דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות פדיון בכור
סימן שה
סעיף ד' כתב לכהן וכו'. ראוי להסתפק היאך הדין אם נתן לו משכון על הפדיון והנה לפענ"ד נרא' דהדבר תלוי בשיטות הפוסקים באהע"ז סי' כ"ט לענין מנה אין כאן משכון אין כאן דלשיטת הרא"ש ודעימיה דהכוונה דמנה אין כאן משום דכ"ז שלא נתחייב גופו לא נשתעבדו נכסיו דהנכסים ערבים וכל דליכא לוה ל"ש ערב ולפ"ז לכך מהראוי היה להיות מועיל שטר דשט"ח הו"ל כסף בקידושין ובקרקע רק משום דלא יאמרו פודין בשטרות כמ"ש כאן ואם כן מועיל במשכון איברא דבש"ס כתובות דף ק"ב אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומ"ט אמרו דאין בנו פדוי גזירה שמא יאמר פודין בשטרות ומשמע דאף מה"ת לא נפדה רק לכשיתן אבל קודם ל"מ וע"כ דאף שטר דידי' לא הוה ככסף וע' בתוס' שם ד"ה לברור שכתבו דקודם שיבא ליד כהן דינא הוא דאינו פדוי דהא ליכא עליו אלא שעבוד בעלמא ע"ש ומשמע דשטר אינו כסף ואפשר דפדיון שאני דבעינן כסף ממש דאין פודין בקרקעות משא"כ בשאר דבר ועיין בקצה"ח סי' ק"ץ שהאריך בזה עכ"פ במשכון נראה דמועיל לשיטתם אבל לשיטת הרמב"ן בטעם דמנה אין כאן משום דלא יצא כסף מרשותו לרשות אשה ומוכר והו"ל כאגיר גביה ומכ"ש לשיטת הר"י מג"ש דכל שאינו זוכה בגוף החפץ לא קנה המשכון במשיכה דבעי שימשך באותו דבר שקונה א"כ ה"ה בזה דאינו קונה ועכ"פ נ"ל דמ"ש הרשב"א בחידושי קידושין דף ה' דשט"ח ל"מ ככסף והביא ראיה מהא דאמר בנו פדוי לכשיתן משום דהוא לשיטתו דכ"ז שאינו נותן הכסף הוה עדיין שלו ואגיד גביה אבל לשיטת הרא"ש מהראוי שיהי' מועיל דהרי נתחייב גופו ולשיטתם צ"ל דהא דל"מ הוא משום כיון דע"כ כתב לפדיון בנו או דסתמ' הוה כאילו כתב לפדיון וכמ"ש התוס' ד"ה אמאי וא"כ לא התחייב עצמו בשטר יותר ממה שהי' חייב מעיקר' ע"כ לא נעשה כסף ובזה הבינותי מ"ש הטור בשם בה"ג דאין בנו פדוי עד שיאמר לו הילך בפדיון בני והרא"ש חולק ע"ז ולא כתבו טעם מחלוקתם ולפענ"ד נחלקו בזה דהנה באמת אנן קי"ל כר"י דכתב לו מנה אני חייב לך בשטר דחייב ולפ"ז שוב אין ראוי שיפר' אף כשיתן דזה נתן לו בעד חובו ופדיון כדקאי קאי וע"כ חידש הבה"ג דצריך לכתוב לו בפדיון בנו (והב"י לא הבין כן דברי הבה"ג) והרא"ש סובר כמ"ש התוס' דמן הסתם אם כתב לכהן חייב אני לך חמש סלעים הכוונה על פדיון כמ"ש התוס' ודו"ק ולפ"ז נראה דעכ"פ אם מקנהו בגוף המשכון כך וכך כ"ע מודי דקונה בפדיון ועיין בח"מ וב"ש סי' כ"ט שם. שוב מצאתי בשער המלך פכ"ג משבת שהביא בשם הבני יעקב שנסתפק בזה אי מועיל משכון על פדיון ולפענ"ד כמ"ש והספר בני יעקב אין אתי:
והנה מה דמבואר כאן דאם כתב לכהן דחייב ליתן לו דאין בנו פדוי ע"כ הפירוש שאין בנו פדוי עם השטר לבד ועד שיתנם לו אינו פדוי אבל כל שנתנם לו פשוט שבנו פדוי ע"י וא"כ לפדות פעם שנית וז"פ וברור. ומה דאשמעינן דחייב ליתנם לו היינו דלא נפדה עד שיתן החמש סלעים וגם אפשר דקמ"ל דא"י לחזור ולפדות אצל אחר משום כיון דמן התורה בנו פדוי שוב קנה מן התורה וא"כ זכה בו הכהן מצד הדין ומצד שארית ישראל לא יעשו עולה כמבואר ברמ"א שם וז"פ. והארכתי בזה לפי שמצאתי בספר שערי משפט סי' ט' שהביא מזה ראיה למ"ש הב"ח דאם כטל שכר לדון בתורת שכר ולא בתורת שכר בגולה א"צ להחזיר ולא אמרינן דהוה נתינה בטעות וע"ז הביא השערי משפט ראי' מכאן דהוה נתינה בטעות דאין בנו פדוי ואפ"ה צריך ליתן לו ולא ידעתי כוונתו דנרא' שהבין שאינו יוצא בפדייה זו וצריך לפדותו שנית והוא פלא דלמה יפדה שנית כל שנתן לו המעות סגי ובנו פדוי ואין הכוונה רק שלא סגי בשטר ליד עד שיתן המעות. ואגב אבאר בגוף ראיית הב"ח ז"ל מהא דאמרו בבכורות דף מ"ט מנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר ת"ל אמת קנה ואם נימא דצריך להחזיר מה אמת קנה ולפענ"ד לולא דמסתפינ' מגחלת הבית חדש הייתי אומר דהכוונ' שם דאם לא מצא מי שילמוד בחנם ילמדנו בשכר שיתן לו מעות עוד כדי שילמדנו וא"כ אין מקום לראייתו ומה שאמרו שם שלא יאמר כשם שלמדתי בשכר כן אלמדנ' בשכר היינו שאף שהיא למד בשכר ובאופן שהי' המלמד נוטל שכר בטיל' ופיסוק הטעמים וכדומה מ"מ אחרים לא ילמוד בשכר שהוא יקח שכר עבור הלימוד דמצו' ללמוד בחנם וז"ב והמעיין בנדרים דף ל"ז ימצא דכל שצריך ללמד בחנם משום מה אני בחנם צריך להחזיר ע"ש ודו"ק. ובזה נלפענ"ד דיש לדחות ראיות השעה"מ שם מהך דעבר במעבורת ומחליצה מוטעת ומסימני רפואה ביו"ד סי' של"ד דמבואר דאם כבר נתן אין מוציאין מידו ולפמ"ש י"ל דניהו דאין מוציאין היינו אם זה רוצה לעבור על מה אני בחנם א"כ פשיטא דזה א"י להוצי' מידו דהוא נתן ומחל לו דניהו דחייב לעשות בחנם אבל א"י לכופו ע"ז אבל מ"מ אם רוצה לצאת ידי שמים והדין פשיט' דמחוייב להחזיר ולקיים המצוה רק דעל עשה אם עבר ובטל' אין בידינו לכופו וז"ב ודו"ק. ובגוף דברי הרמב"ן שכתב הטעם דמנה אין כאן משכון אין כאן דהטעם משום דאגיד גביה ושאני מקדש במלו' דאחרים דהוצי' מרשותו לכאורה תמוה דהרי שני שעבודים יש ושעבוד הגוף אינו יכול למכור ומה"ט מועיל מחיל' דממיל' בטל שעבוד נכסי כמ"ש ר"ת וא"כ למה יועיל שט"ח דאחרים והא אגיד גביה. וצ"ל דהתם כיון ששעבוד הגוף א"י למכור ל"מ שייר בקנינו כעין דאמרו גיטין דף ע"ג ש"ה דלא שייר בקנינו וז"ב. איברא דגוף דברי הרמב"ן תמוהין דענין אגיד גביה ל"ש רק היכא דבעי כריתות וליכא משא"כ בקידושין וכדאמרו בב"מ דף ח' התם בעינן כריתות וליכא ואף אם נימא דקידושין אתקש לגירושין מ"מ קשה בהך דאמרו גבי אמתא דר"נ פריטי אין כאן והא שם בודאי ל"ש ענין אגיד גביה ונתקשיתי מאד בזה ויגעתי ומצאתי בחידושי מהרי"ט על הלכות הרי"ף בקידושין בפ"ב שם מביא ענין מנה אין כאן והקשה כן על הרמב"ן אבל לא הזכיר דברי הש"ס בב"מ דף ז' הנ"ל והוא כתב דלאו דוקא אגיד גביה רק שאין כאן נתינה מעליא וצ"ע דלענין נתינה משמע דאף דאגיד גביה מקרי נתינ' וכמ"ש בב"מ שם וצע"ג. שוב נזכרתי בגיטין דף פ"ב אמרו ע"כ לא קאמרו רבנן אלא דבעינן כריתות וליכא אבל הכא קנין כל דהו בעינן והא איכא או דלמא דבעינן ויצאה והיתה ומסיק דבעינן ויצאה והיתה הרי דאף בקידושין לא אכפת לן באגיד גביה רק משום דבעי ויצאה והית' אבל בממון ודאי לא אכפת לן ולפי מה שנרא' מדברי הריטב"א בקידושין יתפרשו דברי הרמב"ן שלא מתורת אגיד גביה היא רק משום דלא נהנית בדבר והוה כמלוה. ועכ"פ בהך דאמת' אין מקום לפרש בשביל אגיד ביה ובזה צדקו דברי הב"ח בשו"ת סי' קמ"ט ודלא כהקצה"ח סי' ק"ל ס"ק וא"ו ודו"ק ועיין במחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ה':
נשאלתי א' יתרו תרי"ד במעשה שאירע שאחד נתן לפדיון בנו כפות כסף לחלוטין ואח"כ מכר לו הכהן בחזרה הכפות כסף ואח"כ הוגד לכהן שאותן הכפות שנתן לו לא הי' של הפודה רק שהי' במשכון אצלו ושאל אם יצא באותו פדיון שלא הי' שלו והשבתי כיון דהכהן לא ידע שהן ממושכנין וא"כ כשזה נותנם לכהן לא הי' יכול להוציאם לא הוא ולא אחר ממנו דהרי הי' עדים שזה נתן לו הכפות במתנה גמור' א"כ מה לו ולאחר וא"כ אף שלא הי' שלו מ"מ הכהן קנאם ושפיר פדה וא"ל דזה לא גמר בדעתו להקנותם לו דהא אינם שלו דזה אינו דעכ"פ בדעתו של הכהן הי' לקנותם ולא הי' יכול להוציאם מידו א"כ ממיל' גם זה הפודה גמר בלבו להקנותם ואטו אם הי' נותן לו דבר הגזול לא היה יוצא בזה וז"פ וברור. הנה בגליון הש"ע כתבתי אם נתן משכון על הפדיון הביאו משם בני יעקב דף ק"ג שנסתפקו בדין זה. ולפענ"ד דהדבר תלוי בשיטות הפוסקים במה שנחלקו באהע"ז סי' כ"ו ס"ו דלדעת הרמב"ן משום דאגיד גביה אפשר דכאן ל"ש אגיד גביה דבאמת אגיד גביה לא מצינו רק בגט דבעינן ספר כריתות וקידושין מקיש הויה ליציאה וא"כ בפדיון הבן מועיל אך באמת לפ"ז הרי אמרו בקידושין דף ח' גבי האי דאתי לקמי' דר"א אמר פריטי א"כ נסכא א"כ וע"כ דהכוונ' היא כיון דלא נתנו רק למשכון עדן אגיד גביה מקרי ולא מקרי נתינ' חשובה דגוף הכסף לא נתן וכן ביאר המהרי"ט בחידושיו לרי"ף פרק שני דקידושין דברי הרמב"ן ולפ"ז ה"ה לענין פדיון הבן לא מועיל:
ולפענ"ד עוד להוסיף בזה דלפ"ז אף שאומר זכי בגוף המשכון לא מועיל דכיון שאינו נותן לו המשכון בהחלט רק בתורת משכון דיזכה במשכון בשיעור דינר או מנה א"כ אם ירצה לסלקו במעות יסלקנו שוב מקרי אגוד גביה דעדיין אגיד גביה גוף הכסף וכ"כ הב"ש שם ס"ק י"א ואולי כיון דעכ"פ היא יש לה קנין בגוף החפץ והוא מוכרח לתת מעות בעדו אבל כעת נתן לה זכות בגוף המשכון כל עוד שלא יתן לה דבר אחר בעדו ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ז ועכ"פ בפדיון ל"מ ולשיטת הר"י מגא"ש ודאי ל"מ דמשכון אינו נקנה רק בגוביינא דב"ד או בעת הלואה אבל לשיטת הרא"ש משום דמנה אין כאן לא חל חיוב המשכון כאן לא שייך זאת דהא חייב לפדות בנו. שוב ראיתי בא"מ סי' כ"ט ס"ק י"ג שהאריך בזה:
והנה נסתפקתי היכא דאמר לה זכי במשכון שיעור מנה או בפדיון שיעור חמש סלעים דמועיל לשיטת הראב"ד ואולי גם לשיטת הרמב"ן וכמ"ש היאך הדין באם נאבד חלק מהמשכון או נשרף אם יכול לומר חלקך נשרף ונאבד כמו בשור בשורי דמראהו מת ומראהו נפול כמבואר בחו"מ סי' רי"ד. ולכאורה הי' נ"ל דתלוי במחלוקת הפוסקים שהובא בר"ן גבי מחמר' קאמר כדי ליפות כחו דדוק' בדבר מסוים שייך לומר מראהו נפול אבל בחמר' שהכל מעורב לא וה"ה במשכון שכל המשכון כאחד אבל להרמב"ן דאין חילוק ואף במעורב ההפסד לפי חשבון א"כ אפשר דלא יכול לקדש' דלא מסוים חלקה ועכ"פ מקרי אגיד גבה ועיין בחו"מ סי' רנ"ג סעיף י"ג בהג"ה ועיין בתה"ד סי' שי"ד והובא בש"ע סי' רצ"ב סעיף יו"ד בהג"ה וצ"ע דהא במעות אפשר דחשוב דבר מסויים וא"כ יכול לומר חלקך נפל ומת ובתה"ד לא ראה כלל דברי הרמב"ן והר"ן הנ"ל מיהו מדברי הרמ"א והתה"ד שם נראה דמעות לא הוה דבר מסויים. ועכ"פ נראה דלענין קידושין כל דלא סיים לה מעיקר' שזה חלקה במשכון לא מקרי דור מסויים וא"י לקדשה בזה דהא כל שנשרף יוכל לומר שלך נשרף. ועיין בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' כ"ט שהאריך בענין הלז אמנם נראה כיון דנתן לה המשכון א"כ היא מוחזקת שוב א"י לומר חלקך נשרף וכן נרא' מהתה"ד דאם הוא מוחזק א"י לומר חלקך נפל ונשרף ויש לדון בזה כיון דגוף המשכון הוא שלו ויכול לסלקו במעות א"כ נקרא הוא מוחזק בזה וצ"ע. וגם כיון שבאמת המשכון שוה יותר א"כ לא נקראת מוחזקת דהרי גם לבעל שייך מקצת מהמשכון וצ"ע בזה ועיין רש"י קידושין דף ח' ע"ב שכתב מנה אין כאן הלכך משכון אינו שוה כאן כלום שאין המשכון מתנה והוא משולל ביאור ולפענ"ד צ"ל שאין המשכון מנה והיינו שכיון סמנה לא מחויב מה מועיל המשכון וכשיטת הרא"ש ועיין פ"י שם שהבין דברי רש"י כמ"ש לפנינו ע"ש בתוס' ד"ה מנה ולפענ"ד נראה כמ"ש:
שם ס"ה נתן לו כלי שאינו שוה כ"כ הרמב"ם והר"ן תמה עליו דבקידושין דף ח' אמרו דוקא ר"כ דגברא רבה הוא וכו' ואמאי לא חילק רבינו ולפענ"ד נראה דרבינו מפרש דמה דאמר ר"א לא אמרן אלא כגון ר"א לא קאי ללשון זה רק לל"ק דבעינן סמיכת דעת וא"כ לכך בעינן שישוה לו דאל"כ לא סמך דעתו אבל באמת לדידן דלא בעינן ס"ד הכהן דלא בעינן דעת הכהן כלל כמ"ש הדריש' דלכך נותנין לכהן אבנים טובות אף דלא ידע הכהן שומתן וא"כ ה"ה בזה לא בעינן ס"ד הכהן. אבל באמת יש לדחות דע"כ לא כתב הדרישה דלא בעינן ס"ד הכהן רק שבאמת שוה רק שהכהן אינו יודע שומתם בזה שפיר אמרינן דלא בעי ס"ד אבל כל שאינו שוה כלל פשיטא דל"מ ובגוף הדין אי בעינן ס"ד הכהן או לא נראה לי ברור דעכ"פ כשנותן לו מתנה ע"מ להחזיר דמועיל בפדיון הבן דבזה בעינן ודאי ס"ד הכהן דכיון דבאמת נותן לו במתנה ע"מ להחזיר וא"כ כל שלא סמכא דעתי' בודאי לא חשיב נתינה כל שמחזיר לו אח"כ ובזה י"ל הא דכתבו התוס' בקידושין שם דאמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה וכו' וכתבו דמייתי ראיה לל"ק והקצה"ח הקש' בסי' רמ"ג דל"ל ס"ד הכהן ולפמ"ש יש לומר דמיירי בכה"ג דמחזיר לו אח"כ ובכה"ג בעינן ס"ד וכעין שכתב הר"ן דמתנה ע"מ להחזיר ל"ו באדם חשוב דכל שמחזירו אינו מתחשב והנה יש לי מקום ספק בהברייתא בהא דאמר עגל זה לפדיון לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים בנו פדוי מה דינו אם העגל שוה יותר אם יכול לחזור ולומר שאינו רוצה רק בחמש סלעים ולא ביותר והנה לפענ"ד יש ללמוד זה מהא דאמרו בב"מ דף נ"ה פרה זו תחת זו פדוי ויד הקדש על העליונ' פרה זו בחמש סלעים פדוי ועיין בשיטה מקובצת שם דבסתם לא יכול לחזור משום דאין נשאלין על התמורה אבל בסיפא דפירש בהדיא יכול להחזיר אף דאין נשאלין על התמורה ע"ש בשם הרא"ש ולפ"ז נראה לי כאן בפירש בהדיא בודאי יכול לחזור כיון דאינו רוצה רק בחמש סלעים אבל באינו פורט בהדיא אפשר דא"י לחזור ובפרט באן שבודאי ידע בעגל שלו כמה שוה וגמר להקנותו משא"כ התם דלא ידע כמה שוה הפרה הראשונה ולפ"ז בפרט בחמש' סלעים ודאי יכול לחזור דלא גמר בלבו להקנותו רק חמש סלעים ויש להאריך בזה ואכ"מ ובזה יש לומר דאם אמר עגל זה לפדיון ולא פרט בחמש סלעים דאז א"י לחזור א"כ ממילא מועיל גם אם הכהן קיבל על עצמו דל"ש לא סמכה דעתי' דמיגו דרצה לקנות כשיהיה שוה יותר כמו כן רצה לקנות כשלא יהי' שוה ולפ"ז י"ל דהרמב"ם מיירי בכה"ג כשלא פרט בחמש סלעים וא"כ בכה"ג יהיה פדוי אף באם לא שוה כל שקיבל עליו ודו"ק ובאמת שתמוה לי טובא דאמאי לא חילק רבינו בין עגל זה לפדיון לבין פורט בחמש' סלעים ואפשר כיון דרבינו פסק כל"ק דקידושין שם דעיקר תלוי בסמכ' דעת' א"כ בפדיון הבן דלא בעינן סמכא דעת' וכמ"ש שדריש' לכך לא חילק ואף דמדברי הש"ס שם משמע דגם בפדיון בעי ס"ד אפשר דרבינו לא פסק כן וע' בקצה"ח שם ומיהו לפמ"ש הש"ך הגירס' של הבה"ג וכן גרס הרמב"ם אתי שפיר קושייתי על הרמב"ם ודו"ק:
והנה בהא דאמרו בב"מ דף מ"ד ע"ב א"א בשלמ' טבעא הוה משער תכא במידי דקיץ אא"א פירא הוה משער תנא במידי דאוקיר וזול ע"ש וקשה לי דהי' לו להקשות בפשיטות כיון דבעינן בפדיון הבן מידי דקיץ א"כ איך אמרה תורה לפדות בכסף הא הוה פירא ולא קיץ וא"ל דהתור' אמרה כסף אף דאינו קיץ דז"א דא"כ מה קושיא הא צריך לשער בכסף אף דאינו קיץ וע' בשיטה מקובצת בב"מ שם מ"ש הקדמונים בזה וא"כ צע"ג לפענ"ד [ולבי בל עמי כעת כי אני כותב א' תולדות תרי"ד ועוד לא נושענו ד' יעזרינו למען שמו ואזכה לשבת על מי מנוחות]:
שם סעיף ט' ואין האב יכול לפדות ע"י שליח עט"ז ונקה"כ. ומזה נלפענ"ד במי שהיה חמצו בדרך שא"י יהודי אחר לבטל חמצו דאף דזכין לאדם שלא בפניו אבל כל שיש חובה לא יוכל לזכות וכאן הוה חובה גמורה שהרי מבטל חמצו ואף דבלא"ה אסור החמץ מ"מ בעת שביטל עדן ברשותו דלאח"כ לא מהני הביטול וא"כ ל"מ ביטול חבירו בזה דשמא מכרו האחר שהחמץ שלו וגם מצד המצוה שייך פלפול הט"ז דרוצה אדם לקיים המצוה בעצמו. ולמכור החמץ אפשר דיכול כמו מפקיד שמחוייב למכור וזה אף שאינו מחוייב אבל מצוה קעביד ודו"ק. שוב ראיתי בפמ"ג בפתיחה להלכות פסח ח"א פ"ב אות ג' ובשו"ת תשובה מאהבה חאו"ח סי' תל"ד שהאריכו בזה אבל לא מטעמים שלי:
שם סעיף יו"ד. בהג"ה וגם אין ב"ד פודין עט"ז שהאריך בזה דלא שייך כאן זכייה דחוב קצת איכא דניח' ליה למעבד מצוה בעצמו בממונו לכשיגדל והנקה"כ חולק עליו וכ' דכשהב"ד פודין אותן הרי הן מזכין המעות לקטן והו"ל מצוה של קטן או כשיש מעות לקטן וא"כ הו"ל המצוה שלו ע"ש ולפענ"ד אי אפשר לומר כן דודאי מעות של הקטן ודאי א"א לומר משום דהרי כ' ה"ה דלכך אפטרופוס תורמין להאכיל ולא להניח משום דלכשיגדלו יעשרו הם והיינו משום דטובת הנאה שלהם ע"ש וה"ה כאן במעות של הקטן אם נימא דהמעות שלו הרי מפסידין לו הט"ה וגם אף במעות שלהם שמזכין לקטן דממנ"פ לשיטת התוס' דקאי הט"ז דס"ל דקטן אין לו זכייה רק מדרבנן א"כ הוא אין לו זכות בזה המעות רק מדרבנן וא"כ מדאוריית' נפדה במעות שא"ש ורק דזוכין עבורו ובזה אין המצוה נקראת על שמו רק על מי שמזכהו וז"ב ומ"ש להקשות מהא שכתבו התוס' בכתובות דף י"א שחובה קצת איכא בתרומ' דשמא רוצה לפחות או להעדיף על השיעור ולא כתבו דהחוב הוא שהוא רוצה המצוה בעצמו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דשם גוף הזכייה דהוא מטעם שליחות א"כ הוה כאילו זכהו להבעלים וא"כ גם המצוה נקראת על שמו אבל בקטן דל"מ זכייה רק מדרבנן א"כ גוף המצוה עושין הב"ד ולא הקטן שפיר איכא חוב ודו"ק:
ובגוף קושית התוס' בכתובות שם כיון דזכייה היא מטעם שליחות וא"כ הא אין שליחות לקטן ונדחקו בזה והש"ך האריך בזה. ולפענ"ד הי' נראה דלפמ"ש הרא"ש בקידושין דף י"ט גבי צאי וקבלי קידושיך דמקודשת מדר"י בר"י דהקטן נעשה שליח לעצמו כל שהוא לטובתו ולזכותו וא"כ ממיל' יכול הקטן לזכות מן התור' כיון דזכייה היא מטעם שליחות והרי נעשה שליח לעצמו לזכותו אך לפענ"ד הרא"ש לשיטתו דס"ל שם דבדעת אחרת מקנה יש להקטן זכייה מן התור' ממיל' יש לומר דיכול להעשות שליח לעצמו כשאביה עושה אותה שליח דכל דדעת אחרת מקנה נעשית שליח לזכותה אבל לשיטת התוס' בכתובות דזכיה אינו רק מדרבנן אף כשדעת אחרת מקנה א"כ אינו נעשה שליח לעצמו וגם זכייה אין לו מיהו לפי מסקנת התוס' דיש לו זכייה מן התור' כשדעת אחרת מקנה אתי שפיר קושית התוס' עפ"י דברי הרא"ש. ובגוף דברי הט"ז שכ' דיש לו חוב המצוה לא הבינותי דמה חוב יש לו דהא כשיגדל ולא יהי' ניחא ליה בעשיית הב"ד א"כ יוכל לפדות עצמו שנית ויהי' המצוה נקראת על שמו והב"ד פודין אותו במעות שלהם וכמ"ש וא"כ מה ריעות' יש לו בזה וגם בתרומ' י"ל דלכך לא הוה חוב בשביל המצוה דאם לא ירצה יחזור ויתרום וע"כ כתבו דשמ' הוא חוב בשביל השיעור וכשיחזור ויתרום יהיה החוב בשביל שצריך לחזור ולתרום שנית מהכל ודו"ק. וע' בדג"מ מה שהאריך אם האב רוצה לצאת לדרך אם מועיל שיעשה שליח כיון דהוה מלתא דל"מ עביד השתא בתוך שלשים דל"מ ע"ש ולפמ"ש המהרי"ט בחלק חו"מ סי' קכ"ג דדוק' בסתמ' הוא דלא משוה שליח אבל בפירוש מועיל א"ש ובמק"א הארכתי ליישב קושית המלמ"ל עליו בפ"ג מאישות ואכ"מ ומ"ש שלפדות הבן במקום שהוא ביום שלשים אינו נכון לברך דאולי מת הבן עי' בב"י דמשמע דמברך וצ"ע וגם הא רובן בני קיימא וכמ"ש בעצמו. ובגוף דברי הט"ז ז"ל כוונתו דבאמת זה אינו סברא כ"כ לומר דניחא לו דיעשה מצוה בשלו יהי' מקרי חובה ורק דכל דאין לו הנאה כלל בהנאת הגוף רק ניחותא דמצוה כמו בפדיון דמה מגיע לו הנאה מה שפדאוהו ב"ד בקטנותו רק ניחותא דמצוה בזה שפיר אמרינן דכל שיש לומר דניחא ליה לעשות המצוה בעצמו שוב אין לו זכות כלל אבל באם יש לו הנאת הגוף כגון בתרומה משלו על של חבירו שפיר כתבו התוס' דמקרי זכייה לולא דיש לומר דהעדיף יותר וז"ב מאד. ובזה מיושב קושית הש"ך מאפטרופסין דתורמין להאכיל ולא להניח ות"ל דלמא ניחא להו בעצמם. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לכך אין תורמין להניח דכיון דאין להם רק הנאת המצוה דהרי תורמין להניח ולא לאכול וא"כ בזה שפיר יש לומר דניחא להו לעביד מצוה בעצמם. ובזה מיושב קושיית הח"ץ ז"ל סי' ל"ז על מ"ש התוס' בשבת דאפטרופס של ר"א היה מעשר והא היה שנה קודם החורבן וע"כ דעישר להניח. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דידעו דיחרבו אח"כ א"כ לא יוכל לקיים אח"כ שוב היה מותר לעשר ודו"ק ובחידושי כתבתי כמה תירוצים על קושית הח"ץ ואכ"מ עכ"פ גוף סברת הט"ז נכונה ויש להמתיק הדבר דבאמת הזכות לקטן ע"כ משום דאנן סהדי דניחא לי' וכל דיש סברא דלא ניחא ליה שוב אין מקום לזכותו כיון דבאמת אין שליחות לקטן. שוב ראיתי בקצה"ח סי' רמ"ג שהאריך לדחות דברי הש"ך וכעין מ"ש. אמנם לפענ"ד ראיה ברורה להש"ך דהב"ד יכולין לפדות הבכורים אף שמת אביהם מהא דהפדו הלוים את הבכורות במדבר והיה בתורת פדיון ממש כמבואר בבכורות דף ד' וברמב"ן פ' במדבר בהדיא ואותן העודפים נתנו חמשת שקלים ואטו לא הוה באותן שנמנו מבן חדש ילדים שלא היה להם אב ואיך נפדו ודלמא לא ניחא להו בפדיון עד שיגדלו בעצמם וגם מבואר בסנהדרין דף ט"ז דמשה רבינו חש להיפך דכ"א יאמר כבר נפדיתי והרי דלא אמרינן דניחא להו ליעביד מצוה בממונו בכה"ג כל שכבר נפדה וע"כ דיכול לפדות ע"י ב"ד וכמ"ש הפ"י בקידושין דף מ"ב ובק"א שם דב"ד א"צ תורת שליחות דשלוחי דרחמנא נינהו ולדעתי יש לומר דזה כוונת התורה במ"ש במנין הלוים עפ"י ד' והיינו כיון דשלוחי דרחמנא נינהו לכך היה מועיל הפדיון אף שאין זכיה ושליחות לקטן ודו"ק ובתשוב' אחת הארכתי בענין זכייה דב"ד והבאתי דברי הפ"י הנ"ל וכתבתי שכוון לסברת הש"ך הנ"ל. ובאמת שבזה מיושב כל קושיות הקצה"ח דהרי לא בעינן שליחות כלל בב"ד ע"ש ובתשובה לק' טארניפאל להרב מו"ה יעקב בהגאון הצדיק מו"ה משה האבד"ק הרימליב כתבנו בענין זה. ובמה דמבואר כאן בסי"א דאין פודין בשבת נשאלתי בזה מחכם אחד דהא מצוה בזמנה היא פדיון ולמה לא תדחה דהא אינו רק שבות ובאמת שאין זו קושיא דכמה פעמי' מצינו שגזרו בשב וא"ת ויש כח בידם להפקיע מצוה דאורייתא. אך עדיין קשה לפי מה דאמרו בפסחים דף ס"ו דאם הם חובות שקבוע להם זמן מקדישין בשבת ויו"ט וא"כ כיון דעיקר איסור פדיון הבן היינו משום דאין מקדישין ואין מחרימין וכמ"ש הריב"ש סי' קנ"ו ולפ"ז בפדיון הבן דזמנה קבוע היום על יום שלשים וחל בשבת למה לא פודין. אמנם נראה דשאני התם דאין הזמן רק באותו יום ואחר הזמן הזה אין לו ענין ופסח בשאר ימות השנה אינו רק שלמים ולא פסח וכדומה משא"כ בפדיון דניהו דמצותה היום אבל היא אתחלתא דמצוה אך גם אם יעבור היום כל יומא זמניה הוא לפדות ומקיים המצוה תמיד לכך אין פודין בשבת וז"ב לפענ"ד והנה בהך דתורמין לאכול אבל לא להניח שהאריך כאן הש"ך בטעם הדבר ודחה דברי עצמו בסי' של"א סל"ח ע"ש הנה לפענ"ד הי' נראה דבר חדש דהנה רש"י פירש בגיטין מ"ז ע"ב ד"ה מדאוריית' דאין חיוב להפריש תרומות ומעשרות רק בעת שאוכל או מוכר ע"ש ולפ"ז אפטרופס אינו רשאי להפריש רק מה שצריכין לאכול דבזה עושה בשביל היתומים ומצוה דידהו קעבדי אבל התבוא' שנשארת מונחת א"כ א"צ להפריש ולא מקיים מצוה כלל האפטרופס בזה שמפריש כי גם היתומים לא יקיימו מצוה בהפרש' רק אם צריכין לאכול ולמכור ולמה יפרישו ודוק' מצות שנתחייבו לעשות היתומים עושה האפטרופס בשבילם משא"כ בתרומה:
ובזה יש ליישב קושית זקני הח"ץ ז"ל סי' ל"ד דשם במעשר בהמה שפיר היו צריכין להפריש אף דהוא להניח דאל"כ יהי' תקלה דהא לא ידעו אח"כ היתומים איך יעשרו דהא לא ידעו אם כבר נפטרו ממעשר בהמה וגם אין מפרישין משנה זו על שנה אחרת וע"כ צריכין האפטרופסים להפריש ואני תמה על הח"ץ ז"ל דאין להם דמיון דשאני תבואה דלמה יפרישו האפטרופסים אבל שם יוכל להיות תקלה עי"ז דמי ידע אח"כ ברבות השנים אם הבהמות הללו נפקעו ממעשר בהמה או לא ודו"ק. ועכ"פ דברי הש"ס יתפרשו היטב אבל מלשון רש"י שם ומדברי הה"מ פי"א מנחלות נראה שהוא דלמה יעשרו לכשיגדלו יעשרו הם והה"מ הוסיף דט"ה שלהם והתימ' למה לא פירשו כפשוטו ובדברי רש"י הייתי מפרש דהכוונ' שהאפטרופס שיפריש כעת לא יקיים המצוה כתקנ' דהרי עיקר מצותה בעת שיאכל או ימכור אבל היתומים כשיגדלו ויאכלו או ימכרו יפרישו ויקיימו המצוה כתקנ' ודו"ק היטב. וע"כ מזה ראיה להט"ז ביו"ד סי' א' ס"ק י"ז שיש מצוה להפריש אף שאינו אוכל א"כ שפיר היו יכולין להפריש האפטרופסים. וראיתי בספר טוב טעם ודעת שנדפס מחדש שהעיר על הט"ז ממ"ש רש"י בגיטין דף מ"ז הנ"ל ולפענ"ד מדברי רש"י והה"מ הנ"ל יש ראיה להט"ז אך לפענ"ד דברי רש"י נכונים ודברי הט"ז נכונים ג"כ לפענ"ד דהנה הרמב"ן בספר המצות שורש י"ב האריך דיש שתי מצות בדברים הטבולין אחד ההפרש' להוצי' מידי טבל ואחד לתתה לכהן והבי' ראיה מהא דמברכין להפריש ואם לא היי רק מצוה אחת א"כ כל שלא יתנם לכהן אינו גמר מצוה וע' מג"א מ"ש בזה ולפ"ז נרא' דל"מ להרמב"ם דס"ל דהוה מצוה אחת א"כ ע"כ שנתינ' לכהן אינו רק חלק מהמצו' והעיקר תלוי בהפרש' א"כ שפיר כ' רש"י דלכך אינו חייב להפריש על חלקו של עכו"ם דהרי עיקר החיוב הוא שיפריש להפקיע מידי טבל וכל שאינו אוכל או מוכר לא שייך ההפרש' ולא בא רש"י לומר דאינו מצוה שיפריש רק בעת שאוכל ומוכר רק דתכלית הכוונ' אינו רק בשביל זה וגם לדברי הרמב"ן שהם שני מצות עכ"פ מצות ההפרש' ודאי אינו רק להפקיע מידי טבל וכל שאינו אוכל ומוכר לא נתחייב אבל כל שסופו שיאכל או ימכור פשיט' דיש חיוב, ואדרב' לפענ"ד מצוה רבה היא שיש לחוש לתקלה שמא יאכלו בסוף בלא תיקון ויסברו שכבר הפרישו וע' רש"י קידושין דף כ"ו גבי עישור שאני עתיד למוד שפירש שר"ג מתייר' מזה ואף להתוס' שדחו זאת היינו בשביל שאינו לזמן מרובה אבל מ"מ מצוה איכא שיפריש תיכף ולפ"ז זהו שנדחק רש"י בגיטין דף נ"ב דהרי ביתומים יש לחוש טפי שמא יבא לתקל' ולכך אמרו שכשיגדלו יעשו הם ויהי' ט"ה שלהם וז"ב כשמש ודברי הט"ז נכונים והנה הגיעני שו"ת יריעות אהל סי' ט"ו שם האריך להקשות על נקה"כ דהרי לכל השיטות באו"ח סי' תל"ז אמרי' דניח' ליה לאינש לקיים המצוה בגופו וממונו ע"י עצמו א"כ מבואר דזה מקרי חוב והאריך בזה. ולפענ"ד נראה דבאמת כל דיכול לקיים המצוה תיכף ודאי הוה חוב דניח' ליה לקיים המצוה בממונו אבל פדיון דאין הקטן יכול לפדות עצמו כעת רק לכשיגדל א"כ יש לומר דהו"ל זכייה דשמ' ימות קודם שנפד' ולא יזכה לקיים המצוה בעצמו ובזה יש להשיב על כמה ראיות של הט"ז ולא נפניתי:
והנה בשנת תרח"י סמוך לפסח נשאלתי באחד מקיפיטשניץ קנה אריק מגוי אחד ונתן הכסף והסרסור לקח האריך ומסרו להשפיליטער להובילו לקפינושניץ וזה מסרו לישראל להוליכו ובא לשאול אך יעשה דשמ' לא יוכל להביאו קודם הפסח ויהי' אסור. ולכאור' אין לו תקנה דהרי הסרסור והשפילטער א"י למכור חמצו של אחר בלי רשות והאיש מקיפיטשניץ אולי שכח למכור שלא ידע אם יבא אליו. ולפענ"ד שהב"ד יכולין למכור מטעם שכתב הש"ך בנקה"כ דהב"ד יכולין לזכות שלא בפניו אף במקום שנמשך לו קצת חוב ע"ש ודו"ק היטב וע' ערכין דף כ"א ותמצא דדוקא בדבר שבא לכפרה אמרי' דלא ניח' ליה דלכפר במידי דחברא אבל שאר מצות ניח' ליה וזה ראיה ברורה להש"ך:
שם סעיף יו"ד בהג"ה אין האב יכול לפדות ע"י שליח. הט"ז והש"ך וכל אחרונים חלקו ע"ז. אבל תמהני דלמה לא הביאו ש"ס מפורש בכורות דף מ"ח דרב אשי שדר לה שבסר זוזי לר"א בפדיון הבן הרי דשדר ע"י שליח וע' שעה"מ ספ"ו מאישות שגם הוא לא הביא דברי הש"ס הלז וצ"ע:
שם סעיף י"א אחר למ"ד יום יפדנו מיד. בשנת תרט"ו בהיותי בטעפליץ עש"ק ואתחנן הגיעני מכתב מהרב מוה' וואלף שיף מברעסלא חתן הגאון מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל מפוזנא והקשה על דברת הכל בו סי' צ"ד שכתב אמרו חז"ל דאם עבר למ"ד יום ולא פדאו דמוסיף חומש וע"ז תמה דלא נאמר כלל ואדרבא בב"מ דף נ"ה חשיב חמשה חומשין ולא הוסיף חומש הלז. ובאמת שהיא תימה רבה והנה בשובי לביתי בשלום וחפשתי בספרים ומצאתי במהרי"ט אלגזי על הלכות בכורות להרמב"ן בדף צ"ט ע"ג בדפי הספר בפ"ב שם האריך בזה שכ"כ באו"ח ובכנה"ג אבל לא הזכיר דברי הכלבו ע"ש (וע' במהרי"ק שורש קל"ג אות ג') והנה בשנת תרי"ז ביום השביעי של פסח נשאלתי שאז הי' זמן הפדיון מהו לפדות ביו"ט והנה הש"ך כתב בס"ק י"ב דאין פודין בשבת ויו"ט. והנה הטעם לא ידעתי דמ"ש דהוה המקח וממכר הנה מקח וממכר אסרו בשביל גזרה שמא יכתוב והנה כאן ל"ש גזרה שמא יכתוב והרי מבואר באו"ח סי' נו"ן סי"א דבזמן מיעוט ל"ש שמא יכתוב מכ"ש כאן דנותן לו לגמרי ומה יכתוב וע' מג"א שם ס"ק ט"ו דשייך משום לווין ופורעין וגם זה צ"ע דבכל אלו הטעם שמא יכתוב וכאן ל"ש זאת (חבל על הסיים דנימוק ונטשטש מאד עד שאין בשום אפשרי להעתיקו ושעה חדא עמדתי לבוא על תוכן הסיום ולא יכולתי לחתור היבשה כ"ד המעתיק נצח) והנה במ"ש למעלה בענין משכון על פדיון הבן הנה לענין שט"ח אם הוה ככסף ע' מחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' מ"ה שהעלה דהוה ככסף וע' קצה"ח סי' ל"ט ס"ק ח' שהאריך בזה ולא ראה דברי המח"א שכתב כל דבריו אבל כתב להיפך ומ"ש בהקצה"ח ראיה מריטב"א בקידושין דף ט"ז במחכ"ת טעות בידו דהריטב"א קאי לענין מלוה דאינו נקנה בעד מלוה דלא נתן לו שום דבר הנאה מחודשת אבל שטיח הו"ל ככסף ג"כ והמח"א הביא מדברי הריטב"א ראיה להיפך וגם בכתובות נרא' שטעה בדברי הריטב"א וע' שו"ת נטוע שעשועים סי' ל"ג:
שם סעיף י"ג לאחר שלשים בנו פדוי. היינו כרב ועכ"מ טעמו שפסק כרב ועש"ך כאן ס"ק י"ט ואני תמה דלמה לא הביאו ש"ס מפורש בבכורות דף י"ב דפריך מרב והרי ר"נ תלמודו דשמואל וא"כ פסק דלא כשמואל וע"כ דאין הלכה כשמואל וזה ראיה ברורה לפענ"ד:
שם סעיף ח"י כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן. לפענד"נ בתענית בכורים ע"פ שנהגו ע"פ מס' סופרים ג"כ כה ולוי פטור מלהתענות דהרי גם זה הוא בשביל בכורי מצרים שנצולו והרי פדיון הבן שהוא בבכורים בשביל שלי כל בכור ביום הכותי בארץ מצרים ואפ"ה הכהנים והלוים פטורים וגם משה רבינו לא קיבל חמשת שקלים מבכורי הלוים כדאמרו בסנהדרין דף ט"ו וא"כ מכ"ש זה התענית שפטורים הכהנים הלוים. והנה אני בכור ומנהגי לעשות סיום בע"פ. וראיתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג הלכות כבוד רבו שהביא שהגאון הנוב"י הכריז הוא וב"ד שסיום שעושים הבכורים לא מועיל ומכשול רבים ונבהלתי.
אך לפענ"ד אני לוי ובלא"ה אני פטור מפדיון ומכ"ש בתענית שאינו רק מנהג בלבד כנלפענ"ד דבר חדש שלא קדמני אדם בזה. שוב ראיתי בחק יעקב סי' ת"ע ס"ק ב' שכתב דיוצא דופן אף שפטור מפדיון מ"מ מקרי בכור לענין תענית וגם הביא בשם מהרי"ל דבכורים כהנים ולוים חייבים והנלפענ"ד כתבתי:
שם סעיף כ"ב אירע מעשה בשנת תרכ"ד שנשא אחר גיורת וילדה בן ונשאלתי אם חייב בפדיון הבן. והנה מבואר כאן דדוקא בשכבר ילדה הוא דאין בכור לכהן ולא בלא ילדה. אמכם לכאורה יש לעיין דכל גיורת יותר מבת ג' שנים בחזקת מופקרות הן ויש לחוש שמא ילדה וספק פדיון להקל. אמנם באמת י"ל דכל זונה מתהפכת ומזכה ואף דיש לחוש שמא לא נתתפכ' יפה וע' ביבמות דף ל"ה ובש"ע סי' י"ג מ"מ נרא' מדברי הרז"ה שדוקא בהבחנה מחמרינן ולא בשאר דברים ע"ש ואף דבממון אין הולכין אחר הרוב מ"מ כיון דרוב מזנות מתהפשות ולחוש שמא לא נתהפכה יפה הו"ל מיעוט' דמיעוט' ול"ח ובפרט שהבעל אומר שמצאה בתולה וגם היא אומרת כן יש לפדות בברכה:
שם סעיף כ"ג בהג"ה כ"ז שאין איבריו מרוקמים אין פוטר הבא אחריו וכו'. כ"כ בשו"ת מהרי"ק ומטעם דאוקמא האשה בחזקת שלא נפטר רחמה ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל תמה דהא אמרו בנדה דף כ"ט דעברה בנהר והפילה וא"י מה הפילה דחייבת בקרבן דרוב נשים ולד מעליא ילדן ע"ש ובחידושי למס' נדה דף כ"ט שם הארכתי בזה וכעת כ"ל דהנה באמת צריך להבין הא דאמרו רוב נשים ולד מעליא ילדן דניהו דיולדות ולד מעליא היינו אם הי' הספק אם הוא צורת ולד אדם או שאר צורות שאינן מטמאות בזה שייך דנוקמ' ארוב דרוב נשים ולד מעליא ילדן אבל כשהספק אם ילדה או שהפיל' רוח דלא הוה לידה כלל וא"כ מה מועיל רוב ולד מעליא מולידין הא זהו דוקא כשהי' כאן ענין לידה אבל כשיש להסתפק אם לא התחיל כאן ענין לידה מה מועיל הרוב דולד מעליא הא זה דוקא כשהי' כאן לידה וצ"ל כיון דהש"ס מוקי התם דריב"ל מיירי כשהוחזק' בעוברה א"כ היה כאן ענין לידה רק דהספק מה הולידה שייך שפיר הרוב דולד מעלי' וז"ב. איברא דרש"י שם פירש בדריב"ל ספק שמא הפילה רוח ואפ"ה אמר רוב ולד מעליא ילדן וצ"ל דאף בלא הוחזק' עוברה אמר ריב"ל א"כ צ"ל דס"ל לריב"ל דכל שמסופקים על האשה אם היה ולד או שום דבר מחזיקין שהוא מהרוב שולד מעליא הוא אבל להמסקנ' דצ"ל דוקא הוחזקה עוברה א"כ באמת אין אומרים הרוב רק כשהיה כאן עכ"פ ענין לידה. ומעתה בהך דמהרי"ק דמסופק אם התחיל כלל ענין לידה דשפיר שאינו מרוקם אולי מיא בעלמא הוא ומה מועיל כאן רוב דולד מעליא הא זה דוקא בהיה ענין לידה וז"ב לדעתי שוב ראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' קפ"ח שישב ג"כ דברי המהרי"ק אבל נדחק דריב"ל מיירי בשכבר נתרקם אבריו וזה דוחק גדול אבל מ"ש הוא נכון ת"ל בפשיטות ובזה מיושב ג"כ מה שהקש' הנוב"י שם מהא דאמרו בשפחתו של מציק דספק אם הפילה רוח והא הרוב דולד מעליא הוא כנגדו ולפמ"ש א"ש דכל שלא הוחזק העובר הוה ספק שמא לא התחיל ענין לידה כלל ובזה ל"ש הרוב וז"ב ובלא"ה י"ל דבאמת רוב התלוי במעש' לא הוה רוב וא"כ אותו רוב דולד מעלי' ילדן הוה רוב התלוי במעש' אך כבר כתבו התוס' בבכורות וביבמות דף קי"ט דתשמיש אדם לא מקרי ע"י מעשה דממיל' הוא וביאור הדבר כתבתי בתשוב' דאטו אנן דנין על התשמיש ע"ז שייך דתלוי במעש' אנו דנין על הלידה וכל דכבר היה כאן תשמיש שפיר מועיל הרוב דולד מעליא ילדן וע"ש שהארכתי לבאר זאת היטב. ומעתה גם כאן כיון שכבר הוחזקה עוברה א"כ שפיר מועיל הרוב דל"מ תלוי במעש' דכבר אתחזיק העובר אבל היכא שלא הוחזקה עוברה לא חוה רוב גמור דתליא במעשה עכ"פ יהי' איך שיהי' דברי המהרי"ק נכונים. אמנם גוף דברי המהרי"ק תמוהין דמה מועיל חזקה לענין ספק בכורה דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ומכ"ש אחר חזקה והיאך נוציא ממון מספק ובפרט בממון שאין לו תובעין ואולי י"ל כיון דחזקה מהניא לענין איסור וחשוב בכור לשאר דברים ממילא מועיל לענין ממון וכעין זה כתבו האחרוני' לענין רוב בממון דכיון שהוחזק הרוב לענין איסור מועיל ג"כ לענין ממון. אבל באמת הדבר תמוה מהא דאמרו בנדה דף כ"ה מי סברת ר"י מפשט פשיט' ליה ר"י ספוקי מספקא ליה גבי ממון דספק ממונא לקולא הרי דאמרי' בזה ספק ממונא לקולא ובשו"ת נוב"י שם מחלק דשם הוה הספק בדין משא"כ בנדון דהמהרי"ק הוה הספק במעש' הריקום ע"ש אבל לא הועיל דאכתי יקשה כל דהוה ספק המע"ה ולא מועיל רוב וחזקה לענין ממון וע"כ דברי המהרי"ק צ"ע. ובלא"ה י"ל דל"מ חזקה שלא נפטרה רחמה כיון דרוב נשים מתעברות ויולדות ולד מעליא וא"כ הויא חזקה העשוי' להשתנות דל"מ חזקה כמ"ש הר"ן לענין מקוה העשוי' להשתנות ודו"ק וע' במהרי"ט אלגזי בחידושיו לבכורות שהאריך בזה ואין הזמן מסכים כעת לעמוד בדבריו. אחר שנים רבות נשאלתי הלכה למעש' באשה שהוחזק' עוברה ג' חדשים ואח"כ הפילה חתיכת בשר בלי שום צורה והמילדת אומרת שלא הי' בה שום צורת הולד. והנה אם כי כתבתי ליישב קושית הח"ץ מ"מ כאן דהוחזק' עוברה שלש' חדשים גם הנוב"י מודה דפוטר מן הבכור'. והנה בגוף קושית אא"ז הח"ץ ז"ל כעת נרא' ליישב דהנה המהרי"ק חידש שיש שני חזקות חזקת האשה שעדן לא נפטר רחמה וחזקת הנפל שלא נתרקם איבריו. ולפ"ז הא נודע דברי הריב"ש סי' שע"ט דשני חזקות עדיפי מרוב והפ"י בק"א לפ"ק דכתובות החזיק על ידו ואף דבשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' מ"ג האריך לדחות הדברים בתשובה כתבתי לישב והארכתי הרבה לחלק בזה כמה חילוקים ולפ"ז ל"מ כאן רוב ולד מעליא ילדן דנגד שתי חזקות ל"מ רוב. איברא דכפי הנרא' הך דרוב ולד מעליא ילדן מחשיב הש"ס בנדה דף י"ח לודאי דהרי אמרו שם דר"י אמר שלש' דברים עשו חכמים הרוב כודאי ופריך הש"ס ותו ליכא והאיכא הך דריב"ל ומשני מתניתין קאמרי שמעתתא לא קאמרי' דאלמא דרוב הוה כודאי ולפ"ז ל"ש שני חזקות דמ"מ אינו כודאי. אך נרא' דבאמת הא דעשו כודאי היינו משום דהרוב אלים מהחזק' ולא חשוב החזקה כנגד הרוב לספק כלל והוה כודאי אבל במקום שני חזקות הוה עכ"פ כספק ולא כודאי ובאמת שם ל"ש שתי חזקות דדוק' אזקה שלא נפטר רחמה הוה חזקת הגוף ושייך לומר דהוה שני חזקות משא"כ חזקת פטור מן הקרבן דהוא ענין מבחוץ חזקת פטור ועכ"פ אתרע לה החזקה שהיתה יכולה להוליד ולד מעליא והרי הרוב מעיד דהולידה ולד מעליא א"כ לא מקרי חזקה מעליא והרוב עדיף טפי. ובזה מיושב גם הקושיא מהא דשפחת מציק דכל דל"ש חזקת שלא נפטר רחמה ל"ח חזקה טובה ודוקא חזקת הגוף עדיף מכל החזקות ודו"ק היטב:
והנה בכ"ז כ"כ דדברי המהרי"ק תמוהין דמה מועיל חזקה הא לענין פדיון הו"ל ספק ממונא לקולא ואף בתר רוב אין הולכין בממון מכ"ש בתר חזקה ואף דכאן יש שתי חזקות מה מועיל חזקות נגד חזקת ממון דאלים. הן אמת דמצאתי בשיטה מקובצת בב"ק דף י"א גבי בכור שנטרף שהקש' נימא דמשום מצוה דפדיון הולכין אחר הרוב אבל זו תימה דהרי ספק בכורות להקל וכל מסכת בכורות מלא מזה ומכ"ש במקום רוב וע' כדה דף כ"ה וגם בשיטה לא כתב רק בדרך קושיא בעלמא ובאמת פסק דאזלינן לקולא אף דאיכא מצוה ומכ"ש כאן דהוחזק' עוברה וע"כ הדבר ברור דפטור מפדיון:
שם סעיף כ"ו בין מת תוך למ"ד. הב"י תמה על הרמב"ם וע' ט"ז וש"ך כאן ולפענ"ד עפמ"ש הר"ן פרק הכותב על דברת ר"ת דכשמת הלוה אע"פ ששעבוד גופו פקע שעבוד נכסים לא פקע וע' בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ו שהאריך בביאורו וה"ה כאן י"ל דשיעבוד נכסים לא פקע ואף דיש לחלק דשם כבר נתחייב האב אבל כאן עד למ"ד לא חל החיוב על האב כלל נלפענ"ד דגם כאן חל החיוב על האב מיום הלידה רק דהתור' לא חייבה לפדות רק אם הוא בן קיימא נמצא כשהגיע לל' והוא בן קיימא למפרע חל החיוב על האב וממילא אף כשמת הנכסים כבר נתחייבו וז"ב לפענ"ד ודו"ק:
שם סעיף ל"א או שניזכרים ונקבה. ע' בט"ז מה שהאריך ליישב דברי הרמב"ם ואינו מובן כלל חלוקו. ולפענד"נ להטעים דבריו וע"פ מה דקשיא לי דדעת הרמב"ם כאן דבס"ס מוציאין ממון והרי כמה כרכורים כרכר הפ"י וכל גדולי האחרונים דבממון דאין הולכין אחר הרוב גם ע"פ ס"ס אין מוציאין ממון והרי לפנינו דעת הרמב"ם כן ואף הטור מודה רק שנחלק מטעם אחר. ומצאתי לאחי הקצה"ח בק"ה שעמד בזה. ומ"ש בזה דבממון סאין לו תובעין בודאי הולכין אחר הרוב ליתא כמ"ש על הגליון דאדרבא בממון שאין לו תובעין אף רב מודה כמ"ש התו' בבכורות דף כ' ד"ה ור"י. אמנם נרא' עפמ"ש בגליון התוס' והובא בתה"ד סי' שי"ד דברובא דאיתא קמן אזלינן בתר רוב והרי ס"ס הוא רובא דאיתא קמן דהרי שני הצדדים לפנינו ושפיר מוציאין ממון ולפ"ז מובן היטב דברי הטור דכיון שיש ס"ס להיפך שוב אין כאן רובא דאיתא קמן ולפ"ז שפיר חולק הט"ז דכל שהזכרים הם הרוב הוה רובא דאיתא קמן ושפיר אזלינן בתר רוב ודו"ק היטב: