דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות חלה · סימן שכג
ס"א ויש חולקין. עש"ך שהאריך להוכיח דדעת הרא"ש כן דהרי כתב דעל החלה שניה קאי ובזה פסק הרא"ש דיכול לתנה לכהן ע"ה דע"ז קאי בירושלמי וגם בטל ברוב אבל לדידן שאין אנו מפרישין רק חלה אחת לא ע"ש ולדבריו צריך להבין בהא דקאמר הש"ס בחולין דף ק"ז בשלמא אי אשמעינן חלת חו"ל בארץ דאיכא למגזר משום חלת הארץ דאוריי' כו' אלא ח"ל משום דליכא למגזר וכו' ולדבריו אכתי איכא למגזר משום החלה שנשרפת ואפשר דניהו דבחלה הנשרפת איכא איסור טפי ולא מקלינן דבטל ברוב אבל אכתי ליכא איסור תורה ולא שייך למגזר וזה דאמר הש"ס בשלמא חלת ח"ל בארץ דאיכא למגזר משום חלת הארץ דאוריית' וכו' אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי למיסק בשר וגבינה ומיכל בשר בחלב דאוריית' והיינו דעיקר הוא משום חשש דאוריית'. ובזה מיושב היטב מה דהקש' בתורת חיים בחולין שם דל"ל להש"ס לאסוקי דמיכל בשר בחלב דאוריית' ה"ל דכאן איכא למגזר ובחלת ח"ל ליכא למגזר ולפמ"ש א"ש דבאמת בחלת ח"ל ג"כ איכא למגזר אטו הנשרפת רק דליכא חשש דאוריית' ולא שייך גזירה אבל בשר בחלב יש חשש תורה ודו"ק. ובזה מיושב ג"כ קושית הל"א שם דמה מדמה הש"ס חלת ח"ל לבב"ח הא' מיירי מחלה השניה וזה רק כדי שלא לשתכח תורת חלה וא"ב הוא איסור דרבנן קיל משא"כ בשר עוף דעכ"פ איסור דרבנן חמור הוא ע"ש ולפמ"ש א"ש דבהס"ד יש חשש אטו אותו שנשרף דהוא חמור וע"ז מסיק דעכ"פ ליכא איסור דאוריית' וז"ב. עוד נ"ל דלכך בחלת ח"ל ליכא למגזר אף דאותו שנשרף לא בטיל משום דכיון דאותו שנשרף אין לו שיעור ורק אותו שנאכלת כמ"ש בסי' שכ"ב וא"כ ליכא למגזר אטו חלה הנשרפת ושם אטו אכילה כדגזרו בב"ח דגם אם יאכל ליכא איסור תורה דח"ש ע"י תערובות הוא דהא נאכלת עם הזר מיירי שיש רוב או עכ"פ מחצה במחצה ובח"ש ע"י תערובות ליכא איסור תורה וכמ"ש בתוס' ע"ז דף ס"ח דגם לר"ש דסבר כ"ש למכות בח"ש ע"י תערובות מודה מכ"ש בח"ש ע"י תערובות לדידן וכ"כ בהדיא בכו"פ סי' ק"ט בשם המנחת כהן דמותר מה"ת וא"כ ליכא למגזר וז"ש דדוקא בחלת הארץ דאוריית' אבל בח"ל ליכא למגזר דלא משכחת איסור תורה ובחידושי כתבתי דבח"ש ע"י תערובות ל"ש השני טעמים דח"ש דאסור דלא חזי לאצטרופי וג"כ לא שייך אחשביה דדלמא אחשביה להיתר כמ"ש המפרשים לענין ח"ש ע"י תערובות לר"ש והארכתי בזה במק"א ואכ"מ עכ"פ דברי הש"ס מיושבין וגם כל הקושיות ע"ד שכתבתי לעיל ודו"ק. והנה בדגול מרבבה כאן נסתפק אם לדעת הפוסקי' דאסור עד ק"א אם אמרי' בזה חתיכה נ"כ ולפענד"נ דבודאי לא אמרי' נ"נ דהרי דעת הרמב"ם דאף בב"ח כל שהוא דרבנן לא אמרי' נ"נ ואף להרשב"א דמחמיר וכתב הט"ז בסי' צ' ס"ק ד' דלדידי' גם בכל איסורי דרבנן אמרי' נעשה נבלה היינו באיסורי דרבנן החמורים אבל כאן שאין לו עיקר בדאוריית' א"כ פשיטא דלא אמרי' בזה חתיכה נעשה נבלה וגם לא משכחת כאן איסור לח בהיתר יבש דהרי ניכר וכשמסירו ולא ניכר רק הטעם בודאי יש להקל וע' בט"ז כאן ס"ק א' ודו"ק וכעין זה כתב הש"ך ס"ק ד' דיש להקל גם מכח שאין לו עיקר בדאורייתא ובמקום אחר הארכתי בזה ליישב קושית הגאון החסיד בעל ארבעה טורי אבן ואכ"מ. ובגוף דברי הט"ז דגם כשמסיר האיסור ולא נשאר רק הטעם לא בטיל הדבר נכון וכמ"ש בשם התוס' בחולין דף צ"ט ד"ה אין וע' בנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' ליד במה שנסתפק לר"י דמב"מ לא בטל ולשיטת רש"י דטכ"ע לאו דאוריית' איך הדין במב"מ ולא נשאר רק הטעם ומדברי התוס' האלו יש להוציא הדין אבל א"צ להאריכות שהדבר מבואר בחידושי הרשב"א בחולין דף צ"ח דגם בטעם הוה לר"י מב"מ לא בטיל וצע"ג:
והנה דברי מהרי"ו שהובא בש"ך ס"ק ה' ראיתי בספר בית אהרן שהעתיק משם זקני הח"ץ ז"ל שכתב על דברת מהרי"ו הנ"ל רואה אני דשגגה הוא דאיך אפשר לומר הוברר למפרע וכאלו הופרשה חלה זו שעה מקודם והלא הפרשת חלה בדעת הבעלים תלוי וכיון שאין דעת בעלים להפריש אלא בשעה זו איך תחול שם חלה למפרע נגד דעת בעלים בשלמא כשהוא אמר שני לוגים שאני עתיד להפריש וכו' ועל סמך הפרשה זו רוצה לאכול מעתה שייך לומר יש ברירה משא"כ בהמפריש חלה לתקן עיסתו מכאן ולהבא ואין רצונו כלל שתהא חלה למפרע אין לו ענין ברירה וברור הוא דלא כמהרי"ו עכ"ל הטהור. ולפענ"ד אף שדפח"ח מ"מ דברי מהרי"ו והב"ח והט"ז והש"ך נכונים דכל שנתגלגל העיסה הרי נתחייבה בחלה ואין מפרישין אלא מן המוקף וא"כ בודאי עכ"פ אותה עיסה עומדת להפריש ממנה חלה א"כ שייך לומר דאגלאי מלתא למפרע דזו היא חלתה שאסרתה למפרע וז"ב וכ"כ התוס' סוטה דף כ"ה דבדבר מצוה בודאי אמרינן כל העומד להיות כך כאילו כבר הוא ומכ"ש כאן דבודאי יפריש חלה ולא יאכל טבל ומצוה מן המובחר בודאי היא להפריש מן המוקף ובודאי שבתוכה חלה מעורבת והרי גבי מתנות איכא מחלוקה אי מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין מכ"ש בזה דבודאי עומד לתרום החלה ודו"ק:
והנה בשנת תרכ"ז יום ה' בראשית מצאתי בתוס' סנהדרין דף פ"ח ד"ה מרחו ומשם יש סתירה לדברי המהרי"ו דבאמת לא שייך ברירה כל שהי' תחלה שלו ובלי טבל ואפי' למאן דאית ליה ברירה בזה ל"ש ברירה וגם דברי הח"ץ ז"ל צ"ע שלא הזכיר דברי התוס' אלו.
שם סעיף א' בהג"ה דאוסרת תערובתה עד מאה. עש"ך ס"ק ה' שכתב לחלוק על המהרי"ו סי' מ"ח דדעתו כיון דאינו רק מדרבנן אין להחמיר והט"ז סי' שכ"ד ס"ק ט"ו החזיק בדברי המהרי"ו להפריש חלק קטן שיהי' ק"א כנגדו וראיתי בלוית חן פ' שלח שחידש דלפמ"ש הט"ז בסי' ק"ה דבאפיה אף שמחמרינן שצריכין ששים מ"מ להקל שלא יהי' צריך כדי נטילה לא אמרינן וא"כ בעי גם נטילת מקום וא"כ צריך כדי נטילה ג"כ והוא כעובי אצבע. ולפענד"נ דז"א דכל טעמו של הרשב"א הוא דבאותו מקום שנגע בו טפי צריך נטילה והיינו בדבר שיש לו פעפוע ואף אם נחמיר אף בדבר שאין לו פעפוע עכ"פ בחלה דהוא מב"מ ול"ש כלל נ"ט אלא שכאן צריך ק"א מדרבנן במב"מ אבל עכ"פ ל"ש לאסור לאותו מקום ואף דהמהרש"ל והט"ז בסי' ק"ה ס"ק כ"ו אוסרים גם במצה שנתכפל' ומצריכין סמ"ך וכדי נטילה קודם פסח היינו דוקא שם דמ"מ שייך קצת נ"ט חמץ לתוך מצה אבל כאן לא שייך זאת ובלא"ה נרא' לפענ"ד דזה טעות דבשלמ' היכא שידוע האיסור וכגון מצה שנתכפל' א"כ באותו מקום שנגע נתן טעם טפי אבל כאן אטו ידוע שזאת היא החלה רק שאנו מפרישין כעת החלה ואמרינן בחלת ח"ל שהוברר הדבר שזו היא החלה אבל לא שייך לומר שאותו מקום יאסר טפי מאחר דאטו זו ה"א החלה בבירור וע"כ נרא' לפענ"ד דבחלת ח"ל אין להחמיר בזה. אבל מ"ש הלוית חן שמשרתות האופות עיסות והגבירות אינן בביתם והם מדביקים החלה להפת ואופות ביחד ואח"כ כשבאות הגבירות לבתיהם הם מפרישות החלה שיש לזהר שיהי' קטן מכשיעור ק"א וגם צריך כדי נטיל' בזה נכונים דבריו דשם כבר נפרש לשם חלה וניכר האיסור ושייך לאסור כדי נטיל' אבל גם בזה יש להקל בדיעבד דגוף דברי רש"ל והט"ז בסי' ק"ה הם חומר' גדול' בדבר כחוש לגמרי ובמב"מ ודו"ק:
והנה הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י ההוא אמר דלפי דברי המהרי"ו והט"ז הנ"ל א"כ גם בתרומות ומעשרות יהי' הדין כן דכ"ז שלא הפריש יהי' צריך ק"א ולפ"ז לר"י דמב"מ לא בטל א"כ אין תקנ' כלל ועפ"ז הקשה בשני לוגין שאני עתיד להפריש ולר"י ל"ש בריר' והרי בלא"ה אוסר ומה גם במעשר שא"א שיהי' בו ק"א וא"כ הרי כבוש כמבושל ויהי' אסור לגמרי וכן הקש' בהך דשותין על הגת והרי לר"מ מעשר אסור לזרים ויאסור ומה שרצה לומר דכבוש כמבושל ל"ש כיון דהיתיר' בלע וכמ"ש המג"א סי' תנ"א ותרומ' היתיר' בלע מקרי כמ"ש החוות דעת סי' ק"ה בשם הרשב"א. הנה ז"א דאף אם נימא דמקרי היתיר' היינו כשכבר נפרש משא"כ כל שלא נפרש עדיין ודאי איסור' בלע מקרי. אמנם לפענ"ד נרא' דדוק' בחלה דצריך להפריש מן המוקף ומן אותה עיסה הוא דשייך לומר דסופה לתרום החלה מזה וכבר אוסרת אבל תרומ' ומעשר דמפריש מזה על זה א"כ גם כל החטים ביחד או היין ביחד לא נאסר דיכול להפריש מכרי אחר או מיין אחר ואינו אוסר. ובזה מיושב גם מה שהאריך ממתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וע"ז הקשה מב"מ דף נ"ד דנימא דהוה כאילו קלטו מחיצות ירושלים להמ"ש גם כשלא הפריס ולפמ"ש אתי שפיר כיון דיכול להפריש מכרי אחר א"כ לא נאסר ומ"ש להקשות על הט"ז דאכתי למה צריך ק"א הא בא לעולם בתערובות וההיתר הי' קודם שנקבע למעשר ואח"כ נאסר ובכה"ג המרדכי מתיר וכמ"ש הכו"פ סי' ק"ב לפענ"ד ג"כ ל"ק דשם יוכל להיות שתתבטל לגמרי האיסור בהיתר אבל כאן סופה להרים אח"כ החלה וא"א לומר דכבר נתבטל' ובא לעולם בתערובות דמ"מ הרי צריך להרים ולכך צריך ק"א ודו"ק. ומה שהקש' על מה דל"ש כבוש כמבושל בהיתיר' בלע דא"כ איך אמרו בב"ח דאי תרו כולי יומא שרי הא התיר' בלע. הנה בתשו' כתבתי בזה וכעת ראיתי דלק"מ דהא עכ"פ התחברו' ביחד מהראוי לאסור דהו"ל איסור' בלע וזה עצמו החידוש דאם היו תרו כולי יומא שרי והרי בהתחברם יחד נאסרו וז"ב ופשוט. והנה בהא דאמרו בסוטה דף למ"ד דעיסה הטבול' לחלה לאו כחלה דמי מבואר דלא כמהרי"ו דלדבריו הרי יש בו חלק חלה המעורב בו שהרי צריך ק"א נגדו וכן קיי"ל בפ"ז הי"ב מבכורים וצ"ע:
והנה בשנת תרי"ג ה' שופטים נדפס ובא הספר חלת לחם ובסי' ב' ס"ק י' האריך ג"כ להקשות הרבה על הך דמהרי"ו וכעין קושית החריף הנ"ל. והנה לפענ"ד כעת חדשות אני מגיד דהנה חלת ח"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש כ' מהרי"ו בעצמו דהוא מטעם בריר' והוה כאילו הי' החלה מבורר בשעת לישה ע"ש ולפ"ז הרי הא"מ סי' מ"א כ' לחלק בין היכא שאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אז שייך ענין ברירה אבל באומר שני לוגין שבתוכ' תרומ' ל"מ אף למ"ד יש בריר' ע"ש א"כ בשלמ' כשיודע שצריך להפריש חלה שפיר מותר לאכלו ואח"כ מפריש דהוה כאילו אומר מה שאני עתיד להפריש אבל אם שכח ולא הפריש חלה ל"מ בריר' דבעינן שיריה ניכרים וז"ב כשמש. איברא דלפ"ז צ"ב דזה הכל בחלת ח"ל דבדרבנן שייך בריר' אבל בדאוריי' דאין בריר' ל"מ אף שיאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש וא"כ שוב יקשה כל הקושיות אך נראה דבאמת צ"ב הא מה"ת ברובא בטל אף בתרומ' במב"מ ורק מדרבנן צריך ק"א א"כ שוב לענין דרבנן שוב אמרינן בריר'. אך נראה דז"א דאדרב' כיון דחלת ח"ל אינה רק דרבנן א"כ מה"ת כלו היתר ול"ש ביטול דהיתר בהיתר לא בטל ועיקר הביטול הוא רק מדרבנן ומדרבנן צריך ק"א ולפ"ז אדרב' בחלה דאוריי' שוב בטל מה"ת ברוב ומדרבנן אמרינן בריר' וא"כ ל"ק כל הקושיות. איברא דלפמ"ש הכנה"ג דבנתערב האיסור בספיקות איסורין ל"ש ביטול דכל אחד בפ"ע יש עליו ספק איסור א"כ איך שייך ביטול בזה הא על כל גרגיר וגרגיר יש להסתפק שמא זו היא החלה ואף דנימ' דכל שבטל לא שייך זאת דנתבטל הטעם אכתי קשה דעכ"פ ברוב ל"ש ביטול וגם לפמ"ש הרא"ש דטעם ביטול ברוב משום דנהפך האיסור להיות היתר כאן ל"ש זאת דע"כ צריך להפריש תרומ' וחלה ואיך נהפך להיות היתר ואף דאיסורין מבטלין זא"ז אף דלא נהפך להיתר היינו איסורים מוחלקים דעכ"פ כל אחד מאיסורים בטל לגבי חבירו דעכ"פ אינו אותו איסור אבל כאן כל גרגיר וגרגיר יש לספק שמא הוא טבל או תרומ' וחלה ולא שייך ביטול וצ"ע לפענ"ד ועיין לקמן סי' שכ"ד מ"ש בזה:
שם בהג"ה ישאל לחכם עלי' עט"ז שהאריך להקשות על הדין הלז ותורף דבריו דבכה"ג ל"מ פתח וחרט' דדוק' אם מתחרט מצד הנדר בעצמו הוא דמועיל שאלה אבל כאן עיקר הנדר בעצמותו הוא רוצה והי' אפשר להזהר שלא יקרה מקרה התערובות ואינו מתחרט מחמת עיקר הנדר ע"ש שזה תו"ד אם כי האריך. והנה בחידושי בכמה מקומות הארכתי בדבריו אמנם כעת אני תמה על עצמי דלכאור' משנה מפורשת שלא כדבריו בנזיר דף ל"ב במי שנדר בנזיר והלך להבי' את בהמתו ומצא שנגנב' אם עד שלא נגנב' בהמתו נדר הרי"ז נזיר ואם משנגנב' בהמתו נזר אינו נזיר והטעם משום דהו"ל נולד כדאמרו שם. ולפ"ז יקשה להט"ז הא גוף הנזירות הי' רוצה רק שסמך על בהמה זו והי' אפשר לשמרו שלא תגנוב ומקר' היא שקרה שנגנב' א"כ אינו מתחרט באמת על גוף הנזירות ואף דיש לדחות דשאני התם שהקרבנות שייכים לנזירות ונמצ' אם ידע שיהי' נגנבו ולא יוכל להקריב אחרים לא הי' נוזר משא"כ הכא דזה אינו שייך להחל' דזה אינו דסוף סוף הא אינו מתחרט מחמת הנזירות בעצמו דהי' יכול להיות שלא תגנב וגם יכול להיות שיהי' לו קרבנות אחרות ואינו מתחרט בעיקר הנזירות וצע"ג וגם תמוה לי על גוף הדין של הש"ע דאיך יוכל לשאול הא הו"ל נולד דל"ש ם ח שיתערב החלה ולא יהי' ק"א לבטל' ואיך יפתחו בכולר. חמרהו יש לומר דכיון דמבואר בש"ע סי' רכ"ח סי"ג בהג"ה דהא דאין פותחין בנולד היינו לפתות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אעפ"י שעוש' מכח הנולד מקרי חרטה ומתירין לו ולפ"ז י"ל דגם כאן הכוונ' שמתחרט על עיקר הנדר אלא שלפ"ז הרי הט"ז כתב דכאן לא מתחרט בעיקר הנדר רק מכח התערובות ואינו מתחרט מצד עצמות הנדר וא"כ ממנ"פ דברי הט"ז תמוהין דאם מתחרט ע"י התערובות על גוף הנדר ל"ש חלוקו של הט"ז דסוף סוף הוא מתחרט על עיקר הנדר והרי חזינן דנולד לא מקרי עי"ז מכ"ש שמועיל שאלה ואם אינו מתחרט על עיקר הנדר הו"ל נולד דל"ש שיתערב. והן נסתר ג"כ מה שחילקתי לעיל דבנזירות הקרבנות שייכים לגוף הנזירות והרי מתחרט עי"ז מחמת עצמות הנזירות דא"כ לא שייך פותחין בנולד דהרי מתחרט עי"ז בגוף הנזירות ומועילוונ"ש ובזה י"ל דמ"ש הט"ז ראיה דא"כ היאך מצינו כרת ומיתה בתרומ' דודאי מחמת העונש שמתייר' ישאל ע"ז ולפמ"ש י"ל דזה מקרי נולד גמור דל"ש שיעבור לאכול שחוטי חוץ ותרומ' וא"ל שיעש' עי"ז חרטה בעיקר התרומ' דזה אינו דיראת העונש אין עושין לו חרטה בגוף הנדר וגם אם באמת יתחרט מעיקרו יועיל וקמי שמיא גליא כוונתו. ובזה ממיל' ל"ק מה שהבי' הט"ז שם בהא דכתבו התוס' בגיטין דף ל"ג דבכזיר שהי' שותה יין וא"ל אל תשתה אל תשתה דחייב שתים והא הוה התראת ספק שמא ישאל על נזירתו והקש' המהרש"א בחידושיו דהא לא משכחת שילקה כלל דהא תמיד ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ולפמ"ש זה מקרי נולד גמור ול"מ. ובזה יש ליישב קושית המהרש"א השנייה דלמה הקשו התוס' מאל תשתה אל תשתה ולא הקשו מפעם ראשון ולפמ"ש א"ש דבפעם ראשון ל"ע התראת ספק דל"מ שאלה כלל דמחמת יראת עונש עושה והרי באמת קיבל עליו ואמר אעפ"כ דגם בחייבי מלקות צריך שיקבל עליו ויאמר אעפ"כ וכמ"ש במק"א אבל מפעם שניה שפיר מקרי התראת ספק דבשלמ' כל שלא עבר עדיין מקרי נולד דל"ש אבל זה מקרי נולד דשכיח דכל שעובר על נזירתו יעבור עוד וא"כ הוה נולד דשכיח ובכה"ג פותחין ודו"ק היטב. עכ"פ דברי הט"ז צ"ע אחר שכתבת זאת נזכרתי שבש"ע חו"מ סי' ע"ג בס"ה מבואר דאם מתוך אימת מלקות יתחרט וימצא פתח לשבוע' הראשו' הרי שיוכל להתחרט מתוך אימת מלקות אבל לפמ"ש עכצ"ל שמתחרט מחמת גוף השבוע' דאל"כ הוה פותחין בנולד ועיינתי במקור הדין בתשובת הרא"ש כלל תשיעי סי' ב' שכ' דאין זה נולד כי הדבר ידוע שהנשבע מכין אותו מכת מרדות הרי שכ' דזה מקרי פותחין בנולד ואף דדבריו תמוהין דזה מקרי נולד גמור שלא שכיח שיעבור על שבועתו כבר נתקש' בזה הדריש' ונדחק וע' בתומים שם עכ"פ ת"ל שזכיתי לכוין לדעת הרא"ש וסברתו דמחמת אימת המלקות הו"ל נולד. והנה במ"ש הרא"ש אם מחמת אימת המלקות יתחרט וימצא פתח לשבוע' הראשונ' תמה בתומים דל"ל חרטה ופתח הא בחרט' לבד סגי דהא קי"ל דפותחין בחרט' ולפענ"ד נרא' לי דהנ' באמת צריך להבין במ"ש הרא"ש דאם השבוע' קדמה לחוב שמעון הו"ל השני' שבועת שיא ומכין מ"ע וה והיינו בשביל שנשבע בראשונ' שלא למכור הו"ל השניה שבועת שוא דהא בלא"ה לא חל השבוע' על המצו' דפריעת ב"ח מצוה והו"ל ש"ש אך זה אינו דהא קי"ל נשבעין לקיים את המצות לזרוזי נפשי' וכדאמרו בנדרים דף ח' וכן קי"ל בסי' ר"ג וא"כ לא הי' מחמת זה ש"ש ובפרט כאן שנשבע מקודם שלא למכור הי' צריך לזרז נפשו לכך לא מקרי ש"ש רק בשביל שנשבע לבטל שבוע' ראשונ' ולפ"ז אם יתחרט מעיקרו על שבוע' ראשונ' ורוצ' ש תבטל מעיקרו שוב הו"ל השני' ש"ש דלמה כשבע על המצו' ושבוע' אינה חלה בקיום מצוה ולזרוזי נפשי' לא עביד כאן דהא באמת מתחל' נשבע להיפוך וממנ"פ אם מתחרט על שבוע' הראשונ' לא הי' צריך לזרוזי נפשי' ולכך קאמר שמתוך אימת המלקות מתחרט ומוצא פתח עי"ז לשבות' ראשונ' וא"כ שוב לא הוה השנייה ש"ש כלל ובזה יש ליישב דברי הרא"ש הנ"ל מקושית הדריש' דכיון שאינו מתחרט רק מחמת אימת המלקות והרי הוה נולד וצ"ל דעושה חרטה מהנולד ומתחרט מעיקרו שוב הו"ל השני' ש"ש דלמה נשבע לחנם וע"כ צ"ל דבאמת בשעת מעשה יפת נשבע דהי' לו שבוע' הראשונ' וא"כ ל"ו פותחין בנולד דהשבוע' הסניה ידע דיתחייב מ"מ דממנ"פ היתה שבועת שוא והוא אינו מתחרט רק על השבוע' שניה ומתוך זה מוצא פתח לשבוע' שניה דאילו ידע שיתחרט על השבוע' שניה לא הי' נשבע הראשונ' שהרי מתחרט על שהשבוע' שניה הי' לשוא בשביל השני' איב ממילא מה שמתחרט על השני' זהו הוה פתח לראשונ' וא"כ לא מקרי פותחין בנולד דלא ידע שיעבור דז"א דהשבוע' השניה ודאי לשוא היתה ונתחייב מלקות. והנה הארכתי הרבה אבל תורף הדברים ב"ל בקיצור דכוונת הרא"ש ש תחרט על השבוע' שניה שהיא ש"ש אחר סכשבע בראשונ' וא"כ עי"ז נעש' החרט' על השני' פתח לראשונ' ושוב מתירין לו הראשונ' ואז ממילא אינו מתחרט על השני' ויקיים שבוע' השני' וע"ז שפיר כתב הרא"ש דלא מקרי נולד דהרי השבוע' הראשונ' שמצא פתח הוא מכח שבוע' שניה והו"ל נולד דלא אסיק אדעתי' שישבע השני' וע"ז כתב כיון דמתחרט על השניי' ע"י הראשונ' א"כ השני' ודאי מועיל דעל השני' ודאי לא הוה מולד דידע דיתחייב מלקות דהו"ל שבועת שוא וא"כ ממילא כל שמתחרט על השני' בשביל הראשונ' זה גופא מועיל להראשונ' דהו"ל פתח להראשונ' ול"ש נולד דעכ"פ על השני' מתחרט וז"ב והוא עטרה לרא"ש וקילורין לעינים ודו"ק ראה זה דבר חדש דאף דאין פותחין בנולד זהו דוקא כשעל אותה שבוע' הוא פותח בנולד אבל כאן על אותה השבוע' לאו נולד הוא ורק שממילא נעשה השבוע' ראשונ' פתח עי"ז שע"י שהשבוע' שניה ש"ש וצריך להתחרט בשביל הראשונ' נעשה השבוע' שניה פתח לראשונ' בכה"ג מועיל הפתח בנולד דאף דלא אסיק אדעתי' לשבע שנית מ"מ כיון דהשניה יכול להתחרט מועיל זה להראשוב'. ק
והגה במ"ש למעל' להקשות דהשנייה בלא"ה הוה ש"ש דהנשבע לקיים המצוה לא חל השבוע'. כעת נתיישבתי בזה ונראה לפענ"ד דבין לשיטת הבעה"מ ובין לשיטת הרמב"ן בכה"ג לא הוה שבוע סוא דכל טעמם שלא חל כתבו לפי שאינו בלאו והן כמ"ש בבעה"מ פ' שבועות שתים ובמלחמות שם ובר"ן פ"ק דנדרים דף ח' ולפ"ז כאן שבתחלה נשבע להיפך א"ב הרי איתא בלאו דאם הי' נשבע שנית שלא יפרע לא הי' מקרי נשבע לבטל את המצוה דהא מקיים שבועה ראשונ' ולכך לא הוה שבועת שוא. אך זה א"מ דמלבד דאין שבועה חל על שבוע' רק כשנשאל על הראשונה חל השניה כמבואר סי' רל"ט סי"ג אף גם דאם לקה כבר לא חל השני' כלל ומחוורתא ביי"ש למעלה דהשבוע' חל עכ"פ שיהיה אסור מצד השבועה דזה הוה לזרוזי נפשיה ונשבעין לקיים המצות ועיין קצה"ח סי' ע"ג ס"ק ה' ודו"ק מיהו יש לומר דאם נשבע שיפרע איתא בלאו דאם הי' נשבע שלא לפרוע הי' חל ול"ש כאן אין שבועה חלה על שבועה דמתחל' הי' השבועה רק שלא למכור ועכשיו הוסיף שלא לפרוע אף במזומן בלי מכירה וגם ל"ע נשבע לבטל את המצו' דעכ"פ מקיים בזה השבועה הראשונ' ולפ"ז אם יתחרט על הראשונה וחרטה צריך להיות חרטה דמעיקרא כמבואר סי' רכ"ח ס"ז שוב הו"ל שבועת שוא דאם היה נשבע שלא לפרוע הי' כעת שבועת שוא למפרע דאינו מקיים המצוה רק מבטל המצוה ולכך כתב הרא"ש שיתחרט וימצא פתח ואף שהפתח עוקר ג"כ הנדר למפרע מ"מ עכ"פ בעת שנשבע לא הוה שבועת שוא דהא רק כעת מתחרט ועי"ז מוצא הפתח ומיושב קושית התומים ובזה יש ליישב קושית הש"ך ביו"ד סי' רל"ח ס"ק כ"ב שהקש' דשם מבואר דאם נשאל על הראשונה יש להסתפק אם חלה השניה או הוה ש"ש ומהרא"ש משמע דאם מתחרט ומוצא פתח לראשונה חל השניה ולא הוה ש"ש ולפמ"ש א"ש דדוקא בפתח חל השניה ולא במתחרט מעיקרו ודו"ק. אך כ"ז ע"ד הפלפול וקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא אף שהוא רחוק מכוונת הרא"ש מ"מ הסברות נכונות. אבל בגוף דברי הרא"ש שם ע"פ מה דמבואר סי' רכ"ח ס"ז דדעת רבים מהפוסקים דצריך פתח וחרטה ומבואר בהג"ה שם דלכך נוהגין לעשות מחרט' פתח שא"ל אילו היית יודע סתתחרט לא היית נודר והוה פתח וחרטה וגם כאן כוונת הרא"ש דלא מקרי הולד דיודע שהנשבע מכין אותו מכת מרדות והוא תמוה כמ"ש הדריש' דזה הו"ל נולד גמור ולפמ"ש י"ל דהרי מתחרט רק מחמת שנשבע אח"כ להיפך והו"ל שבועת שוא א"ב מתחרט על הראשונ' ובחרטה מועיל אף בנולד כמבואר סי' רכ"ח סי"ג ומקורו מתשובות הרא"ש ורק כיון שעושה פתח מנה שמתחרט ע"ז כתב הרא"ש דזה לא מקרי נולד דידע שהנשבע מכין אותו מ"מ וא"כ עכשיו שמתחרט ע"י המלקות שוב לא הוה כולד ודו"ק היטב כי יש לו פנים בהלכה ת"ל. ובזה מיושב קושית הש"ך הנ"ל דלכך חל השני' דהא אינו מתחרט רק מחמת אימת מלקות של השניה ואם נימא דבין כך ובין כך לא חלה שניה והוה ש"ש שוב ל"ש החרט' והפתח כלל ודו"ק היטב כי נכון הוא. והנה במ"ש הט"ז על דברת המהרש"א בגיטין דף ל"ג דהקש' דהיאך משכחת לה נזיר שילקה והא יוכל לשאול על נזירותיו וכתב המהרש"א דכל שהחכם יודע שעבר על נזירתו לא יתיר לו והט"ז הקשה דממנ"פ אם מועיל התרה למה לא יתיר לו. ולכאור' רציתי לומר דהרי קיי"ל בנדרים דף כ' דאם עבר על נזירות אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וא"כ לא יזקק לו החכם. אבל זה אינו דמלבד דזה אינו רק דרבנן והט"ז קאי על דברת המהרש"א שהקשה דאיך משכחת לה נזיר דקרא דילקה מה"ת אף גם דעכ"פ לאחר כלות הימים שנוהג בהם איסור מתירין לו וא"כ אז לא ילקה למפרע דהרי עבר על נזירתו וראיתי בשעה"מ הלכות שבועות בסופו שהקש' על המהרש"א שכתב שהחכם לא יתיר לו וע"ז הקשה דהא בעבר על נזירתו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר וכוונתו דעכ"פ לאח"כ ישאל על נזירתו לאחר שנהג איסור אך לפענ"ד הי' נראה דחרטה דמעיקרא ל"ש בזה דכל הפתח הוא דאם ידע שלא יוכל לקיים נדרו לא הי' נודר וכיון דאנן קי"ל דמוכרח להשלים נזירתו א"כ כיון דב"כ וב"כ מחוייב לקיים הנזירות א"כ שוב למה יתחרט על המצו' של נזירות ומסתמא לבו רוצה שיעמוד לו המצו' ההיא כיון דאין נזקקין לו ומוכרח להשלים נזירות ועיין ביו"ד סי' רל"ד אמנם באמת המהרש"א קאי על ד"ת וד"ת נזקקין לו ושפיר מקשה:
והנה מדי דברי זכור אזכור מה דהקש' אותי הרב המופלג מוה' מרדכי מיזיש נ"י במ"ש רש"י בנזיר דף ל"ב ד"ה אלא א"כ שכתב שאם קיבל נזירות סתם ועשה בטהר' יו"ד ימים ואח"כ נטמא למתים ושתה יין עשרה ימים ואח"כ נשאל לחכם אין אומרים שאותן ימי איסור עולין לו מן המנין אלא נוהג עוד כ' ימים בטהר' וע"ז הקשה דהרי טומאת מת סותר והימים הראשונים יפלו והיא תימה רבה וחפשתי בשיטה מקובצת בנזיר וכן בתוס' בנזיר שלא כתבו רק בשתה יין וכ"כ הרמב"ם פ"ד מנזירות ובשתה יין אינו אוסר ועיין נזיר דף מ"ד אבל טומאה היא סותר ואני תמהתי על רש"י במ"ש דאין אומרים שאותן הימים תעלה לו וקשה כיון דנשאל לחכם אם מועיל השאלה למה יצטרך שתעל' לו ואם אינו מועיל היינו שאין נזקקין לו שיתירו לו אבל כל שהתירו אינו מבואר אם אינו מועיל. אך לפענ"ד נראה דזה ודאי כיון דשאל אין כאן נזירות ואינו לוקה ואינו חייב מה"ת לנהוג נזירות כלל רק דמדרבנן קנסינן אותו שינהוג נזירות וא"כ פשיטא דל"ש הימים הראשונים יפלו דאין כאן נזירות כלל דהא אינו נזיר כלל רק שחייב לנהוג נזירות משום קנס אבל אינו מקיים תורת נזיר כלל ולכך ה"א דימי איסור עולין לו וכמו בשתה יין דאינו סותר אף ששתה יין ה"ה כאן אף שנטמא למתים כיון דנשאל לחכם אינו סותר ועולה לו לזה אמר דחייב לנהוג עוד כ' ימים בטהר' משום קנס וז"ש אין נזקקין לו והיינו שיועילו לו אותן הימים כיון דאין כאן נזירות וע"ז אמר דז"א דאין מועיל לו השאלה לענין זה וז"ב ודו"ק:
והנה במשנה כתב רש"י ג"כ שנטמא למתים ושם הוא תמוה דשם לא שאל על נזירתו דהרי אדרבא הכירו שהי' נדר ואסרו א"כ שוב יקשה אמאי מונה משעה שנדר. ונראה שלזה כתב הרע"ב דוקא שתה יין וכ"כ התוס' יו"ט שם אבל תימה שלא הרגיש התוסיו"ט בדברי רש"י האלו. והנראה בשיטת רש"י דק"ל לרש"י מה פריך הש"ס לימא מתניתין דלא כר"י והא שאני מתניתין דמיירי בשוגג ובברייתא מיירי כשעבר ועיין בלח"מ ומלמ"ל פ"ד מנזירות הי"ג וע"כ פירש רש"י דנטמא למתים וא"כ שוב מהראוי שהימים הראשונים יפלו ואף שהי' שוגג הא טומאת מת אף בשוגג סותר וא"כ כשם דבברייתא מחמרינן אף שנשאל על נדרו ה"ה כאן כשלא רצו להתיר לו כיון שהוא נתחרט ומכ"ש אם נימא כמ"ש המבי"ט דמדאורייתא סגי בחרטתו אף שלא התיר חכם כלל רק שמדרבנן צריך התרת חכם ודו"ק היטב. וע"פ דברי הט"ז הנ"ל היה מקום לומר דלכך באכלה כלה אין נשאל ומכ"ש בכפתו על העמוד דבשלמא אם עוד נשאר דבר יוכל להיות שמתחרט על גוף הנדר אבל כל שאכל' למה יתחרט ולאיזה צורך הוא מתחרט ע"כ דאינו מתחרט רק מפני אימת המלקות כנלפע"ד וזה דס"ל דאף באכל' כלה נשאלין משום דלא ס"ל כסברת הט"ז הנ"ל ואף אם מתחרט מפני אימת המלקות נשאלין ודו"ק היטב: