דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות בכור בהמה טהורה
סימן שו
ס"א בין בארץ בין בח"ל. כן הוא דעת כל הפוסקים מלבד הרמב"ם פ"א מבכורות לפי הנוסחא הישנה שברמב"ם שכ' שאינו נוהג בח"ל והרמב"ן טען נגדו כמה טענות וטעמו של הרמב"ם לפי הנוסחא הישנה כתב הרשב"א בתשובה סי' תכ"ו וסי' של"א ובתשובת הר"ן סי' ח' דפסק כר"ע בתמורה דף כ"א ופירש דר"ע ס"ל דאינו קדוש כלל בח"ל והר"ן הוסיף דלא משני הש"ס כאן לקדש כאן לקרב וע"כ דלר"ע אינו קדוש כלל. וראיתי בשו"ת אא"ז שער אפרים סי' ע"ט דכתב ליישב טענות הרמב"ן והרשב"א ממה דמוכח בש"ס בכמה דוכתי דנוהג בח"ל וכתב הוא דמדרבנן נהוג בח"ל ובספר מעיין החכמה להגאון מוהרח"ץ ז"ל בעל עצי ארזים ואלמוגים כתב בדלת המתחיל קדם קנית בכורך בדף ז' מהספר שדעת רבינו דבח"ל אינו ממתנות כהונה שנתן לכהן רק שנאכל במומו לבעלים ע"ש וזה אינו מוכרח לפענ"ד דמשמע בכמה מקומות בש"ס דגם בה"ל הי' לכהנים אבל מחוורתא כמ"ש אא"ז בשער אפרים דמדרבנן נהוג בח"ל. ובזה נלפענ"ד ליישב קושית כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י ששלח אלי במכתבו קדש היום ז' אדר תר"ח שהקש' תימה רבה על שיטת הרמב"ם הנ"ל דפסק כר"ע והרי בתמורה דף ז' משנה מפורשת דהכהנים ממירין וכו' ומוקי לה בש"ס בבכור בח"ל וא"כ איך אמר שם ר"ע בעצמו דאין ממירין בבכור דיליף מחטאת ואשם והא לר"ע בכור בח"ל אינו בכור כלל. ובאמת שהוא תימה רבה על כל ההולכים בזה בשיטת הרמב"ם ובפרט בשמיא שם שקשר דברים למצוא תרופה להרמב"ם ולא הרגיש בסתירה הנ"ל. ולפמ"ש השע"א א"ש דעכ"פ מדרבנן נהוג ולכך ס"ל לר"ע דאין ממירין בו כנלפענ"ד. אך לפענ"ד היה נרא' דבלא"ה יש להבין מה פריך הש"ס בתמורה שם אלא לאו בתם וקתני זכו בו בחייו ומה קושיא הא לריה"ג הוה ממון בעלים דס"ל קדשים קלים ממון בעלים וצ"ל דבכור כיון דהוה ממתנות כהונה כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו וכדאמר בב"ק דף י"ב י"ג ע"ש ולפ"ז לר"ע דס"ל דלא יביאו מח"ל ולפמ"ש המעיין החכמה היינו דנאכל במומו לבעלים א"כ לא שייך משלחן גבוה קא זכו ושפיר מיירי בבכור תם ושפיר זכין בו בחייו דהכהנים אין זוכין כלל דהרי נאכל במומו לבעלים. עוד יש לי לומר דבאמת קשה היאך שייך לומר דהכהנים משלחן גבוה קזכו ודלמא יהי' טריפה ויהי' אסור. אך ז"א דאזלי' בתר רובא ולפ"ז לר"ע דחייש למיעוטא וע' במכות דף ז' וא"כ שוב לא שייך לומר דזכו בחייו דדלמא טריפה הוא ושפיר מצי לאוקמא כריה"ג אליבא דר"ע ודו"ק היטב כי חריף הוא וע' רמב"ם פ"א מתמורה הלכה ג' שלא ביאר כלל דמיירי בבכור בח"ל וגם לנוסחא הישנה לא משכחת הדין כלל וצ"ל דמיירי בבע"מ ובש"ס לא פריך רק דדומיא דחטאת ואשם קתני ודו"ק כי קצרתי ובלא"ה י"ל דבחיי' כיון דבחזקת איסור עומדת א"כ פשיטא דל"ש לומר דמשלחן גבוה קא זכו ובפרט לר"ע דאמר דבנמצא פסול מאכילין אף לעכו"ם כדאמרו בבכורות דל"ג וא"כ י"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור וע' סי' ש"ז ובש"ך ובמ"ש לק' וא"כ שוב לר"ע לשיטתי' ודאי לא שייך לומר דמשלחן גבוה קא זכו בחיים ודו"ק ובגוף דברי רבינו בביאור מה דנחלק בשתי הגרסאות נרא' לפענ"ד דהנה הרשב"א כתב בח"א סי' י"ח בשם הר"י אבן פלאט ז"ל בטעם דאין מברכין על מתנות כהונה דאין הישראל נותנה משלו אלא שהשי"ת זכה אותו לכהן ומשלחן גבוה קזכו וברוקח סי' שס"ו מבואר שצריך לברך. והנה לפענ"ד מחלוקתם תלוי דהנה הרשב"א בחולין פרק הזרוע דף קל"א כתב דחזה ושוק משלחן גבוה קא זכו ולאחר הקרבה והפרשה משא"כ מתנות כהונה דממון כהן הוא ומשמע לכאור' דאינו זוכה משלחן גבוה והפר"ח ביו"ד סי' ס"א ס"ק א' הרגיש בזה ויישב לשון הרשב"א שיסכים לסברתו ולפ"ז יש לומר דהרוקח באמת ס"ל דממון כהן הוא וא"כ לא שייך משלחן גבוה קזכו ולכך מברך. איברא דבש"ס ב"ק דף י"ג הנ"ל מבואר דשאני מתנות כהונה דמשלחן גבוה קזכו ומשמע דזכה בכל מתנות כהונה משלחן גבוה. ומלאתי בספר פאת שלחן שנדפס מחדש בצפת תוב"ב להרב בעל המחבר תקלין חדתין שהרגיש בזה בדף י"ב ע"ב בספרו ע"ש וכתב דרש"י כתב דוקא על בכור ויפה כתב אבל באמת לשון הש"ס משמע דקאי על כל מתנות כהונה גם לא נודע ההבדל שבין בכור לשאר מתנות כהונה. אבל באמת בשיטה מקובצת נמצא גירסא קדושת בכור קאמרת שאני קדושת בכור דכי קא זכי משלחן גבוה קזכי ע"ש ולפ"ז מבואר הדבר דבאמת כל מתנות כהונה שאינו צריך שום דבר לגבוה ותיכף הוא ממונו לא שייך דמשלחן גבוה קזכי ועיין ביבמות פ"ח ע"א גבי לחם הקנוי לאביה פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה קא זכו וברש"י ולפ"ז בשלמא כל מת"כ תיכף זכה בו הכהן ולא שייך משלחן גבוה קא זכו שאינם שירי המלך אבל בכור דלהקרבה קאי ואח"כ זוכין בו הכהנים הוה שירי המלך ושייך משלחן גבוה קזכו וז"ב כשמש. נמצא שזכינו שמחלוקת הרוקח והרשב"א תלוי בחלוף הגרסאות. ולפ"ז צ"ב בהך דממעט ר"ע דבכור בח"ל שאין מביאין לא"י אם נימא דאף לקדש אינו קדוש וקשה מנ"ל זאת דלמא הא דממעט התורה היינו שאינו קדוש בגיזה ועבודה אבל מ"מ שייך לכהן דבכור הוה ממון כהן וצ"ל דר"ע ס"ל דבכור משלחן גבוה קזכי ואינו בכלל מתנות כהונה דהם ממון כהן וא"כ כל דאינו קדוש לקרב שוב לא שייך משלחן גבוה קא זכי וזהו דמקיש למעשר בהמה דאינו נוהג כלל בח"ל ובאמת אינו מוכרח כן דניהו דהוציאו התורה מכלל קדושת בכור דאינו משלחן גבוה אבל מתנות כהונה הוה ובזה יש ליישב דברי רבינו דבנוסחא הראשונ' שכתב דאין בכור בהמה טהורה נוהג בח"ל היינו לענין שיהיה קדוש כקדושת בכור ולאסור בגיזה ועבודה ומכ"ש הקרבה דזה אינו שייך בח"ל אבל לעולם מידי מתנות כהונה לא יצא שממון כהן הוא. ובזה מיושב היטב כל תמיהת הרמב"ן ממה דנמצא בכמה מקומות דגם בבבל הי' רואין מומי הבכור דיש לומר דלענין שיהיה ממונו של כהן והכהן אסור לאכלו בלא מום גם הרמב"ם מודה ובנוסחא השניה ס"ל דבאמת נוהג בכור בח"ל רק דלא יביאו להקריבו וגם בדיעבד אין מקריבין. ובזה יש ליישב קושית אבי מורי הגאון נ"י דיש לומר דבאמת נחלקו לר"ע אליבא דריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון בעלים וא"ל דמתנות כהונה משלחן גבוה קזכו דיש לומר דלר"ע דממעט מקרא דבח"ל אין מביאין בכור וע"כ דס"ל דלאו משלחן גבוה קזכו דאל"כ היאך ס"ל דאין מביאין מח"ל לקרב וא"כ היאך זכו הכהנים דא"ל דבכור משלחן גבוה קזכי דהרי בכור ח"ל אף דאין מקריבין אפ"ה זוכין הכהנים בו וע"כ דס"ל דבכור הוה בכלל שאר מתנות כהונה ושוב הוה יכול להמיר בו לולא דהכהנים אינם ממירין כ"א בבית הבעלים ממירין והש"ס דמוקי בבכור בח"ל ואליבא דר"ש היינו דס"ל דבכור משלחן גבוה קזכי כדאמרו בב"ק ודו"ק היטב כי הוא ענין חדש וע' תוס' המורה דף ז' שם ד"ה ל"ש ובב"ק שם. והנה לכאורה קשה דמה פריך ואי בתם הא אין לו זכייה בגווה וש"מ דאית ליה זכייה ומה קושיא דלמא מיירי בספק בכור דקדיש מספק ואסור בגיזה ועבודה והכהן תקפו ותקפו כהן אין מוציאין מידו דאז יש לו בו זכייה ולא שייך לומר דמשלח גבוה קזכו דאין לו זכיה בחיים דהא ספק בכור אין מקריבין ומ"מ קדוש מספק ושפיר יכול להמיר וקדוש מספק וצ"ל דהש"ס אזלא דתקפו כהן מוציאין מידו וא"כ שוב אין לו שום זכייה ולא הוה בכור כלל לכהן ולכך הוצרך לאוקמא בבכור ח"ל. ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דהרי רבינו בפ"ב מבכורות ה"ו פסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו ושפיר מתוקמא לדידיה בספק בכור וכמ"ש דהא שם עיקר אנו דנין אם יוכל להמיר בבכור ומשכחת לה בכה"ג ושפיר מקרי של כהן דהא ספק בכור אין מקריבין וכמ"ש רבינו שם ומ"מ קדושת בכור יש לו עליו וע' בב"מ דף ז' דאמרו שם נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן הרי אף דלא תקפו הכהן מקרי ממונו של כהן וע' שו"ת הרשב"א סי' שי"א וא"כ שפיר משכחת לה ודו"ק היטב כי חריף הוא:
והנה לכאורה צ"ב דאמאי בכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה מותר הכהן למכרו ולקדש בו אשה והא הוה כקדשים קלים דאסור בהנאה קודם שהטיל בהן מום וא"כ אינו יכול למכור כמו כל איסורי הנאה דא"י למכור וע' ב"ק דף מ"ה וצ"ל כיון דהתורה זכתה אותו לכהן וממונו של כהן הוא ניהו דא"י להנות בו היינו מצד קדושתו אבל מ"מ אין דינו כשאר איסור הנאה דאיסור הנאה אינו שלו דאין לו שום זכות בו דהרי איסור הנאה הוא מטעם שבעצמותו אסרה התורה ואין לו בו שום חפץ אבל מה שאסור מצד קדושה לא שייך לומר דאינו שלו דהרי אדרבא כיון שהוא של גבוה וקדושתו חמורה לכך אסור להנות אבל לא יצא מרשותו ושלו הוא וז"ב. ובזה י"ל דלכך בתם חי אין לו לכהן שום זכות דכל שראוי להקרבה ולא אתי מעולם עדן לרשותו דשל גבוה הוא מחיים וא"כ שוב לא שייך לומר דיש לו זכייה דבאמת לא שייך זכייה בא"ה והרי מצינו שנחלקו הראב"ד והריטב"א בסוכה דף ל"ה אי א"ה יש להם בעלים ודעת הראב"ד דבעלים יש לו אף דא"י לזכות וא"כ ה"ה בזה לענין שיזכה בו הו"ל א"ה ואמאי יכול הכהן לזכות מחיים אבל כל שאינו ראוי להקרבה וממונו של כהן הוא שפיר יש לו זכייה ויכול למכור ולקדש וז"ב. ובזה י"ל דהרמב"ם דפסק דקנה חמץ בפסח עובר עליו ומשמע דס"ל דיכול לזכות בא"ה וע' בנוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' מ"ט שכרכר הרבה למצוא מקום לדברי רבינו ולא מצא וא"כ שוב משכחת לה בתם חי ובא"י ואפ"ה יש לכהן זכייה בגווה והא דא"י הכהן למכרו המעיין ברמב"ם פ"א מבכור הי"ז יראה שכתב כיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למכרו והמעיין יראה דלא אתי עלה מטעם שאסור בהנאה רק דעשאו כהא דאמרו המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. ולפי"ז לריה"ג דס"ל קדשים קלי ממון בעלים יכול למכור ועפ"י בב"ק דף ס"ו גבי קרבנו ולא הגזול דמוקי כגון דגזל קרבן דחבריה ע"ש וא"כ ל"ק קושית אבי מורי הרב הגאון נ"י. וראיתי בקצה"ח סי' ת"ו שהקשה בהא דמשמע בקידושין דף נ"ב דלריה"ג יכול לקדש האשה בשלמים דממון בעלים הוא וע"ז הקשה דהא שלמים ניהו דמעילה ליכא אבל אסור מן התורה וא"כ הוה א"ה דא"י לקדש וגם בהא דמרבה ריה"ג ומעלה מעל בד' לרבות קדשים קלים ואמאי יתחייב על השלמים בכפירתו הא הו"ל א"ה וכל דאסור בהנאה אין סברא שיתחייב על כפירתו וע"ש שהניח בקושיא. ולפענ"ד לק"מ דשאני א"ה דהיה כמפרא בעלמא ואין בו שיווי בעצמותו אבל שלמים דמשום קדושתן איכא בהם איסור ופשיטא דיכול לקדש ולמכור והא דאמרו המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אינו רק קנסא דרבנן כדאמרו בפסחים דף צ'. והנה הקצה"ח שם חידש דהא דלריה"ג ממון בעלים הוא לענין להקריבו ע"ש הקונה דאף לריה"ג דהוה ממון בעלים הוא דיכול למכור שיאכל הבשר אחר שיקרב שלמים אבל לשנות גוף ההקדש שיהיה שלמים של בעל הקונה זה א"א ולפענ"ד יש ראיה להפ"י שם מהא דאמרו התם וכי מאחר דלא עשה ולא כלום אמאי מעות נדבה ומשני משים קנסא ופירש"י דקנסו ללוקח דלאו עכבר' גנב אלא חורא גנב ולפ"ז הרי אמרו בקידושין דף נ"ו ולקנסיה ללוקח דלאו עכבר' גנב אלא חורא גנב ומשני כל היכא דאיכ' איסור' התם קנסינן ולפי"ז לריה"ג דיכול למכור הקדשים קלים וא"כ הרי איכ' איסור' גבי לוקח שקנה כפרת חבירו בודאי שייך למקנסיה שלא תעלה גביה לשם עולה ושלמים. ובזה יתיישב דברת הפ"י שהבי' שם דכ' דגם לריה"ג משום קנס' לא עשה ולא כלום דקנס' הוא דקנסו והקצה"ח תמה דהקנס לא אמרו רק על המעות אבל אי נימא דיכול למכור אמאי נקנסי' ולפמ"ש אתי שפיר דבפסחים שם דאוקמ' דלא כריה"ג ואין מכירתו כלום וההקדש עולה לבעלים הראשונים א"כ ל"ש לומר דאיסור' גביה דההקדש לא נשתנ' כלל א"כ לא שייך לקנוס רק להלוקח במעות אבל לריה"ג דיכול למכור גוף הקדוש' וא"כ כל שרבנן קנסו שלא יקנה כפרת אחרים הרי איסור' גביה ומהראוי לקונסו שלא תעלה לו וכן נרא' שיכול למכור גוף ההקדש דאל"כ יקשה היאך יכול למכור לריה"ג הא הו"ל דבר שלבל"ע דמחוסר הקרב' וכל המעשים והרי אף במוכר לכשיהי' בעולם קי"ל דלא קנה וע"כ דמוכר גוף הקרבן שתול' לאחר וא"כ הוה דבר שבל"ע גוף הבהמ' וז"ב לפענ"ד:
ובזה יש ליישב קושית שארי הגאון בעל החוות דעת שהקש' במעש' נסים שלו הישן על הא דכתב הרמב"ם פ"ו ממעה"ק ה"ד בנתערבו קדשים מב"מ דבקרבנות אנשים הואיל ויש בהם סמיכה הרי אלו לא יקרבו עד שיתן כל אחד שלו במתנ' לחבירו וע"ז תמה דהא קי"ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. ולפמ"ש הפ"י אתי שפיר דלריה"ג יכול למכור ואף דקנסוה זה משום דאיסור' גביה אבל כאן שנתערב ולא נודע כלל אי איסור' גביה לא שייך למקנסיה כלל ויכול למכור והרמב"ם פסק כריה"ג בכמה מקומות וע' מלמ"ל פ"ד ממעיל' ודו"ק:
והנה בשנת תר"י יום ה' כ"ד תמוז נשאלתי במכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י על שיטת הרמב"ם דבכור אינו נוהג בח"ל דא"כ מה פריך בחולין דף ק"ל מה לחולין שכן חייבין בבכור' הא שפיר יש ללמוד ק"ו מחולין שבח"ל. ולפענ"ד י"ל דכיון דנמצ' חומר בחולין שנוהג בכורה עכ"פ בא"י שוב חולין חמור מקדשים ועכ"פ יש לחייבם טפי בחזה ושוק מקדשים ועכ"פ פרכא הוה. ולפענ"ד ראיה ברורה דבכור נוהג בח"ל דהרי אמרו בבכורות כ"ז תרומת ח"ל אין בה משום כהן מסייע בבית הגרנות והרי בבכור הוה גם בזה"ז משום מסייע כדאמרו שם ותנא מ"ט לא קאמר מתנות כהונה ופירש"י דהיינו בכור הן אמת דהרמב"ם פסק גם בבכור ושאר מתנות כהונה דמותר לתת ט"ה אבל כלם תמהו בזה עליו ואם נימא דבכור אינו נוהג בח"ל הי' ניחא וגם בשאר מתנות כהונה אפשר דאינו חיוב גמור בח"ל. אבל עכ"פ כל הפוסקים לא פסקו כן וכנרא' מהש"ס וע' מהרי"ט אלגזי בר"פ עד כמה שהאריך בזה וא"כ מזה ראיה ברורה דבכור נוהג בח"ל מה"ת ודו"ק וקצת ראיה יש לרבינו כפי הנוסח' הישנה דהרי אמרו בשקלים פ"ח אבל מעשר דגן ומעשר בהמה ובכורות נוהגין בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית ומשמע קצת דאינו נוהג בח"ל רק בארץ שלא בפני הבית ומדרבנן הוא דנהוג כמו מעשר דגן דבח"ל אינו רק דרבנן ויש לדחות ודו"ק:
שם ס"ג תנהו לי שאוכלנו הרמב"ם פ"א מבכורות הט"ו מסיים ויראה לי שנותנו לכל כהן שירצה עכ"מ ודבריו תמוהין דמה קמ"ל בבכורות דוקא הא טובת הנאה לבעלים הוא בכמה דברים וגם יש בזה בדברי הרמב"ם עקולי ופשורי וע' פר"ח סי' ס"א ובשעה"מ. ולפענ"ד הכוונ' למ"ש במשנ' פ"ד מחלה דנותנין לכל כהן שירצה וחשוב בכור והתוס' חולין דף ק"ד ע"ב פירשו בין חבר ובין ע"ה ע"ש דלא כירושלמי ובר"ש בחלה שם לא נראה כן וזה כוונת הרמב"ם אבל צ"ע דהרמב"ם לא הביא הדין דאמרו בחולין ק"ל דתרומ' אין נותנין לע"ה וצ"ע:
והנה במה דמבואר באם אמר תנהו לי ואני אטפל בו לעצמי דאסור ליתן בשביל שנרא' ככהן המסייע בבית הגרנות דכל הטעם הוא דנרא' כמי ששוכרו והרי יכול ליקח ט"ה בעד זה ואף אם נימא דמ"מ הכהן אסור לתת אבל למה יהי' אסור להישראל ליתן. ולכאור' מזה ראיה דאין הפירוש ברמב"ם כמו שהבינו הכ"מ רק כמ"ש ובאמת אין ט"ה לבעלים ולפ"ז אם נימא דט"ה ממון שוב ה"א דמותר. ובזה ניחא מ"ש הד"מ בשם הגהמ"ר דיבמות דין זה ונשאלתי בזה מש"ב הרב הגדול החריף מו"ה פנחס ב"ש נ"י דהא הוא ש"ס מפורש ולפמ"ש קמ"ל דאף אם נימא ט"ה ממון מ"מ אסור גם לבעלים משום לפני עור ואף בדרבנן שייך לפני עור וע' בתוס' ע"ז דף כ"ה בזה ודו"ק:
שם סעיף ה' אבל חלבו ודמו וגידו וקרניו עש"ך בשם הפריש' שכ' דאף הגידין הטהורים דאינם בכלל בשר ובאמת שכן אמרו בירושלמי פסחים והובא בתוס' פסחים דף פ"ד דגידין לאו בכלל ואכלו את הבשר ע"ש. אך אי קשיא הא קשיא דבפסחים דף כ"ב אמרו כשהותר' נביל' היא וחלבה וגידה הותרו והיינו משום שהוא בכלל בשר נבלה וה"ה בטהור' וא"כ ממיל' ה"ה לענין זה. ועוד קשה דשם כתבו התוס' דדם לא הוה בכלל בשר ולכך לא הותר בכלל נבלה הרי דגיד דהותר הוה בכלל והרי דגים הוה בכלל. שוב ראיתי ברמב"ן עצמו בהלכות בכורות שנדפס מחדש בפ"ב שם כ' הטעם כיון דמן התור' שרי למכור בכור ורק מדרבנן אסור לא גזרו רק בדבר דחזי לי' לאכיל' ולא בזה וא"כ אתי שפיר דאף דהוא בכלל בשר מ"מ כיון דלא חזי לאכיל' לא גזרו ביה וע"כ בגידין מיירי בלא חזי לאכיל' ואף בגידין טהורים כיון דקיי"ל אין בגידין בנו"ט הוה מידי דלא חזי ליה אבל מ"ש הפריש' והש"ך בטעם הדבר דגיד לאו בכלל בשר היא תמוה וכמ"ש ודו"ק:
איברא דאכתי יקשה דדברי הש"ס דילן והירושלמי סתרי דבש"ס פסחים משמע דגיד בכלל בשר [וע' בש"ע יו"ד סי' רי"ז ס"ז אי גיד בכלל בשר ואולי שם הוא בלשון בני אדם ודו"ק] דהרי הותרה בכלל נבלה ובירושלמי אמר שם דגידין לאו בכלל בשר. הן אמת דלפמ"ש בחידושי לפסחים שם בישוב קושית התוס' דמה פריך והרי דם והא דם בכלל בשר וא"כ נימא כשהותר' נבלה היא וחלבה ודמה הותרה ומ"ש דדם אין בכלל בשר היא תמוה כמ"ש הגאון בעל אבן העוזר בחידושיו. וראיתי בצל"ח שם דכתב ליישב דבשלמ' בגיד אם אסור איך הותר למכור או ליתן הא אסור בהנא' וע"כ דמותר בכלל נבלה אבל דם הא אפשר במליח' ודם שמלחו אינו רק דרבנן ומלבד דיקשה לשיטת רש"י דדם שמלחו הוא דאוריי' וקשה דהרי כ' הר"ן דמלח אינו מוציא רק מה שע"פ החתיכ' לא מה שהיא באמצעית החתיכ' והתור' התיר' א"כ אכתי יקשה הא אסור בהנא' ואף דיש ליישב דכיון דהתור' התיר' אף לאכול מכ"ש דשרי למכור מ"מ הדבר דחוק בעצמותו דלא ימכור הדם רק כשמלחו וגם מה פריך מהא דנמכרים לגננים הא אפשר דמולחין הדם הנשאר ובפרט בדם קדשים דודאי במליח' הוקלש כחו וע' מנחות דף כ"א דבפנימית ודאי מותר וע"ש בתוס' ובפליתי סי' ס"ט ס"ק א'. אמנם בגוף הקושי' נרא' לי דלק"מ דכיון דדם איברים שלא פירש מותר א"כ יכול למוכר' דדם שלא פירש מותר וא"כ אין ראיה מדהתיר' התור' בכלל נבלה ושפיר פריך והרי דם ולפ"ז שוב ל"ק מגיד די"ל דבאמת גיד אינו בכלל רק דעכ"פ כיון דהתור' לא אמרה כשימכור נבלה יוציא הגיד ממנה ולא ימכר' ע"כ דהוא בכלל ההיתר והא דפריך הש"ס הניח' למ"ד יש בגידין בנו"ט אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט מא"ל והא אכתי הותר דאל"כ הי' לו להזהיר שיסיר הגיד י"ל דאם אין בגידין בנ"ט שוב אין הגוי משלם לו יותר בעד הגיד כיון דעץ בעלמ' הוא וא"כ אינו מקבל תמור הגיד אלא דלפ"ז יקשה בהא דאמרו בדף כ"ג שם ע"ב דלריה"ג כשהותר' נבלה חלבה וגידה לא הותר' והא כיון דבאמת אין בכלל נבלה גיד רק מדלא הזהיר' תורה ילפי' דע"כ מותר דאל"כ הי' מוכרח להסיר הגיד וא"כ לר"י יקשה וע"כ צ"ל דלש"ס דילן גיד בכלל בשר וריה"ג ס"ל דאין גיד בכלל בשר וע"כ דפליג' עם הירושלמי בזה. שוב ראיתי בירושלמי שם דס"ל דוקא בשל נבלה הותר גיד לא בכשרה ונדחקו בטעמו ועיין בצל"ח שם ולפמ"ש הירושלמי לשיטתו דגיד אינו בכלל בשר וא"כ אין מקום לומר דהוא בכלל נבלה ורק מדלא הזהירה התורה להסיר הגיד א"כ שפיר יש מקום לומר דבכשר' באמת אסור בהנא' דהרי באמת מסירין הגיד ונבילה חידוש הוא אבל הש"ס דילן דס"ל דהוא בכלל נבלה א"כ אין סברא לחלק בין נבלה לכשרה כמ"ש המהרש"א ודו"ק. ודע דק"ל היכא מוכח מהא דשולח ירך לנכרי דגיד מותר בהנאה ודלמא באמת אסור בהנאה והא דמותר לשלוח לנכרי דהרי דעת הרמב"ן והר"ן בחולין דף ד' גבי חמצן של עוברי עבירה דחליפי איסור הנאה מותר משום דא"ה אין לו דמים וא"כ לא שקיל חליפי איסור הנאה רק גזל בעלמא הוא בידו ולפ"ז היכא מוכחא מהא דשולח ירך לנכרי דלמא באמת אסור בהנאה ומ"מ מותר דמה ששולח לנכרי והוא מקבל אח"כ הנאה מיניה זה לא מקרי חליפי הגיד כיון דגיד אסור בהנאה ואין לו דמים וא"ל דמ"מ גזל הוא בידו שמכר לו דבר האסור בהנאה דזה אינו דבאמת שם מיירי במתנ' רק דהגוי יחזיק לו טובה ופשיטא דבכה"ג לא מקרי גזל ואפשר כיון דמ"מ גניב ליה לדעתי' של נכרי וזה אסור והרי בחולין דף צ"ד מוקי לה להמשנ' דמשום גניבת דעת הוא דאסור ע"ש. אמנם אכתי קשה מאי פריך אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט מא"ל הא בכה"ג שאין בנו"ט א"כ אין הגוי מחזיק לו טובה עבור זה וא"כ לא הוה גניבת דעת כלל דעכ"פ לא מכר לו זאת וצ"ל דהש"ס מקשה למה דאמר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה דמשמע דהוא בכלל נבלה וע"ז פריך דאינו בכלל הנבלה דעצמות בעלמא הן וע"ז משני דלר"ש אה"נ דאסור. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שהקשו חכמי לוניל דכיון דפסק דאין בגידין בנו"ט א"כ אינו בכלל ההיתר של נבלה א"כ איך פסק דגיד מותר בהנאה ולפמ"ש א"ש דמה דמוכר לנכרי אינו הנאה דהא לא קשקיל דמים דאין לו דמים ועיקר הקושיא משום גניבת דעת אבל כיון שאין בגידין בנו"ט א"כ לא שקיל העכו"ם הגיד כלל רק שלוקחו בכלל הירך ועי"ז עכ"פ אינו גונב דעתו ושאר הנאה באמת אסור. ובזה מיושב קושית התוס' דלר"י דמתיר לשלוח לעכו"ם גיד הנשה והא הוא ס"ל דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי ולפמ"ש א"ש דבאמת כיון דהוא ס"ל דיש בגידין בנו"ט א"כ אסור בהנאה ואין לו דמים ושוב הוא לא דמי גיד קשקיל. אך עדיין צ"ע דהרי לדידיה הותר בכלל נבלה. ובזה מיושב מה שסמכו קושיתם על התרצן ודו"ק. וגם מיושב הא דמביא הש"ס הא דמקומו ניכר ועצל"ח משום דמיניה דייק דאסור גניבת דעת כדאמר בחולין שם. אמנם אי קשיא הא קשיא דהרי אמרו בע"ז דף ס"ב דבי ר"י יזפי פירות שביעית ופרעי בשמינית א"ל ר"י יאות הן עבדין ופרש"י ותוס' כיון דא"ה לאו בעין הן דכבר אכלו השביעית א"כ בכה"ג לא מקרי חליפי איסור א"כ מה קושי' מהא דשולח ירך לנכרי הא שם כיון דבאמת שולח לו במתנה רק דנהנה משום דמסתמ' קיבל ממנו הנאה או שיקבל אח"כ והא לאחר אכילת האיסור שאינו בעין לא אכפת לן מה דאסור בהנאה ובאמת לא יקבל ממנו תיכף הנאה רק אח"כ ואז שרי והיא קושי' נפלאה וצ"ע וכבר יצאתי מגדר הלכה כאן ואכ"מ:
שם ס"ה אפילו לכלבים. עש"ך ס"ק ח' במה שהשיג על הרש"ל ובאמת שכן דבריו אינם מוכרחים וכבר כתב אבי מורי הרב הגאון וב"י במכתב אלי שהי' בהעלם עין מהש"ך ז"ל דברי התוס' פסחים דף כ"ט ע"א דיה אין פודין וזבחים דף ע"א ד"ה אין פודין וזבחים דף ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה שכתבו בהדי' דמותר אף לכלבים עכ"ל הן אמת שהר"ן הביא בשם בעלי התוס' להיפך אבל אין קושי' מזה דכמה בעלי התוס' היו ובגליון הש"ע כתבתי דגם ביראים מצוה שנ"ב מבואר דמותר להאכילו א לכלבים והוא הי' תלמידו:
שם ס"ז והוא שיודע שכלו לו חדשיו. עיין ש"ך שהאריך בס"ק י"ד וכ"כ הלח"מ פ"א מבכורות:
והנה בהא דפריך בע"מ מי מצי אכיל ליה תמהו הטורי אבן וגם בדג"מ סי' ט"ו מרמז לזה דהא מה"ת לא חיישי' לנפל דאזלי' בתר רוב שאינן נפלים ולפענ"ד נראה דבר חדש ע"פ מה דאמרו בבכורות מ"ב וליחוש שמא נהפכה זכרותו לנקבותו וכו' כמאן כר"מ דחייש למיעוט' וכו' אפילו תימא רבנן הואיל ואשתני אשתני ע"ש. תה לי שנים רבות שהקשה אותי תלמיד אחד דלכאורה מבואר כאן דברי התב"ש סי' כ"ט דבמים בראש הואיל ורוב בהמות אין להם מים בראש ח"כ יצאת מגדר הרוב ושוב ל"ש לאוקמ' ברוב בהמות כשרים וגם כאן מבואר כן. והשבתי לחלק ומבואר אצלי בתשובתי ועכ"פ כאן דהוא בע"מ מעיקרו ונולד כך כמ"ש התוס' שוב ל"ש למיזל בתר רוב בהמות שהרי רוב בהמות אינם בע"מ מעיקרו וכל מום הוא חולשא וחסרון בריאות ועכ"פ הרוב בהמות אינם בע"מ ושפיר חיישי' לנפל מה"ת ודו"ק היטב. ובזה מיושב מה שהקשה המל"מ פ"ג מאיסורי מזבח על שיטת הגאונים שמבי' ב"י ביו"ד סי' ט"ו דלאכילה מותרת אף ביומו ואף בלא כלו לו חדשיו להבנת הב"י בדבריהם והיאך אמרו כאן בע"מ מי מצי אכיל ליה ולפמ"ש א"ש דכיון שהוא בע"מ שוב ל"ש הרוב כשרות. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' שט"ו שכתב כעין זה בשם אחד מהחכמים והוא דחה זאת דמה ענין מום לנפל אף שגזירת הכתוב ששוחטין על מום אבל אין ראיה שהוא נפל:
ולפענ"ד אשתמטתי' הך דבכורות דמבואר דזה מקרי אשתני וחיישי' למיעוט' וכפי מ"ש הסבר' היא כמ"ש התב"ש דכל דנשתנה יצא מגדר הרוב ויפה הביא החכם שם ראיה מהתוס' חולין דף נ"א ד"ה בית הרחם וגם שם הכוונה למ"ש התב"ש הנ"ל ובגוף הדין לא ראו שם דברי המאירי שכתב אלו הסימנים לסמוך עליהם כמ"ש בגליון הש"ע סי' ט"ו ולא ראיתי חדשות רק מ"ש בשם רדב"ז ח"ב סי' תשכ"ו ומ"ש בשם הירושלמי דר"ה דאמרו אין שנתן של בע"מ בוררת עיין בשלום ירושלים שם ודו"ק:
שם סי"א זה שנולד לו בר"ח אדר השני כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה. כן אמרו בערכין דף ל"א וצ"ע דהא בתם לא עלתה לו שנה עד יום שמיני ללידה וכל שלא נולד בע"מ מונה לו מיום השמיני אף שנודע שכלו לו חדשיו וכמ"ש הש"ך ס"ק י"ד כאן ודוחק לומר דמיירי דוק' בבע"מ מעיקר'. וצ"ל דבאמת מונים לו מיום השמיני ועיקר חידושו של הש"ס דלראשון מונה לו מיום ט"ו אף דהוא קדים. אך מה שאני מסתפק כיון דמונים מיום השמיני איך הדין אם נולד באדר ראשון ביום כ"ט וכדומה באופן שיום השמיני מלידתו הוא באדר שני אי צריך להמתין מיום לידתו ויהיה בכ"ט או דלמא כיון דהמנין מתחיל מיום הרצאה ואז היה בחדש אדר שני וא"כ שוב סגי בכ"ט לחדש שבט או עכ"פ בח' לחדש אדר והטעם דהש"ס אמר דנחית לעבורא והיינו משום דהאדר הראשון הוא תוספת כמבואר בירושלמי מגלה ובתוס' ר"ה דף י"ט ע"ב וא"כ עכ"פ כיון דהענין הוא מתחיל מיום השמיני והרי אז היה אדר השני ואדר השני לא נחית לעבור' או דלמא כיון דבעת הלידה היה נחית לעיבור' כבר צריך להיות מזמן הלידה. ודעת תורה ודעתי נוטה דעיקר הוא מיום לידה ובאמת מה שסיים הש"ס אנא לא נחיתנ' לעבור' כבר הארכתי בתשובה דזה א"צ ותדע שהרי גבי מוכר בית בע"ח לא סיים הש"ס כן ואף דמדברי רש"י נראה גם שם כן מ"מ בש"ס אין הגירס' כן והטעם פשוט דזה שנולד באחד באדר השני מה מקום להחמיר בו יותר ועיקר החידוש הוא מה דהראשון ממתין יותר וא"כ עיקר הוא מה דנחית לעבור' והרי גם בזה הרי נולד בעבור ועיין ברמב"ם בהלכות שמטה פי"ב ופ"א מבכורות דבשני פדיונים לענין בתי ערי חומה ובכור לא הזכיר רק מה שהראשון ירד לעבור ולא הזכיר כלל שהשני לא נחית לעבור והוא הדבר אשר דברתי ובזה יש ליישב מה שהטור כאן הבי' בשם הרמב"ם ותמה הלח"מ למה לא הבי' דברי הש"ס בערכין. ולפמ"ש לבך לא הבי' מדברי הש"ס לאשמעי' דהעיקר תלוי במה שהראשון נחית לעיבור' ונ"מ למ"ש ולפענ"ד היה נראה מה דאמר הש"ס אנא לא נחית לעיבור' לפי מה דאמר שמואל דאין מעברין ביום שלשים הראוי לניסן לכך השמיענו דנולד בר"ח אדר שני דהיינו דאז לא ראוי כלל לעבר ואין לו דין עיבור משא"כ הראשון דנחית לעיבור' והי' ראוי להתעבר אף דעברוהו אחר שנולד כגון שעברוהו בכ"ט מ"מ היה ראוי להתעבר ודו"ק היטב:
סימן שז
ס"א אין מרגילין בבכור כ"כ הרא"ש לפרש דהך דאמרו בבכורות דף ל"ג במערב' אמרי קאי לעיל על הא דאין מרגילין ואף לרבנן אסור או משום שמא יגדל עדרים עדרים או משום דמחזי כעובד עבודה בקדשים אבל הרמב"ם פירש דזה קאי על ראב"ש וליישב דל"ד לנמכרין באטליז דשם ליכ' חשש משא"כ להרגיל איכ' חשש הלז אבל לדידן דלא קי"ל כראב"ש שרי. ולפענ"ד ראיה לפירוש הרמב"ם דהנה לכאורה קשה לי טובא בהא דאמרו גזירה שמא יגדל עדרים עדרים ופירש דחיישי' לתקלה דגיזה ועבודה והא אמרו ביומ' דף ס"ו דלתקלה דגיזה ועבודה לא חיישי' דא"כ כל רעיות נמי ועכצ"ל דרק ראב"ש ס"ל כן ואנן לא קי"ל הכי וא"ל דחיישי' לתקלה דהקרבה כדאמרו ביומ' שם דהנך דבני הקרבה טריד בהו דזה אינו דהרי מבאר שם בהדי' דגם בפסולי המוקדשין אין מרגילין וא"כ איך אפשר בדברי הכל הוא הא בפסולי המוקדשין דלא חזי להקרבה שרי וע"כ דרק ראב"ש ס"ל כן ולא רבנן ובפרט בבכור בזה"ז דודאי אינו עומד להקרבה מה"ת לחוש לזה ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק סי' פ"ג חלק יו"ד ומהד"ת חלק יו"ד סי' קפ"ט ובחידושי לרמב"ם הלכות בכורות פ"ו ה"ב הארכתי ליישב דברי רבינו מקושית הנוב"י שם ואכ"מ:
שם ס"ב בהג"ה ולכן טוב למכרה לעכו"ם המהרש"ל חולק ע"ז וכתב משום דבהמה בחזקת איסור טרפה עומדת דקי"ל דאם לא בדק הריאה דטריפה וא"כ אסור למכרו לעכו"ם דשמא יהיה טריפה והש"ך חולק בזה דמדינ' כשר בלא בדיקה כשנאבדה הריאה ע"ש ובאמת דברי המהרש"ל נכונים ואזיל לשיטתו שכתב ביש"ש בביצה דקי"ל כמ"ש א"ז דהאידנ' אסור לשחוט בהמה ביו"ט דשכיחי טריפות דמחמרינן חומרות הרבה וכן קי"ל כמ"ש המ"א סי' ט"ז ע"ש ובלא"ה יש לומר דאם נימ' כשיטת הפוסקים דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ כל זמן שלא נשחטה הבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וא"כ כל זמן שלא שחטה היתה בחזקת איסור וכיון שכן שוב מחזיקין מאיסור לאיסור דיהיה טריפה אח"כ ולכך אסור לשחוט בהמה ביו"ט וגם אסור למכור בהמת בכור וזה ברור. וכעין זה כתבתי בתשובה ליישב דברי הרא"ש תמוהים לענין הפרסה ע"ג קרקע והארכתי בזה. ובזה יש ליישב הרבה קושיות של השאגת ארי' על הדין של הרש"ל לענין יו"ט ע"ש ואינו כעת לפני. איברא דהיה מקום לומר דבבכור כיון דקדוש מרחם אם נימ' דהא דבהמ' בחזקת איסור עומדת הוא משום אבהמ"ח כמ"ש רש"י וא"כ אם נימא דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת א"כ איסור קדושת בכור קדים ואין איסור אבמה"ח חל עליו כדאמרו בחולין דף ק"ג כיוצא בזה ע"ש. ובזה ישבתי בחידושי דברי הלכות א"י דנשים לא ישחטו והקשו התוס' ממוקדשין דנשים שוחטות וכתבתי דכל הטעם משום דבהמה בחזקת איסור עומדת וכתבו דהא דנאמן ע"א להוצי' מחזקה משום דרוב מצוין מוציא מחזקת איסור וא"כ בנשים דעכ"פ ליכא הרוב דמצוין דחיישי' לעלופי שוב נשאר החזקת איסור ולפ"ז בקדשים דליכא חזקת איסור דאבמה"ח ולכך נשים שוחטות כן אמרתי בילדותי ע"ד החידוד. והנה מהדין דשחטו ונמצא טריפה נראה דעכ"פ בכור נוהג בטריפה דאל"כ בלא"ה אין קדוש בבכורה ובאמת שהרמב"ם פ"א מבכורות הא' כתב דבכור נוהג בין שהיו שלימות או טריפות והכ"מ כתב בין שהיו טריפות ולא הערה מקורו ומכאן מבואר בהדי' ובגליון הרמב"ם צינתי מקור נפתח בחולין דף קל"ו ע"ב מה בכור אפילו טריפה ע"ש אחר כמה שנים נדפס ספר בית אהרן לנכד אא"ז הגאון מוה' זלמן מירליש אבד"ק האמבורג ושם נדפס חידושים מאא"ז הגאון הח"ץ ז"ל שהיו בכת"י וראיתי שכתב על הדין הלז דהיא תמוה דהיאך ימכרנו לעכו"ם ולא ניחוש דלא ימכרנו לישראל וכמו דחיישינן בכמה מקומות. ולפענ"ד ל"ק דבאמת גם שם הקשו דהוה ס"ס וכתבו דאין עושין ספק בידים ועמג"א סי' תס"ז ולפ"ז כאן באמת אף אם ימכרנו לישראל אין כאן איסור בודאי דשמ' ימצא כשר ויהי' מותר לו וכל החשש הוא שמא ימצא טריפה אבל עכ"פ אינו עושה ספק בידים דזה הספק שמא כשר או טריפ' אינו בא ע"י מעשיו ושוב הוה ס"ס דמותר וז"ב. וגם מ"ש דהיאך מוכרין לעכו"ם הא הוה זלזול לקדשים ובתפילין ומזוזות ביד עכו"ם מצוה לקנות מהם כדי שלא יזלזלו בהם מכ"ש בזה לפענ"ד ל"ק דבאמת כבר הוא בעל מום ופקע קדושתו רק דיש חשש שמא יטרף. מיהו מ"ש שם דכיון דהגוי קטליה פשיט' דאסור דכל שאינו שוחטו אסור בזה דבריו נכוחים ויש להחמיר בזה ודו"ק:
אחר זמן רב מצאתי במהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות בדף ס"ו ע"ד בספרו ובדף ס"ז ע"א האריך ג"כ להקשות ונכלל הכל בדברי אא"ז הח"ץ ז"ל הנ"ל ובלא"ה נראה דכיון דבא לידי גוי נתחלל קדושתו לגמרי כדאמרו באבני מזבח דבאו בה פריצים וחללוה דע"י עכו"ם יצא לחולין וא"כ כיון דהתור' נתנה רשות למכור לעכו"ם א"כ מותר למוכרו וכל שמכרו נפקע הקדוש' לגמרי ול"ק כל קושית הח"ץ ומהריט"א זלה"ה דו"ק ותמצ':
סימן שח
ס"א אין השחיט' מתרת כ' הט"ז פירש"י הטעם דחיישי' אי מתירתו אתי לאשהויי לבכור כדי שתשיר כל צמר ואתי ביה לידי תקלה בגיזה ועבוד' וצ"ב דאמאי ניחוש לתקלה דגיזה ועבוד' הא ל"ח לתקל' דגיזה ועבוד' כדאמרו ביומא דף ס"ו א"כ שאר רעיות נמי וצ"ל כיון דבני הקרב' נינהו לכשיבנ' המקדש א"כ כל דבני הקרב' נינהו אף לתקל' דגיזה ועבוד' חייש וע' בנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' קפ"ט שהאריך בזה וגם י"ל דכל הטעם דל"ח משום דמרחיקו מביתו ומרחיק מגבולו לאפר ל"ח לתקלה ולפ"ז כיון דהצמר שנישר מאיליו מותר באמת א"כ שוב חיישי' דאי שרית ליה באמת לא ירחיק' מגבולו כ"כ דהא יחוש שמא השור הצמר מעצמה ויקחנו אחר וכיון שלא ירחיק' שוב חיישי' לתקלה דגיזה ועבוד' וז"ב. ובזה מיושב מה דפסק רבינו כר"א דדוק' שעיקרו הפוך כלפי ראשו והרא"ש כתב דמהראוי למיזל לחומר' ועב"י מ"ש בזה. ולפמ"ש כיון דכל החשש הוא קלוש ליחוש לגיזה ועבוד' וכמ"ש ואינו רק חומר' דרבנן וספיקו להקל ודו"ק. והנה הט"ז כ' בס"ק א' דאסור בגיזה אף אם הצמר מסובך כדמוכח בסי' שכ"א ס"ט ומאד תמהני דלמה צריך להרחיק ראייתו מסי' שכ"א הא מבואר כאן ס"ב דאם מסובך אם לא נרא' כשאר צמר אסור וצע"ג והנה התוס' הוכיחו דגיזה אינו אסור מחיים רק מדרבנן וראיתי במהרי"ט אלגזי בסוף פרק שלישי מבכורות שהאריך בזה והביא שבחידושי מהר"ב הביא בשם התוס' שהקשו מהא דאמרו דנתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה דמעל אלמא דמעל בגיזה וע"ז תמה המהריט"א דלא מצא זאת לא במס' מעיל' ולא בתוספתות השייך לזה ובהרבה מקומות השייך לזה. והנה ת"ל נתעוררתי בזה ומצאתי ת"ל והוא כמעט כעין נבואה קטנה שכן הוא בפסחים דף ל"ג לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא עשה בו שאינו מתכוין כמתכוין וכו' תאמר במעיל' שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה דמעל הרי מבואר בהדי' כמ"ש התוס' ובאמת שצ"ע דלמה לא הביא הרמב"ם הך דינא וחפשתי ולא מצאתי בהלכות מעיל'. והנה התוס' תירצו דשאני עולה דהקדיש' כלה עם הגיזה משא"כ בכור דקדוש מאליו ובאמת צ"ע אם נימא דבכור צריך ג"כ להקדיש בפה א"כ שוב אין חילוק בין בכור לעולה וגם לדבריו הא דבעי ר' ינאי בבכורות דף כ"ו התולש צמר מעולה סמימה היינו כפירוש התוס' דאיירי בעולה ונשחטה למזבח דלפירוש רש"י דמיירי מחיים מאי מבעי' לי' הא בעולה אסור מה"ת דהרי הקדיש גם הגיזה ובזה יש לכוין הא דאמרו תולש מי איכא למאן דשרי ופירש"י אליבא דרבנן הא ודאי רשע הוא והיינו דאם תולש והרי אסור להנות ממנו מה"ת וא"כ למה תולש וע"כ רשע הוא. ויש ליישב בזה קושית מהרי"ט אלגזי בסוף הפרק שם על דברת רש"י הלז ודו"ק. ומה שהקש' המהרי"ט שם דאמאי לא הביאו התוס' ראי' דגיזה אסור' מהא דאמרו חולין דף קל"ה קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחיש' אפ"ה פשטה קדושה בכולה וקשה כיון דהגיזה לא נאסר' בבכור רק בעולה משום דקדש' בפירוש. ולפ"ז שם דקדש' בלי גיזה א"כ מה בכך דאסור משום כחשה מותרת הגיזה כמו בבכור. לפענ"ד לאו ראי' הוא דכיון דעכ"פ מדרבנן אסור א"כ יקשה קושית הש"ס הא בעי העמד' והערכ' וכמו דפריך לענין קדשי בה"ב וכאן כיון שפשט' קדושה בכול' שוב נפשט הקדוש' אף על השאר וא"כ עכ"פ מדרבנן אסור וע' בבכורות שם ד"ה התולש שכל התירוצים שם ל"ש בזה דשם קאי אליב' דמ"ד קדשי מזבח בעי העמד' והערכ' ומ"ש כיון דיש בו קדושת הגוף בטל הצמר אגב הגוף ושייך בו העמד' והערכ' זה שייך כשהקדיש עם הגיזה אבל כשהקדיש בלי גיזה רק דפשטה קדוש' בכול' פשיט' דבכה"ג לא אלים כ"כ עד שיהי' בטל מה שנתלש עם הגוף וגם מ"ש דצמר חשוב כבע"מ מעיקרו ויש לו פדיון. באמת לא זכיתי להבין דא"כ מה פריך בחולין שם והא בעי העמד' והערכ' ולמה לא נימא דחשיב כבע"מ מעיקרו. ומ"ש ראי' משופר של עולה דאמרי' דנפק לחולין וכוונתם דקדושת הגוף יש בו מועל אחר מועל ד' יודע כי גם אנכי נתקשיתי בזה זה זמן רב וישבתי לכל השיטות שמביא המלמ"ל פ"ו ממעיל' ות"ל שכוונתי לקושית התוס' וע' במהרמב"ח ביום תרוע' בר"ה דף כ"ח מ"ש שם בכוונת התוס' בבכורות הנ"ל ועכ"פ ל"ק קושית מהריט"א. ומ"ש המהריט"א דהי' להם להביא בתוס' בבכורות כ"ח ראי' מש"ס חולין הנ"ל דיש מעיל' בגיזי עולה לא ידעתי מה קושייתו דשם ליכא להוכיח דמעל מה"ת אבל הם הביאו ראי' מבוארת מפסחים הנ"ל וגרם לו זאת שלא ידע מקורן של התוס' וכמ"ש. ומה שהקש' מהריט"א מהא דאמרו בבכורות דף ט' ע"ב דטעמי' דר"ש דכתיב לא תגוז בכור צאנך בכור צאנך הוא דלא תגוז אבל אתה גוזז בכור בהמה טמאה ואם נימא דאם גזז מותר הגיזה א"כ מהיכא מוכח דפ"ח מותר בהנא' דהא אף בכור בהמה טהור' אם נגזז מותרת הגיזה רק שאסור לכתחל' לגוז והתיר' התור' לגוז בכור בהמה טמאה אבל מנ"ל מזה דמותר בהנא' הפ"ח. באמת שקושי' גדולה הוא להמעיין וגם הוא לא מצא מענה אבל לפענ"ד א"ש בפשיטות כיון דהגיזה כחשי הבהמ' כדאמרו בחולין דף קל"ה וא"כ שוב אי אסור הפ"ח בהנא' שוב הי' אסור לגוז בשביל דמכחיש הבשר וש"מ דמותר בהנא' וז"ב מאד מאד והנה במ"ש בס"ד דגיזת בכור שנתערב בגיזי חולין דכלן אסורות שהרי הוא דבר חשוב הוא לכאור' תמוה דמה חשיבות הוא וצ"ל דהחשיבות הוא לפי שהוא קדושת בכור והגיזה אסור' לכך יש בו חשיבות וכמו צמר המוקדשין שמקדש בכל שהוא. והנה לכאור' לפמ"ש הראב"ד בהשגות בהלכות בכורות פ"ג הי"ב דבמוקדשין דוקא אותן שיש להם פדיון א"כ בגיזת בכור ל"ש זאת אמנם נראה דבר חדש דבגיזת בכור כיון שאם הי' נשחט הי' לו מתירין מה"ת אף דמדרבנן אסור כבר כתב הר"ן בפרק כ"ש לענין חמץ דמקרי דשיל"מ אף דחז"ל אסרו לא נוציא בשביל זה מכלל דשיל"מ דחז"ל לא אמרו להקל רק להחמיר וה"ה כאן ניהו דהחמירו אבל מ"מ מה"ת הו"ל דשיל"מ ולכך לא בטל ובזה נלפענ"ד דבר חדש מה שהקש' הראב"ד שם בטווי וארוג בעי מלא הסיט בגיזה לא כ"ש וע' כ"מ ולח"מ. ולפענד"נ דבר חדש דהנה לפענד"נ אף דשחיט' מתיר מה שנשר בבר או תלש היינו כשנשאר הגיזה כמו שהוא ומתניתין דייקא שנשר והניחו בחלון והיינו שנשאר כמו שהוא בחלון הוא דיש לו מתירין אבל כל שנארג בבגד אחד לא שייך לומר שהשחיט' מתירתו דבאמת כבר נתבטל ברוב האחר וא"כ אינו דבר חשוב דכעת אזלא לי' חשיבתו וגם דשיל"מ אינו ולכך בעי שיהי' מלא הסיט והוא דבר חשוב בפ"ע ואל"כ בטל וע' בט"ז או"ח סי' תרע"ג מ"ש על דברת התה"ד יעו"ש ובכו"פ סי' ק"א ובשו"ת פ"מ ולכאור' צ"ב דלמה יתבטל ניהו דהוה היתר באיסור ול"ד לכלאים כמ"ש רש"י אכתי קשה האיך שייך ביטול בדבר שאינו תלוי בטעם. וצ"ל דביטול ברוב הוא מצד דנהפך האיסור להיות היתר וזה שייך בכ"מ. והנה במחבר כאן מבואר ידלק הבגד כלשון המשנה בערלה אבל הטור כאן כתב יקבר. ובלמדי שנת תרי"ח בפ' בלק עם תלמידי הלכ' זו נתעורר אחד מהם אמאי שינה הטור לשון המשנ' והרמ"א כתב ג"כ או יקבר ולא הרגיש כלל וכל האחרונים לא הרגישו דבר ומצאתי בספר יהושע בסוף חלק יו"ד שהרגיש בזה ובאמת בבכור לא מצינו שריפה וא"כ הוא מהנקברין ואסור לשרוף דא"כ אתה מיקל באפרן ולפמ"ש הכו"פ סי' פ"ז א"ש דלכשישרף ודאי בטל ברוב וא"כ ל"ש שום חשש וא"כ א"ש דלכך כתב הטור יקבר דבאמת הדין הוא בקבור' רק דמותר לשרוף ג"כ כמ"ש הכו"פ דכל שאזל חשיבותו שוב בטל ברוב. אמנם אם נימא כמ"ש המלמ"ל בפ"א ממשכב הלכך השמיט הרמב"ם צפורת' משום דל"ש ביטול ברוב כיון דמ"מ הוא נהנה ביחד והוה כטומאת משא א"כ כל שלא שייך ביטול שוב לאחר שישרף הרי האפר אסור דל"ש ביטול דבשלמא כשהאיסור הי' משום החשיבות דצפורת' שייך לומר דכל שבטל הצפורת' ונשרף שוב בטל אבל אם מצד עצמו ל"מ ביטול דהוה כטומאת משא גם לאחר שנשרף הרי הוה איסור שנשרף ול"ש ביטול ולכך שוב אסור להיות נשרף ולכך כתב הטור דיקבר ודו"ק היטב וע' שו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קצ"ג. והנה הרמב"ם בפירוש המשנ' פ"ג דערל' כתב דמש"ה לא בטל לפי שאין להם שיעור מה"ת והדברים סתומים. ולפענד"נ דהנה במידי דאסורים באכיל' ושתי' יש שיעור אכיל' שיעור בכזית ושתי' ברביעית אבל איסור גיזה לא מבואר השיעור בתור' וא"כ ממילא שיעורו בכ"ש דל"ש ביטול בזה ולפ"ז צ"ל דמה דשיעורו כמלא הסיט הוא משום דהתור' מסרה לחכמים שישערו בזה כעין מ"ש הר"ן ר"פ לולב הגזול וכדומה ובזה נ"ל דמ"ש הר"י קורקוס דצפרת' לאו דוקא רק כל שראוי להיות צפרת' הוא משום דבאמת מה"ת אין לו שיעור כלל רק שלחז"ל נמסר השיעור א"כ כל שחזי לצפרת' סגי וז"ב ודו"ק.
סימן שט
ס"א להכניסו לכיפה וכו'. התוס' בע"ז דף י"ג ד"ה נועל הקשו דלמה לא יכניסו בכור בזמן הזה לכיפה ולכאור' הי' נ"ל דאסור משום בל תשחית דכיון דאם יפול בו מום יהי' מותר באכיל' וא"כ למה ינעול דלת שתמות וע' בע"ז דף י"א בתוס' ד"ה עיקור ובשלמא שם בהקדש בזמן הזה דאסור בהנאה שפיר אמרו נועל כיון דבלא"ה אזיל לאיבוד משא"כ הבכור בזה"ז וז"ב. איברא דלפ"ז יקשה מה פריך הש"ס מעיקור דע"ז על הקדש הא כבר כתבו שם בד"ה מנשר דמותר בהנא' וא"כ לכך לא נעיל שם דהא יעבור על בל תשחית משא"כ בהקדש דבלא"ה אסור בהנא'. וא"ל דהקושי' הוא להיפך דלמה ינעול בהקדש ומוטב שיעקור דז"א דהרי באמת פריך הש"ס בעיקור הא איכא צער בע"ח ומשני דכתיב את סוסיהם תעקר ולפ"ז הא בנעיל' ליכא צער בע"ח כ"כ כמו בעיקור וכמ"ש בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' פ"ב פ"ג ודבריו נכונים וא"כ טפי עדיף נעילה מעיקור. והוא קושי' גדול' וצ"ל דהקושי' הוא באמת דלמה לא יעשה בהקדש ג"כ נעילה וא"ל דהא אסור באכיל' ולמה ינעול דז"א דבאמת כיון דאיכא צער בע"ח רק דכתיב את סוסיהם תעקר והיינו אם אי אפשר בענין אחר אבל כיון דאפשר בנעיל' דליכא צער בע"ח כ"כ וגם אינו עושה מעשה בידים א"כ למה יתירו לעבור על צער בע"ח שהוא איסור תורה בידים וע"ז משני משום בזיון קדשים. אבל באמת קושית הש"ס ע"כ הוא להיפך דאמאי לא יהי' בהקדש ג"כ די בעיקור ולא לבעי נעילה בכיפ' שהרי ע"ז משני משום בזיון קדשים והיינו כפירש"י דלכך ל"ש עיקור בזה דישהה יותר והדרא קושי' לדוכת' דלמא לכך הוא נועלה משום דצער בע"ח דעיקור הוא טפי ובע"ז דמותר בהנא' לכך לא החמירו בנעיל' משא"כ בהקדש דאסור בהנא' לכך צריך לעשות נעיל' בכיפ' ולא עיקור דזה קיל מעיקור וכבר נתקש' בזה בשו"ת נו"ב שם הגאון מהר"ם פישלס ז"ל וע"ש בסי' פ"ג. והנני יוסיף להפליא דבאמת שאני ע"ז דכתיב ואת סוסיהם תעקר ולכך ל"ח על צער בע"ח משא"כ בהקדש וכדאמרו שם בסוגי'. אמנם העיקר נרא' בעיני עפמ"ש הרמב"ן בחידושיו לע"ז שם וז"ל ולד"ה קשיא האיך שרינן צער בע"ח ולא שרינן למפרקינהו תחלה וי"ל דכיון דאמר רחמנא סוסיהם תעקר אלמא אין צער בע"ח אסור לתקנתם של בני אדם שלא יבאו לידי תקלה בא"ה אם לקיים בהם ביטול לע"ז דב"ח לצורך אדם שחיטה וצערן מותר עכ"ל הזהב ע"ש. ולפ"ז כיון דגם בהקדש איכא חשש תקלה שוב לא אכפת לן בצבע"ח והי' ראוי להתיר עיקור דלא אכפת לן בצבע"ח כלל כל שיש חשש תקלה וגם איכא משום קלקול חצרו וכפתו וז"ב. ובזה חלף הלך לו כל האריכות שהאריכו בזה הנו"ב והגאון מהר"ם פישלס ז"ל משום חשש צער בע"ח. ולפמ"ש הרמב"ן כל דאיכא חשש תקלה שרינן לאו דצבע"ח ודברי הרא"ם שבמרדכי פ"ק דע"ז דפירש דמשום דצבע"ח דרבנן לכך התירו דברי יחידאה הם דהרי באמת אנן קי"ל צער בע"ח דאוריית' וע' באו"ח סי' ש"ה ובחו"מ סי' רע"ב ואפ"ה קי"ל כאותה הסוגי' דמותר לעקור ולנעול בכיפה כמ"ש בטוש"ע יו"ד סי' קמ"ט ס"ג וברמב"ם פ"ח מערכין ה"ה ופ"ח מעכו"ם. וע"כ כמ"ש הרמב"ן דכל דהוא לצורך אדם שוב לא אכפת לן בצער בע"ח כלל. ובזה מיושב מה שנדחקו התוס' בע"ז שם ד"ה אמר אביי למ"ד צער בע"ח דאוריי' איך עוקרין מ"ש בתור' ושאני התם דעפ"י הדיבור הי' משא"כ בקנס דרבנן ומ"ש שיש כח בידם לעקור היכא שנרא' קצת טעם לעקור באמת שבקום ועשה אין כח בידם כ"א לצורך גדול ומשום עגונ' דאתת' הקילו ומשום דהחמירו עליו בסופה ולכך ראייתם ממשיאין אשה עפ"י ע"א אין ראיה ובפרט כאן שאפשר בנעיל' לכיפה שאינו צער כ"כ ואף דיאסור בהנא' טפי עדיף משיעקרו מ"ש בתור' ולפמ"ש הרמב"ן אתי שפיר בפשיטות ודו"ק. ובזה י"ל דלכך גם משום בל תשחית ליכא דכיון דהוא לצורך האדם שלא יבא לידי תקלה שוב גם משום בל תשחית ליכא והרי אמרו דבל תשחית דגופא עדיף ומכ"ש השחתת הנפש דעדיף טפי ולכך הוצרכו התוס' בע"ז שם לתת טעם אחר לבכור משום דלא שייך בל תשחית כל דאיכ' חשש תקלה ולפ"ז בספק בכור דודאי לאו בר הקרב' הוא וא"כ ליכא חשש אף שיבנה בהמ"ק וכמ"ש בנוב"י שם דמשום תקלה דגיזה ועבוד' ל"ש רק משום חשש הקרב' א"כ שוב אסור משום בל תשחית וגם אסור משום צער בע"ח דבזה ל"ש סברת הרמב"ן וכ"כ הנוב"י שם לפי שיטתו ע"ש וכן עיקר. שוב ראיתי בחידושי ת"ח שם שהקש' דמ"פ הש"ס מע"ז על הקדש דלמא לכך בהקדש אינו די בעיקור דגם בעיקור יש קצת חשש תקלה ואף במן הארכוב' ולמעל' יש חשש תקלה כמ"ש בפ"ו דיומא רק בע"ז הקילו כדי שלא יאסר בהנא' לפי שיטת התוס' ולפמ"ש אתי שפיר דכל דמעקר שוב ליכא חשש תקלה דלגיזה ל"ח כמ"ש ביומא שם ורק להקרבה חיישי' וכל דמעקר שוב ליכא חשש ומהתימ' על הת"ח דכיון שהבי' הסוגי' דיומ' הא שם מבואר דלגיז' ועבוד' ל"ח והיאך כתב להיפך וצ"ע וע' בכורות דף ט"ו ע"ב דמכניס לכיפה:
ובזה מיושב הא דאמרו שם ולשוויה גיסטר' אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לד' אלקיכם והרי דוקא דרך השחת הוא דאסור כמ"ש הרמב"ם פ"א מבית הבחיר' וכאן אינו מתכוין להשחית רק למנוע חשש תקלה וע' בב"י יו"ד סי' רע"ו מ"ש בשם הר"י אכסנדרי לענין מוחק על מנת לתקן. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון שיכול לעקור ולית ביה משום צער בע"ח וגם בנעיל' לית ביה משום צער ב"ח וליכא חשש כלל שוב אסור משום השחתה. ובזה יש ליישב קושית הת"ח שם ודו"ק. איברא דלפמ"ש הרמב"ן דכל דאיכ' חשש תקלה לאדם הותר צער בע"ח לגמרי יקשה בהא דאמרו בחולין דף ז' עקרנ' להו איכא צער בע"ח והא כיון דרפב"י אמר דאיכ' מה"מ בביתו שוב ליכא משום צער בע"ח ואפשר כיון דרבי לא קפיד ע"כ כל ששומרו יפה ליכא חשש ושוב אסור משום צער בע"ח וראיתי ברש"י בחולין שם שכתב דמשום בל תשחית ליכא דחזיין לדישה ודבריו תמוהין לפענ"ד דבלא"ה לא שייך בל תשחית דבל תשחית דגופ' עדיף וכאן איכא חשש סכנה והרי רצה לעקור אותם וגם כפי הנראה מרש"י בע"ז דף י"א משמע דבבהמה טמאה ליכא משום בל תשחית וע' בתוס' שם ד"ה עיקור וע' בחידושי ריטב"א בע"ז שם אבל לפענ"ד נראה דכוונת רש"י בע"ז היא משום דבאמת שייך בל תשחית בזה ורק כיון דחזי לדישה שוב ליכא משום בל תשחית ולכך חילקה הבריית' בין עיקור שיש בה טריפה והיינו מן הארכובה ולמעלה דאז לא חזי לדישה דטריפה אינה חיה ואף אם חיה היא מתנוונה והולכת ולכך אסור משא"כ באינה טריפה דחזיא לדישה ומשמע לי' לרש"י דעיקר האיסור משום דגורם להטריף בהמה טהורה בידים והיינו משום בל תשחית ואה"נ דגם בבהמה טמאה אסור והדיוק הוא משום דל"ש איסור לטרוף בהמה טמאה עכ"פ דברי רש"י נכונים שוב ראיתי בחידושי ת"ח שם שהאריך בדברי רש"י והביא גם דברי רש"י בחולין הנ"ל ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. שוב מצאתי בש"ג סביב האלפסי פ"ק דע"ז גבי אין מקדישין בזמן הזה שהביא דברי רש"י בחולין והאריך בזה ע"ש ולפמ"ש יש לפלפל בדבריו ודו"ק וע' בבכורות דף יו"ד ע"ב דאין מכניסין הפ"ח לחדר משום שנאמר וערפתו וכ"ה בטוש"ע סי' שכ"א סי"א וצ"ע דת"ל שאסור משום צער בע"ח ובקטלא לא שייך צער בע"ח וא"כ טפי עדיף לערפו משיכניסו לחדר וע' בנוב"י שם וע' בפסקי מהרא"י סי' ק"ה שהאריך ג"כ דכל שהוא לצורך האדם לא שייך צער בע"ח והביא ג"כ דברי הש"ס אילו עקרנא להו איכא צער בע"ח וע"ש מ"ש בזה ועמ"ש לקמן סי' שמ"ח בזה. והנה במ"ש למעלה דלתקלה לא חיישי' כל שאינה בת הקרבה וכדאמרו ביומא דף ס"ו אזכיר מה שמצאתי בשו"ת אא"ז בעל מג"ש בתשובותיו סי' ד' חלק יו"ד שכתב דיש להקשות דכל הני דאמרינן בזבחים ירעו עד שיסתאבו קשה דניחוש לתקלה וע"ש שכתב דכל שמסרם לרועה ליכא תקלה או שהיו רועים בבית הקברות ומהתימה שלא זכר שם דברי הש"ס ביומא דף ס"ו הנ"ל ושם מוזכר כל הענין וכל מה שהביא מפרק ולד חטאת ובנדון דידיה פשיטא דשייך הקלה דזה דוקא להקרבה חלקו הש"ס בין מידי דעומד להקרבה או לא אבל לא במידי דאינו עומד להקרבה וכמ"ש בהדיא שם אבל בחולין שפיר חיישי' לתקלה וע' נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' פ"ה ובמהד"ת חלק יו"ד סי' קפ"ט ודברי הגאון בעל פני יהושע צ"ע שלא זכר כלל דברי הש"ס הלז:
והנה מה שהאריכו שם משום צער בע"ח לכאורה רציתי לומר דאנן לא נצטוינו על צער בע"ח רק שאנחנו לא נצער הבהמ' ולכך מחוייב לפרוק דהא האדם הניח עליה המשא אבל כל שהבהמו' מצטערת מעצמה אין אנו מצווין להקל צערה. אבל באמת באו"ת סי' ש"ה סי"ט וס"כ שם מבואר דגם הצער שיש לה מעצמה נצטווינו להקל הצער ועכ"פ שבות דדבריהם דחינן עי"ז וצ"ע באו"ח סי' של"ב דמשמע דאף שבות דרבנן כגוף גזירת שחיקת סמנים אסור לרפאות הבהמה בשבת והרי אין לך צער בע"ח גדול מזה וצ"ע כעת כי לא נפניתי ואולי דמילד הוה עוקר דבר מגידולו וחייב מה"ת ושוב לא התירו משום צער בע"ח וע' מג"א סי' ש"ל. ובזה י"ל מה דנסתפק ר"י בשבת דף קכ"ח וברא"ש אי מסעדין קאי דוקא ביו"ט ולא בשבת או דלמא ל"ש וצ"ב דמה נ"מ בין יו"ט לשבת. אבל באמת לפי מה דרצו לחלק ביבמות דף קי"ד בין שבת ליו"ט משום דאיסור סקיל' חמור א"כ מכ"ש לגבי בהמה דמחמירין בשבת יותר ולפ"ז יש ליישב דברי הטור שכתב בסי' של"ג דגם בשבת מסעדין משום דלפמ"ש התוס' בכתובות דף ס' דלא קי"ל כהך דיבמות ואף בשבת מותר וע' בסי' ש"ה ולכך לא סלק הטור וכתב דאף בשבת מסעדין. ובזה יש ליישב הרבה דברים בסי' של"ג שם ואכ"מ ודו"ק היטב. והנה מידי דברי בענין צבע"ח צ"ע דבאמת לפי שיטת הרא"ם צער בע"ח דרבנן והרי אנן קיי"ל דישראל הדש בפרתו של נכרי עובר משום בל תחסום והיינו משום דצער בע"ח דאוריית' כמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף צ' וא"כ מבואר דצער בע"ח דאורייתא. ואני תמה דבב"מ פלפלו הש"ס אי ר"ש ס"ל צער בע"ח דאורייתא והא כאן ר"ש ס"ל דהכרשינין יפין לה משום דמעלה לה ועכ"פ אם התורה חסה על הבהמה משום דמעלי לה מכ"ש דצער בע"ח ודאי אסור דאורייתא. ובאמת הא דאיבעיא לן באכלה ומתרזת אי משום דמעלי או משום דחזיא ומצטערה כתב בשיטה מקובצת דאף למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא כאן דע"כ לטובת הבהמה נתכוונת התורה או משום דמעלי או משום דמצטערא בכה"ג דרשינן. ולפענ"ד היה נרא' דהאיבעיא תליא אי צער בע"ח דאורייתא או דרבנן דאם נימא דצער בע"ח דאורייתא א"כ מסתמא הוא בשביל צערא וזה אינו טעמא דקרא דהא כל צער בע"ח דאורייתא ואם נימא דצער בע"ח לאו דאורייתא ע"כ טעמא דכאן משום דמעלי לה. אבל אכתי קשה הא לא דרשינן טעמא דקרא וכבר אמרו האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ובאמת המורה כתב טעמים בזה וע' רמב"ן בפרשת תצא ועכ"פ צ"ע מה דאמר משום דמעלי לה או משום דחזיא ומצטערא והא לא בשביל רחמנות אמרה תורה רק הן לגזירות. אך לפענד"נ דכוונת הש"ס היא כמ"ש הרמב"ן בפרשת תצא דכוונת השי"ת היה בשבילנו להשריש בנו מדות רחמנות וחמלה ולפ"ז זהו דאבעיא לן בכה"ג שמתרזת א"כ באמת למי שהוא בר שכל זה אינו אוכל ומתריז אף שמצטער אבל יודע שנחלה מזה וא"כ אדרבא בשביל דהבהמה אינה מרגשת א"כ חזיא ומצטערא ואין לה דעת שתחלה מזה והתורה חסה על צער בע"ח או דלמא כיון דעל הבהמה לא חסה רק להשריש בנו מדות החמלה וכאן שמתרזת אין זה רחמנות וע"ז פשיט מרשב"י משום דמעלי. ובזה מיושב מה דק"ל טובא מה פשיט מר"ש לימא דר"ש אזיל לטעמא דדריש טעמא דקרא ואנן לא קי"ל כן ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ב"כ וב"כ ע"כ כוונת התורה להשריש בלבותינו חמלה ורחמנות וא"כ בכה"ג שמתרזת לא שייך רחמנות לבר דעת ולר"ש באמת הוא משום רחמנות ודריש טעמא דקרא אבל לדידן הם באמת גזירות רק שהוא כדי להשריש בקרבינו החמלה ובכה"ג לא שייך זאת. ולפמ"ש בשטה דבין לטעם דמעלי ובין לטעם דמצטערא הי' לטובת הבהמה ג"כ ל"ק ודו"ק:
שם סעיף ב' אלא במומין מובהקין. כ"כ הרמב"ם לפענד"נ דמובהקין לחוד לא סגי רק שהם נגלים ומובהקין והיינו דנקט במשנה נסמית עינו נקטעה ידו וכו' והיינו שהם מובהקין ונגלים שניהם גם יחד אבל מום מובהק לחוד ואינו נגלה לא התירו וכן משמע מהתוספת' דבכורות פ"ד בסופו מום שבגלוי ה"ז ישחט ע"פ שלשה מביהכ"נ ר"י אומר אפילו נסמית עינו וכו' לא ישחט אלא ע"פ מומחה והיינו משום דהתוספתא בא לפרש המשנה דל"ת בשביל שהם מובהקין התירו וע"ז בא לומר בשביל שהם גלויים וע"ז בא ר"י לחלוק דאף בנסמית עינו א"כ הוא גלוי ומובהק ואפ"ה לא ישחט. ובזה אתי שפיר דברי המשנה והתוספתא שהתוספתא בא לגלות על המשנה ובזה י"ל הא דאמר רבא בבכורות דף ל"ז ע"ב ובמומין מובהקין ופריך מאי קמ"ל מתניתין היא ומשני מ"ד אף שאינם מובהקין נמי והא דתני מובהקין להודיעך כחו דר"י קמ"ל והדבר תמוה דאדרבא כחא דהיתירא עדיף טפי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אצטריך למנקט נסמית עינו כדי לאשמועינן דוקא מום נגלה בעינן ורק הא דנקט מובהקים ולא נקט סתם מום שבגלוי וכדנקט בתוספתא ע"ז קמ"ל להודיעך כחו דר"י ואתי שפיר ודו"ק. שוב ראיתי בשו"ת תפארת צבי סי' ס"ב שהרב הגאון בעל בת עיני ז"ל רצה לדייק מהתוספתא הנ"ל כדעת הרא"ש והטור דכל מום אף שאינו מובהק כ"כ כמו הני השנויין במשנה נמי שוחטין והביא ראיה מהתוספתא דכל מום שבגלוי שוחטין והא דנקט במשנה נסמית עינו להודיעך כחו דר"י ומלבד שדבריו דחוקים כמ"ש בח"ץ שם אף גם דחלילה להתוספתא שיסתור דברי המשנה וע"כ הי' לאו בר סמכא וכמ"ש בח"ץ שם אבל הדבר פשוט כמ"ש ודו"ק. ומ"מ בגוף הדין יפה הכריע הח"ץ שם דיש לסמוך על דברי הרא"ש וכן נ"ל ממ"ש רבינו ירוחם בנתיב עשרים אם כי לשונו צ"ב קצת מ"מ להמעיין שם ימצא דכל מום שניכר וגלוי שוחטין אף שאינו מובהק כ"כ. שוב זכני ד' ואנהרינתו לעיינין ומצאתי בבה"ג שהביא דברי התוספתא הנ"ל וכפי הנראה דגם המשנ' בבכורות היה גירסתו כן שאל"כ היה לו להעתיק לשון המשנה וא"כ הרי מבואר דרק מום שבגלוי לבד הוא דצריך ואם הגאונים האלו הי' רואים דברי התוספתא הי' שמחים. איברא דלפ"ז יקשה מ"פ על רבא מאי קמ"ל תנינא והא במשנה לא מבואר רק מום שבגלוי לפי גירסת הבה"ג וצ"ל דלא הי' בגירסתו של הבה"ג גם המימרא הלז וכן כראה מדלא הביא זאת וע"כ לענין דינא לפענ"ד המיקל כהרא"ש לא הפסיד וכמ"ש הרמ"א כאן. שוב ראיתי שהרמב"ם והמחבר שנמשך אחר לשונו כתבו שאם היה המום מן הגלוין והמובהקין והיכן ראו שיהי' גלוי וא"ל דממילא הוא גלוי כיון דנסמית עינו הוא גלוי אבל א"כ לא היה צריך להזכירו ובפרט רבינו שדרכו בקדש לשמור לשון ששנו חכמים במשנה וע"כ שמהתוספתא והמשנה משניהם לקח זאת וכמ"ש ודו"ק אבל צ"ע על המחבר שאחר שהסכים כאן לשיטת הרמב"ם דבזמן הזה אינו ניתר רק בסימן מובהק א"כ היאך העתיק בסי' ש"י וה"ה בזה"ז אם לא הראהו לשלשה בני הכנסת והא שם בכל המומין מיירי ובכל המומין בלא"ה לא הי' יכולין להת"ה ושם לא הוציאו רק דוקין שבעין כמבואר בש"ס שם ובטור וצ"ע ובאמת שלא ידעתי שהרי מום שבגלוי בודאי בעינן כדדרשו בבכורות דף ל"ז וע' בדף ל"ה ברש"י שם בד"ה אכיל וחזי ודו"ק. והנה בטור כאן חשוב בין המומין אם ירך אחת גדול מחבירו וכתב ב"י דבבכורות מפרש דהוא שרוע האמור בתורה ובאמת שכן הוא בבכורות דף מ"ם אבל הרמב"ם בפ"ז מביאה מקדש ה"ו כתב דנשמטה ירכו הוא שרוע האמור בתורה ובאיסורי במזבח ובבכורות לא ביאר זאת וסמך על שכבר מנה המומין באדם בביאת מקדש. ומצאתי בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חלק יו"ד סי' ק"ץ שהגאון מוהר"י פי"ק ז"ל נתעורר בזה על הרמב"ם והנוב"י השיב לו שכן היא הגירסא בת"כ שרוע שנשמטה ירכו וע' בק"א שם (וע' בתוי"ט שם במשנה דשחול) אמנם רש"י פירש בחומש פ' אמור שרוע שאחד מאיבריו גדול מחבירו ותמה המהר"י פי"ק שם דמנ"ל לרש"י דקאי על שאר אברים ג"כ וכתב הנוב"י שכבר קדמו המזרחי בקושיא זו (וע' פסחים דף מ"ב דפירש רש"י דשרוע היינו בכל אברים וכשיטתו) והנה המזרחי אינו ת"י. אבל אני תמה דדברי רש"י מפורשים בריש בכורות דקאמר בדף ג' שם על עינו אחת גדולה ואחת קטנה משום שרוע הוא פסול ופירש"י שאיברו אחת גדולה משל חבירו הרי מפורש דגם בשאר אברים הוא כן ואני תמה להיפך על הרמב"ם שלא כתב דשרוע הוא ג"כ בשאר אברים ואולי רבינו לשיטתו דס"ל דשרוע האמור בתורה הוא שנשמטה ירכו א"כ אין הוראתו כלל על לשון גדול וא"כ מנ"ל דשרוע יהיה באחת משאר אברים שגדול מחבירו דלדידיה אין פירוש שרוע על גדול וצ"ל לדידיה דבבכורות דף ג' לדחויי בעלמא אמר כן אבל לדידן דשרוע היינו שנשתרבב דהוא לשון גידול א"כ גם בשאר אברים הוא כן וכדאמרו בהדיא בבכורות דף ג' עכ"פ דברי רש"י מפורשים. ולפ"ז יצא לנו דלענין מומי בכור הוה ספק בשאר אברים שגדול אחת מחבירו וצ"ע. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בכורות דף ל"ו בהאי שרוע דאתא לקמי' וכו' אמר למאי ניחוש לה הרי מומו עמו ופירש"י שרוע עינו אחת גדולה והרי מפורש דשרוע הוה גם בשאר אברים שא"א לומר שהיה נשמטה ירכו דזה אפשר שיהיה אח"כ וגם נשתרבב ירכו א"א להכיר כ"כ אם היה הבכור ומומו עמו דלמא נתהווה אח"כ וע"כ כפירש"י ומ"ש רש"י דהי' עינו ולא בשאר אברים משום דלענין עין מפורש בדף ג' דמקרי שרוע וע"כ נקט עינו ועכ"פ דברי רש"י מפורשים אחר שכתבתי כ"ז השמש יצא על הארץ רמב"ן על בכורות עם חידושי אלגזי ושם מצאתי שנתעורר קצת ברש"י הלז בדף מ"ם בבכורות שם ושמחתי. אחר שנים רבות הגיע לידי ספר בת עיני וראיתי שמעתיק שם כל השאלה ששאל להת"ץ ותשובתו ושם מעתיק מה שכתב שנית להת"ץ הנ"ל. והנה מה שפלפלו הת"ץ והבת עיני אם מום מה דאין לו רק כיס אחד הוא שוה באדם כמו בבהמה דבאמת ברש"י אינו מבואר רק בבהמה שכתב בדף מ"ם שכל בהמה יש לכל ביצה כיס אחת לפי שהכיס חולק באמצעותו ניכר מבחוץ שהרי באמצע הוא משוקע ונראית בו שוחה העמוקה ומשמע דבאדם לא וברמב"ם מוזכר מום זה באדם ולא בבהמה. והנה מ"ש דהרמב"ם לא מנה זה רק באדם אני תמה דהרמב"ם מנה זה במה שהוא מום באדם ובבהמ' וכמ"ש פ"ז מביאת מקדש דמומין הפוסלין באדם ובבהמ' הן חמשים ומנה בהלכה ח' מי שאין לו אלא ביצה אחת אעפ"י שיש לו שני כיסין ומי ששני ביצי' בכיס אחד ובפ"ב מאיסורי מזבח במומין המיוחדין לביצה לא הזכיר זאת. ובאמת שמדברי הרמב"ם אין ראיה דיש לומר דביצה אחת אף שיש לו שני כיסין או אם שני ביציו אינן רק בכיס אחד הוא דמקרי מום והיינו דהכיס שני ע"כ אינו עם ביצה דהא נמצא שני ביצים בכיס אחד ומהכ"ת לומר דימצא עוד ביצה בכיס. ובזה מיושב מה דקשה לי למה לא הביא רבינו כאן הך דממעך שהזכיר בהלכות בכורות פ"ג ה"ה. ולפמ"ש יש לומר דרבינו מפרש דהתיקון של מיעוך אפשר דלא מועיל רק לענין בכור שקדושתו מרחם א"כ כל שיש לומר שע"י המיעוך ימצא בו ביצה צריך למעכו והו"ל ספק בכור אבל בקדשים כל שנמצא כיס חסר נפסל ואף שיכול למעך ולצאת זה גופא מקרי מום ואין להקריב קרבן ד' כזה והיינו דפסק כר"ע דבידוע לא אמרינן רח אם ממעכו וזה דוקא לענין ברור אבל לא לקדשים כן היה נראה לפענ"ד. אבל צ"ע דעדיין לא מצאתי זאת אבל עכ"פ אין לו רק כיס אחת לא מצאתי כלל זאת וראיתי בתוס' יו"ט שכתב בפ"ו מבכורות משנה וא"ו אין לו ביצים שפירש"י דכל בהמה כתב הוא דבהמה לאו דוקא דהא תנן באידך פרקין גבי אדם ג"כ כן ע"ש ובת"ץ שם תמה דבאדם אשמעינן רבותא דאף שנטלו שני ביצים אינו נקרא מרוח אשך רק בנטלו ולא בנמרחו ואני תמה דמכל מקום קשה למה נקט או אין לו רק ביצה אחת וא"ל דאל"כ נימא דדוקא באין לו שני ביצים הוא דנקרא מרוח אשך אבל באין לו רק ביצה אחת לא נקרא מרוח אשך דמ"מ קשיא דכיון דעכ"פ הוה מום באדם כמו בבהמה לענין מה נקטה התורה מרוח אשך שמשמע שנטלו השני ביצים הא בלא"ה הוה מום וע"כ דהכוונ' ביצה אחת אף שיש שני כיסין או שני ביציו בכיס אחד ושפיר נקט וא"צ לאריכות דברים של הח"ל והבת עיני שם. ובגוף הדין אם אין לו רק כיס אחד ויש שני ביצים באותו כיס באמת בתוס' בכורות דף מ"ג ע"א ד"ה הא משמע דבבהמה שייך כיסין ולא באדם אבל במהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות להרמב"ן האריך דגם באדם יש ב' כיסין דאף שנראין כיס אחד מ"מ דופן מפסיק באמצע ע"ש שהביא כן בשם מוהר"י קורקיס שביאר כן ועכ"פ בבהמה ודאי דהוה מום אם אין לו רק כיס אחד והוה מום מובהק וניכר כנלפענ"ד להלכה ולמעשה צ"ע עדיין:
והנה ניטל רוב המדבר שבלשונו אמרו בבכורות דף מ"ם ובקידושין דף כ"ה דהוה מום וראיתי בלח"מ פ"ה מעבדים ה"ד שתמה ע"ז דבקידושין משמע דגם בעבד הוה מום שבגלוי ואילו הרמב"ם ס"ל דבעבדים לא הוה מום שבגלוי ע"ש וכעין זה שאל אותי החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י דבקידושין אמרו שם כתנאי לענין סירוס דביצים והרמב"ם פסק בעבד א"י לחירות בסירוס בצים ובפ"ז מביאת מקדש חשיב לה בכלל המומין והדברים סותרין והנראה בזה דהנה לכאורה צ"ב דבקידושין דף כ"ד אמרו ואימא כי יכה כלל שן ועין פרט וכו' לחפשי ישלחנו חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר שבגלוי ואינו חוזר וכו' ומשני לחפשי ישלחנו ריבויא הוא ופירש"י דאינו לשון כלל רק ריבויא היא וריבוי ומיעט וריבוי ריבה הכל ע"ש. ולפ"ז נראה דאין לדמות עבדים לשאר ענינים אם נימא דהוא בכלל ופרט וכלל ואין לרבות רק דומיא דשן ועין אבל אם נימא דהוה ריבוי ומיעוט וריבוי מרבה הכל אף מה דלא דמי להכלל. והנה ענין זה אי דרשינן בכלל ופרט או ריבוי ומיעוט ענין נבוך בכמה מקומות והפר"ח סי' פ"ד האריך בזה בפסקי הרמב"ם הסותרים בזה הענין והנה רבי ס"ל דדרשינן כלל ופרט ולכך אי אפשר לומר דמה דמרבה עבדים אף בסירוס ביצים דעבדים שאני דהרי אדרבא בכלל ופרט מהראוי למעט עבדים מסירוס ולכך תלה לה הש"ס בתנאי אבל לדידן י"ל דממעט בעבדים מכלל ופרט ולכך אין לדמות לבכור וכדומ' ומיושב קושית הלח"מ מקושית החריף הנ"ל ועיין בתוס' ד"ה רבי ובמהרש"א שם והנה במ"ש הרא"ש דבניתק כלו מן הביצים לכ"ע יצא לחירות כתב הב"י ראיה מהיתה עינו סמויה וחטטה דיוצא לחירות ותמה החריף הנ"ל דמה ראיה דשם משום דהוא מחוסר אבר ולפענ"ד גם כאן בנתקו לגמרי הוה כמחוסר אבר ובודאי הוה מום כנלפע"ד וע' בכו"פ סי' פ"ד בענין כלל ופרט שוב ראיתי בעצמות יוסף דבדף כ"א בקידושין האריך ג"כ בכלל ופרט ובדף כ"ה האריך ג"כ בישוב קושית הלח"מ הנ"ל ומסיק דהרמב"ם אזל בכ"מ לחומר'. גם ראיתי שם דכ' דלחפשי ישלחנו רבויא אף למאן דלא דריש רבוי ומיעוטי ועכ"פ דברי הרמב"ם נכונים שוב ראיתי אחר כמה שנים בתמור' דף י"ז מה בהמה טמאה פסול הגוף אף כל פסול הגוף לאפוקי בע"מ דפסול חסרון הוא ופריך עלה והא שרוע וקלוט כתיב בפרשה והא הני פסול הגוף נינהו ע"ש ומשמע שם דשרוע וקלוט הוא בכל אברים דלא כהרמב"ם דמפרש דנשמטה ירכו דזה אפשר דהוה חסרו וצ"ע. הן אמת דגם במ"ש דכלהו פסול הגוף וק"ל דהא טריפה שנינו במשנה והרי הרבה טריפות של חסרון נמצא בטריפות כמבואר בהלכות טריפות וחסרה היא מהשמנ' דהן הל"מ וא"כ הוה ג"כ חסרה מום ורש"י כ' פסול הגוף בלא חסרון כגון ניקו קרום של מוח וניקבה הקיבה והדבר תמוה דהא יש הרבה טרפיות שהם בחסרון והלא כל טריפ' שנו חכמים במשנה:
ואולי דחסרה גופא מתורת נקב הוא וכמבואר ביו"ד סי' כ' ס"ב דכל שניקב טריפה כך אם נטל כלו או נבר' חסר טריפ' אבל מ"מ הדבר תמוה דעכ"פ יש חסרון דטריפ' עכ"פ מחמת חסרונו וצע"ג:
והנה בענין שרוע שהארכתי למעל' כעת מצאתי במזבח כפרה בבכורות שם שכ' בדף פ"ג דשרוע היינו משום דכל יתר כנטול דמי וא"כ יש לומר דרש"י לשיטתו דיתר כנטול היינו שחסר כמבואר בב"י סי' מ"א ובט"ז סי' נ"ה ס"ד באורך א"כ כל שהוה כחסר ודאי הוה מום גמור אבל אם נימא כשיטת הרשב"א דאינו רק כנטול אותו היתר בלבד א"כ אם ניטל זאת ויהי' שוה לעינו אחרת מה אכפת לן ובזה יש להאריך ואכ"מ:
נשאלתי אור ליום ה' צו תרל"א מהרב מו"ה יעקב הכהן כ"י מראווע בהא דמבואר דנטלו הטלפים עם הבשר שלהם הוה מום היאך הדין אם ניטל אחד מן הטלפים דהנה הטלפים הם סדוקות ואם אחת מן הטלפים ניטל אם הוה מום מי נימא כיון דאמרו בבכורות דף ע"ד יטלו הטלפים משמע דוקא שני הטלפים אבל אחד מהם לא הוה מום וכן אירע המעש' בבכור שנחתך אחד מן הטלפים עם הבשר ורצה אחד לומר דדוק' ניטלו שני הטלפים הוא דהוה מום ולהיות כי הוא דבר חדש עיינתי בש"ס ויש לי כמה הרהורים בסוגי' שם אמרתי לבאר בבכורות דף מ"ד אמר רב חסדא ניטלו קרנים וזכרותן עמהם פסולין ואין פודין עליהם ניטלו טלפים וזכרותן עמהם פסולין ונפדין עליהם מיתבי ניטלו קרנים וטלפים וזכרותן עמהם פסולין ונפדין עליהם לא קשיא הא דאתעקור עקורי. הא דאגים אגומ' ודאגים אגומי פסול ורמינהי פרה שקרנים וטלפים שחורים יגוד תרגמא זעירי מעלוי זכרות והנה רש"י פירש דמה דאמרו בקרנים פסולים ואין פודין עליהם היינו אם בהמה שאר קדשים שאינה בכור אינה נפדית בכך דלא הוה מום גמור אלא לאפסולי ומשמע דבבכור עכ"פ מום הוה בקרנים אף שאינה נפדית וא"כ כי מוקים דר"ח בדאגים אגומי בזה אמר דפסול' ואינה נפדית א"כ הוה בבכור מום אף באגים אגומי ולא אתעקר וא"כ מכ"ש בטלפים דאף נפדית א"כ באגים אגומי בלבך הוה מום בבכור ומזה תמה הבית יוסף על הטור שכ' בניטל הטלפים עם הבשר שלהם דמשמע שאם לא ניטל לגמרי לא הוה מום ואילו בש"ס משמע דאף באגום אגומי בלבד והשרשים נשארו הוה מום וברמב"ם משמע בפ"ב מאיסורי מזבח שהוא נגממו טלפים וזכרותן עמהם ועב"י ואף שנשאר מעט בזכרותן קרוב לבשר ובד"מ כתב דאפשר דהטור ס"ל דלא הוה מום קבוע להתיר עליו בזמן הזה אלא כשנחתך הבשר לגמרי והיא תמוה דמנ"ל זאת וראיתי ברמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח על מ"ש בהלכ' ה' נגממו ולפי' כתב הכ"מ נתבאר בפרק זה אצל ניטלו קרניה ועיינתי שם בהלכ' ד' שכתב הרמב"ם ניטלו קרני' וזכרותן עמהם ולא נשאר מהם כלום והבי' הכ"מ דברי הש"ס דיש חילוק בין אתעקור עקורי לבין נגממו וא"כ כיון דקרנים הוה באגום אגומי פסול ע"כ דבטלפים אף נפדית באגום אגומי ע"ש וזה כדברי הב"י כאן. אמנם מה שאני המה על דברת הב"י גבי הי' לעז קרנים ונחתכו הביא הב"י דברי רש"י במ"ש דאינה נפדית בשאר קדשים ומשמע מדברי רש"י הא בבכור הוה מום אף באגום אגומי וע"ז כתב הב"י דמדברי הרמב"ם משמע בפ"ב מאיסורי מזבח ופ"ב מבכורות דבבבכור נמי לא הוה מום באגום אגומי ואינו נשחט על כך ונוראות נפלאתי מ"ש הב"י דסותר דברי עצמו גבי ניטל הטלפים ואף דשם בניטלו הטלפים עסיק דחמור מניטלו קרנים אבל זה דוקא לענין נפדית אבל לענין מום גם בניטל קרנים פסול באגום אגומי וכמ"ש בהדי' בכ"מ הנ"ל ואיך סותר עצמו בב"י כאן ובכ"מ ואף דהב"י כתב בניטל קרנים שכ"כ הטור אבל הטור לשיטתו דס"ל גם בניטל הטלפים דבעינן עם הבשר וא"כ כ"ש בקרנים אבל הרמב"ם דס"ל דבניטל הטלפים דהוה מום אף באגום אגומי א"כ גם בקרנים הוא כן דהרי מה דמחלק הש"ס בין אגום אגומי למתעקר הוא על קרנים דמזה מקשה הש"ס על ר"ח והש"ס מחלק דבקרנים לא נפדית באגום אגומי אבל מום הוה וצע"ג וראיתי במעדני מלך ברא"ש בבכורות פרק אלו מומין אות וא"ו שכתב על דברת הב"י בניטלו קרנים הנ"ל שגם רש"י מודה להטור ורמב"ן ומ"ש רש"י בשאר קדשים שנפדין לא בא למעט דבבכור הוה מום רק דבשביל דבכור אינו נפדה כלל דכתיב ביה לא יפדה ע"ש ודבריו תמוהים דאכתי מבואר דבאגום אגומי פסול בשאר קדשים ומכ"ש בבכור דהרי ר"ח קאי בין בבכור בין בקדשים שאמר דנטל קרנים פסול ואינו נפד' דא"ל דלא קאי רק על שאר קדשים ומלבד דקשה למה אמר בבכורות דבר זה וגם איך אפשר דבשאר קדשים יהי' פסול והוה מום ובבכור לא אתמהה וא"כ דעכ"פ באגום אגומי הוה מום ואיך כתב הב"י בהיפך וע"כ דברי המעד"מ והרב ב"י תמוהין. וראיתי לזקני הב"ח גבי קרנים שהבין ג"כ מדברי הרמב"ם כהטור וע"ז אמר דבש"ס לא משמע כן וכמ"ש רש"י והיא תימה גדול' דבאמת מדברי רש"י אין ראיה דיש לומר כהמעד"מ אבל בש"ס מבואר כן גם למה לא הרגיש שבכ"מ ביאר כן בהדיא וגם מדברי הב"י גבי ניטל טלפים הבין כן וכמ"ש למעלה וע"כ דברי הב"י והמעד"מ והב"ח בזה תמוהים מאד וכמו שכתבתי וראיתי בב"ח גבי ניטלו טלפים שכתב על דברי הב"י שתמה על הטור וכתב הב"ח לתמוה שהרי הטור יפה כתב דבקרנים כתב עד שנשאר כעין גומא דהא הש"ס מחלק בין אגום אגומי לאתעקר עקורי אבל בניטל הטלפים לא מצריך הטור שיהי' נשאר כמו גומא ואני תמה על עצמי שבמחכ"ת לא הבין דברי הב"י שהב"י תמה על מה שהצריך הטור בניטל הטלפים עם הבשר דמשמע שאם לא ניטל עם הבשר לא הוה מום והרי באגום אגומי הוה מום וא"כ יפה תמה והב"ח הבין דעם הבשר היינו באין גומא ואגום אגומיה היינו שלא הוה גומא והמעיין ברש"י ובכ"מ ימצא שלא כן הוא גם מ"ש שאגום אגומי לא אמרו רק בקרנים אתמהה דהרי ר"ח אמר ניטלו הקרנים וניטלו הטלפים וכיון שמוקי באגום אגומי א"כ גם ניטלו הטלפים מיירי באגום אגומי שר"ח אינו מחלק רק לענין נפדית וא"כ יפה תמה הב"י כאן וצע"ג. הן אמת שאני המה על מ"ש הרמב"ם פ"ב מבכורות ה"א כל המומין הקבועים הפוסלים בקדשים ונפדין עליהם אם נפל אחד בבכור הרי זה נשחט עליו ומשמע דדוקא במה שבקדשים נפדה הוא דהוה מום והרי ניטלו הקרנים אף דאינו נפדה בקדשים אפ"ה הוה מום לענין בכור. ולזה אפשר שכוון הב"י בניטל קרנים שכת' שכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ב מבכור אבל הוא תמוה וכמ"ש. ולענין דינא הנ"ל הנה אם נימא דטלפים משמע דוקא כל הטלפים א"כ גם קרנים משמע שתי קרנים וזה לא יתכן דגם בניטל קרן אחד בודאי הוה מום וה"ה בטלפים ודאי הוה מום אף בניטל אחד מהטלפים ואף שהן סדוקות מבל מקום הוה מום דאל"כ לא יפסול רק כשניטלו כל השתי טלפים מהשני רגליה וזה אי אפשר כנלפענ"ד:
ובסמ"ג לא מצאתי שחשב במומין מן החמישים מה שנוהג באדם ובבהמ' שחשב הרמב"ם בפ"ו מביאת המקדש אבל מה שחשב הרמב"ם פ"ב מאיסור מזבח לא חשב וצ"ע למה השמיט זאת. ומצאתי בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' צ"ח שהקש' ג"כ על הב"י לענין ניטל קרנים כמ"ש המעד"מ ותמהני שלא הרגיש דדברי הב"י סותרין למ"ש גבי נטלו טלפים ובמ"ש הכ"מ בעצמו וכמ"ש לעיל וכוונתו ברש"י אמת כמ"ש המעד"מ אבל גוף הבנתו ברמב"ם תמוה מאד דרך כלל אני תמה על עצמי שכל הגדולים שהבאתי לא הרגישו בזה וע' בחולין מ"ד דמחלק ג"כ הא דאתעקורי מעקר הא דאגמום אגומי וע"ש ברש"י ותוס':
סימן שי
ס"א ומצא בו מום כ"כ הרמב"ם והרא"ש דפסקו כר"מ דבכל מום אסור גזירה אטו מום המשתנ' אבל דעת כמה פוסקים כר"י דדוק' בדוקין שבעין אסור ולא בשאר מומין. ולפענ"ד דמש"ס בכורות דף ל"ז דאמר גבי בכור ולימא ליה מאי אפסדתיך ומשני דסבר כר"י והרי משמע דרשב"א ס"ל כר"י וגם חכמים לא פליגי בזה רק מטעם אחר וגם יפה כתבו דאין הלכה כר"מ בקנסותיו וכאן קנס הוא כדאמרו בש"ס שם. ולפענ"ד מוכח מרש"י שם בדף ל"ז דקנס הוא דהרי כ' במשנ' שם דלכך מחזיר הדמים משום דקנס הוא דספק איסור הוא ודבריו משוללי ביאור וע' בסי' קי"ט בט"ז וש"ך שם דדייקו מרש"י הנ"ל דינם. ולפענ"ד כוונת רש"י דאף אם יראה אח"כ הבכור למומחה וימצא בו מום אסור ומטעם דקנס הוא שמא נשתנ' אח"כ וז"ש רש"י דאיסור ספק הוא וז"ב לדעתי בכוונתו. ובזה מיושב מה שהאריך בפרי תואר סי' קי"ט סי"ג ס"ק ט"ז דל"ל לרש"י מטעם קנס ת"ל דאומר לו מאי אפסדתיך ע"ש שהאריך ולפמ"ש אתי שפיר דאין כוונת רש"י שקנסו המוכר רק שהקנס הוא דאף שנמצ' בו מום שיהי' אסור ומטעם שקנס הוא כדקניס ר"מ ח"ב לדעתי בכוונת רש"י ומ"ש בפר"ת שם להשיג על התוס' יו"ט ספ"ה דבכורות במ"ש דאינו תופס דמיו ולכך צריך להחזיר הדמים וע"ז כ' דסוף סוף הוא יאמר לו מאי אפסידתיך כדקאמר בש"ס שם כבר כתבתי בגליון המשניות דהתוס' יו"ט לשיטתו אזיל דכ"כ במע"מ דכל שאינו תופס דמים א"כ אינו מחויב להחזיר לו הדמים ויי' בש"ך חו"מ סי' רל"ד שהשיג עליו אבל התוי"ט לשיטתו ועכ"פ דברי רש"י ודאי נכונים וכמ"ש והן נסתר מחמתו דברי הט"ז סי' קי"ט ס"ק י"ב דדייק מדברי רש"י אלו דאף בספק איסור מה שאכל הוא שלו והוא מחוייב להחזיר הדמים. ולפמ"ש אין ראיה דאין כוונת רש"י שקנסו להמוכר בשביל ספק איסור רק שהקנס על גוף הבכור שאף שמראה אח"כ לחכם ונמצ' בו מום הוא אסור מספק שמא נשתנ' וכיון שעכ"פ קנסוהו ואסור הבכור שוב אין לו דמים ולכך צריך להחזיר הדמים וע' בנקה"כ שם וגם מ"ש בש"ך שם סי' כ"ח להוכיח מדברי רש"י אלו דדוק' כשהי' ידוע שהי' מזיד צריך להחזיר הדמים משום קנס ולא כשהי' שוגג ולפמ"ש אין ראיה דכוונת רש"י אינו שקנסו להמוכר וכמ"ש דעיקר הכוונ' דקנסו להבעלים בשביל שלא הראו לחכם. שוב מצאתי ברי"ט אלגזי בחידושיו להלכות בכורות להרמב"ן גבי המוכר בכור ושחטו הביא בשם הגהת מהרב"א שהגיה ברש"י במקום איסור ספק כ' שצ"ל איסור ספי ע"ש וא"כ בלא"ה ראיית הט"ז נדחה ע"ש ודו"ק. אמנם בגוף דברי הש"ך באמת אף שמרש"י אין ראיה אבל בנימוק"י פרק המוכר פירות מבואר כדבריו אבל לפענ"ד נרא' דאף שבשוגג לא קנסוהו להמוכר היינו שלא יפסיד לחזור הדמים אבל מה שלקח יותר מה ששוה בשר כשר יותר מטריפ' בזה נרא' לפענ"ד דגם הש"ך יודה דאינו ניטל יותר עכ"פ דניהו דלא קנסוהו בשוגג אבל מה להלוקחים בזה לא די שאכלו איסור ונפשם חותה בזה עוד ישלמו יותר ממה ששוה באמת ועכ"פ הוא מקח טעות ומה להם ולאונסו ודמי למ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ' דאונס' כמאן דלא עבר אבל לא כמאן דעבד וז"ב מאד לדעתי:
ובזה מיושב היטב מה דהקש' במחנה אפרים הלכות נזקי ממון סי' ט' על הש"ך והנימוקי' מהא דאמרו בירושלמי פ"ז דתרומות אמתניתין דהמאכיל את פועלים דמשלם להם דמי סעודתם ומקשה בירושלמי והלא כבר אכלו ומשני משום דנפשו של אדם חותה והרי מבואר דאף בשוגג מחזיר ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהרי הרמב"ם פ"י דתרומות הלכה יו"ד כתב דמשלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירין מדמי תרומה משום שנפשו של אדם מותה והיינו כמ"ש דבאמת כל שהי' שוגג לא קנסו אותו ורק עכ"פ א"י להרויח ולכך מוכרח לשלם היתר. ובאמת המחנה אפרים שם תמה על הרמב"ם דמשמע מדבריו דכל דמי התרומ' א"צ להחזיר ואמאי לא יחזיר כיון שנפשו קצה בהם ונדחק דנפשו אינו קצה כ"כ ובאמת מהירושלמי מבואר דנפשו של אדם קצה בהם וכ"כ רבינו בביאור. ולפמ"ש הש"ך אתי שפיר דבאמת מיירי כשהי' שוגג וכמ"ש ומידי דברי זכר אזכור מ"ש בחידושי לאהע"ז סי' קי"ז ליישב קושית הבית מאיר שם דאמאי בח"ל שלא הכיר בהן חייב ליתן כתובה משום חיבת ביאה ואמאי לא נימא דנפשו של אדם חותה באיסור וכדאמרו כאן וע"ש שנדחק לחלק דבדבר דיכול להתפרסם מסתמא ידע ואני כתבתי שם ליישב דבאמת שם אף שמתה אחר לילה הראשונה חייב בכתובה משום חיבת ביאה של לילה הראשונה וכמ"ש הח"מ בסי' נ"ה בהדיא וא"כ שם מה לנו בזה שאח"כ כשנתוודע לו היה חותה מן האיסור מ"מ עכ"פ היה לו חיבת ביאה בלילה ראשונה ולא גרע מאילו מתה אח"כ משא"כ בתרומ' וכדומה דכל דאינו נהנה אחר כך אינו חייב ובאמת אף שחילוק זה ניתן להאמר אבל לא למאמר מוחלט. אבל כעת נראה לי בפשיטות דיש לחלק דבשלמא במוכר לו בשר טריפה במר דכשר' וכדומה א"כ כשנפשו של אדם חותה א"כ ממילא לא נתן לו מה שרצה לקנות דהוא רוצה לקנות בשר אחר והוא מכר לו בשר אחר וכדומה בכל איסורים אבל כאן הוא קידש אותה אשה והיא בעצמה פסולה א"כ מה בכך שנפשו של אדם חותה מ"מ חייתא דקיטרא סבר וקיבל ולא דבר אחר מה שלא קנה משא"כ בכל הדברים שלא לקח מה שרצה ליקח והוה כמו מום במקח או מקח טעות וכדומה שלא קנה אותו דבר וז"ב מאד ודו"ק: