אור ברסלב

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות חלה · סימן שכב

הלכות חלה

ס"א וראשית זה אין לו שיעור וכו' עיין מלמ"ל פ"ג ממתנות עניים הלכה וא"ו שהאריך לברר דכל מתנות כהונה ולוי' אין לו שיעור ותמה על רש"י בעירובין דף כ"ט דבעינן שיעור נתינה ע"ש וע"ש שהביא דברי התוס' רי"ד שכתב ג"כ דבתרומה דחטה אחת פוטרת הכרי היינו שנתקן מטבלו אבל לא קיים מצות נתינה לכהן ותמה עליו ובאמת שחילוקו לבין שנתקן מטבלו לבין שיעור נתינה לכהן מבואר ברמב"ן בשורש י"ב לספר המצות שכתב דבדברים הטבולים יש שתי מצות מצות הפרש' ומצות נתינה לכהן אבל אין בדבריו הכרע אם לענין הדין יש חילוק ביניהם והדבר א"א לאומרו כמ"ש המלמ"ל שם ומן האמור יש לתמוה על הגאון בעל נודע ביהודה מהד"ת חלק יו"ד סי' ר"א שחידש מדעתא דנפשיה דיש חילוק בתרומה וחלה בין נתינתו לכהן לפטור את הכרי ע"ש והדברים תמוהין דאי אפשר לאומרו כלל וגם נעלם מעיניו דברי המלמ"ל הנ"ל ואף שנדחק שם ליישב דברי רש"י במנחות דף ע"ו ע"ב באמת שגם לדבריו דברי רש"י דחוקים וגם אף דנימא דכוונת רש"י כן לא עדיפי מדברי רש"י בעירובין שתמה המל"מ אבל מה"ת לחדש דין חדש וגם מכאן ס"ג משמע דאין לו שיעור דאל"כ כיון דיכול להנות ממנו עכ"פ היה להם לתקן ליתן כשיעור כדי לקיים מצות נתינה וע"כ דמה"ת אין לו שיעור ורק מדרבנן וכל שנשרף א"צ לתת שיעור וז"ב ובחידושי לרמב"ם ה"ח ממ"ע שם הארכתי. ולכאור' יש ראיה לתוס' רי"ד הנ"ל מהא דנחלקו ביומא דף פ"ג אי טבל חמור או תרומ' חמורה והקש' הפר"ד יפריש חטה אחת ויתבטל ברוב ואם נימא דיש לו שיעור מה"ת אפשר דמיירי בכה"ג דלא יהי' רוב כנגד השיעור ודו"ק אמנם מאד תמהני על התוס' רי"ד דאיך לא הרגיש בהא דאמרו בחולין דף קל"ז ע"ב דאוריית' בששים והאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי דאוריית' כדשמואל דרבנן בדאוריית' אחת מארבעים דרבנן בדרבנן אחת מששים הרי מבואר דמדאוריית' חטה אחת פוטרת ול"ב נתינה לכהן כלל מה"ת ותמהני על המלמ"ל שם שהזכיר מדף קל"ז שם ולא העיר מזה וצ"ע. הן אמת דרש"י שם ד"ה דאוריית' כתב דבתרומה אף דמדאוריית' נמי בכל דהו מפטר ניהו דמפטר ממיתה דטבל מיהו לכתחל' רמיזא שיעור דילה חמשים וששים דתניא בתוספתא וכו' הרי משמע דיש חילוק גם בדאוריית' לבין לפטור ממית' דטבל ולבין שיעור נתינה דמ"מ צריך לכתחל' שיעור אבל פשטת לשון הש"ס מורה כשיטת כל הפוסקים דמדאוריית' לא בעי שיעור כלל וקושית רש"י דא"כ אמאי לא תני לה בכלל אלו דברים שאין להם שיעור כבר הקשה הירושלמי הובא בתוס' שם ד"ה אלו וישבה באופן אחר ע"ש ועכ"פ מרש"י שם נרא' דתרומ' לכתחלה יש לה שיעור אחד מחמשים ומיושבין דברי רש"י במנחות דף ע"ז ע"ב וע"ד שכתב הנוב"י שם דרש"י משמע ליה דתרומ' אחד מששים מדכתיב אחד אחוז מחמשים ולו ראה הנוב"י דברי רש"י אלו כי אז היה שמח ע"ש ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בבכורות דף י"ב מיתבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי כיון דאילו מטמיא בת שריפה הוא לאכלה ולא לשריפ' קרינן ביה. וראיתי למהרי"ט אלגזי בחידושיו לבכורות והוא בדף מ"א ע"ב שהקש' כיון דלאכלה אמר רחמנא והיא מ"ע כמו שחשבה הרמב"ן וא"כ אינו יוצא בפחות משיעור וא"כ גם מה דאמר רחמנא ולא לשריפ' הוא ג"כ רק בשיעור כזית וא"כ שוב משכחת לה עיסת שביעית דחייבת בחלה דמה"ת א"צ להיות שיעור בחלה ואף כ"ש פוטרת ושפיר יכול לשרפה ע"ש שהאריך בזה. ובאמת שאם נימא דלענין נתינה לכהן בעי שיעור וא"כ שוב מצות חלה בכשיעור שוב עובר על לאכלה ולא לשריפה ולכאור' מזה ראיה לתוס' רי"ד והנוב"י הנ"ל. אמנם זה אינו דאף לדידהו באמת לענין לפטור ממיתה סגי בכ"ש רק נתינה לכהן בעי כשיעור נתינה ולפ"ז לענין שריפה אם נטמאה פשיט' דסגי בכ"ש וכמו שנתבאר כאן דיש חילוק בין מקום שנותנין לכהן ובין אם שורפין ובפרט לדחות עי"ז מצוה דחלה פשיטא דמקיימין שניהם וא"כ קשה קושייתו. אמנם לפענד"נ דלק"מ קושייתו דאף אם נימא דלענין אכילת מצוה בעי כשיעור ובמ"ע א"י בח"ש אף לר"י והיינו משום דלא שייך בזה חזי לאצטרופי דעכ"פ כעת אינו מקיים המצוה והתורה רצתה שיאכל ויהנה בכשיעור אכילה ועל אכילה דאית בה הנאת אכילה קפיד רחמנא אבל מה דאמר רחמנא ולא להפסד ודאי גם ח"ש איכא איסור מה"ת דהא התורה רצתה שלא יבא אכילת שביעית לידי הפסד וא"כ כל שתוכל להפסידו בפחות פחות מכשיעור א"כ יהי' נפסד כלו ובכה"ג ודאי שייך חזי לאצטרופי וז"ב מאד לפענ"ד. ובחידושי אמרתי בישוב קושייתו דהנה המהרי"ו כתב סי' מ"ח דעיסה שלא נטלה חלתה ונתבשלה דיש ליטול עדיין ויש ליטול מעט שיהא בשאר העיסה ק"א נגד החלה כיון דחייב מיתה וע' בש"ך יו"ד סי' שכ"ג ס"ק ה' והטו"ז שם בסי' שכ"ד ס"ק ט"ו דלא הקילו רק מטעם דחלת ח"ל אינו רק דרבנן ולפ"ז הכי מקשה דעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ולפ"ז נאסר כל העיסה מטעם שצריך להפריש חלה וא"כ אם תטמא אותה העיסה כלה תהיה בת שריפה ואיך תתחייב בחלה והא לאכלה ולא לשריפה כתיב ושם לא שייך לומר דהוה ח"ש וז"ב ונכון:

ובזה מיושב מה שהאריך עוד שם דאם נימא דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה א"כ כיון דחלה אף בכ"ש א"כ משכחת לה שלא תצטרך שריפה. ולפמ"ש א"ש דקושית הש"ס דכל העיסה נטמאה כיון שיש בה החלה מעורבת ודו"ק כי זה דבר חדש דבכה"ג תקבל טומאה ותצטרך שריפ' ודו"ק וע' בתוס' גיטין דף למ"ד ע"ב ד"ה וכי דמבואר דמה"ת א"צ שיעור כלל וע' דחולין דף קל"א מנין לבעה"ב שאכל טבלים שפטור מתשלומין ת"ל אשר ירימו אין לך בהם אלא משעת הרמה ובת"כ פ' אמור פיו"ד אמר יכול יהיו חייבין בתרומה שבטבל ת"ל אשר ירימו לד' על המורם הם חייבין ואין חייבין על תרומה שבטבל והתוספות הקשו דהרי אדרבא בטבל משתעי קרא לענין חיוב מיתה וע' בק"א שם ולשיטת התוס' רי"ד א"ש דהרי טבל פתיך ביה שתי תרומות תרומה שמפקיע מידי טבל והיא חטה אחת וגם מה שנותן לכהן כשיעור והנה תשלומין חייב על שו"פ עכ"פ א"כ על תרומה שבטבל פטור רק בעתיד לתרום דהיינו חלק מה שמפריש שיתן לכהן ע"ז שייך תשלומין אבל מיתה חי"ב דעכ"פ אכל טבל בשיעור כזית וכל דפתיך בי' תרומה שוב חייב על הטבל ודו"ק. ובזה יש ליישב קושיא השניה של התוס' במה דמשני דאתי לידיה בטבליה ודו"ק:

ואגב אומר מה שראיתי במהרי"ט שם שהקש' בהא דאמרו דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דלאכלה ולא לשריפה וע"ז הקשה דניהו דאין עשה דוחה עשה מ"מ עשה דבכורה אלים דמקריב לגבי מזבח ולמה לא ידחה עשה דבכור עשה דלאכלה ולא לשריפה ע"ש. והנרא' בזה דהנה בתוספתא פ"ב דבכורות איתא דבהמת המדבר או גר שאין לו יורשים פטורים מבכורה והיינו משום דהוה הפקר דפטור מבכורה וע' מהרי"ט אלגזי בדף ב' מספרו ע"ב ע"ש שהאריך בזה. ולפ"ז יקשה כיון דשביעית היה הפקר לכל א"כ בלא"ה פטורה מן הבכורה. אך זה אינו דמה דלוקח לאכילה זה שלו רק דאינו רשאי למכור או להפסיד ולפ"ז לענין אימורים דהוה לשריפ' לזה שוב נעשה הפקר והרי יש לו חלק באותו וולד שהוא הפקר והפקר פטור מבכורה וא"כ שוב כל הבהמ' פטורה מן הבכור' דבעינן שיהי' כל הבהמה שלו וכאן מה שהוא לשריפ' זה פטור מן הבכור' דלזה לא זכה רק לאכלה ולא לשריפ' וז"ב מאד (ולפמ"ש הרמב"ם פ"ה מבכורות בטעם הדבר דהוה כמו לאכלה ולא לסחורה והיינו דע"י הבכור משתכר בפירות שביעית ובכה"ג לא דחה). והנה בהא דמבואר כאן בש"ע דאם עשה כל עיסתו חלה דל"מ עד שישייר מקצת והיא מהמשנה פ"א דחלה מ"ט ראיתי להרב המהרי"ט אלגזי דף מ"ג בספרו ע"ג שנסתפק אי בעינן שישייר כזית דבעינן שיתיר השיור לאכיל' ויצא מכלל טבל או דסגי בכ"ש וכתב שלא מצא גילוי לזה ולפענד"נ קצת מעירובין דף ל"ז ע"ב דאמרו התם בעינן ראשית שיהי' שיריה ניכרין ומשמע דלא סגי בכ"ש דכל שהו ודאי אינו ניכר ובחידושי אמרתי ראי' נפלאה לזה מהא דאמרו בפסחים דף ל"ג ע"ב אמר קרא ראשית שיהי' שיריה ניכרין יצאתה זו שאין שיריה ניכרים ופרש"י דטבל אסור באכיל' ומותר בהנאה וגם חמץ בפסח הוא כן וקשה מה קושיא הא נ"מ לענין חצי שיעור דהרי הרמב"ם כתב בפ"א מחמץ דחמץ אסור בכ"ש משום דכתיב לא יאכל והיינו משום דאסור בהנאה ובהנא' לא שייך חצי שיעור כמ"ש ה"ה בפ"ח ממ"א וכתב המלמ"ל בשם הרלב"ח דבחמץ לא שייך חזי לאצטרופי דכל שיש שעת הכושר ל"ש ח"ש אסור ע"ש ולפ"ז שם דקאי אליבא דמ"ד דחמץ בפסח מותר בהנאה א"כ שוב ח"ש מותר מה"ת ושפיר הוה שיריה ניכרים ומטעם טבל היה אסור בכ"ש דלא היה לו שעת הכושר וע"כ דבעינן שיהי' שיריה ניכרים בכזית ובכזית ודאי אסור באכיל' ולא הוה שיריה ניכרים והיא ראיה נפלאה וא"ל דגם טבל היה לו שעת הכושר טרם שנתמרח והיה יכול להכניסו דרך גגין דזה אינו דאז לא היה מקרי טבל ומאז חל שם טבל עליו לא הי' לו שעת הכושר משא"כ חמץ בפסח דאף בעת חל עליו שם חמץ היה לו שעת הכושר כמו בי"ד לאחר חצות עד הלילה דמותר בהנא' ותדע שכן הוא דאל"כ גם יוה"כ היה לו שעת הכושר לרלב"ח וזה מבואר ביומא שם דף ע"ד דאסור חצי שיעור וכבר הקשו כן האחרונים וע"כ דמאז חל יוה"כ אין לו היתר משא"כ חמץ וז"ב:

שם סעיף ה' ועושין לה היסק בפ"ע. כתב הרוקח דמותר לחמם ידיו בהיסק החלה דהא בנודר אבעיא אי מותר לחמם ידיו בככר שלו. והנה הראה לי הרב המופלג מוה' פייביל נ"י שרייער מבוטשאטש אשר תמוהין דבריו דהא שם קי"ל לחומרא דאסור כמבואר לעיל סי' רכ"א והרי הנאה של כלוי אסור בתרומה ומחמם בגיזי צמר של קדשים מעל והשבתי כיון דהוא אבעיא דלא אפשיט' וא"כ אזלינן לקולא דהא שיטת הר"ש הובא במלמ"ל פ"ב מתרומות דהנאה של כילוי בתרומה אינו רק דרבנן וספיק' דרבנן אזלינן לקולא (וצ"ל דזה מחשב הנאה של כילוי שע"י שמתכלה החלה ע"י ההיסק הוא מחמם ידיו) אבל כ"ז היא לפי גירסתינו בירושלמי פרק בתרא דכתובות ובנדרים פ"ד דלא אפשיטא אבל הרוקח נאמן בעדותו שאפשיטא לקולא ואתי שפיר בפשיטות. והנה במה שהארכתי למעל' אם יש לחלה שיעור מה"ת שהאריך הנוב"י ליישב דברי רש"י שכתב בשם הספרי שבעי שיעור נתינה דכתיב תתנו להם תרומה לפי שלא שמענו שיעור חלה נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה ותמה המזרחי דהא אין לה שיעור מה"ת וע"ז בנה הנוב"י בנין הורדוס וכ"כ שא"א לומר כן. וכעת הנה בפ' שלח תרי"ג נתחרש לי ע"פ מה דכתבו תלמידי הר"י פרק תפלת השחר שהר"י מאורלייניש אמר שאע"פ שתוספת שבת אין לו שיעור ודי בכל שהוא מ"מ אם הוסיף הרבה בכלל תוספת שבת הוא וחייב עליה אף שאפשר שאינו אלא מדרבנן אפ"ה אסור לעשות בה מלאכה כמו תוספת כל שהוא וכיוצא בזה אמרו לענין תרומה אף שחטה אחת פוטרת כל הכרי אפ"ה אם תרם הרבה הכל דיינינן ליה כתרומה ע"ש ואני בתשוב' הארכתי בזה לבאר דבריו וכעת אני אומר דהרי"ז בא ללמד ונמצא למד דהוא מקיש תוספת שבת לתוספת תרומה ואני אומר להיפך דאף תוספת שבת אי אפשר לומר דאם ירצה לעשות שבת כל היום של ע"ש יהי' לו דין שבת וזה א"א וכבר כ' בגליון פ"ד שם דראוי לדעת אם זה יצדק ביותר מפלג המנחה ובאמת שמצד הסברא א"א לעשות יום של חול כשבת ואולי עיבר על ב"ת וה"ה בתרומ' דאי אפשר לעשות כל החולין תרומה ומכ"ש בחלה דבעינן מראשית ולא כל ראשית שיהי' שיריה ניכרים ולפ"ז באמת חטה אחת פוטרת וא"צ לתת יותר מה"ת אבל הספרי אומר דשיעור חלה לא שמענו היינו אם ירצה להוסיף על השיעור אם יש לו דין חלה וע"ז אמר דכתיב תתנו והיינו שיעור כדי נתינה דהיינו עד שיעור נתינה יכול להוסיף ויהי' לו דין חלה אבל אם ירצה להוסיף יותר משיעור נתינה זה לא נקרא חלה כנלפענ"ד ולכך שיערו חז"ל אחד ממ"ח ונ"ז דזהו שיעור נתינה דיכול להוסיף ונא"ת וגזרו חז"ל שיתנו כן אבל שיעור התרומ' היא בכ"ש כנלפענ"ד ברור ונכון וע' בספר חלת לחם הנדפס מחדש שהקש' בסי' ל"ו ס"ק ג' בהא דאמרו טבל ונבלה טבל חמור והא טבל בזמן הזה אינו רק דרבנן וכבר קדמו בזה בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק או"ח אבל גם הנוב"י לא זכר דברי הירושלמי בפ"ח דיומא שהרגיש בזה ודו"ק ובתשוב' הארכתי בזה וע' בחולין קל"ד דאמרו שאני תרומ' דטבלי ולא סגי בלא הפרשה וצ"ע ולפמ"ש הרמב"ן בשורש י"ד לסה"מ דשני מצות הן להפריש תרומה להפקיע מידי טבל והשנית לתת לכהן וא"כ צ"ע מה בכך דטבלי ולא סגי בלא הפרשה מ"מ לכהן א"צ וכל שהפריש יצא ופקע טבלו וצ"ל דכל שאין שם כהן לא הוה ראוי לתת לכהן ואינו ראוי לבילה מקרי ודוקא אם יש כהן וראוי לתת לכהן הוא דהוה שתי מצות חלוקות ועדיין צע"ג:

והנה הרב מוה' פייביל שרייאיר מבוטשאטש שאל אותי בהא דאמרו בפסחים דתרומ' טומאה כל שלא היתה לה שעת הכשר לא משכחת לה וא"כ בחלה דקי"ל העושה חלתו קמח לא עשה ולא כלום וא"ב בזמן הזה שכלנו טמאי מתים שוב לא היה שעת הכושר ואין שם חלה כלל. והשבתי דמלבד די"ל דרק לחומר' חיישי' שכלנו טמאי מתים אבל אינו ברור שכלנו טמאי מתים אף גם דכל הטעם דבעינן טהור' משום דבעינן תתן לו ולא לאורו א"כ זה כשמשכחת לה שיתן טהור' א"כ קפדה תורה שיתן לו דבר הראוי אבל בזמן הזה שכלנו טמאי מהים וא"כ לא משכחת לה חלה טהור' ופשיט' דבכה"ג לא אמרה תורה שלא להפריש כלל חלה ותרומה וז"ב וע' יבמות פ"ט וע' יחזקאל סי' מ"ה פסוק ט"ו מה שהקש' הרד"ק על רש"י ולפמ"ש הנוב"י וכמ"ש למעל' יש ליישב ודו"ק וע' בשבת דף י"ז כיון דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי משמע קצת דגם לפטור מכהן מצי פטר בחטה אחת וע"ש במהרש"א ומהר"ם לובלין ודו"ק היטב וע' בחידושי הרשב"א פ"ק דשבת דף ט"ו מ"ש בשם ר"ת דמה דנחלקו שמאי והלל בשיעור חלה הוא ג"כ משום דבעי כדי נתינה וכדי נתינה הוא כביצה וצ"ע דנתינה הוא כזית:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה