד שהבי' השעה"מ שם שכתב דבהקדש אף שהאש' יכול' לחללו על שו"פ כדאמרו הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל אפ"ה כל כמה דלא חללו אינה מקודשת דלא יהיב לה מידי ותמה ע"ז השעה"מ דדוקא הבעלים יכולים לחללו על שו"פ ולא אחר. ולפענ"ד נראה דטעמא מאי א"י לפדות בשו"פ רק הבעלים משום דהבעלים יכולים לשאול ע"ז ולא אחר וכמ"ש בטורי אבן פ"ג דמכל' והרבה הארכתי בזה במק"א ולפ"ז כאן דאחר שקדש' בהקדש שוב יוכל הבעל בעצמו לשאל על הקדש שלו דהיא תקנהו לבעלים אח"כ וישאל ע"ז ותהנה יותר אפ"ה כיון דבעת הקידושין אינה יכולה להנות ולא מידי יהיב לה ובזה מיושב היטב מה שהקש' החזון נחום שם דאמאי לא תקדוש בהך דביני ביני כמו דאמרו לענין פטר חמור. ולפמ"ש א"ש דשם מקדש' בהך דביני וביני דהא יש להבעלים חלק בהך דביני וביני דיכול לפדותו בשו"פ ויש לו חלק ביני וביני אבל כאן כ"ז שלא חללו אין לו חלק בהקדש וא"כ כל שנותנו להאש' שוב אין בידו לתשול על דבר שא"ש וא"כ במאי מקדש' דא"ל דיכול לקדש' במה דהי' בידו לפדות בשו"פ דבאמת לכתחל' אין לו לפדות בשו"פ וגם מה דמועיל הפדיי' הוא מגו דאי בעי הי' שואל על הקדשו אבל כל שמקדש' שוב אין בידו לשאול אבל בפטר חמור יש בידו לפדות אף אח"כ אף שפדיונו פדוי לבעליה מ"מ שוב תהנה האשה ביני וביני וזה בא מצד קידושיו דהא הוא בעצמו הי' יכול לעשות כן משא"כ בזה דלכתחל' אין בידו ומכ"ש לאחר שקדש' אין בידו לפדות בשו"פ דשוב לאו בעליו הוא ורק לאחר שתחזיר לו אבל עכ"פ הוא לא קדשה בדבר דחזי לה להנות הארכתי בזה לפי שהוגד לי שהרב מוהר"ץ ליב הכהן נ"י מראווא נתקש' בדברי השטה הנ"ל שהבי' השעה"מ והיא נדפס' במזבח כפרה שנדפס מחדש דאדרבא כל שהקדש ודאי יש לבעלים ביני וב'כי א"כ בודאי אין לו לאחר לפדות. ולפמ"ש א"ש דהכוונ' דשם אין מרוויח האחר הך דביני וביני לכך יכול לפדותו משא"כ בפ"ח דמרוויח הך דביני וביני וז"ב ופשוט:
והנה אחר זמן רב בשנת תר"ט שאל אותי אחד מהתלמידים נ"י בהא דאמרו כיון דקני לי' ביני וביני ל"ד להקדש ואמר ר"נ ת"ש וע"ז הקשה דלמה לא פשיט ר"נ מהך דפריך הש"ס בדף יו"ד מהך דהמקדש בפטר חמור דאינה מקודשת ופריך אי ר"י תקדש בהך דביני וביני ומשני רב לעולם ר"י כגון שא"ש אלא שקל ואי נימא דאחר יכול ג"כ לפדות יקשה במה מקדש' הא היא בעצמ' היתה יכולה לפדות פ"ח שלו שלא מדעתו ומה נתן לה ולפענ"ד ל"ק דמלבד דלר"נ לשיטתו לא מצי לפשוט דלר"נ אין התחל' לקושיא דלאחר עריפה מיירי וד"ה ור"נ בעצמו מוקי לה כן. אף גם דלפענ"ד מ"מ הדבר ברשותו ניהו דאם אחר פודה פ"ח שלו ג"כ הפדיון שלו מ"מ אם זה מקדש בפ"ח שלו מקודשת דעדן לא יצא מרשותו דאף א"ה יש להם בעלים להרב' פוסקים מכ"ש בזה דמחיים אינו אסור והבעלים בעצמם בודאי יכולים לפדות פ"ח שלהם וא"כ שפיר מקדש אותה בפ"ח וכגון דלא ידעה כלל אם יש לזה מ"ח וגם הי' יכול לערפו ולפמ"ש מהרי"ט אלגזי בדף ט' דאף דפדיונו פדוי אף שלא מדעתו אבל יכול למחות כששמע א"כ א"ש דשפיר מקדשי דהיה יכול למחות וע"ש פלפול ארוך גם הביא שם דברי השיטה מקובצת הנ"ל והאריך שם ולא נפניתי כעת לעיין בזה:
שם סעיף ח' ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין כ"כ הרמב"ם ה"ד והראב"ד השיג אם דמיו אסורין למה יתנם לכהן ויהנה בהם שהרי פודין פ"ח בשויו וכי מא"ה שתופסין את דמיהם הם והכ"מ לא מצא מענה רק שכתב שגם על הש"ס קשה זאת ולפענ"ד הדבר נכון דשאני כל א"ה כמו ערלה וכ"כ וכדומה דהן אסורים בעצמותם בזה שייך לומר דהדמים שלהם מותרין דאינו תופס דמיו דהדמים א"א לחול עליהם איסור בעצם והם אינם בעצמותם איסור רק באי מכח איסור אבל פ"ח דגם גוף הפ"ח אינו אסור בעצמותו רק דהתורה אסרתו עד שיפדה ואם לא פדהו דאסור וצריך עריפה הוא רק משום פסידא דכהן כדאמרו בבכורות דף יו"ד וא"כ אין נ"מ בין פ"ח בעצמו או דמיו כיון דגוף האיסור הוא בשביל שלא שוה וכ"ז שלא נתקיימה מצות התורה בפדייה אסור א"כ גם הדמים אסורים ולא שייך כאן לומר דאיסור אינו תופס דמיו כיון דגוף האיסור אינו בעצמותו ואינו רק בשביל שלא פדה וז"ב כשמש לדעתי. שוב ראיתי בשו"ת נודע ביהודא מהד"ק סי' פ"ב שהרגיש בסברא זו דעיקר האיסור כאן משום פסידא דכהן. ומהתימה עליו אחר שהיתה עמו סברא זו איך לא הרגיש שבזה החילוק מבואר. ובזה מיושב קושית הנוב"י שם דאמאי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת הא הדמים אסורים. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דעיקר הטעם משום דלא פדה וא"כ אין איסור על גוף הדמים דא"ה אין תופסין את דמיהם וכמ"ש הראב"ד ורק כיון דלא נתקיימה מצות התירה קנסה התורה אותו שלא יהנה ממנו ומדמיו וא"כ עיקר האיסור עליו אבל היא שפיר מתקדשת דלדידה שוה ובשלמא בפ"ח גופא א"י לקדשה דאינו שוה כלום דעומד לעריפה ובאמת מה דביני ביני מקודשת כדאמרו בבכורות דף יו"ד אבל בדמיו דלדידה באמת שוה כיון דהאיסור אינו בעצם על הדמים רק שהוא לא יהנה וכל שלדידה ליכא איסור מקודשת ובשלמא כל א"ה האיסור גם עליה כמו עליו משא"כ בזה וע' מלמ"ל בהלכות אישות פ"ה ודו"ק. ומן האמור יש להסתפק איך הדין אם פדה פ"ח בשויו או בשה דהפ"ח יצא לחולין ואח"כ חוזר בו ואינו רוצה ליתן להכהן השה או שויו אם חל האיסור על הדמים או לא ולפענ"ד נראה דעל השה לא חל האיסור דלא מקרי חליפי איסור דאטו הם שווי האיסור רק שהתורה אמרה לפדותו בשה וכל שאינו רוצה לא חל האיסור עליו רק שלא קיים מצות הפדייה אבל בשויו א"כ הוה חליפי א"ה ואסור וכמ"ש הרמב"ם דדמיו אסורין וכן נראה מהראב"ד שלא הקשה רק איך מותר המעות שנותנין להכהן שהרי פודין פ"ח בשויו ולא הקשה על השה שפודין משום דהשה וראי לא נתפס באיסור שהרי התורה צותה לפדותו בזה אבל בשויו דהוה חליפי א"ה ועי"ז נפקע האיסור של הפ"ח וא"כ כשאינו רוצה לתנו חל האיסור על הדמים וכמ"ש הרמב"ם וז"ב לדעתי. ואם כנים אנחנו בזה מיושב היטב קושית הגאון בעל טורי אבן בהקדמתו שהקשה בהא דאמרו בבכורות דף י"ב מהו לפדות בפסולי המוקדשין מי נימא דאין איסור חל על איסור או דלמא הא לא תפיס פדיונו ואמרו כיון דכתיב כצבי וכאיל מה צבי ואיל אין פודין אף פסולי המוקדשין אין פודין והקשה הגאון הא בשויו פודין בצבי ואיל וא"כ אכתי איכא למבעי אי פודין בפסולי המוקדשין עכ"פ בשויו והיא קושיא גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך להבין מה דאמר כיון דלא תפיס פדיונו והא אכתי נ"מ אם ירצה לחזור בו א"כ יחול האיסור על הדמים ואין איסור חל על איסור וצ"ל דבשה לא יחול האיסור על הדמים וכמ"ש אבל לענין פדייה בשויו דחל איסור על הדמים בודאי אין פודין דאין איסור חל על איסור ודו"ק. והנה מבואר בש"ס הא דנותנין לכהן אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו ולא נתבאר אם עכ"פ הבעלים יוצאים במה שנתנו הפ"ח גופא לכהן או דלמא כיון דבעינן שיפדהו ויתן לכהן השה והרי כל דבעי נתינה לכהן בעינן שיהיה בו שו"פ כדאמרו בפסחים דף ל"ד דנתינה כתיב ביה וע' מלמ"ל פ"ו ממתנות עניים ה"ז שהאריך בזה והרי בא"ה לא מקרי נתינה והפ"ח עצמו אסור בהנאה עד שיתנהו לכהן וא"כ במה יצא ידי נתינה. אך יש לומר דהא לא צותה התורה ליתן גוף הפ"ח רק עריפה או פדייה וא"כ כל שנתנו לכהן הרי הכהן יוכל לעשות בו מה שירצה ומסתברא יותר דא"י עד שיקיים בו או עריפה או פדייה. ובאמת בש"ס בכורות דף י"ב במשנה ובש"ס לא מבואר רק שאם נותנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו אבל לא אם יוצא הוא ידי נתינה בזה. שיב ראיתי בפסקי מהרא"י סי' רל"ה שנסתפק בזה אם יוצא בזה ע"ש. וראיתי במהרי"ט אלגזי דף י"א ע"א שתמה והפליא על המהרי"א שלא ראה דברי המשנה בבכורות דף י"ב הנ"ל ובמחכת"ה אין אני רואה את כל מאומה בזה במשנה וש"ס שם דאינו מבואר שיצא בזה ידי המצוה וכמ"ש. וגם דינו שחדש המהריט"א בב' חמורים של שני אנשים שילדו זכר ונקבה דאין הבעלים יכולין לדחותו כיון דגוף הפ"ח לפנינו הנה דינו לא מסתבר דבאמת עיקר המצוה בודאי שיפדהו אבל גוף הפ"ח הרי צריך לפדותו ואסור בהנאה ולא שייך לוטר דהכהן יטעון הרי הפ"ח שלי בידכם ותנוהו לי בעצמי דהרי גם הכהן צריך לפדותו וא"כ ממילא שוב יש לדחותו מכל וכל וגם הא הוה ממון שאין לו תובעין ודו"ק וע' בשעה"מ הלכות אישות בפ"ה מ"ש בשם המח"א ומ"ש הוא בזה ודבריהם צ"ע שנראה שהבינו קושית הראב"ד בענין אחר:
שם סעיף י"ד ב' זכרים וכו'. כ"כ הרמב"ם וכתב הטעם דיש כאן ספיקות הרבה וכו' ועט"ז כאן מה שהאריך בזה ולפענ"ד כוונת רבינו דהנה באמת ליכא כאן ס"ס המתהפך וגם המה ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות רק שכיון שעל כל גוף איכא הספק שפיר מקרי ס"ס וזה כוונת רבינו ודו"ק: